פת צנומה בקערה

איתא בגמ' (לט.) "אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא, ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת. מתקיף לה רבא מ"ש צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא, על הפת נמי כי קא גמרה אפרוסה גמרה. אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע וכו', והלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע."

ופי' רש"י דפת צנומה היינו פת יבשה. ומשמע מהמשך הגמ' דמיירי בפרוסה [לכאורה היינו משום דרגילים לחתכו לפרוסות כדי לאכלו משום דבלא"ה קשה לאכלו מפני שהוא יותר מדאי יבש אע"פ ששורין אותו בקערה], והיינו מאי דקאמר דפליגא אדר' חייא דפת צנומה פרוס ועומד.

ובפשוטו משמע שנחלקו רב חייא בר אשי ור' חייא אם יכול לברך המוציא על פרוסת לחם או דוקא על לחם שלם. ועל זה הק' התוס' שם (ד"ה פת) דאי מיירי אם אין שלמה לפניו, הא אמרינן לעיל דכו"ע מודו דעל פירורין מברכין המוציא אע"פ שאין בהן כזית הואיל ויש להן תוריתא דנהמא, ואם יש שלמה לפניו בודאי מברך על השלימה כמבואר בסמוך.

וכוונת התוס' למאי דקאמר ר' יוחנן בסמוך שאם יש לפניו פתיתין ושלמין מצוה מן המובחר לברך על השלמה. אך המעיין בסוגיא שם יראה דלאו כו"ע מודו לזה. דאיתא התם "איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, וריו"ח אמר שלמה מצוה מן המובחר." ולכאורה היה אפשר לפרש דרב חייא בר אשי ור' חייא נחלקו במח' רב הונא ור' יוחנן כשיש לפניו שלמה ופרוסה אם שלמה עדיף או לא.

אך נראה שזה תלוי במח' רש"י ותוס' שם. דהנה רש"י פי' שם דמח' רב הונא וריו"ח מיירי כשהפתיתין והשלמין שוין בגודל, דאילו אם הפתיתין גדולין מן השלמין רב הונא סובר שמברך על הגדול. אבל התוס' שם (ד"ה מברך) הק' על רש"י, וכתבו בשם ר"ת דר"ה וריו"ח מיירי כשהפתיתין גדולין מן השלמין, וסובר ר"ה דגדול עדיף משלם, אבל אם הם שוים אף ר"ה היה מודה דשלם עדיף אפי' אם הפתיתין חביבין עליו יותר.

ומעתה לדעת רש"י ר"ה וריו"ח פליגי אם שלם עדיף מחביב או לא. אבל לדעת התוס' לא פליגי בזה, אלא אם שלם עדיף מגדול. ונראה דהיינו מש"כ התוס' דאם יש לפניו שלם בודאי מברך על השלם ולא על פת צנומה, דפת צנומה משמע אף פירורין דקין. ועל זה תי' התוס' דרב חייא בר אשי מחדש דחביב עדיף משלם, ור' חייא סובר דלא חשיב כשלם אלא אם הוא שלם בשעת הברכה, וממילא הואיל וכבר חתך הפת צנומה לפני שבירך יש לברך על השלם, דשלם עדיף מחביב. אבל לדעת רש"י הרי נחלקו ר"ה וריו"ח גופא בזה אם חביב עדיף משלם או לא, ולדידיה קושיא מעיקרא ליתא.

ועי' ברבינו יונה (כז: בדפי הרי"ף ד"ה ואיכא) שהביא פירוש אחר בשם הר"י הזקן דמיירי בשעשה אותו פיתים כדי לברך עליהם המוציא, ולפיכך סובר רחב"א שמברך עליו ולא על השלימה שלפניו, ואע"פ שבצע אותה תחילה אין בכך כלום דבוצע ואח"כ מברך הואיל ועשה אותה פירורין לדעת המוציא. כלומר, דאף רחב"א מודה דשלם עדיף מחביב, רק ס"ל דכל בציעה לצורך המוציא אינה מגרעת השם שלם אף אם בצע לפני הברכה, ולכן הפת צנומה הוא חביב ושלם ולפיכך מברכין עליו.

וכן פי' גם הרא"ש (סי' יט) אלא שהוסיף דמאי דנקט פת צנומה (ולא סתם פרוסה שבצע לפני הברכה) לרבותא אשמעינן דאע"ג שעשה אותם פירורין דקין וא"א לעשות בם בציעה בשעת ברכה אפ"ה שפיר דמי. ולכאורה צ"ע, דאם נאמר דכל שבצע לצורך הברכה עדיין חשיב כשלם, א"כ מ"ש אם יכול לבצוע בשעת הברכה או לא. ונראה שהרא"ש הבין דס"ד דכל שא"א לבצוע לא חשיב כלחם קמ"ל, דאין השם לחם תלוי בבציעה.

והנה בין לתוס' בין לרבינו יונה והרא"ש דעת ר' חייא היא דצריך לברך דוקא על השלם בשעת הברכה. אלא דלשונו ד"צריך שתכלה ברכה עם הפת" ק"ק לדעת התוס', דהו"ל למימר דשלם עדיף. אבל לפי רבינו יונה והרא"ש ניחא יותר דכוונתו דלענין לקבוע מה נקרא שלם אזלינן בתר שעת הברכה, וכל שנפרס לפני כן לא חשיב כשלם.

וכבר העירו הראשונים [עי' רבינו יונה שם (ד"ה ובירושלמי) ועוד] שהירושלמי הבין דעת ר' חייא באופן אחר לגמרי, דה"ט שיש לברך על השלם בשעת הברכה משום דאם מברך על הפרוסה יש לחוש שמא יפול ויפסד ויצטרך לחזור ולברך. וכנראה דס"ל שאם לחם שלם יפול לא ברור שיפסד הואיל ועדיין לא נפרס.