גדר ברכת בפה"ג בכוס של ברכה

איתא בגמ' (לט:) "אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, מאי טעמא לחם עוני כתיב." ובתוס' שם (ד"ה הכל) כתבו שהמנהג הוא לאחוז הפרוסה והשלמה ולברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה. ואין לברך ב' הברכות על הפרוסה משום דאין עושין מצוות חבילות חבילות. אך שוב כתבו דהואיל וברכת המוציא אינה אלא ברכת הנהנין לא חשיב כחבילות חבילות, והראיה לכך דהא אקידוש מברכים ברכת הקידוש ובפה"ג על כוס א'. ואמנם רבינו מנחם מווינ"א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה, וסבר דאין השלמה באה אלא בשביל לחם משנה. והר"י היה מברך ב' הברכות על שתיהן, ובודאי אין בזה משום חבילות חבילות הואיל ועושה על שתיהן.

ועי' בתוס' בפסחים (קטו. ד"ה והדר) שהביאו בשם ר"י טוב עלם שבליל הסדר הירקות באין בתחילה (לשם כרפס) כדי לפטור חזרת מברכה הראויה לה. וכתבו עליו "וליתא דהא משום היכירא באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי." הרי שהבינו התוס' דר"י טוב עלם סבר שאם היה מברך ברכת הנהנין וברכת המצוה אחדא חפצא יש בה משום אין עושין מצות חבילות חבילות, והשיגו עליו התוס' דליכא ח"ח אלא אם מברך שתי ברכות המצוה אחדא חפצא. ובאמת יש לתמוה על שיטת ר"י טוב עלם מהא דקידוש, וכמש"כ התוס' בסוגיין.

ותי' על זה הנצי"ב (בהגדה של פסח ד"ה מוציא מצה) דאולי ר"י טוב עלם סבר דברכת היין של קידוש אינה כברכת הנהנין בעלמא אלא היא חלק מעצם הקידוש. ומש"ה לא הוקשה לו מבפה"ג של קידוש, דודאי ליכא בקידוש משום אין עושין מצות ח"ח הואיל והברכות הם חלק מעצם הקידוש, משא"כ בברכת בפה"א של מרור שהיא רק ברכת הנהנין בלבד.

ועוד יש להביא ראיה לזה ממה שדנו הראשונים בגדר דין "המברך צריך שיטעום". דעת הריטב"א בעירובין (מ:) היא דה"ט שצריך המברך (או א' מן השומעים) לטעום מן הכוס כדי שלא יהא ברכה לבטלה. אמנם המג"א (סי' תרכא ס"ק ג) הביא בשם הראב"ן "דטעימת כוס אינו אלא משום גנאי שלא יאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו." ומבואר שאין זה אלא חשש הרואים, וע"כ שברכת היין של קידוש אינה ברכת הנהנין. [ובדעת רש"י בעירובין שם כבר דנו האחרונים, עי' רש"ש שם ואפיקי ים (ח"ב סי' ב).]

ובטעם הדבר שמברכין בפה"ג כתב הנצי"ב שם [ומעין זה כתב הבית מאיר שם והגרש"ז אויערבאך במנחת שלמה (סי' יח)] שעל כל כוס של ברכה תיקנו חכמים לברך בפה"ג בתורת שבח והודאה על שברא הקב"ה יין כדי שנוכל לברך עליו ברכת קידוש.

ויש להעיר דהך סברא שייכא בכל כוסות של ברכה ולא רק בקידוש. ואמנם איכא סמוכין לכך דברכת בפה"ג דינה כברכת השבח בכל כוסות של ברכה: א', פסק הרמ"א (או"ח סי' תרכא ס"ג) שאם חל מילה ביוה"כ מברכין ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" בכוס ונותנין לתינוק הנמול (ודלא כדעת המחבר שמברכין בלא כוס). וביאר שם המג"א עפ"י הראב"ן הנ"ל. ב', כתב הרי"ף בפ' ערבי פסחים שיש לברך בפה"ג לפני כל א' מד' כוסות הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשה היא, וכן פסק הרמ"א (סי' תעד ס"א). ותמה עליו הרא"ש (סי' כד) דהואיל ולא הסיח דעת בין כוס א' לב' אין לברך בפה"ג, עיי"ש מה שתי' על זה הט"ז והגר"א. ונראה שענין היסח הדעת לא שייך אלא בברכות נהנין והרי"ף סבר דבפה"ג על כוס של ברכה אינה ברכת הנהנין וממילא יש לברך על כל א' וא' אפי' אם לא הסיח דעת ביניהם.

ג', הק' התוס' בפסחים (קב:) ד"ה שאין דהאיך מברכין בפה"ג על ברכת אירוסין וברכת נישואין לדידן שמברכין אותן באותו מעמד. ותי' דהואיל ורגילים לבוא זה בלא זה (בזמנים הקודמים) לפיכך תיקנו בפה"ג לכל א', ועוד נהגו להפסיק ביניהם בקריאת הכתובה וכן פסק הרמ"א (אה"ע סי' סא ס"ט). ולכאורה תמוה שהרי טעם א' בודאי לא שייך בזה"ז, ואף טעם ב' לא מועיל כ"כ שהרי לא מפסיקים הרבה ע"י קריאת הכתובה. וביאר הגרצ"ש בספרו בעקבי הצאן (עמ' רסח) דלעולם מעיקר הדין יכולין לברך בפה"ג על כל כוס של ברכה כדביארנו אלא דליתר שאת הנהיגו להפסיק קצת בקריאת הכתובה כדי שלא יהא נראה כמברך ברכה שאינה צריכה.