לחם משנה בשבת ויו"ט

א) איתא בגמ' (לט:) "א"ר אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על ב' ככרות, מ"ט לחם משנה כתיב." וצ"ע דמה ענין זה לדברי הגמ' דמיירי בבציעת פרוסה ושלימה. ועי' ברי"ף לפסחים (כה: בדפיו) שגרס "דא"ר אבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות שלמות בשבת וכו'." ולגירסא זו י"ל דדברי ר' אבא הם המשך למאי דקאמר רב פפא שבפסח מניח פרוסה בתוך השלמה, ואילו בשבת בעינן דוקא ב' שלימות.

וכן משמע מדברי הגר"א (סי' רעד ס"א). דהנה כתב השו"ע שם "בוצע על שתי ככרות". והרמ"א הוסיף "שלימות". ועל זה כתב הגר"א "כן משמע בברכות (לט:) מניח פרוסה וכו' ובשבת חייב כו'." כלומר, דצריך לבצוע על ב' ככרות שלימות משום דאל"כ למה מייתי הך דר' אבא בתר רב פפא, אלא ע"כ הכוונה היא דהגמ' באה לחלק בין פסח לשבת, דבפסח ל"צ ב' שלימות ללחם משנה משא"כ בשבת. ובזה אזיל הגר"א לשיטתו (סי' תעג ס"ד) שפסק כהרי"ף והרמב"ם דלא בעינן ב' שלימות בליל הסדר.

ולכאורה צ"ע דמ"ש שבת מיום חול דיש הידור לברך על השלם, אבל בדיעבד יכול לברך על הפרוסה. וי"ל דנכלל בדין לחם משנה שצריך לבצוע דוקא על פת שלם, ולכן דוקא לגבי שבת אמרינן הכי. וכן משמע מדברי התוס' לעיל (לט: ד"ה והלכתא) שכתבו שביום חול יחתוך קצת לפני שמברך כדי שלא יהיה הפסק בין ברכה לאכילה, אבל בשבת לא יחתוך "שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו דין לחם משנה". ומשמע דס"ל דפרוסה לא חשיבא לחם משנה. וכ"כ המשנ"ב (סי' רצא ס"ק כ) שאם אין לו שלימה לסעודה שלישית די בפרוסה, "דאע"ג דמצות לחם משנה אין לו מצות סעודה מיהא קיים." ולכאורה צ"ל בטעם הדבר דכדי שלחם משנה יהיה זכר למן צ"ל שלם כמו שהמן היה דבר שלם.

אמנם הערוה"ש (סי' רעד ס"ה) כתב "מיהו אם אין לו שלימים כלל, יקח שני פרוסות, דעכ"פ לחם משנה הוא, אלא שאינו דרך כבוד." הרי להדיא דס"ל דאפשר לקיים דין לחם משנה אף בלא שלימות. וכ"כ הנצי"ב במשיב דבר (סי' כא) שהמנהג בבית חותנו היה שאם א' התאחר לסעודה נתנו לו ב' פרוסות ללחם משנה. אלא שהוקשה לו מדברי התוס' בסוגיין דמשמע דלא שייך דין לחם משנה על פרוסה. ועיי"ש שתי' שהכל תלוי היאך הובא הלחם לפני האדם, אם בא לפניו שלם, אז לא חשיב לחם משנה דזה מיקרי חסר, אבל אם בא לפניו כשהיא פרוסה שפיר יכול לקיים בו דין לחם משנה, דזה לא מיקרי לחם חסר. הרי שהוא העלה שיטה ג', דלעולם לא שייך דין לחם משנה על פרוסה, אך לא מיקרי פרוסה אלא כשהאדם מחסר את הלחם. וצ"ע דמנין לו סברא זו, ודו"ק.


ב) ועי' בתוס' לפסחים (קטז. ד"ה מה) שפי' דברי הגמ' בסוגיין באופן אחר, דלהכי הביאו הך דר' חייא בר אבא אחר דין מצה בפסח לומר שאף בפסח צריך מצה שלישית משום לחם משנה, דהיינו שחייב לבצוע על ב' ככרות אף ביו"ט. ואע"ג דר' אבא קאמר ד"בשבת" חייב לבצוע על ב' ככרות צ"ל דשבת לאו דוקא. וכ"כ השו"ע בסוף הל' יו"ט (סי' תקכט ס"א) שיש לבצוע אף ביו"ט על ב' ככרות.

וצ"ע שהרי השו"ע שם כתב שלא נהגו לאכול ג' סעודות ביו"ט. ונראה לבאר בטעם הדבר, דהנה בגמ' שבת (קיז:) מבואר שחיוב ג' סעודות בשבת ילפינן מדכתיב תלתא "היום" לגבי המן – "אכלוהו היום, כי שבת היום לד', היום לא תמצאוהו בשדה". וא"כ שאלה זו אם יש חיוב לאכול ג' סעודות ביו"ט לכאורה תלויה אם המן ירד ביו"ט או לא, שאם הוא לא ירד אז יו"ט דומה לשבת, וכל דיני שבת התלויים במן שייכים אף ביו"ט.

ועי' בתוס' לביצה (ב:) שנחלקו המדרשים אם המן נפל ביו"ט או לא ["ויברך...ויקדש אותו, ברכו במן וקידשו במן", "שבת לא יהיה בו לרבות יו"ט"]. ולכאורה מזה שפסק השו"ע שם שחייב לבצוע על ב' ככרות גם ביו"ט הרי מוכח דקיי"ל שהמן לא ירד ביו"ט, ולכן לקטו לחם משנה בערב יו"ט. וא"כ קשה, דהיאך כתב השו"ע שלא נהגו לאכול ג' סעודות. והרי דברי השו"ע סותרין זא"ז, דלכאורה לא שייך לחלק בין ב' ענינים אלו.

ואמנם מדברי הרמב"ם בהל' שבת (פ"ל ה"ט) משמע שגם ביו"ט חייבים לאכול ג' סעודות. שהרי כתב שם וז"ל "חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת א' ערבית וא' שחרית וא' במנחה וכו', וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים". ודייק הטור שם דס"ל להרמב"ם שיש חיוב לאכול ג' סעודות ביו"ט [אך עיי"ש בב"י שכתב "ואינו מוכרח בדבריו", ולכאורה כוונתו דאולי לא קאי "וכן בימים טובים" אלא על סוף דבריו דמיירי בלחם משנה]. וכן מבואר מדבריו בהל' יו"ט (פ"ו הי"ט) שהוא מתאר סדר היום, שמשכימין בבוקר ומתפללין ואוכלין, וחוזרין ולומדין עד חצי היום, ואחר חצות מתפללין תפילת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה". וראיתי בס' שש"כ (שם הע' ד) שהחזו"א היה נוהג לאכול ג' סעודות גם ביו"ט.

ולכאורה דעת הרמב"ם מסתברא מאד וכמו שנתבאר, דהא קיי"ל שחייב לבצוע על ב' ככרות אף ביו"ט. וצ"ע בדעת השו"ע. שוב העירוני שבפרישה על הטור שם (אות ג') תי' דשאני ג' סעודות דילפינן מקרא ד"היום", וי"ל דפסוק זה נאמר דוקא לגבי שבת, משא"כ בלחם משנה התלוי בזה שירד לחם משנה בפועל (ולא במאי דכתיב "והיה ביום הששי וגו' והיה משנה").


ג) עוד איתא בגמ' בסוגיין "א"ר אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא, ר' זירא בצע אכולא שירותא, א"ל רבינא והא קא מתחזי כרעבתנותא, א"ל כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא." ופי' רש"י "אכולא שירותא, פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת." [וכמו שמצינו ד"שירותא" פירושו סעודה, כדכתיב "כי אתי יאכלו האנשים בצהרים" (בראשית מג, טז), ומתרגמינן ארי עמי ייכלון גבריא בשירותא, ופי' רש"י שהוא לשון סעודה.]

אמנם הרשב"א שם (ד"ה רבי) כתב דאינו מחוור, דא"כ לא הו"ל למימר בצע אכולה שירותא אלא בצע כולה שירותא, ועוד דא"כ היכי פריך מחזי כרעבתנותא, אדרבה היינו עין יפה דעלה אמרו (לקמן מו.) בעה"ב בוצע, ועוד דדבר הלמד מענינו דחייב לבצוע על ב' ככרות (פי' דמסתבר דר' זירא הוי המשך למאי דקאמר ר' אבא). לכן נראה דהכי פירושו בצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול, וכן פי' רב האי גאון. וכן כתב גם הריטב"א שם שהיה בוצע על כל הככרות שהיה בדעתו לאכול באותה סעודה, "דכיון דבעינן לחם משנה היה מרבה בהן לכבוד שבת".

ובשו"ע (סי' רעד ס"א) פסק כרב כהנא דמברך אתרתי ובצע אחדא. אבל הגר"א שם כתב שהעיקר כמש"כ רש"ל ושל"ה לחתוך שניהם כפי' הרשב"א ורה"ג. והביא שם ב' קושיות הרשב"א על פי' רש"י.

ונראה דמה שהק' הרשב"א מבעה"ב בוצע לק"מ, דהתם אמרינן דבעה"ב בוצע מפני שבוצע בעין יפה, אך לא משמע מהתם שבוצע פרוסה גדולה לכל הסעודה. ועי' ברמב"ם הל' ברכות (פ"ז ה"ג) שכתב שאינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן. ופי' הכס"מ דאין לו לבצוע פרוסה קטנה מדאמרינן שצריך לבצוע בעין יפה, ואין לו לבצוע פרוסה גדולה מהא דאמרינן בסוגיין דבחול אין לבצוע פרוסה גדולה מפני שנראה כרעבתן. הרי שאין ראיה מדברי הגמ' לקמן שיש לו לבצוע פרוסה גדולה מאד.

ובביאור מח' רש"י והרשב"א נראה לומר שנחלקו בגדר דין לחם משנה. דעת רש"י דלחם משנה הוא דין בברכה, דהיינו שצריך לברך על ב' ככרות, ולכן לא מסתבר שיצטרך גם לבצוע על כל הככרות [אולי ה"ט כמש"כ הרא"ה דכי כתיב לחם משנה אלקיטה כתיב אבל בבציעה לא כתיב משנה]. ואילו הרשב"א סובר דלחם משנה הוא דין אף באכילה, ולכן מצוה לבצוע ולאכול מב' ככרות, ולדעת הריטב"א אף יש להרבות בככרות לכבוד שבת. [אך במעשה רב (סי' קכג) הובא שהגר"א היה פורס על כל ששה החלות כדי שיהיו י"ב פרוסות, ומכוון עפ"י הזוהר – כלומר שהגר"א הבין בזוהר דצריך י"ב חצאין כנגד לחם הפנים (ודלא כמו שהבין האר"י דצריך י"ב חלות). ולפ"ז מה שבצע על ב' ככרות אין זה מדין לחם משנה כלל.]

ונראה דנפק"מ ביניהם לענין מה שדנו הפוסקים אם יכול לצרף לחם שאינו ראוי לאכילה ללחם משנה. דהנה כתב בשש"כ (ח"ב פרק נ"ה סי"ד) שמותר לצרף ללחם משנה גם מין לחם שאינו אוכלו עכשיו, אם מצד שאינו ראוי למצותו (כגון מצה שאינה שמורה בליל הסדר), אם מצד חומרא (כגון מצה בערב פסח שחל להיות בשבת), אבל לחם כזה שמצד הדין אסור לאוכלו א"א לצרף ללחם משנה כגון אם לא הפרישו ממנו תרו"מ או חלה בא"י.

ולכאורה כל זה לא שייך אלא לדעת רש"י דלחם משנה הוא דין בברכה, ולכן יתכן דסגי בכך שיש לו שם אוכל אף אם אינו ראוי לאכילה בפועל עכשיו. אבל לדעת הרשב"א ודעימיה דלחם משנה הוא דין אף באכילה, א"כ כל שאין הדבר ראוי לאכילה בפועל מסתבר שלא יוכל לצרפו ללחם משנה, שהרי לא יאכלנו בסעודה זו, ולא יוכל לקיים דין לחם משנה כראוי.