הפסק בין ברכה לאכילה

א) איתא בגמ' (מ.) "אמר רב טול ברוך טול ברוך א"צ לברך, הבא מלח הבא לפתן צריך לברך. ור' יוחנן אמר אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי א"צ לברך, גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך. ורב ששת אמר אפי' גביל לתורי נמי א"צ לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת."

ופי' רש"י "טול ברוך, הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וא"ל טול מפרוסת הברכה, אע"פ שסח בינתים א"צ לחזור ולברך וכו', הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא." ולכאורה כוונתו כמש"כ הב"ח (סי' קסז, עמ' קנב) דהואיל ונותנים לכתחילה לכל המסובין לאכול מפרוסת המוציא לחיבוב מצוה, ממילא חשיב כצורך הברכה. ובדעת ר' יוחנן כתב "הביאו מלח נמי א"צ לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם." הרי משמע דס"ל לרש"י דרק אם שח לצורך ברכת המוציא לא חשיב כהפסק, וכל המח' היא אם הביאו מלח חשיב כצורך ברכת המוציא או לא. ואולי יל"פ שנחלקו אם יש איסור לברך על פת שאינה נקיה בלא מלח, כדמשמע מלשון הגמ' לקמן "אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח וכו'", או דילמא אין זה אלא הידור בעלמא.

ומאי דרב ששת סובר דמותר לומר אף גביל לתורי כתב הב"י (סי' קסז ס"ו, עמ' קנב) דלדעת רש"י י"ל דגם זה חשיב כצורך ברכת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והוסיף עוד שכך היא גם דעת המרדכי (סי' קל) שכתב דאף גביל לתורי לא חשיב כהפסק "אבל אם סח דברים אחרים דלא שייכי להמוציא צריך לחזור ולברך". הרי מבואר דס"ל דגביל לתורי חשיב כצורך הברכה.

ובדעת ריו"ח הסובר דגביל לתורי חשיב כהפסק י"ל או דס"ל כדעת הט"ז (סי' קסז ס"ק ז) דאין איסור לטעום לפני שמאכיל לבהמתו אלא יש רק איסור אכילה ולכן לא נחשב כצורך ברכה אלא כצורך אכילה, א"נ י"ל דס"ל דהואיל ואינו אלא איסור צדדי לטעום לפני שמאכיל לבהמתו, ממילא לא חשיב כצורך הברכה כ"כ [וכמו אם נשבע שלא יאכל עד שילמד קצת ושכח ובירך מסתבר דצריך לחזור ולברך, וכ"כ במנחת שלמה (סי' יח); אך עי' במג"א (סי' רעא ס"ק יב) שכתב דאם שכח להבדיל ובירך המוציא צריך להפסיק ולהבדיל ולחזור ולברך משום דאיסור אכילה לפני הבדלה אינו אלא מדרבנן ולא דמי לאיסור לאכול לפני בהמתו שהוא דאורייתא, הרי משמע שהדבר תלוי בחומרת האיסור].

כל זה לדעת רש"י. אמנם הרמב"ם בהל' ברכות (פ"א ה"ח) כתב שאף אם אמר תנו לפלוני לאכול אינו צריך לברך. ודייק ממנו הב"י שם דס"ל דכל דיבור לצורך אכילה לא מיקרי הפסק אף אם אינו לצורך ברכת המוציא, ד"תנו לפלוני לאכול" לא משמע שאומר להאכילו מפרוסת המוציא. וכתב הב"ח שם (ד"ה כתב) דצ"ל שהרמב"ם גרס בגמ' "טול כרוך" (ולא טול ברוך) דמשמע "קח ואכול", ולאו דוקא לקחת מפרוסת המוציא [ובס' המכתם כתב שהיו קורים לפרוסת המוציא בשם "ברוך"]. ולדעת הרמב"ם צ"ל שכל מח' האמוראים היא מה נחשב צורך אכילה.

והרא"ה בסוגיין פי' באופן ג', שהאמוראים נחלקו גופא בדבר זה, דלדעת רב רק דיבור שהוא לצורך הברכה לא נחשב כהפסק, ואילו לשאר אמוראי אף צורך אכילה (פי' צורך הסעודה) לא נחשב כהפסק, רק נחלקו אם גביל לתורי חשיב כצורך אכילה או לא וכמו שנתבאר.


ב) ולענין הלכה קיי"ל כרב ששת דמותר לומר אף גביל לתורי. ולדעת הב"י נחלקו הראשונים אם היינו משום דגביל לתורי חשיב כצורך ברכה הואיל ואסור לטעום לפני שמאכיל לבהמתו או דילמא חשיב רק כצורך אכילה, אך גם דיבור לצורך אכילה לא נחשב כהפסק. ונפק"מ אם שח לצורך אכילה שלא לצורך ברכת המוציא כגון שאמר תנו לפלוני לאכול או שא' שאל לו איפה האוכל והוא הפסיק וענה לו.

ועוד נפק"מ אם אמר הבא מלח בזה"ז שיש לנו פת נקי. עיי"ש בב"י שהבין בדעת התוס' (מ. ד"ה הבא) שאם אמר הבא מלח בזה"ז חשיב כהפסק. ועפי"ז העלה דע"כ דעת התוס' היא דמותר לדבר רק לצורך ברכת המוציא, ואע"פ שהתוס' בעצמו כתבו דצריך לחזור ולברך "אי לאו מילתא דשייכא לסעודה", כוונתם היא דרק לצורך הברכה מותר לדבר.

ועוד הביא הב"י שם בשם תשו' הרשב"א שאם דעתו היה לאכול פת בלא מלח ואח"כ אמר הבא מלח צריך לחזור ולברך. וכתב הב"י דע"כ ס"ל דמותר להפסיק רק לצורך הברכה. ולכאורה כוונתו דאם דעתו לאכול הפת רק עם מלח, א"כ לדידיה הוי כפת שאינו נקי, וממילא הבא מלח חשיב כצורך הברכה אף בזה"ז. אבל אם דעתו לאכול הפת בלא מלח, אז הבא מלח לא חשיב אלא כצורך אכילה, ולכן חשיב כהפסק. ומסיק הב"י דלדעת הרמב"ם בודאי אי"צ לחזור ולברך אף אם דעתו מתחילה לאכול הפת בלא מלח, דכל צורך אכילה לא מיקרי הפסק.

וכל זה לפי הבנת הב"י בדעת רש"י והרמב"ם. אכן הט"ז שם דחה דאף לדעת רש"י גביל לתורי הוי רק צורך אכילה ולא צורך ברכה, דלעולם ליכא איסור לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, אלא רק איסור אכילה. ולדעת הט"ז ליכא נפק"מ לדינא בין רש"י והרמב"ם דהואיל וקיי"ל כרב ששת הרי מוכח דכל דיבור לצורך אכילה לא נחשב כהפסק.


ג) וע"ע בב"ח שם שדייק מלשון רש"י דס"ל שאם כבר טעם הבוצע מן הפרוסה אע"פ שהמסובין עדיין לא טעמו אין השיחה הפסק אפי' שח א' מן המסובין, שכבר יצאו במה שטעם הבוצע. וכך פסק הרמ"א (סי' קסז ס"ו) בשם הרוקח והאו"ז. אמנם המשנ"ב שם (ס"ק מג) הביא שכמעט כל האחרונים חולקים על הרמ"א בזה וסוברים דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך.

ויש שרצו לבאר דמח' זו תלויה בגדר דין שומע כעונה. דאם נאמר שהשומע יוצא עי"ז שמצטרף למברך, נמצא דכל שהמברך יצא בברכתו עי"ז שטעם לפני ששח, א"כ גם השומע יצא. וכך סובר הרמ"א. אבל האחרונים סוברים דצריך להחמיר דאולי שומע חשיב כדיבור ממש, והשומע חשיב כמברך, וממילא מסתבר דאם שח לפני שטעם חשיב כהפסק. אך צ"ע דא"כ היאך קיי"ל שהעומד באמצע תפילה והגיע הש"ץ לקדושה יכוין למה שאומרים הציבור, הרי מזה מוכח דסבירא לן דשומע לא חשיב כמדבר. ואולי י"ל דאף אם השומע יוצא עי"ז שמצטרף לברכת המברך ה"מ בברכת המצוה של"צ להצטרף אלא להברכה, משא"כ בברכת הנהנין שנתקנה על הנאת הגברא צריך צירוף בין הברכה והטעימה, ולזה לא סגי בטעימת המברך אלא צריך דוקא טעימת כל א' כדי לצאת הברכה, ולכן כל שדיבר לפני שטעם נפסק הצירוף בין הברכה והטעימה וממילא לא יצא.