זמן תפילת ערבית

כתבו התוס' (כו: ד"ה יעקב) דלפי מאי דמבואר בחולין (צא:) משמע דיעקב אבינו התפלל ערבית מבעו"י. דאיתא התם "וילך חרנה כי מטא לחרן בעי למיהדר אמר אפשר שעברתי במקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללי, כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום, כד צלי בעי למיהדר (פי' לדרכו ללכת לחרן), אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש וכו'." הרי להדיא שהתפלל לפני שבא השמש.

והק' התוס' דהא בגמ' (ב.) אמרינן דאינו זמן תפילת ערבית עד צה"כ. וביאר הב"ח שם (אות ב') דכוונת התוס' היא דתנן במתני' (ב.) דזמן ק"ש הוא רק משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן (לאחר שטובלין), ובגמ' שם מבואר דהיינו לאחר צה"כ, והואיל ובעינן לסמוך גאולה לתפילה, בע"כ דתפילת ערבית אינה אלא לאחר צה"כ. וכתבו התוס' דלפי מה שפירשו לעיל (ב.) דקיי"ל כר' יהודה דתפילת המנחה עד פלג המנחה ניחא, ויפה המנהג להתפלל מבעוד יום קצת (פי' משום דתפילת כנגד אבות תיקנום, ויעקב אבינו התפלל ערבית מבעו"י).

וביאור הדבר, דהנה הק' הראשונים לעיל (ב.) דהיאך אנו קורין ק"ש מבעו"י ואין אנו ממתינין עד צה"כ. ותי' רש"י דק"ש שעל המטה היא עיקר והוא לאחר צה"כ, ומה שאנו קורין ק"ש בביהכ"נ היינו רק כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. והק' התוס' דאין העולם רגילים לקרוא אלא פרשה א' סמוך למטה ולא ג' פרשיות. ועוד דאם יוצאין י"ח ק"ש על המטה צריך לברך ברכות ק"ש אז. [עי' רבינו יונה שדחה דברכות ק"ש תלויין בזמן תפילה – כמו ברכות ק"ש של שחרית.] ועוד דבק"ש על המטה אין סומכין גאולה לתפילה. [י"ל דלא קיי"ל הכי וכדעת רב עמרם גאון שהביאו התוס' לקמן (ד:).]

לכן פי' ר"ת דאדרבה ק"ש של ביהכ"נ עיקר, ומה שאנו קורין אותה כ"כ מבעו"י היינו משום דקיי"ל כר"י דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה, ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. [ולכאורה כוונתם דמתני' דהתם דאין קורין ק"ש עד אחר צה"כ אתיא כרבנן, ואנן קיי"ל כר"י.] והיינו מש"כ התוס' בסוגיין דלפי מה שפירשו לעיל דקיי"ל כר"י יכול להתפלל ערבית מבעו"י.

אך צ"ע בזה, דמה בכך שיכול להתפלל תפילת ערבית מבעו"י, הא ק"ש של ערבית תלויה בזמן שכיבה. ועיי"ש ברא"ש (סי' א) שכתב דע"כ ס"ל לר"ת דהואיל ולר"י לאחר פלג המנחה הוי לילה לענין תפילת הערב, ה"ה לענין ק"ש. [וכ"כ התוס' (כז. ד"ה תא שמע) דלר' יהודה לאחר פה"מ חשיב כלילה, והתם קאי לפי מה שפי' (כו: ד"ה יעקב) כדעת ר"ת.] וצ"ע דהא ק"ש תלוי בזמן שכיבה ולא בלילה עפ"י דין.

ואף את"ל דסובר ר"ת ד"בשכבך" הוא רק כינוי ללילה, כדמשמע מלשון הרמב"ם בהל' ק"ש (פ"א ה"א) "בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה", ומצות ק"ש של ערבית תלויה בלילה, מ"מ עדיין קשה דהיאך פה"מ חשיב כלילה. וכך הק' הרשב"א שם "ואינו נראה כלל דהא ודאי לר"י אע"פ שאינו מתפלל תפילת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום וכו' אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל, והיאך הוא לילה וזמן שכיבה." ועוד הק' הרא"ש דמה ענין תפילת ערבית לק"ש כלל, הא תפילות כנגד תמידין תקנום, ותמיד היה קרב והולך עד פה"מ, אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא.

ומבואר שהראשונים הבינו בדעת ר"ת דס"ל דה"ט דר"י דאינו מתפלל מנחה לאחר פה"מ משום דמאותה שעה כבר חשיב כלילה וק"ש תלוי בלילה. ואילו שאר הראשונים סוברים דלעולם לאחר פה"מ לא חשיב כלילה, ומה שאין להתפלל מנחה אחר פה"מ היינו משום דתיקנו זמן תפילת מנחה כנגד הקרבת תמיד של בה"ע, והואיל ובפועל לא היו מקריבין התמיד לאחר פה"מ, לפיכך אין להתפלל לאחר אותה שעה. ונפק"מ לענין ק"ש התלויה בזמן שכיבה ולילה.

[ונראה דנפק"מ עוד לענין הקרבת התמיד. דלסברת הראשונים יש מקום לומר דלעולם התמיד ראוי להקרבה אף לאחר פה"מ הואיל ועדיין לא חשיב כערב ולילה, ורק משום דבפועל לא הקריבוהו לאחר פה"מ, לפיכך אין מתפללין באותה שעה. אבל לדעת ר"ת מוכרחין לומר דלאחר פה"מ חשיב כלילה ושוב אין הזמן ראוי להקרבת התמיד כלל לר"י, וכמו שנתבאר לעיל בשם הרא"ה ור"ח.]

ויש ליישב דעת ר"ת דלעולם אף הוא מודה דלאחר פלג מנחה לא חשיב כלילה ממש, ודלא כהרא"ש. ומה"ט אין יוצאין י"ח במצות מצה מאותה שעה, וכן אם עדיין לא נטל לולב ביום עד פה"מ ודאי יכול ליטלו, וכן לענין מילה אם נולד תינוק לאחר פה"מ בע"ש אינו נימול בשבת ואם נולד לאחר פה"מ בשבת נמול בשבת הבאה, וגם אין איסור לעשות מלאכה בע"ש לאחר פה"מ (עי' תוס' כז. ד"ה דרב – לגירסת המסורת הש"ס). אבל מ"מ ס"ל לר"ת דהואיל ולאחר פה"מ הוי זמן הסמוך ללילה, הרי הוא שייך ללילה קצת, וממילא דינו כלילה לכמה ענינים, כמו תוספת שבת שיכול לקבלה מפה"מ ואילך (עי' שו"ע סי' רסא ס"ב). וה"ה נמי נקרא לילה לענין תפילה וק"ש. וכ"כ בעל המשכנ"י בס' קהלת יעקב לברכות (א. ד"ה הרשב"א) וז"ל "הסכימו כל החכמים דבעינן עכ"פ זמן שיקרא ערב, והוא זמן השייך ללילה ולשכיבה, אשר ע"כ נקראת ק"ש של ערבית." [וע"ע בזה בס' עם מרדכי (סי' א אות ב').]

כל זה לדעת ר"ת. אבל התוס' לעיל (ב.) הק' ע"ד ר"ת מהא דמתפללין מנחה לאחר פה"מ, דמזה מוכח דקיי"ל כרבנן לענין תפילת מנחה, וא"כ הוו תרי קולי דסתרי אהדדי. על כן תי' בשם הר"י דמה שאנו מתפללין ק"ש מבעו"י היינו משום דקיי"ל כהני תנאי (ב:) דאמרי משעה שקדש היום או משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעו"י, ומאותה שעה הוי זמן תפילה.

וכבר טרחו האחרונים לבאר מה הרויח הר"י, הא עדיין הוי תרתי דסתרי אם מתפלל מנחה ומעריב באותו זמן. וביארו הצל"ח והפנ"י שם דכוונת הר"י היא דלהנך תנאי דלקמן זמן מעריב תלוי בזמן ק"ש ולא בזמן מנחה, וממילא ליכא תרתי דסתרי, דהני תנאי ס"ל כרבנן לגבי תפילת מנחה, ומ"מ ס"ל דיכול להתפלל מעריב בזמן ק"ש מבעו"י.