72 - תרתי דסתרי בספיקא דרבנן

Speaker:
Ask author
Date:
May 07 2008
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
766
Comments:
1
 
תרתי דסתרי בספיקא דרבנן

א) איתא בגמ' (כז.) "השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד." וכתב הרא"ש (סי' ג) בשם גאון "מאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר"י, דאם איתא דר"י ליתא לדרבנן ואם איתא דרבנן ליתא לדר"י, לכן אי צלי תפילת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפילת הערב בפה"מ, דא"א לו לעשות פעם כר"י ופעם כרבנן." ומבואר דס"ל להגאון דלא רק ביום א' אלא אף בב' ימים אין לעשות ביום א' כר"י וביום אחר כרבנן. וכן פי' התפארת שמואל שם (אות ד') בדעתו. [והכי מוכח מתחילת דבריו דלאחר שכבר התפלל ערבית היאך אפשר להתפלל מנחה באותו יום, וע"כ מיירי ביום אחר, וכן משמע גם מסוף דבריו "פעם כר"י ופעם כרבנן".] וכן כתב רבינו יונה להדיא (יח: ד"ה דעבד).

אמנם מדברי המרדכי (סי' פט) משמע שיכול להתפלל לפעמים כר"י ולפעמים כרבנן, ומשמע דמותר אף לכתחילה. וכ"כ הרא"ה (ד"ה אישתיק). וממה שכתבו התוס' (ב.) בשם ר"ת מבואר דס"ל שיטה ג', שיכול לנהוג תרתי דסתרי אף באותו יום. וכן פי' הלח"מ בהל' תפילה (פ"ג ה"ב) בדעת הרמב"ם, שהרי כתב הרמב"ם דזמן מנחה הוא עד פלג המנחה, ויש לו להתפלל מנחה עד שקיעת החמה. וצ"ע דאם יכול להתפלל עד השקיעה, אמאי כתב דזמן מנחה עד פה"מ. וכתב הלח"מ דכוונתו לומר דלאחר פה"מ כבר יכול להתפלל מעריב כר"י אע"פ שמתפלל מנחה עד השקיעה. וכן משמע מזה שכתב הרמב"ם סתם (שם ה"ז) שיכול להתפלל מעריב מבעוד יום, ולא הזכיר דהיינו רק אם מתפלל מנחה לפני פה"מ כר"י. אלא ע"כ דסבר הרמב"ם דיכול לנהוג תרתי דסתרי אף באותו יום. [וכל זה הוא דלא כמו שהבין הכס"מ שם (ה"ד) שהרמב"ם אזיל בשיטת רבינו יונה.]

וצ"ע בביאור שיטת ר"ת והרמב"ם דהיאך אפשר לנהוג תרתי דסתרי. ועיי"ש ברמב"ם (ה"ז) שכתב דה"ט שיכול להתפלל מעריב מבעו"י משום דתפילת ערבית רשות. אבל הרא"ש (פ"א סי' א) כתב בדעת ר"ת דה"ט שיכול לתפוס כקולת שניהם משום דלענין תפילה הקילו. ולכאורה כוונתו דהואיל ותפילה דרבנן, ממילא ספיקה לקולא.

ובדעת החולקים צ"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא בתרתי דסתרי. אך א"כ היאך אפשר לנהוג תרתי דסתרי אף בב' ימים. וכתב המאירי (כז. ד"ה מה) דמיום ליום אין לחוש כלל לתרתי דסתרי "דבדרבנן לא חיישינן, והרי זה כשני שבילים א' טמא וא' טהור שהלכו שני בני אדם זה בא' וזה באחרת, שאם באו לישאל בבת א' שניהם טמאים, ובזא"ז שניהם טהורים." הרי שביאר דהך דינא דמיא לשני שבילין, וממילא כמו שיש חילוק בשני שבילין בין היכא שבאו לישאל בב"א להיכא שבאו לישאל בזא"ז, ה"ה נמי יש לחלק בניהוגי תפילה בין תרתי דסתרי ביום א' לתרתי דסתרי בב' ימים.

וצ"ע מהו הדמיון לשני שבילין, ואמאי פליג על זה ר"ת. ונראה לבאר, דהנה כתבו התוס' בנדה (ב. ד"ה והלל) דה"ט דאם באו לישאל בזא"ז שניהם טהורים משום דמוקמינן כל א' אחזקת טהרה. [וברש"י פסחים (י.) כתב דה"ט משום דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור.] וצ"ע דאמאי אם באו לישאל בב"א שניהם טמאים, הא איכא לכל א' חזקת טהרה. ועי' בתוס' פסחים (י. ד"ה בבת) שכתבו דבב"א טמאין רק מדרבנן ולא מדאורייתא, ומשמע דאה"נ מעיקר הדין טהורין אף בבאו לשאול בב"א. וכתב המל"מ בהל' אבות הטומאות (פי"ט ה"ב) בדעת רש"י בפסחים (י.) שהחסרון דאם באו לשאול בב"א הוא רק דמיחזי כשיקרא (פי' דלא נראה כדבר הגון).

אך עוד י"ל דה"ט דאין לטהר שניהם בב"א משום דחיישינן לזלזול החכם אם יורה לטהר שניהם בב"א. ואולי כך סובר ר"ת, ומש"ה העלה דלגבי תפילה לא שייך לחוש אף בב"א, דמאי דעבדינן כתרוייהו אין זה משום הוראת חכם אלא משום דספיקא דרבנן לקולא, ועוד דהואיל וכולם נוהגים כן ליכא זלזול כלל. ואילו המאירי ודעימיה סוברים דכל היכא שעושה תרתי דסתרי בבת א' לא נראה כדבר הגון, ולכן אין לעשות אף בתפילה. ולפי מה שנתבאר בהך דינא דשני שבילין נראה לומר דאף המאירי והמרדכי מודים דמעיקר הדין יכול להתפלל תרתי דסתרי אף ביום א', ורק משום דמחזי כשיקרא ס"ל דלא עבדינן הכי, דלא גרע מהא דשני שבילין דאף אם באו לישאל בב"א אינם טמאים אלא מדרבנן משום דמיחזי כשיקרא. ומה"ט בזא"ז יכול לנהוג תרתי דסתרי בין בשני שבילין בין בתפילה משום דליכא חשש דמיחזי כשיקרא.


ב) אך לכאורה צ"ע בזה, דהיאך אפשר להשוות דין תפילה להך דשני שבילין דבתרוייהו בזא"ז יש להקל אף בתרתי דסתרי, הרי התם בשני שבילין איכא חזקת טהרה, ומה ענין חזקה לתרתי דסתרי בתפילה. והיה נראה לומר דגם בתפילה יש טעם להקל, והוא משום דספיקא דרבנן לקולא.

אכן נראה דלא דמיא הך דינא דספיקא דרבנן לקולא להך דחזקה כלל. דמאי דאזלינן בתר חזקה במקום ספק אין פירושו שאנו פושטין את הספק לצד החזקה, שהרי הספק בשני שבילין הוא אם הלך האדם בדרך הטהור או בדרך הטמא, וכיצד יכולה החזקה לפשוט ספק זה של המציאות. אלא ע"כ צ"ל דגדר ענין חזקה כך הוא, שגזרה התורה דל"צ לפשוט את הספק אלא נוהגין עפ"י חזקה דמעיקרא עד שידוע שנשתנה החזקה. ומה"ט אזלינן בתר חזקה לטהר שניהם אף במקום תרתי דסתרי משום דכדי לטהרם מדין חזקה אין אנו צריכין לפשוט את הספק כלל.

אבל ספיקא דרבנן לקולא (כגון בספק מצוה או ספק איסור) היא הכרעה לקולא בספיקא דרבנן פירושו שחכמים קבעו דאפשר לפשוט את הספק לצד הקל, כלומר דאין חוששין לצד החמור כלל, אלא נוהגין כאילו נפשט הספק, ויש כאן רק הצד הקל. [וכמו לגבי ספיקא דאורייתא לחומרא דבפשוטו הכוונה היא דבמקום ספק צריך להחמיר ולפשוט הספק לצד החמור.] ומה"ט מסתבר דאין לומר ספיקא דרבנן לקולא בתרתי דסתרי, דלא שייך לפשוט את הספק בב' אופנים הפוכים.

והנראה לומר בביאור הדבר, דהנה ידוע מש"כ הרמב"ם בספר המצוות (שורש א') שכל דינים דרבנן הם בכלל לא תסור. והרמב"ן שם (עמ' 10 בספרים הישנים) משיג עליו דלא שייך לומר הכי, דא"כ היכי אמרינן דספיקא דרבנן לקולא, הרי כל ספק דרבנן הוא באמת ספק דאורייתא וקיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא. אלא ע"כ צ"ל דרק מה שנלמד מהי"ג מדות, שדרשו חכמים מקרא זהו דאורייתא והוי בכלל לא תסור, אבל תקנות וגזירות מדרבנן אינם בכלל לא תסור.

וביישוב שיטת הרמב"ם אמר הגרי"ד דלא סבר הרמב"ם דדינים דרבנן הם בכלל לא תסור אלא לענין זקן ממרא בלבד, אבל לענין שאר דיניהם בודאי אינם מדאורייתא. ולדבריו קושיא מעיקרא ליתא. אכן לא משמע הכי מפשטות לשון הרמב"ם.

וכתב הש"ש (ש"א סוף פ"ג) דהרמב"ם אזיל לשיטתו שכתב בהל' טומאת מת (פ"ט הי"ב) דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן, דמה"ת ספיקו לקולא [ודלא כדעת הרשב"א בקידושין (עג.) דמדינא דאשם תלוי מוכח דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת], וממילא שפיר יכולים החכמים לחלק בין ספק דאורייתא לספק דרבנן הואיל וכל עיקר דין ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן דהם אמרו שספק דאורייתא לחומרא והם אמרו דספק לא תסור לקולא. [ועוד כתב הפמ"ג בגינת ורדים (כלל ח') דלדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן יש לפרש אמאי ספק ספיקא לקולא.]

ועוד תי' המגילת אסתר שם [וכן הביא הש"ש שם בשם התשב"ץ] דה"ט דספיקא דרבנן לקולא מפני שכך הורשו מאת מתקני התקנות וגוזרי הגזירות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לדברי תורה. וצ"ע בביאור דבריו, דאם איתא דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת, א"כ היאך שייך להקל בדרבנן. וצ"ל דכוונתו דהא דספיקא דרבנן לקולא אין פירושו שחכמים קבעו שמותר להכריע לקולא בדינים דרבנן, אלא דמעיקרא לא תקנו חכמים מצוה ולא גזרו איסור במקום ספק, וממילא לא שייך להחמיר במקום ספק. ואילו הש"ש סובר דספיקא דרבנן לקולא הוא שמותר להכריע לקולא במקום ספק בדרבנן, ומש"ה הוקשה לו דהיאך יכולים החכמים לקבוע הכרעה נגד דין תורה דספיקא דאורייתא לחומרא. לפיכך הוצרך לומר דהך דינא דספיקא דאורייתא לחומרא גופא אינו אלא מדרבנן.

ונראה דגם מה שנחלקו הראשונים אם אפשר לנהוג כתרתי דסתרי בתפילה תלוי בגדר דין ספיקא דרבנן לקולא. הרא"ש ורבינו יונה סוברים דספיקא דרבנן לקולא היינו שקבעו חכמים שמותר להכריע לקולא (כסברת הש"ש). ומה"ט העלו דאין לומר ספיקא דרבנן לקולא בתרתי דסתרי, דלא שייך לפשוט את הספק בב' אופנים הפוכים.

אבל ר"ת סובר דספיקא דרבנן לקולא פירושו דמעיקרא לא תיקנו חז"ל שום מצוה במקום ספק, ולכן שפיר יכול להקל בספק דרבנן אף בתרתי דסתרי, דבמקום ספק ליכא מצוה, דספק מצוה דרבנן לאו כלום הוא. וא"כ אם יתפלל מנחה לאחר פה"מ ומעריב לפני השקיעה שוב לא יצטרך לחזור ולהתפלל, שהרי יש כאן רק ספק אם יצא מצות מנחה או מעריב, ובמקום ספק לא תיקנו חכמים מצות תפילה [ויכול אף להכניס את עצמו למצב כזה לכתחילה שיפטר מלהתפלל מדין ספיקא דרבנן לקולא – ודלא כדעת הר"ן בסוף פסחים]. ונראה דאף המרדכי והמאירי מודים לזה, אלא שהם סוברים דבאותו יום אין לעשות תרתי דסתרי הואיל ולא נראה כדבר הגון.

ולפי יסוד דברינו יש לבאר מה שהשוה המאירי הך דינא דתרתי דסתרי בתפילה להא דשני שבילין. דמאי דאזלינן בתר חזקה במקום ספק אין פירושו שאנו פושטין את הספק לצד החזקה, אלא שכך גזרה התורה דל"צ לפשוט את הספק אלא נוהגין עפ"י חזקה דמעיקרא עד שידוע שנשתנה החזקה. ומה"ט אזלינן בתר חזקה לטהר שניהם אף במקום תרתי דסתרי. וסובר המאירי דאף מאי דאזלינן לקולא בספק דרבנן אין זה מפני שתיקנו חכמים שיכול להכריע ולפשוט את הספק לקולא, אלא דמעיקרא לא תיקנו מצוה במקום ספק, וכל היכא דל"צ לפשוט את הספק שפיר אפשר להקל אף במקום תרתי דסתרי. [ע"ע בקה"י (סי' א) שביאר דעת המאירי באופן אחר קצת.]

והנה מבואר בגמ' מגילה (ה:) דרב אסי קרא את המגילה בי"ד ובט"ו בהוצל שספק מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. וכתב הרשב"א שם (ד"ה ה"ג) בשם הרמב"ן דזה לא היה אלא מדת חסידות בעלמא, דמעיקר הדין הואיל ודברי קבלה כשל דרבנן, לא הוה ליה לקרותה כלל. ומשמע להדיא דס"ל להרמב"ן דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אף במקום תרתי דסתרי.

אבל הרמב"ם כתב בהל' מגילה (פ"א הי"א) שבעיר שהיא ספק מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קוראין את המגילה בי"ד ובט"ו. ולכאורה תמוה, דאמאי לא נימא ספיקא דרבנן לקולא. אלא ע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא במקום תרתי דסתרי. ונראה שהרמב"ם אזיל לשיטתו בזה, שהרי כתב דיכול אדם להתפלל מנחה לאחר פה"מ ומעריב קודם השקיעה משום דתפילת ערבית רשות. ומזה שלא נתן הטעם דבמקום תפילה דרבנן הקילו הרי מוכח דס"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא בתרתי דסתרי. ומכל זה נראה דלא כמו שביאר המגילת אסתר בדעת הרמב"ם, דלפי סברתו מסתבר דאזלינן לקולא בספק דרבנן אף במקום תרתי דסתרי.

Gemara:

Collections: Rabbi Koenigsberg: Brachos 2007

References: Berachot: 27a  

    More from this:
    Comments
    1 comment
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: 
    1. Title: question on berachos daf 27a
      Author: moshe weiss

      who says pchat in the rosh when he says "rabanan hekilou" he means "safek derabanane lekoula" thats not pashout pshat...?