קידוש בזמן תוספת שבת

איתא בגמ' (כז:) "א"ר חייא בר אבין רב צלי של שבת בע"ש וכו', אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס, ת"ש דאמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס והלכתא כוותיה." וכתב הריטב"א שם (ד"ה אומר) "ואם תשאל וקידוש דאורייתא היכי מצי למימר מבעוד יום, הא אמרן דתוספת מחול על הקודש משקיעת החמה ולהלן דאורייתא הוא." וכ"כ הרא"ה שם דבודאי תוספת מחול על הקודש מדאורייתא הוא "וזהו שיצא ידי קידוש כשקידש באותה שעה אע"פ שקידוש היום מה"ת, שאף קדושת שעה זו לשבת מה"ת."

והנה מקור לדין תוספת הוא בגמ' יומא (פא:) "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, יכול יתחיל ויתענה בתשיעי ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה"כ שבתות מנין ת"ל תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין ת"ל שבתכם, הא כיצד כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש."

ונראה ברור דעכ"פ תוספת יוה"כ הוי מה"ת ודרשה גמורה היא, דהא אמרינן התם בגמ' (פא.) "יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה, ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה וכו', על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי." ומזה דבעינן קרא למימר דאינו ענוש כרת על תוספת יוה"כ ש"מ דתוספת זו מה"ת היא.

והכי אמרינן להדיא בגמ' ביצה (ל.) "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו', וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא היא לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יוה"כ דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי." וס"ל להריטב"א והרא"ה דה"ה נמי תוספת שבת ויו"ט היא מה"ת.

[ונחלקו הראשונים מאימתי יכול לקבל על עצמו תוספת שבת. רבינו יונה (יח: בדפי הרי"ף ד"ה רב) כתב דשייך לקבל תוספת שבת מפלג המנחה, ומיירי הכא שהתפלל לאחר פלג המנחה. וכן מבואר מדברי התוס' (כז. ד"ה דרב). אבל הריטב"א (ד"ה מדרב) כתב שיכול לקבל רק לאחר שקיעת החמה. וברור דס"ל להריטב"א כדעת ר"ת דאף לאחר שקיעה עדיין הוא ודאי יום, דאילו לדעת הגר"א פשוט הוא דצריך לקבל תוספת שבת כשעדיין הוא ודאי יום דהיינו לפני השקיעה. אך צ"ע בסברת הריטב"א דמהיכא תיתי שיוכל לקבל תוספת רק משקיעה ולא מפלג המנחה, הא לדעת ר' יהודה יכול להתפלל ערבית כבר מפלג המנחה, ומזה מוכח שיכול להחשיב פלג המנחה כלילה.

וכתב הר"ן בשבת (טו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר) בשם הרמב"ן דא"א לומר דזמן תוספת הוא כשהשמש זורחת על הארץ דהא תנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש, ואם צריך להוסיף מחול על הקודש היאך יכולין ב"ה להתיר מלאכה בכלים עד השקיעה. וגם א"א לומר דזמן תוספת הוא בביה"ש, דתוספת אינה אלא עשה ובביה"ש יש ספק כרת. אלא ע"כ דזמן תוספת הוא משקיעת החמה. ולכאורה יש לדחות דב"ה מתירין עם השמש כדי ליתן זמן לאדם לקבל תוספת שבת, אבל לעולם אם מקבל מפלג המנחה שפיר חל עליו דין תוספת.]

אך עדיין יש מקום להקשות, דאף אם נאמר דתוספת שבת היא מה"ת, מ"מ היאך מקדשין בזמן תוספת. דהנה יש לחקור בעיקר דין תוספת שבת ויו"ט – האם היא נוגע רק לאיסור מלאכה או דילמא היא מהווה הרחבה על עיקר קדושת היום. וביאור הדבר, שהרי כבר הבאנו דבגמ' יומא (פא.) מבואר דליכא עונש ואזהרה בזמן תוספת, ומזה מוכח דשאני זמן תוספת מעיקר היום. ויש לדון האם זמן תוספת נידון כהרחבה לקדושת היום ורק שיש גזיה"כ למעט מעונשין, או דילמא זה גופא דליכא עונש בזמן תוספת מגלה שתוספת שבת ויו"ט הוא דין חדש ואינה הרחבה לקדושת היום אלא היא חלה רק לענין איסור מלאכה בלבד (וכפשטות לשון הדרשה ד"תשבתו שבתכם" דקאי אעניני שביתה). ונפק"מ אם אפשר לקיים מצוות היום בזמן תוספת כגון סעודת שבת וכדומה.

וכבר נחלקו בזה הראשונים. דהנה איתא בגמ' פסחים (צט:) "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך". והק' התוס' שם (ד"ה עד) מגמ' בסוגיין דרב צלי של שבת בע"ש ומקדש, הרי שיכול לאכול אף קודם חשיכה. ותי' בשם הר"י מקורבי"ל דשאני פסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ואיתקיש מצה לפסח משא"כ לענין תוספת שבת. וכך הביא גם הרא"ש בסוגיין (סי' ו). אבל התוס' שם הוסיפו שרבינו יהודה תי' דלעולם אין לאכול סעודת שבת בזמן תוספת, ורק לגבי פסח איצטריך לאשמעינן דאע"ג דשחיטת הפסח מבעו"י מ"מ אינה נאכלת עד הלילה. ולדינא נחלקו הט"ז (סי' רצא ס"ק ו) והמהרש"ל אם אפשר לצאת י"ח בסעודת שבת בזמן תוספת. ומבואר שנחלקו אם תוספת שבת מהווה הרחבה על קדושת היום או דילמא היא חלה רק לגבי איסור מלאכה בלבד.

והט"ז אזיל לשיטתו בעוד ב' מקומות. א', לענין אכילה בסוכה בזמן תוספת שמיני עצרת. המהרש"ל כתב בתשו' שיזהר שלא לאכול בסוכה לאחר שקיבל על עצמו שמ"ע שהרי אם יאכל יצטרך לברך לישב בסוכה ויבוא לזלזל בשמ"ע. והשיג עליו הט"ז (סוף סי' תרסח) שאם כבר קיבל על עצמו תוספת שמ"ע "כבר חלף והלך ממנו חובת היום והוה כמו בלילה." ולא דמי לק"ש ועומר דהתם זמנם בלילה. ונראה לבאר דכוונתו דזה ברור דלענינים הצריכים לילה ממש א"א לקיימם בזמן תוספת כמו שביאר הר"י מקורבי"ל לענין פסח מצה ומרור [ומאידך עדיין אפשר לעשות דברים התלויים ביום כגון הפסק טהרה, עי' רמ"א יו"ד (ריש סי' קצו) וש"ך שם]. אבל לענין דברים התלויים בקדושת היום י"ל דכל שקיבל זמן תוספת על עצמו כבר חלה אותה קדושת היום העומדת לחול בלילה [מעין זה הביא הגרש"י זוין בספרו מועדים בהלכה בענין "קדש" בליל פסח]. והמהרש"ל אזיל לשיטתו דס"ל דתוספת אינה הרחבה על קדושת היום אלא היא חלה לענין איסור מלאכה בלבד, ומש"ה חשש שלא לאכול בסוכה בזמן תוספת שמ"ע.

ב', עוד כתב הט"ז (ריש סי' תצד) שיש לאחר להתפלל מעריב בליל שבועות עד צאת הכוכבים משום דבעינן תמימות. [וביארו בבנין שלמה (בהוספות סי' כ) ובמשיב דבר (סי' יח) דגזיה"כ היא "בעצם היום הזה" דליכא דין תוספת בשבועות]. ולכאורה דבריו לא שייכים אלא לשיטתו דתוספת מרחיבה קדושת היום, ומש"ה אם היה מקבל על עצמו קדושת שבועות שוב לא היו ז' שבועות תמימות לפני שבועות, שכבר חלף היום העבר ע"י קבלת תוספת יו"ט. אבל לדעת המהרש"ל אין טעם להקפיד בזה שהרי אף אם יקבל תוספת לא יחול אלא לענין איסור מלאכה ולא לענין עיקר קדושת היום.

ולכאורה צ"ע לדעת מהרש"ל ורבינו יהודה בתוס' פסחים, דאף אם תוספת שבת ויו"ט היא מה"ת, מ"מ אם ע"י קבלת תוספת לא חל אלא איסור מלאכה ואינו יכול לצאת י"ח בסעודה שבת עד שתחשך, א"כ היאך קידש רב בזמן תוספת שבת. ושמעתי מהגרצ"ש שליט"א שהגרי"ד ז"ל תי' עפ"י מה שנחלקו הראשונים בטעם שנשים חייבות בסעודת שבת. ר"ת סבר מפני שאף הן היו באותו הנס (של המן). והר"ן בשבת (מד. בדפי הרי"ף) כתב דל"צ לזה שהרי כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ובאמת צ"ע אמאי לא פי' כן ר"ת. [עי' מה שכתבנו בזה בכתבים לסוכה פ"ב דאולי לא נאמר הך כללא דכל שישנו וכו' אלא בדינים דאורייתא, וס"ל לר"ת דסעודת שבת אינה אלא מדרבנן.]

ואמר בזה הגרי"ד דר"ת סבר ד"כל שישנו וכו'" הוא דין דוקא לגבי קידוש ולא לגבי כל מ"ע דשבת. וה"ט משום דקידוש בא כדי לאשוויי לשביתה הניכרת, דהיינו כדי להראות שהוא שובת לשם מצות הקב"ה ולא רק מפני שעצל. [ומעין זה כתב הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ד הי"ב) לגבי איסור מוקצה, וז"ל "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים, ועוד שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן וכו' ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת."] ולכן דוקא לענין קידוש אמרינן "כל שישנו וכו'" מפני שעיקר ענין קידוש קשור לענין איסור מלאכה דשבת משא"כ בשאר מ"ע דשבת. וא"כ י"ל דמה"ט גופא אפשר לקדש בזמן תוספת אף אם תוספת חלה רק לענין איסורי מלאכה מפני שגם קידוש שייך לענין מלאכה.