קידוש בזמן תוספת שבת לדעת הרמב"ם

א) הבאנו דדעת הריטב"א והרא"ה היא דתוספת שבת ויו"ט היא מה"ת, ומש"ה יכול לקדש בזמן תוספת. אמנם מדברי הרמב"ם משמע דס"ל דתוספת שבת ויו"ט אינה מה"ת. דהנה לא הזכיר דין תוספת לגבי שבת ויו"ט כלל אלא רק לגבי יוה"כ. וז"ל בהל' שביתת עשור (פ"א ה"ו) "וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, כלומר מתחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי וכו'."

וכתב עליו המ"מ שם דמשמע מדברי הרמב"ם שאין תוספת מה"ת אלא בעינוי ולא בעשיית מלאכה, לא ביוה"כ ולא בשבתות, "וזהו שלא נזכר בדבריו בהל' שבת תוספת כלל מה"ת." ומלשון המ"מ דייק הבה"ל (סי' רסא ד"ה י"א) דאף הרמב"ם מודה דמדרבנן שיש מצות תוספת שבת.

אמנם הכס"מ בהל' שבת (פ"ה ה"ג) כתב דלדעת הרמב"ם אין מצות תוספת שבת ויו"ט אפי' מדרבנן. והיינו מאי דנקט בשו"ע (סי' רסא ס"ב) "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש", דמשמע די"א שא"צ להוסיף כלל, לא מה"ת ולא מדרבנן, וזוהי דעת הרמב"ם.

וצ"ע דהא קרא דרשינן בגמ' יומא שם דאף בשבתות וימים טובים מצוה להוסיף מחול על הקודש. וי"ל דהא מבואר בגמ' שם דמאן דדריש עצם עצם לג"ש יליף מקרא ד"בתשעה לחודש" דכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ומשמע דמאן דדריש הכי לית ליה דין תוספת. וא"כ הואיל וקיי"ל דמצוה לאכול ערב יוה"כ היה צריך לצאת דליכא דין תוספת בשבת ויו"ט [וכן העיר המ"מ שם]. ובדעת החולקים על הרמב"ם צ"ל דמצות אכילה בערב יוה"כ אינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא.

ולדעת הרמב"ם הדרה קושיא לדוכתה דהיאך קידש רב בערב שבת, הא ליכא דין תוספת שבת מה"ת אלא רק מדרבנן, ואולי אף מדרבנן ליכא דין תוספת. ועי' במרדכי פ"ב דמגילה (סי' תשצח) שנשאל ה"ר טוביה מווינא דאיך סומא יכול להוציא בניו ובני ביתו בקידוש, הא לר"י סומא פטור מן המצוות, ואינו חייב אלא מדרבנן, והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ותי' דאשכחן דכוותיה גבי קידוש דמתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס, ואע"ג דתוספת שבת אינה מה"ת, מ"מ בהך קידוש שמקדש מבעו"י דאינו אלא מדרבנן יוצא ידי חובתו בקידוש מה"ת שיתחייב בו לאחר שתחשך, כיון דבשעה שמקדש יבוא אח"כ לחיוב דאורייתא.

והק' המג"א (סי' רסז ס"ק א) דמ"ש מקטן שאינו מוציא את הגדול אע"ג שיבוא אח"כ לידי חיוב דאורייתא. [והעיר תלמידי מיכאל פוזיילוב נ"י די"ל דשאני קטן שלא יבוא לידי חיוב דאורייתא באותה מצוה (חוץ מספה"ע), משא"כ בסומא (אם היה ממתין) ובבהמ"ז (אם היה אוכל כדי שביעה) שיכול לבוא לידי חיוב דאורייתא באותה מצוה.] ותי' המנ"ח (מ' לא אות י') דאולי רבינו טוביה אזיל בשיטת הרמב"ן דס"ל דקטן אינו מחוייב בדבר כלל אף מדרבנן, רק אביו מחוייב להרגילו במצוות, ומה"ט אינו מוציא את הגדול. [ואע"ג דבגמ' ברכות (כ:) משמע דבן מוציא את אביו בבהמ"ז אם אכל רק שיעור דרבנן צ"ל שהרמב"ן לא גריס הכי. וע"ע במנ"ח (מ' שו) שכתב דלדעת רבינו טוביה קטן שנתגדל בתוך ימי הספירה יכול לספור בברכה ואין המנין בטל. וקצ"ע שהרי המנ"ח בעצמו כתב (מ' לא) דלדעת רבינו טוביה ע"כ צריך לחלק דקטן לא מיקרי מחוייב בדבר כלל.]

אבל הח"א בהל' שבת (כלל ו' ס"ג) תי' באופן אחר, דהואיל והקטן אינו מחוייב מה"ת ממילא אינו יכול להוציא את הגדול, אבל כשהאדם בעצמו מברך אע"פ שעדיין לא הגיע זמן חיוב דאורייתא יוצא בברכתו, ודמי למאי דקיי"ל שאם בירך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה א"צ לברך על היו"ט אע"פ שעדיין לא הגיע הזמן, כיון שהסוכה היא מחמת החג. ולכאורה צ"ע בכוונתו, שהרי גם הסומא בא להוציא אחרים, ומ"מ ס"ל לרבינו טוביה דשפיר יכול להוציא הואיל ואתי לידי חיוב דאורייתא. ואף מסברא קשה לחלק כן, דאי מחוייב בדבר מדרבנן דאתי לידי חיוב דאורייתא מיקרי מחוייב בדבר, א"כ מ"ש אם בא להוציא עצמו או בא להוציא אחרים.


ב) אכן לפי מש"כ הכס"מ בדעת הרמב"ם דאין דין תוספת שבת אפי' מדרבנן שוב צ"ע דאיך יכול אדם לקדש קודם חשיכה. ובאמת יש להקשות עוד דהיאך אפשר להתפלל קודם חשיכה אם אין דין תוספת שבת כלל.

והנה לענין תפילה יש ליישב בפשיטות שהרי כבר כתב הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ג ה"ז) שיכול אדם להתפלל תפילת ערבית מבעו"י, דהואיל ותפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ומה"ט יכול להתפלל ערבית מבעו"י גם במוצ"ש, אע"פ שבודאי לא מהני לזה ענין תוספת שבת.

ולענין קידוש י"ל עפ"י מש"כ הרמב"ם בעצמו בהל' שבת (פכ"ט הי"א) "יש לו לאדם לקדש על הכוס ע"ש מבעו"י אע"פ שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעו"י אע"פ שעדיין היא שבת, שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט." הרי שהעלה הרמב"ם שיכול לקדש את השבת אף קודם לכניסתו מעט, ול"צ לקדש דוקא ביום השבת. ומעין זה כתב התוס' הרא"ש בסוגיין (כז: ד"ה אומר) "קס"ד משום דקדושה מה"ת הוא אין לו לאומרו מבעו"י, ומסיק שהיה אומר גם קדושה על הכוס משום דכתיב זכור את יום השבת דמשמע סמוך לכניסתו מדלא כתיב זכור ביום השבת." הרי שהרא"ש הוכיח דין זה מלשון הפסוק. ולכאורה טעם הדבר הוא דכל שמקדש סמוך לשבת די בכך להבדיל בין קודש לחול ולהצהיר שהיום הבא הוא יום קדוש.

ועפי"ז מיושב מה שלכאורה יש להקשות לדעת הרמב"ם דס"ל דהבדלה היא מצוה מה"ת (הל' שבת פכ"ט ה"א), דהא אמרינן דמתפלל אדם של מוצ"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס, והיאך יכול לצאת חובת הבדלה בשבת. אך לדעת הרמב"ם י"ל דשפיר יכול לומר הבדלה על הכוס גם קודם חשיכה מעט כמו גבי קידוש. וכן העיר במשנת יעבץ (או"ח סי' כט אות ד').

ובאמת יש להקשות לדעת הריטב"א והרא"ה דהיאך הוכיחו דתוספת שבת היא מה"ת מזה שיכול לקדש מבעו"י, הא בגמ' מבואר שגם יכול להבדיל מבעו"י ובודאי אין זה משום דתוספת שבת היא מה"ת. וצ"ל דס"ל להריטב"א והרא"ה דהבדלה אינה אלא מדרבנן [עי' בזה במ"מ הל' שבת שם], וממילא אע"ג דסבר הריטב"א דאינו יכול לקדש מה"ת אלא בזמן שבת מה"ת, יתכן דחכמים הקילו בהבדלה שיכול לעשות אף מבעו"י [אך עדיין צ"ע דאמאי לא תיקנו כעין דאורייתא].