טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת

א) איתא בגמ' (כט.) שאם טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. וכתב רבינו יונה (כ. בדפי הרי"ף ד"ה ואם) בשם "רבינו הקדוש" דאע"פ שסיים ברכת אתה חונן, כל זמן שלא התחיל בברכה האחרת חוזר לראש הברכה ומבדיל בה, דכאילו עומד עדיין באמצע הברכה. אבל הר"י הזקן אמר דכיון שכבר סיים כל הברכה ולא נזכר כמי שטעה והתחיל האחרת דיינינן ליה ואין מחזירין אותו. והוסיף שכן משמע מהא דאמרינן בגמ' שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה, משמע דמיד שאמר ברכת העבודה דיינינן ליה כטעות, ולפיכך אמר לשון חוזר, ואע"פ שלא התחיל עדיין ברכה האחרת.

ומעין זה הביאו התוס' (ל: ד"ה מסתברא) ב' דיעות בכל דבר שאמרו חכמים שאין מחזירין אותו כגון יעו"י בערבית ועל הנסים, האם מחזירין אותו כל זמן שלא התחיל הברכה הבאה. דעת הר"י היא שאין מחזירין אותו אף אם רק סיים הברכה. אבל רבינו אלחנן סובר שיחזור לאותה ברכה אם לא התחיל בברכה שלאחריה. והביא ראיה מהא דאם שכח של שבת בבהמ"ז וסיים הברכה אך עדיין לא התחיל ברכת הטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה וכו', וכן בר"ח, אלמא היכא דלא עקר (פי' שלא התחיל ברכה הבאה) אלו ואלו שוין, והכא נמי מסתבר שיחזור לרצה אם שכח יעו"י בערבית ונזכר קודם שהתחיל הברכה הבאה.

ועיי"ש בתוס' שדחו דלא דמיא הך דבהמ"ז לתפילה, שהרי ברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא, ולכן לא חשיב כהפסק כ"כ אם יאמר ברכה אחרת קודם שיתחיל ברכת הטוב והמטיב. ועוד שהרי לגבי יעו"י אם נאמר שיחזור צריך לחזור לרצה (ולא יוכל רק להזכירו במקום), ואין זה הגון כ"כ. אך לבסוף כתבו שהר"י ראה שר"ת היה נוהג לחזור לרצה אפי' בדברים שאין מחזירין כגון על הנסים.

אבל הרא"ש בתענית (פ"א סי' א) הביא שיטה ג' בשם הראבי"ה שאם סיים ברכת מחיה המתים ונזכר שלא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם ועדיין לא התחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קודש, וכן אם שכח ותן טל ומטר אך לא התחיל תקע בשופר יכול לומר ותן טל ומטר במקום. הרי דאע"ג דס"ל דסיום הברכה לא חשיב כטעות מ"מ לא הצריך שיחזור לראש הברכה, אלא סובר דסגי בכך שמזכיר במקום.

וכבר הק' הב"י (סי' קיד, עמ' תכט) שהרי הרא"ש בפרקין (סי' יז) הביא ראית רבינו יונה דאין לחזור אם כבר סיים הברכה מדאמרינן טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה, משמע דמיד שסיים ברכת עבודה דיינינן ליה בטעות, ולכן אם אינו חוזר לראש כשעקר רגליו, גם אם סיים הברכה מסתבר שאינו חוזר לעבודה. ומשמע דהכי ס"ל. ואילו בריש תענית הביא דעת הראבי"ה דכל שלא התחיל ברכה אחרת לא חשיב סיום כטעות ואינו חוזר לראש.

ותי' הב"י דאולי סובר הרא"ש שיש לחלק בין דברים שאין מחזירין אותו לדברים שמחזירין אותו, דבדברים שאין מחזירין אותו חשיב סיום הברכה כטעות ואינו חוזר, ואילו בדברים המחזירין אותו סובר דסיום הברכה לא חשיב כטעות. ואע"פ שראית רבינו יונה קאי אף בדברים המחזירין אותו כגון ששכח יעו"י שחוזר לעבודה, י"ל שהרא"ש לא הביא דברי רבינו יונה אלא לסתור שיטת רבינו אלחנן דס"ל דאף בדברים שאין מחזירין אותו לא חשיב סיום הברכה כטעות. ומ"מ הרא"ש בעצמו לא סבר כרבינו יונה (דסיום הברכה חשיב כטעות) אלא לענין דברים שאין מחזירין אותו, אבל בדברים המחזירין אותו סובר הרא"ש דסיום הברכה לא חשיב כטעות, ושפיר יכול להזכיר במקום.

ולכאורה צ"ע דהיאך אפשר לחלק בין דברים שמחזירין אותו לדברים שאין מחזירין אותו. ונראה לומר בביאור הדבר, דאולי לעולם ס"ל להרא"ש דאם סיים הברכה חשיב כטעה, ומה שמחלק בין דברים שמחזירין אותו לדברים שאין מחזירין אותו היינו משום דס"ל דבדברים שמחזירין אותו לא חשיב סיום הברכה כסיום הואיל ויצטרך לחזור. ומה שאינו יכול להזכיר אם כבר התחיל הברכה הבאה (אלא צריך לחזור לראש) היינו משום דחשיב כהפסק בברכה. אבל בדבר שאין מחזירין אותו, אע"פ שעדיין לא התחיל הברכה הבאה וליכא הפסק, מ"מ כל שסיים הברכה חשיב כסיום, וממילא דינו כטעה (ולא הוי כטעה באמצע הברכה שחוזר למקום שטעה).

ונפק"מ איכא לפי הבנת הב"י בדעת הרא"ש לענין מי ששכח יעו"י בערבית ונזכר קודם שהתחיל מודים, דהואיל ואין מחזירין אותו אם שכח יעו"י בערבית, ממילא מסתבר שאינו אומר יעו"י במקום, משא"כ אם שכח יעו"י בשחרית ומנחה ועדיין לא התחיל מודים שיכול להזכיר יעו"י במקום. וכן פסק השו"ע (סי' תכב ס"א). ובשערי תשובה שם (ס"ק א) כתב דאף אם רק הזכיר השם אינו חוזר בערבית.


ב) מדברי הגמ' מבואר שאם לא הבדיל בתפילה במוצ"ש לא תיקנו חכמים תשלומין בתפילה מפני שיכול לאומרה על הכוס. נחלקו הפוסקים מה הדין אם שכח להתפלל במוצ"ש, האם יבדיל בתפילה בשחרית. ונאמרו בזה ג' שיטות: המג"א (סי' רצד ס"ק א) הביא בשם הרדב"ז (ח"א סי' שסא) דאינו מבדיל בשחרית (בין אם כבר הבדיל על הכוס בין לא), וה"ט משום דלא תיקנו חכמים תשלומין לדבר שיש לו תקנה מצד אחר. אבל המג"א בעצמו סובר דיש להבדיל אף אם כבר הבדיל על הכוס, והביא הבה"ל שם (ד"ה אומרים) שהאחרונים פי' דלדעת המג"א יבדיל בתפילה הב' שהיא תפילת התשלומין ודינה כתפילת ערבית. [ויש להעיר דמזה מוכח דס"ל דתפילת תשלומין היא השבה לתפילה שחיסר, ומש"ה דינה כתפילת ערבית ולא כתפילת שחרית שתים.] והגרעק"א שם העלה דמסתבר שיש להבדיל בתפילה הראשונה, ומה"ט אף אם הזיד ולא התפלל ערבית במוצ"ש, דדין הוא שאינו מתפלל תשלומין, מ"מ יש להבדיל בתפילה הראשונה. וכן העלה הגר"ח בחי' על הש"ס (אות ב').

ומבואר שנחלקו הפוסקים בזה. לדעת הרדב"ז לא תיקנו חכמים תשלומין להבדלה בתפילה הואיל ויש לה תקנה להבדיל על הכוס. לדעת המג"א לא תיקנו להבדיל אלא בתפילת ערבית ומאחר שכבר יצא תפילת ערבית שוב אין לו להבדיל, ולדעת הגרעק"א והגר"ח לא תיקנו חכמים להבדיל אלא בתפילה הראשונה של חול.

ומסיק הבה"ל שם דלענין הלכה יש לחלק בין היכא שלא הבדיל על הכוס להיכא שכבר הבדיל על הכוס, שאם לא הבדיל על הכוס ועדיין יש עליו עצם החיוב מסתבר שיבדיל בתפילה, והיינו בתפילה השניה. אבל אם כבר הבדיל על הכוס אין כדאי להזכיר הבדלה בתפילה דאולי לא תיקנו תשלומין להבדלה על התפילה כלל.