זמן חיוב הבדלה

א) איתא בגמ' (כט.) שאם לא אמר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. וכתב רבינו יונה (כ. בדפי הרי"ף ד"ה וכתב) בשם בה"ג דכיון דהדבר תלוי במה שיכול לפטור את עצמו בכוס, א"כ היכא שאין לו כוס יש לו לחזור ולהתפלל. והוסיף עוד רבינו יונה שאם אין לו כוס מזומן בלילה כיון שמבדיל למחר אין לו לחזור ולהתפלל אא"כ חושב שאפי' למחר לא יהיה לו כוס. וכן הביא הרא"ש (פ"ד סי' טו) בשם רבינו יונה.

והנה מדברי רבינו יונה משמע דרק אם חושב שיהיה לו כוס למחר אז לא יחזור להתפלל, אבל אם יודע שיהיה לו כוס ביום ב' צריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע דמ"ש יום א' מיום ב'. וכתב המעדני יו"ט שם (אות ק') דהנה הרא"ש בסוף תענית (פ"ד סי' מ) הביא שבה"ג גרס בדברי הגמ' בפסחים (קז.) שאם לא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל היום כולו (וכן גרס הרי"ף), ואילו הרא"ש בפסחים (שם סי' יג) גרס מבדיל והולך כל השבת כולה, ועד כמה ר' זירא אמר עד רביעי בשבת (כמו לענין גיטין).

ומעתה י"ל דאולי מש"כ רבינו יונה היינו לשיטת הגאונים דאינו מבדיל אלא כל היום כולו, ולכן פשוט הוא דאם חושב שלא יזדמן לו כוס עד אחר יום א' חוזר ומתפלל. אבל לגירסא דידן שיכול להבדיל עד ד' בשבת מסתבר שאינו חוזר ומתפלל אא"כ חושב שלא יהיה לו כוס עד ד' בשבת.

והוסיף בדברי חמודות (אות מ"ט) דמה שהרא"ש הביא דעת רבינו יונה בסתם, ולא פי' דלגירסא דידיה אינו חוזר ומתפלל אף אם חושב שיהיה לו כוס אחר יום ראשון היינו או מפני שסמך על המבין דממילא משמע דמאן דאית ליה דמצי מבדיל עד ד' בשבת לא יחזור ויתפלל אם יודע שיהיה לו כוס עד ד' בשבת, א"נ הבין הרא"ש שאם אינו יודע שיהיה לו כוס למחר מסתמא לא ידע שיהיה לו כוס עד יום ד', אבל לעולם אם יודע שיהיה לו כוס לאחר יום ראשון אינו חוזר ומתפלל. ועוד הוסיף דאולי סובר הרא"ש דלעולם חוזר ומתפלל אף אם יודע שיהיה לו כוס לאחר יום ראשון, שלא נתנו חכמים יותר מיום א' לתקן מה שטעה בתפילה.

ולכאורה צ"ע דאמאי אינו יכול לתקן על הכוס יותר מיום א'. ואולי י"ל דסבר הרא"ש דאע"ג דמבדיל והולך כל השבת כולה אין זה אלא בתורת תשלומין, אבל עיקר חיוב הבדלה הוא במוצ"ש, אלא דהואיל והיום הולך אחר הלילה, ממילא חשיב כעיקר החיוב הוא יום א'.

וכ"כ בחי' רעק"א (סי' רצט ס"ו) דלדעת הרא"ש עכ"פ יום ראשון נחשב כמוצ"ש, שהיום הולך אחר הלילה, ואינו רק תשלומין למוצ"ש. והעיר שם דאין בזה חידוש כ"כ לומר דעיקר חיוב הבדלה הוא ביום א', שהרי לגירסת הרי"ף והגאונים שמבדיל רק יום א' ע"כ לאו מדין תשלומין למוצ"ש הוא אלא שהיום הולך אחר הלילה, וי"ל דאף לגירסא דידן מ"מ עכ"פ יום א' אינו תשלומין דמוצ"ש אלא הוא חלק מעיקר החיוב דדינו כמוצ"ש גופא. ומה"ט ניחא מש"כ הרא"ש שאם יודע שיהיה לו כוס למחר אינו חוזר ומתפלל מפני שעדיין יכול לקיים עיקר חובת הבדלה.

ועיי"ש שהעיר הגרעק"א דנפק"מ גם לענין הבדלה במוצאי יו"ט, דאע"פ שלא מצינו ענין "מבדיל והולך כל השבת" ביו"ט (שהרי אין יחס בין יו"ט וימי השבוע), מ"מ מסתבר שיכול להבדיל עכ"פ כל יום א' אחר יו"ט משום דהיום הולך אחר הלילה וחשיב כמוצאי יו"ט.


ב) אלא דלפ"ז יש לדון במה שביאר המנ"ח בדעת הרא"ש. דהנה ידוע מה שנחלקו הרא"ש ומהר"ם מרוטנבורג באונן במוצ"ש אם מבדיל ביום א' לאחר שנקבר מתו. הרא"ש (פ"ג סי' ב) הביא שפעם א' היה ר"י אונן ואכל בלא הבדלה, ולמחרת כשבא מבית הקברות לא הבדיל מפני שאמר מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני, וכדמצינו בחגיגה (ט.) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב ביום שני.

אבל מהר"ם חולק וסובר דמי שמת לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצ"ש מותר לאכול במוצ"ש בלא הבדלה, אבל לאחר שנקבר מתו ביום המחרת אסור לאכול עד שיבדיל, דהא קיי"ל בפסחים (קז.) טעם מבדיל, ואמרינן נמי מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה. והרא"ש שם כתב שהעיקר כדעת רבינו יהודה, והא דאמרינן מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה היינו כשלא היה לו יין במוצ"ש או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל, אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב הבדלה היה פטור נפטר לגמרי ותו לא מחייב, ודמיא לגמרי לההיא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני.

וביאר המנ"ח (מצוה ל"א אות ט') שנחלקו הרא"ש ומהר"ם בגדר הך דינא דמי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה (עד יום ד'). לדעת הרא"ש אין זה אלא מדין תשלומין לעיקר החיוב, ולכן כל שהיה פטור בשעת עיקר החיוב תו לא מיחייב. אבל מהר"ם סובר דעד רביעי בשבת הוא חלק מעיקר החיוב, דזמן הבדלה נמשך עד יום ד' בשבת, ולכן אף אם היה פטור במוצ"ש, מ"מ יכול להתחייב גם אח"כ בעיקר חיוב הבדלה. ועיי"ש שהעיר המנ"ח דאף הט"ז ביו"ד (סי' שצו ס"ק ב) ביאר כן בדעת מהר"ם.

ונפק"מ עוד לענין תשעה באב שחל להיות במוצ"ש. עי' רא"ש סוף תענית שם שהביא בשם הרמב"ן דאף למ"ד מבדיל והולך עד ד' בשבת, מ"מ כשחל תשעה באב להיות ביום א' אינו מבדיל במוצאי ט"ב, דהיכא דלא חזי להבדיל במוצ"ש שוב אינו מבדיל אח"כ. ומבואר דסבר הרמב"ן דהבדלה בשאר ימים אינה אלא תשלומין להבדלה במוצ"ש. [ואילו דעת בה"ג היא דהואיל וא"א למיכל ביום א', לכן תיקנו חכמים שמבדיל במוצאי ט"ב, והויא תקנה מיוחדת.]

אכן הרי מזה שהרא"ש פסק כדעת רבינו יונה שאם יודע שיהיה לו כוס ביום א' אינו חוזר ומתפלל, הרי מוכח דס"ל דכל יום א' מיקרי עיקר חיוב הבדלה. וא"כ קשה ממאי דמשמע מדברי הרא"ש בפ"ג דרק מוצ"ש נחשב כעיקר זמן חיוב הבדלה, ומה"ט אם היה אונן במוצ"ש שוב אינו מתחייב בהבדלה ביום א'.

ותי' בס' אשר לשלמה (סי' י) דסבר הרא"ש דאע"פ שיום ראשון הוא חלק מעיקר זמן חיוב הבדלה מפני שהיום הולך אחר הלילה, מ"מ המחייב למצות הבדלה הוא הזמן של יציאת השבת, וממילא כל שהיה פטור בשעת יציאת השבת שוב לא יתחייב אף אם נקבר המת בזמן עיקר חיוב הבדלה. דמאי דאמרינן דכל שפטור בשעת עיקר החיוב שוב לא יתחייב בתשלומין היינו דכל שפטור בשעת המחייב לא יתחייב לעולם, אלא דבעלמא זמן עיקר החיוב נחשב כשעת המחייב, דכל שעה ושעה חשיב כמחייב חדש, משא"כ בחיוב הבדלה דזמן המחייב הוא רק בשעת יציאת השבת וכמו שנתבאר.

ונראה דיש להביא משל לכך מדין קטן שהגדיל תוך ז' ימי אבילות. דהנה הטור ביו"ד (סי' שצו) הביא מח' מהר"ם והרא"ש אם קטן שהגדיל תוך ז' ימי אבילות חייב להתאבל או לא. ודעת הרא"ש היא דכיון שהיה קטן בשעת הקבורה אפי' הגדיל תוך שבעה אינו חייב להתאבל. ונראה פשוט דא"א לומר לדעת הרא"ש דרק יום א' הוא עיקר זמן אבילות, שהרי הוא פסק דאבילות אף ביום א' אינו אלא מדרבנן. אלא ע"כ צ"ל דסבר הרא"ש דאע"ג דעיקר זמן אבילות הוא כל שבעה, מ"מ המחייב באבילות הוא שעת הקבורה, ולכן כל שהיה פטור בשעת המחייב שוב לא יתחייב לעולם.