עקר רגליו חוזר לראש

א) איתא בגמ' (כט:) "אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא הא דאמרן סיים חוזר לראש (פי' אם שכח לומר יעו"י בר"ח) לא אמרן אלא שעקר רגליו, אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה וכו'. אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו חוזר לעבודה. איכא דאמרי אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו חוזר לראש."

וכתבו התוס' שם (ד"ה איכא) שהרי"ף פסק כאיכא דאמרי דבעינן תרתי, רגיל לומר תחנונים ולא עקר רגליו, אבל אם עקר רגליו אע"פ שרגיל לומר תחנונים או אינו רגיל לומר תחנונים אע"פ שלא עקר רגליו חוזר לראש מיד שגמר שמו"ע. אמנם הטור (סי' תכב) הביא מרב עמרם גאון שכתב שהכל תלוי בעקר רגליו. וביאר שם הב"י דפסק כלישנא קמא (פי' כרב פפא) שאין הדבר תלוי ברגיל לומר תחנונים כלל.

והנה יש לעיין מה נקרא "עקר רגליו" – האם פירושו עקירת רגלים ממש, או דילמא כל שהסיח דעתו מלהתפלל עוד מיקרי עקר רגליו. ונראה שנחלקו בזה הראשונים. דהנה כתב רבינו יונה (כ. בדפי הרי"ף ד"ה לא) דמשמע מדברי הגמ' שהיה מנהגם לומר תחנונים לאחר יהיו לרצון, שאם היו אומרים יהיו לרצון אחר התחנונים היה לו לומר לא אמרן אלא כשלא אמר עדיין יהיו לרצון, "אבל אמר יהיו לרצון שהוא סוף הכל כמאן דעקר רגליו דמי וחוזר לראש." והעיר הבה"ל (סי' קיז ס"ה ד"ה כעקורים) דמבואר מדבריו דכל שהסיח דעתו מלהתפלל עוד חשיב כעקירת רגליו וחוזר לראש. וכן פסק השו"ע שם (ס"ה) "ואם השלים תפילתו ואינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו אע"פ שעדיין לא עקר רגליו כעקורים דמי." וביאר שם המשנ"ב (ס"ק יח) בשם המג"א דכל שאמר יהיו לרצון עשה היסח הדעת מלומר עוד תחנונים ונשלמה תפילתו.

אמנם הח"א (כלל כ"ד סט"ו) כתב דנראה לו דעקירת רגליו ר"ל עקירת רגליו ממש. ובנשמ"א שם (אות ב') הביא ראיה לכך מדברי רש"י לקמן. דהנה איתא בגמ' (מט.) "גידל בר מניומי הוה קאי קמיה דר"נ, טעה ר"נ (פי' שלא אמר רצה או יעו"י בבהמ"ז) והדר לרישא." ופי' רש"י "והדר לרישא, לתחילת בהמ"ז כדאמרינן גבי תפילה עקר את רגליו חוזר לראש, התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים."

וכתב הבה"ל שגם לרב עמרם משמע דעקר רגליו היינו עקר רגליו ממש. והכי מבואר מלישנא קמא דגמ' דידן הא דאמרן סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו, הרי דעקר רגליו הוא יותר מסיום התפילה, וע"כ הכוונה היא שאף אם סיים שמו"ע ואין כוונתו להוסיף מ"מ לא חשיב כגמר אא"כ עקר רגליו ממש. אבל ללישנא בתרא דאף אם לא עקר רגליו מ"מ כל שאינו רגיל לומר תחנונים חוזר לראש, ע"כ צ"ל דעקר רגליו לאו דוקא הוא, אלא הכוונה היא שהסיח דעתו מלהתפלל.

והעיר הבה"ל דיש לדחות ראית הח"א, דאולי רש"י פסק כרב עמרם וכלישנא קמא. אבל לדידן דקיי"ל כלישנא בתרא, וכמש"כ התוס' והרי"ף והרא"ש, א"כ עקר רגליו היינו כל שהסיח דעתו מלהתפלל עוד.


ב) והנה לפי הלישנא בתרא מבואר דכל שעומד בתחנונים לא חשיב כעקר רגליו. והיה נראה לומר דחשיב כאילו עדיין עומד באמצע שמו"ע. אמנם הב"י (סי' קכב) הביא בשם הרשב"א שבאמצע אלקי נצור יכול לענות לקדיש וקדושה כדרך שמפסיק בברכות ק"ש "דלא חמירי תחנונים כתפילה".

ולפי דבריו היה נראה לומר דאסור לענות לסתם אמן באמצע אלקי נצור, שהרי אף בברכות ק"ש אסור לענות לאמן. וכ"כ המשנ"ב (סי' קכב ס"ק א). דהנה פסק השו"ע שם כדעת הרשב"א דלאחר שאמר יהיו לרצון יכול להפסיק, ושוב הוסיף דמי שרגיל לומר תחנונים יכול להפסיק כמו שמפסיק בברכות ק"ש. הרי דמתחילת דבריו משמע שיכול להפסיק לכל דבר, ואילו מסוף דבריו משמע שאינו מפסיק אלא כמו שמפסיק בברכות ק"ש. וכתב המשנ"ב דברישא מיירי במי שאינו רגיל לומר תחנונים, ולכן אין לתחנונים דמיון לשמו"ע כלל. ואילו בסיפא מיירי במי שרגיל לומר תחנונים וע"כ עשאום עליו קבע ודמין קצת לשמו"ע, ולכן אינו מפסיק אלא לקדיש וקדושה וכדומה ולא לסתם אמן.

ולכן לדידן שאנו נוהגין לומר אלקי נצור אחר התפילה מסתבר שאינו יכול לענות לסתם אמן אחר שאומר יהיו לרצון בסוף אלקי נצור. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד) שאם כבר סיים הכל אלא שאינו יכול לפסוע מחמת אדם שמתפלל לאחוריו לכו"ע יכול להפסיק ולענות אמן. אך כבר העיר בעם מרדכי (עמ' פא) דלכאורה שאלה זו תלויה במח' הח"א והמג"א. דלדעת הח"א דכל שלא עקר רגליו ממש חשיב כעדיין עומד באמצע תפילה, א"כ מסתבר דלא יוכל לענות אמן עד שעוקר רגליו ממש. אבל לדעת המג"א דכל שהסיח דעתו מלהתפלל חשיב כסיים תפילתו, א"כ יש מקום לומר דכל שגמר מלומר תחנונים יכול להפסיק אף לסתם אמן, דכמו ששוב חוזר לראש (אם ששכח לומר יעו"י) ה"ה נמי חשיב כסיים תפילתו לענין הפסק.


ג) עוד הביא הב"י (סי' קכב) דמדברי המרדכי משמע דכל שגמר תפילתו אף לפני שאמר יהיו לרצון יכול להפסיק לקדיש וקדושה, ודלא כדעת הרשב"א בתשו'. ולכאורה נחלקו אם יהיו לרצון נחשב כחלק מעיקר התפילה או לא. וכ"כ הד"מ שם (אות א') דלדעת הרשב"א אין להפסיק עד לאחר שאמר יהיו לרצון מפני שזה חשיב כסיום התפילה. ומשמע דלדעת המרדכי חשיב כסיים תפילתו כשאמר המברך את עמו ישראל בשלום, אף לפני שאמר יהיו לרצון.

ונפק"מ עוד לכמה ענינים [עי' בס' בעקבי הצאן (סי' ד)], וא' מהן אם ש"ץ צריך לומר יהיו לרצון בסוף תפילתו. דהנה כתב הב"י (סי' קכג, עמ' תנג) בשם תרוה"ד (סי' קי) שיש לש"ץ לומר ה' שפתי תפתח, והוסיף הב"י "ואפשר דכשם שסובר שפותח בה' שפתי תפתח סובר ג"כ שמשלים יהיו לרצון אמרי פי." אך הד"מ שם (אות ה') כתב דאין נוהגין לומר יהיו לרצון אחר תפילת הש"ץ בקול רם אע"ג דנוהגין לומר תחילה ה' שפתי תפתח. וכך מסיק הרמ"א שם (ס"ו) שאינו אומר יהיו לרצון בסוף התפילה. אבל המג"א שם (ס"ק יד) הביא בשם השל"ה שיש לומר יהיו לרצון.

[ועי' בשו"ע לעיל (סי' קיא ס"ב) שכתב "החזן כשמתחיל י"ח בקול רם חוזר ואומר ה' שפתי תפתח." וכתב המג"א שם (ס"ק ד) שהכוונה שיאמר ה' שפתי בלחש כשמתיל להתפלל חזרת הש"ץ שהיא בקול רם, אך א"צ לומר ה' שפתי תפתח בקול רם. וכנראה דס"ל דאע"ג דה' שפתי תפתח הוא חלק מהתפילה, מ"מ אינו חלק עיקרי ולכן א"צ לאמרו בקול רם. ומסתבר דה"ה נמי י"ל לגבי יהיו לרצון, דאף לדעת הב"י והשל"ה שיש לש"ץ לאמרו בסוף התפילה, מ"מ לדעת המג"א א"צ לאמרו בקול רם, דלא עדיף מה' שפתי תפתח.

אמנם הגרי"ד היה סובר שהש"ץ צריך לומר ה' שפתי תפתח בקול רם הואיל והוא חלק מעיקר התפילה. וכן דעת הכף החיים שם. והעיר הר"צ שכטר שליט"א בס' בעקבי הצאן (סי' ד) דהכי מסתבר, וכמש"כ בביאור הגר"א שם דה' שפתי תפתח הוא "כתפילה אריכתא והוי מענין התפילה עצמה".]