תפילה קצרה במקום סכנה

א) איתא בגמ' (כט:) "ת"ר המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפילה קצרה, ואיזה היא תפילה קצרה וכו' אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל א' וא' כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה בא"ה שומע תפילה."

ושוב איתא לקמן (ל.) "מאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה, הביננו בעי לצלויי ג' קמייתא וג' בתרייתא, וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי, בתפילה קצרה לא בעי לצלויי לא ג' קמייתא ולא ג' בתרייתא, וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי, והלכתא הביננו מעומד תפילה קצרה בין מעומד בין מהלך." הרי שג' חילוקים יש בין הביננו לתפילה קצרה.

ומדברי הגמ' מבואר שהמתפלל תפילה קצרה אינו יוצא חובת תפילה, שהרי צריך להתפלל עוד פעם כשיגיע לביתו. ולכאורה דבר מסתבר הוא שהרי אין זה נוסח התפילה שתיקנו חכמים. אך א"כ צ"ע דאמאי יתפלל כלל, ימתין עד שיבוא לביתו. וי"ל דמיירי שאינו יודע אם יבוא בזמן לביתו, ולכן תיקנו חכמים שיתפלל עכ"פ תפילה קצרה כדי שלא יעבור הזמן לגמרי בלא תפילה. וכ"כ הריטב"א (ל. ד"ה נמצא) "ותקנוה לו כדי שלא ילך בלא תפילה אע"פ שאינו יוצא בה." ועוד י"ל דאף אם משער שיוכל להגיע לביתו בזמן מ"מ תיקנו חכמים תפילה קצרה למקום סכנה מפני שבמקום סכנה האדם זקוק יותר לתפילה.


ב) ולכאורה צ"ע, שהרי כתב הרמב"ם בהל' תפילה (פ"א ה"ב) שמצות תפילה מה"ת צריכה סדר של שבח בקשה והודאה. ועיי"ש בכס"מ שהביא מקור לדברי הרמב"ם. ומצינו שגם בתפילה דרבנן תיקנו נוסח של שבח בקשה והודאה. וא"כ צ"ע אמאי בתפילה קצרה לא תיקנו אלא בקשה בלבד. ועוד אמאי תיקנו להתפלל בקשה על כל הציבור ולא על היחיד.

ונראה ליישב דהנה מדברי הראשונים מבואר דעיקר הטעם שהמהלך במקום סכנה פטור מלהתפלל תפילת י"ח אינו רק מפני שהוא בסכנה וצריך לשמור על עצמו, אלא מפני שאינו יכול לכוין כראוי הואיל והוא טרוד. וכ"כ הריטב"א שם "תפילה קצרה שהיא בדרך במקום סכנה מפני שאין דעתו מיושבת עליו." וכן מדוייק מלשון הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ד הי"ט) "ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך וכו', וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפילה כתקנתה." וכן יש לדייק גם מעיקר נוסח התפילה "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", ופי' רש"י "ודעתם קצרה, ואינם יודעים לפרש צרכיהם."

והנה איתא בגמ' לקמן (לד:) "המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, אם אינו יכול לכוין בכולן, יכוין את לבו בא'. אהייא א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות." וכתבו שם התוס' (ד"ה יכוין) דהא דאמרינן בסוף פ"ד לעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל (והוא מימרא דר"א) יש לפרש התם נמי בא' מהן.

ועוד איתא בגמ' (ל:) "א"ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי, א"ל ר' ירמיה לר' זירא ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כוון דעתיה, א"ל חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עליה." וכתב הרא"ש שם (סי' כא) מכאן משמע דמי שלא כוון לבו לכל הפחות באבות צריך לחזור ולהתפלל. ופי' הרשב"א (יג: ד"ה אלא) דכיון שהוא סידור שבחו של מקום ע"כ אינו בדין שיהיה אז לבבו פונה לדברים אחרים. וכ"כ המשנ"ב (סי' קא ס"ק ג). ומבואר מזה דעיקר חיוב כוונה לעיכובא הוא בשבח, אבל בבקשה אין הכוונה מעכבת בדיעבד.

וראיתי בס' דרכי שלום שכתב דלפ"ז ניחא מה שלא כללו שבח במטבע לשון תפילה קצרה שתיקנו למהלך במקום סכנה, דכיון שטעם פטורו הוא מפני שאין דעתו מיושבת עליו ואינו יכול לכוין כראוי, א"כ אסור לו להתפלל שבח. ויש להוסיף דאולי מה"ט לא רצו לתקן בקשה בלשון יחיד, דכל תפילה שאינה מתחילה בשבח אינה ראויה להמשיך בבקשת היחיד, לכן תיקנו רק בקשה כללית לציבור. ומה"ט נמי לא סיימו בהודאה, דרק בקשת היחיד צריכה שבח לפניה והודאה לאחריה, ומאחר שלא יכלו לתקן שבח בתחילה, מש"ה השמיטו גם הודאה לאחריה.