תפילת הדרך עד פרסה

א) איתא בגמ' (כט:) "א"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא, אמר ר' יעקב אמר רב חסדא זו תפילת הדרך וכו'. אימת מצלי אמר ר' יעקב אמר רב חסדא משעה שמהלך בדרך, עד כמה אר"י אמר ר"ח עד פרסה. ופי' רש"י שם "עד פרסה, אבל לאחר שהלך פרסה". כלומר שאינו לומר תפילת הדרך לאחר שכבר הלך פרסה.

והק' רבינו יונה (כ. בדפי הרי"ף ד"ה משעה) דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחוייב לברך אף אם לא בירך בפרסה הראשונה. ודמי למאי דאמרינן בתפילין וציצית דלכתחילה יש לו לברך לפני תחילת עשיית המצוה, אבל בדיעבד אם לא בירך אז עדיין יכול לברך, דעדיין חשיב כעובר לקיום מצוה הבא. וה"ה נמי י"ל לגבי תפילת הדרך. לכן פי' רבינו יונה ד"עד פרסה" הכוונה דלכתחילה יש להתפלל תפילת הדרך עד פרסה, אבל בדיעבד בודאי יכול להתפלל כל שעדיין הולך בדרך. וכן הביא הרמ"א להלכה (סי' קי ס"ז).

וביישוב דעת רש"י כתב בדברי דוד (ד"ה והא) דס"ל היכא שהוחזק בדרך ודעתו להפליג עוד בדרך אין דעתו מיושבת עליו מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומש"ה אין לו להתפלל. וכהא דאמרינן בעירובין (סה.) שהבא מן הדרך אל יתפלל ג' ימים, ופי' רש"י שם דה"ט מפני "שאין דעתו מיושב עליו מפני טורח הדרך".

אלא דצ"ע בזה, דהא אמרינן בסוגיין (כט:) שהמהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפילה קצרה, והיאך יכול להתפלל הא אין דעתו מיושבת עליו. וע"כ צ"ל דיש לחלק בין שמו"ע לשאר תפילות, דרק שמו"ע אין לו להתפלל אם אין דעתו מיושבת עליו משא"כ תפילה קצרה. ומסתבר דתפילת הדרך דמיא לתפילה קצרה שיכול להתפלל אף אם אין דעתו מיושבת עליו.

ועוד יש להעיר דמדברי הרשב"א (ל. ד"ה אימת) משמע דה"ט דאין להתפלל תפילת הדרך לאחר פרסה משום דחשיב כ"עבר זמנה" ולא מפני שאינו יכול לכוין דעתו.

לכן נראה לבאר באופן אחר, דס"ל לרש"י דתפילת הדרך היא מעין נטילת רשות, וכלשון הגמ' "המלך בקונך וצא". וכן פי' רש"י שם "המלך, טול רשות". ועי' בצל"ח שביאר דענין נטילת רשות הוא כהא דא"ר חנינא בן דוסא (לד:) "אם שגורה תפילתי בפי ידוע אני שהוא מקובל וכו'", ה"נ יראה שתפילת הדרך שגורה בפיו ואם לאו אל יצא. ומדבריו מבואר שהבין הצל"ח דענין המלך בקונך וצא לא שייך אלא באנשים גדולים, דאצלם שייך לומר שאם אין תפילתם שגורה בפיהם סימן הוא לדבר רע.

אבל בדעת רש"י י"ל דתפילת הדרך הוי כנטילת רשות אף לגבי אנשים פשוטים, ולכן לא שייך להתפלל אותה אלא עד פרסה, דאח"כ הוי כעבדין ובתר מתמלכין. ובזה יש לחלק בין ברכת המצוה לתפה"ד. ואף לדעת הרמב"ם (כפי שדייק הגרי"ד) דס"ל דברכת המצוה היא כמתיר וכנטילת רשות לעשות את המצוה, מ"מ שפיר שייך ליטול רשות לעשות המשך המצוה, משא"כ בתפילת הדרך, שכל הענין הוא ליטול רשות לפני היציאה. וכן כתב המאירי (כט: ד"ה כל) "וי"מ שאם לא בירך ביציאת מברכה עד פרסה, משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה."


ב) עוד כתב רש"י שם שיטה אחרת בשם בה"ג דאינו מתפלל תפילת הדרך אא"כ הולך פרסה, אבל דרך פחות מפרסה א"צ להתפלל תפילה זו. והק' עליו רבינו יונה שם מהא דאיתא בירושלמי דכל הדרכים הם בחזקת סכנה, וא"כ למה דוקא פרסה, ותי' דאפשר דהירושלמי לא מיירי בדרך הקרובה לעיר תוך פרסה. ומבואר דס"ל דה"ט דאינו מתפלל תפילת הדרך בפחות מפרסה משום דדרך כזו אינה מקום סכנה. וכ"כ הרא"ש להדיא (סי' יח) "ונראה פי' ה"ג עיקר אם יש לו עדיין ללכת הרבה למה לא יברך, אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה וא"צ לברך."

אמנם הב"י (סי' ריט ס"ז-ח, ד"ה כתב, עמ' שעג) כתב בשם האבודרהם דשיעור פרסה הוא משום דבפחות מזה לא מיקרי דרך, וכנראה דס"ל דתפה"ד נתקנה רק להולכי דרכים. וגם לפ"ז ניחא קושית רבינו יונה, דאף אם כל הדרכים בחזקת סכנה, מ"מ לא תיקנו תפה"ד אלא בהולכי דרכים, ועד פרסה לא מיקרי דרך.

ונפק"מ איכא בין הטעמים: א', אם יש סכנה בלי דרך. עי' ט"ז (סי' קי ס"ק ו) שכתב דלפי דברי רבינו יונה מסתבר שאם אף תוך פרסה סמוך לעיר הוא מקום סכנה צ"ל תפה"ד גם אם הולך פחות מפרסה, דזיל בתר טעמא. אבל לדעת האבודרהם בודאי אין לומר תפה"ד בכה"ג.

ב', אם הולך בדרך אך אינו מקום סכנה. עי' בבה"ל (סי' קי ד"ה ואין) שכתב דלטעם הרא"ש אף אם נוסע דרך רחוקה אלא שלכל אורך הדרך נמצאים עיירות תוך פרסה בצידי הדרך אין לומר תפה"ד עם חתימה דהא אינו מקום סכנה. אבל לטעם האבודרהם יש מקום לחייבו גם בכה"ג הואיל והוא בכלל הולכי דרכים.

ועוד כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל) שאף הנוסע במסילת הברזל מתפלל תפה"ד אם נוסע פרסה, דשיעור פרסה נמדד במרחק ולא בזמן. ואולי יש להשיג לטעם הרא"ש דאולי בזמן קצר ליכא כ"כ סכנה, והנוסע במסילת הברזל יכול לנסוע פרסה תוך זמן קצר מאד.