תפילה במהלך וביושב

א) איתא בגמ' (ל.) "ת"ר היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו ירד למטה ויתפלל ואם לאו ישב במקומו ויתפלל, רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. אמר רבא ואיתימא ריב"ל הלכה כרבי." ופי' רש"י שם דלדעת רבי אין לו לירד מן החמור לפי שאין דעתו מיושבת עליו "שקשה עליו עכוב הדרך". אבל רבינו יונה (כ: בדפי הרי"ף ד"ה גמ' בין) דאין לו לרדת "כי בירידה ובעליה תתבלבל מחשבתו ולא יוכל לכוין."

והוסיף עוד רבינו יונה שם דאע"ג דסבר רבי שאין לו לרדת מן החמור, מ"מ יש לו לעכב הבהמה דהא אמרינן בקידושין (לג:) רכוב כמהלך דמי, וכי היכי דמהלך על רגליו אינו יכול להתפלל כשהוא מהלך אלא יש לו לעמוד ה"נ כשרוכב אין לו להתפלל בעוד שהולך על הבהמה אלא יש לו לעכב הבהמה. והביא ראיה לכך שצריך לעכב הבהמה דהא אמרינן לעיל הביננו מעומד ולא התירו במהלך. אך שוב דחה דאולי לא דמי רכוב למהלך לענין תפילה, שהתפילה תלויה בכוונה, ובהליכה ברגליו יש לו עמל בהליכתו לא יוכל לכוין כלל, משא"כ אם מהלך ע"ג בהמה. ולכן בדיעבד אם השיירא מהלכת מותר להתפלל במהלך ובלבד שיעכב אותה באבות.

הרי מבואר דס"ל לרבינו יונה דלכתחילה אין להתפלל כשהבהמה הולכת. אמנם מדברי התוס' (ל. ד"ה הלכה) מבואר דפליגי, שהרי כתבו דלרבי לא ירד למטה ואפי' שלא במקום סכנה "ואפי' במהלך מתפלל". וצ"ע אמאי לא חששו התוס' להא דאמרינן בקידושין דרכוב כמהלך. ותי' המאירי (ד"ה זהו) בשם גדולי הדורות ד"מפני שדעתו הולכת למה שהוא מתעכב ונמצאת תקנתו קלקלתו."

וביאור הדבר הוא דהתוס' אזלי בשיטת רש"י דה"ט דאין לו לרדת מן החמור לדעת רבי משום דקשה לו עכוב הדרך ולא תהא דעתו מיושבת עליו, ומה"ט גופא מסתבר דא"צ לעכב החמור כדי להתפלל, דגם בכה"ג לא תהא דעתו מיושבת עליו שהרי קשה לו עכוב הדרך. אבל רבינו יונה אזיל לשיטתו דס"ל דאין לו לרדת מפני שתתבלבל מחשבתו בירידה ועליה, ולכן מסתבר דעכ"פ יפסיק הבהמה מלהמשיך ללכת, שלא תתבלבל מחשבתו עי"ז, דרק עליה וירידה גורמים לבלבול הדעת.

ויש להביא ראיה מדברי התוס' גופא דס"ל כרש"י דעיקר החשש לדעת רבי הוא שע"י עכוב הדרך תתבלבל מחשבתו. דהנה איתא בגמ' לקמן "השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא, רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפילה, במאי קמיפלגי מ"ס תפילה מעומד עדיף ומ"ס מסמך גאולה לתפילה עדיף." וכתבו שם התוס' (ד"ה מסמך) דבה"ג פסק כרשב"א, ולדבריו משמע שמותר להתפלל בדרך במהלך וא"צ לעמוד. והק' דמ"ש מהביננו דמסקינן לעיל דמעומד דוקא. ומזה גופא הביא רבינו יונה ראיה דאין להתפלל במהלך, ומסתמא רבינו יונה יפסוק כת"ק (כמו שהביאו התוס' בשם ר"ח) דתפילה מעומד עדיף ממסמך גאולה לתפילה. אבל התוס' תי' ד"שאני הביננו שהיא קצרה ואין כאן ביטול דרך כ"כ כמו בי"ח ברכות." הרי מבואר דס"ל להתוס' דהטעם שיכול להתפלל במהלך הוא משום ביטול הדרך, ולכאורה כוונתם היא כמש"כ רש"י בדעת רבי דהואיל וקשה לו עכוב הדרך ממילא לא תהא דעתו מיושבת עליו.


ב) עוד כתבו שם התוס' בשם הר"ם דהכא כי הדר לביתיה מצלי מעומד כהא דרב אשי מצלי בהדי ציבורא ביחיד מיושב כדי לקרות ק"ש בשעתה וכי הדר לביתיה מצלי מעומד. ומבואר דס"ל להר"ם שאין חילוק בין הביננו לי"ח ברכות, אלא צריך עמידה בשניהם, כדעת רבינו יונה. אבל הר"ם אית ליה שיטה ג', דאף היכא שמותר להתפלל במיושב או במהלך (כגון אם השיירא הולכת לדעת רבינו יונה), מ"מ צריך שיתפלל במעומד כשיחזור לביתו.

ומבואר דס"ל דהמתפלל במיושב חייב מדינא לחזור ולהתפלל. אך יש לעיין בביאור הדבר – האם כוונת הר"ם היא שהמתפלל במיושב אינו יוצא ידי חובת תפילה, או דילמא שפיר יצא ידי חובת תפילה ומ"מ חייב לחזור ולהתפלל כדי לצאת ענין תפילה מעומד.

ונראה שנחלקו בזה הראשונים. דהנה יעויין ברא"ש (סי' כ) שכתב דאפי' רב אשי לא פליג על אבוה דשמואל (דס"ל שהמקדים לצאת לדרך מתפלל קודם שיוצא) דאולי המהלך בדרך אינו יכול לכוין דעתו וטוב יותר להתפלל מעומד אבל רב אשי היה מתפלל מיושב לכך לא היה רוצה להקדים, ועוד "דעיקר תפילתו היתה מעומד אלא שרצה להתפלל עם הציבור מיושב (פי' כדי להתפלל בזמן ק"ש)". ומבואר דס"ל להרא"ש דעיקר תפילתו היתה מה שהתפלל במעומד. ודייק הד"ח שם (אות ע') דמשמע שהמתפלל מיושב מדינא חייב לחזור ולהתפלל מעומד, וא"צ לחדש בה דבר הואיל והוא חוזר ומתפלל מפני שלא יצא חובת תפילה. ולפ"ז צ"ל דמה שרב אשי התפלל במיושב בתחילה היינו משום דאע"ג דתפילה במיושב אינה מוציאתו ידי חובתו בתפילה, מ"מ חשיב כתפילה לענין שאם יקרא ק"ש ואח"כ יתפלל יחשב כסמך גל"ת.

אמנם הב"ח (סוף סי' צד) כתב דכשחוזר ומתפלל א"צ לחדש בה דבר מפני שאין לך חידוש גדול מזה שמתפלל מעומד. וצ"ע דאמאי הוצרך לזה, הרי חייב לחזור ולהתפלל מפני שלא יצא חובת תפילה. וע"כ צ"ל דס"ל להב"ח דלעולם שפיר יצא חובת תפילה אלא שעדיין לא יצא המעלה של תפילה בעמידה – והיינו דהואיל ותפילה היא דוגמת הקרבן, ממילא צריך להתפלל מעומד דומיא דעבודה דכתיב לעמוד לשרת, וכמש"כ הטור (סי' צח) – וחייבוהו חכמים לחזור ולהתפלל כדי לקיים מעלה זו [והיינו שהב"ח קאי אלשון הב"י דמדינא חייב לחזור ולהתפלל]. וכן משמע גם מלשון הרא"ה (ד"ה ולכי) ד"חוזר ומתפלל שמו"ע לצאת ידי תפילה מעומד."

ולכאורה נפק"מ בין הרא"ש והרא"ה לענין תשלומין [וכן העיר בס' מורשת משה (עמ' ריח)]. עי' בפמ"ג (סי' צד מ"ז ס"ק ה) שכתב דלדעת המחבר שם שהמתפלל מיושב צריך לחזור ולהתפלל היינו לא רק אם עדיין לא עבר זמן תפילה אלא אף אם עבר זמנה משלימה בתפילה הסמוכה דהוי כנאנס. ואם איתא שהמתפלל מיושב יצא חובת תפילה רק לא קיים המעלה דתפילה בעמידה, היאך יוכל להתפלל תשלומין, וכי תיקנו חכמים תשלומין למעלה בתפילה. וע"כ צ"ל שהבין הפמ"ג שהמתפלל מיושב לא יצא חובת תפילה, כדמשמע מלשון הרא"ש, ולכן שפיר שייך ענין תשלומין בזה.

כל זה לדעת הר"ם דס"ל דמדינא חייב לחזור ולהתפלל במעומד. אבל לדעת התוס' ודעימייהו דס"ל דהמתפלל במיושב א"צ לחזור ולהתפלל, וכן משמע גם מהרמב"ם בהל' תפילה (פ"ה ה"א) דאין עמידה מעכבת בתפילה, ע"כ צ"ל דרב אשי נהג חומרא בעצמו. וכ"כ המאירי (ל. סוף ד"ה מי) שרוב מפרשים סוברים דרב אשי היה מחמיר על עצמו והתפלל בתורת נדבה. וכך הביא המג"א (סי' צד ס"ק יא) בשם הרמ"ע מפאנו.