מקום תפילה וכיוון האדם

א) איתא בגמ' (ל.) "ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר והתפללו אל ה', היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד א"י וכו', היה עומד בא"י יכוין את לבו כנגד ירושלים וכו', היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד ביהמ"ק וכו', נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב, במערב מחזיר פניו למזרח וכו', היה עומד בביהמ"ק יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים וכו', נמצא כל ישראל מכוונין את לבם למקום א'."

ובפשוטו משמע מדברי הגמ' דהעיקר הוא מה שכל ישראל מכוונין את לבם למקום א'. [ועי' בתוס' שם (ד"ה היה) דל"ג לבו דאפניו קאי.] אבל מסוף דברי הברייתא מבואר שהעיקר הוא שכל ישראל יהיו מכוונין פניהם נוכח המקדש, אלא דמי שעומד בחו"ל אינו יכול לכוין היטב כ"כ, ולכן סגי בכך שמכוין את לבו כנגד א"י. וכן מבואר מלשון הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ה ה"א) דא' מהדברים שצריך המתפלל לעשות הוא "נוכח המקדש" דהיינו שיכוין את פניו כנגד המקדש. וכ"כ הרמב"ם בספה"מ (מ"ע ה') "שצונו לעבדו וכו' ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה ע"ה." הרי מבואר דעיקר עבודת התפילה היא במקדש, ומה"ט יש ללכת שם להתפלל. ומש"כ הרמב"ם "ונגדו כמו שבאר שלמה ע"ה" לכאורה כוונתו דאף אם מתפלל חוץ למקדש צריך לכוין כנגד המקדש כדי שעי"ז חשיב כאילו תפילתו במקדש.

ויסוד זה דעיקר מקום תפילה הוא במקדש, ואף מי שמתפלל בחוץ חשיב כמתפלל במקדש, כבר מצינו גם במקומות אחרים: א', איתא בר"ה (כו.) "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה." ובגמ' שם איתא "לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכו', והא איכא בגדי זהב בחוץ, מבפנים קא אמרינן, שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי." וכתב שם הריטב"א "כיון דלזכרון אתי ולהכניס תפילתן של ישראל לפני ולפנים, כלפנים דמי." ועוד איתא בגמ' שם (כו:) שנחלקו אם צורת השופר היא כפוף או פשוט, ועיי"ש ברש"י שביאר דפליגי באיזה צורה עדיף להתפלל. ומבואר דאע"ג דמעשה תקיעת שופר נעשה בחוץ, מ"מ הואיל והיא באה כדי להכניס תפילתן של ישראל, והיא בעצמה מהווה קיום תפילה, לכן הרי זה נחשב כאילו נעשה בפנים. וכמו"כ נראה שהמתפלל בחוץ נחשב כעושה עבודת התפילה בפנים.

ב', מצות נשיאת כפים מתקיימת דוקא בתפילה כשמגיע הש"ץ לעבודה, כמבואר ברמב"ם הל' נשיאת כפים (פי"ד ה"ג). וצ"ע דלמה נושאין כפים דוקא בתפילה, דמה ענין נשיאת כפים לתפילה. וי"ל [עי' בזה באור אברהם (סי' סא)] דהנה כתב הרמב"ם שם (פט"ו ה"ג) דכהן שעבד ע"ז פסול לישא את כפיו משום ד"ברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו." ועוד כתב הראב"ד למס' תמיד דכהן שאשתו נדה בתוך ביתו אין ראוי לו לישא את כפיו משום דחיישינן שמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאטמויי, "דלנדה וזבה סמך הכתוב והזרתם את בנ"י וגו' בטמאם את משכני וגו', לפיכך צריך לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש כגון ברכת כהנים והקרבת קרבנם שהם מעשה כהונה, שאע"פ שברכת כהנים נוהגת בגבולין מ"מ עיקרה היא במקדש." ולכאורה טעמו דנשיאת כפים הוי כעין עבודה, ולכן עיקר מקומה הוא במקדש.

ומעתה יתבאר למה נשיאת כפים בגבולין מתקיימת דוקא בתפילה מפני שאפי' המתפלל בחוץ נחשב כאילו תפילתו מתקיימת בפנים, ולכן נשיאת כפים בתוך התפילה כאילו נעשית במקדש. ויש להוסיף דמה"ט נושאין כפים דוקא לאחר רצה כשאומרים "והשב את העבודה לדביר ביתך" משום דנשיאת כפים היא מעין עבודה.


ב) מדברי הגמ' מבואר דלכתחילה יש לאדם לכוין פניו כנגד א"י ומקום המקדש בשעה שמתפלל. ומה"ט מסתבר שכשבונין ביהכ"נ יש לשים הארון קודש ברוח הנכון כדי שיוכלו כל הקהל לכוין פניהם כנגד א"י. ויש לדון אם א"א לבנות ביהכ"נ כך, לאיזה רוח יכוונו הציבור. והנה הבה"ל (סי' קנ ס"ה ד"ה ברוח) נסתפק בזה. אבל במשנ"ב (סי' צד ס"ק ט) הכריע שיש לציבור להתפלל כנגד א"י אף אם הארון קודש אינו מכוון לאותו רוח, וכמש"כ המג"א שם (ס"ק ג). וכ"כ בשבה"ל (ח"י סי' כ) דיש לנהוג כהכרעת המשנ"ב, אע"פ שהוא בעצמו בבה"ל נסתפק בזה. [וכנראה דס"ל דמש"כ בתוספתא דמגילה פ"ג דחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי ההיכל משום שנאמר ותקהל העדה וגו' הכוונה שיש להעמיד ההיכל במזרח כדי שיוכלו לכוין כראוי, אבל לעולם אם קבעוהו בכיוון אחר אין להם לעמוד פניהם כלפי ההיכל.]

אמנם בתשו' משיב דבר (סי' י ד"ה מעתה) כתב שהמנהג דתמיד עומדים פניהם כלפי ההיכל. והטעם מפני שכך ההמון מורגלים. ומשמע דבאמת מעיקר הדין אין לעשות כן, אלא שכך נהגו. ושמעתי דאולי הואיל וההמון עם עושים כן, אולי כך ראוי לעשות, דאם כל א' יעשה באופן אחר יראה כאגודות אגודות.