טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית

א) איתא בגמ' (ל:) "ר' חייא בר אבא צלי והדר צלי, א"ל ר' זירא מ"ט עביד מר הכי אילימא משום דלא כוון מר דעתיה וכו', אלא דלא אדכר מר דריש ירחא, והתניא טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין, א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן בציבור שנו." ופי' רש"י "בצבור שנו, דאין מחזירין משום דשמע ליה מש"ץ ואיכא מקצת הזכרה אבל ביחיד צריך לחזור, ובה"ג מפרש לה בש"ץ משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר."

ולכאורה צ"ע בכוונת רש"י, דמאי קאמר דאי שמע ליה מש"ץ הוי מקצת הזכרה, הא אי יצא מש"ץ הרי יש כאן הזכרה גמורה, ואי לא יצא הא אין כאן אפי' מקצת הזכרה. ועי' בחי' הרשב"א שהק' דלפי' רש"י הו"ל למימר מפני ששומע מש"ץ (ולא "בציבור שנו"), כהא דפריך לעיל (כט.), ועוד דמאי קאמר מפני שיכול לאומרה במוספין, הא באותה תפילה עצמה שומע מהש"ץ.

וכן הק' הטור (סי' תכב) דאין הלשון משמע כפי' רש"י "שהרי תלה אותו מפני שתפילת המוסף לפניו, ולא קאמר מפני ששומע מש"ץ." ולכאורה כוונת רש"י היא דכיון דאיכא תרתי, דתפילת המוספין לפניו וגם איכא מקצת הזכרה דשמע ליה מש"ץ, לכך אין מחזירין אותו. וצ"ע דאם כל א' מהטעמים לא מהני לבד, א"כ מה יועיל שניהם ביחד.

וראיתי בס' אור אברהם (סי' סג) שתי' עפ"י מה שנחלקו הראשונים בגדר דין שומע כעונה. דהנה התוס' לעיל (כא: ד"ה עד) כתבו בשם רש"י דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הציבור אלא ישתוק וימתין מטע דשומע כעונה, אלא דלכתחילה אין לעשות כן, דענייה חשיב טפי הידור מצוה. אבל ר"ת והר"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק, ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.

ומקובל לפרש שנחלקו אם שומע חשיב כמדבר ממש או לא. ר"ת והר"י סוברים דחשיב כדיבור ממש, ומש"ה ס"ל דאינו יכול לשתוק ולשמוע באמצע שמו"ע, דזה יחשב כהפסק באמצע התפילה. אבל רש"י סובר דשומע כעונה יוצא משום דע"י שמיעתו הוא מצטרף לאמירת המשמיע, וחשיב המשמיע כמו שלוחו להוציאו בדברים אלו.

ומש"כ התוס' דלדעת רש"י לכתחילה אין לצאת ע"י שומע כעונה אם יכול לדבר בעצמו י"ל דהיינו משום דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, כמבואר בריש פ"ב דקידושין, והיינו דהידור מצוה הוא לקיים המצוה בעצמו.

ולפ"ז ניחא מש"כ רש"י בסוגיין, דלעולם שפיר יוצא ע"י ששומע מש"ץ, אלא דלכתחילה עדיף להזכיר ר"ח בעצמו משום דמצוה בו יותר מבשלוחו. ולזה אמרינן בגמ' דהואיל ותפילת מוספין לפניו, א"כ הרי הוא יזכיר של ר"ח בעצמו בתפילת מוסף. ומה"ט שוב לא הטריחוהו חכמים לחזור ולהתפלל כדי שיזכיר בעצמו של ר"ח בשחרית. ואם לא שמע מהש"ץ, אע"פ שתפילת מוספין לפניו, מ"מ היו החכמים מטריחים אותו לחזור ולהתפלל כדי להזכיר של ר"ח בשחרית.


ב) עוד כתב רש"י בשם בה"ג דמיירי בש"ץ, שלא הטריחוהו לחזור משום טירחא דציבורא. ומה שלא פי' הבה"ג כרש"י י"ל דהוא אזיל לשיטתו, שהרי התוס' לעיל (כט:) הביאו מבה"ג דמי ששכח יעו"י בר"ח יכול לצאת מש"ץ, ומשמע דהיינו אף לכתחילה. וא"כ צ"ע דאמאי הוצרכו לתת הטעם לפי שתפילת המוספין לפניו, הא גם בלא"ה יכול לצאת. אלא ע"כ דהכא לא מיירי ביחיד אלא בש"ץ.

אך עדיין צ"ע בכוונת הגמ' שיכול לסמוך על תפילת המוספין שלפניו, מה ענין תפילת מוסף לשחרית. ועי' ברא"ש (סי' כג) שכתב דדוקא שחרית ומוסף שרגילים להתפלל כא' הוא דסמכינן מתפילה לתפילה. אך מ"מ צ"ע בטעם הדבר.

וכתב המג"א (סי' קכו ס"ק ג) בשם הרמ"ע מפאנו דאי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דיחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף א"צ שוב להתפלל שחרית, דלא גרע דיעבד ליחיד מלכתחילה לרבים. אך עיי"ש במשנ"ב (ס"ק ד) שהשיורי ברכה הביא בשם הרשב"א דיחיד לעולם חוזר ואפי' כבר התפלל מוסף. ולכאורה צ"ע בטעם המג"א, דמה ענין יחיד לש"ץ, הא ביחיד לעולם ליכא טירחא דציבורא.

וביאר בזה הגר"צ שכטר שליט"א בס' ארץ הצבי (סי' ה) בשם הגרי"ד דלעולם אין הזכרת ר"ח מעכבת בתפילה, ומי שהתפלל ושכח יעו"י כבר יצא חובת תפילה אלא שלא יצא מצוה בפנ"ע להזכיר ר"ח בתפילתו, והרשוהו חכמים להתפלל עוד כדי לקיים חיוב זה, ואמרו שאין תפילה זו לבטלה, וממילא חייבוהו לחזור ולהתפלל.

וכמה פעמים חייבוהו חכמים להזכיר מעין המאורע ג' פעמים ביום – ערבית שחרית ומנחה. ומה שהעלה הרמ"ע מפאנו שאם היחיד כבר התפלל מוסף א"צ לחזור ולהתפלל שחרית כדי להזכיר ר"ח אולי היינו מפני שכבר יצא חובת הזכרת מעין המאורע בזמן שחרית עי"ז שהזכיר ר"ח במוסף. אלא דלכתחילה צריך להזכירו אף קודם תפילת מוסף (דהיינו בתפילת שחרית), ולכן לפני שהתפלל מוסף בודאי מחוייב לחזור ולהתפלל שחרית כדי שיוכל להזכיר יעו"י בתפילת שחרית. אבל ש"ץ אינו צריך לחזור ולהתפלל שחרית כלל, דמשום טירחא דציבורא חשיב כדיעבד, ובכה"ג שפיר יכול לצאת חיוב הזכרת מעין המאורע בתפילת המוספין. ומאי דאמרינן דיכול לסמוך על מוספין היינו מפני שמתפלל מוסף בבוקר כמו שחרית.

אך לכאורה צ"ע בזה, דהיאך מותר ליחיד לחזור ולהתפלל שחרית כדי להזכיר יעו"י, הרי לבסוף כשיתפלל מוסף יצא שמה שחזר להתפלל שחרית היתה לבטלה. ותי' הגרי"ד ע"כ צ"ל דתפילת שחרית השניה דינה כתפילת נדבה, דכל שיש לו צורך יכול להתפלל תפילת נדבה, וזה מיקרי צורך שמתפלל תפילת שחרית כדי להזכיר של ר"ח.

ולפ"ז יצא לדינא דבר"ח שחל להיות בשבת ושכח היחיד לומר יעו"י בשחרית יהיה אסור לו לחזור ולהתפלל שחרית כדי לקיים חובת הזכרת ר"ח, שהרי אסור להתפלל תפילת נדבה בשבת ויו"ט (או"ח ריש סי' קז), אלא לכתחילה יצטרך לסמוך על תפילת מוסף שלפניו. והוסיף עוד הגר"ח דלדידן שאין מנהגנו להתפלל תפילת נדבה בכלל, א"כ אף בחול מסתבר שיחיד יסמוך על תפילת מוספין אם שכח יעו"י בשחרית ולא יחזור להתפלל.