בענין אבני האפוד

א. סוטה (לו.) מאי "והחציו" (יהושע ח'), אמר ר' כהנא כדרך שחלוקין כאן [פי' חלוקת השבטים בהר גריזים והר עיבל] כך חלוקין באבני אפוד. מיתיבי ב' אבנים... שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם [בירושלמי: שהוא מלך]. וחמשים אותיות היו, כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו. [ועיין רש"י דלשיטה זו על אבן אחת היה כתוב: יהודה (שיהודה מוקדם) ראובן שמעון לוי דן נפתלי. ועל האבן השניה: גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין]. ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקים באבני אפוד [ופרש"י כלומר לא כדרך שסדורים בחומש הפקודים הוא ספר וידבר, שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו (במדבר א')] אלא כדרך שחלוקין בחומש שני [פרש"י בתחילת ואלה שמות]. כיצד, בני לאה כסדרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני שפחות באמצע [דבאלה שמות כתיב בנימין לפני בני השפחות ולבסוף כתיב ויוסף היה במצרים. עכ"פ לא ת"ק ולא ר' חנינא בן גמליאל סוברים כר' כהנא דחלוקים כדרך חלוקתם בהר גריזים והר עיבל]... תיובתא דר' כהנא תיובתא... [ושוב חוזר הש"ס להקשות על דברי ת"ק דקאמר דהיו חמשים אותיות, כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו:] הני חמשים אותיות, חמשים נכי חדא הויין. א"ר יצחק, יוסף הוסיפו לו אות אחת, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים. מתקיף ליה רנב"י כתולדותם בעינן, אלא כל התורה כולה בנימן [חסר יו"ד] והכא בנימין שלם כדכתיב ואביו קרא לו בנימין, ע"כ.

היוצא מסוגיא זו ג' שיטות:

האחת, שיטת ר' כהנא שנחלקו כדרך שנחלקו בהר גריזים והר עיבל. נמצא סידורם כך:

שמעון ראובן
לוי גד
יהודה אשר
יששכר זבולן
יוסף דן
בנימן נפתלי
----- -----
27 22 אותיות

ושיטה זו איתותב.

השניה, שיטת ת"ק דברייתא שנכתבו כסדר תולדותם, מלבד יהודה שנכתב ראשון. ועוד קאמר ת"ק דעל כל אבן היו כ"ה אותיות, ולדעת ר' יצחק היינו ע"י שנכתב יהוסף, ולדעת רנב"י ע"י שנכתב בנימין מלא. ולפ"ז סידורם כך:

יהודה גד
ראובן אשר
שמעון יששכר
לוי זבולן
דן יוסף/יהוסף
נפתלי בנימין/בנימן
---- -------
25 25 אותיות

השלישית, שיטת ר' חנינא בן גמליאל שנכתבו כסדר חומש שני דהיינו ואלה שמות, ששם נכתב בנימין לפני בני השפחות ויוסף לבסוף [ויוסף היה במצרים]. נמצא סידורם כך:

ראובן בנימן
שמעון גד
לוי אשר
יהודה דן
יששכר נפתלי
זבולן יוסף
---- -----
28 21 אותיות

אבל עיין רמב"ם פ"ט כלי המקדש ה"ט יש לו שיטה אחרת, שנסדרו כתולדותם, אך בלי לחלק בני לאה מהדדי, ואופן הסידור הוא אחד מכאן באבן הראשונה והבא אחריו מכאן באבן השניה, ודן ונפתלי בחילוף, באופן שיוצא כ"ה אותיות על כל אבן, כזה:

ראובן שמעון
לוי יהודה
יששכר זבולן
נפתלי דן
גד אשר
יהוסף בנימן
---- ------
25 25 אותיות

ולכ' שיטה זו היא דלא כמאן. ועיין כסף משנה שם, ואור החיים ר"פ תצוה, ובס' גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק קכ"ז, שנדחקו טובא ליישב שיטתו עם סוגיית הגמ' הנ"ל.

ב. אבל לענ"ד מקור שיטת הרמב"ם היא מסוגיית הירושלמי כאן, אלא שהסוגיא כמו שהיא לפנינו סתומה וחתומה, ולפני הרמב"ם נראה שהיתה גירסא אחרת מרווחת.

ותחילה אציע סוגיית הירושלמי כמו שהיא לפנינו: כהנא אמר כדרך שהן חולקין כאן [פי' כדרך שנתחלקו השבטים בהר גריזים והר עיבל] כך הן חולקין בתחילת חומש השני. [ולכ' אין לזה מובן הרי מפורש בקרא שהיו חלוקים בהר גריזים והר עיבל באופן אחר מסידורם בואלה שמות]. אית תניי תני כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בדגלים [וזה גם כן תמוה כנ"ל], בני לאה מיכן ובני רחל מיכן חד מיכן וחד מיכן ובני השפחות באמצע [וגם זה אינו מובן שלא כך נסדרו לא בדגלים ולא בהר גריזים והר עיבל]. אמר ר' מתניה טעמיה דהדין תנייה שמע אלי יעקב עבדי וישראל מקוראי, מה התקרה הזו עבייה דהן גבי קוטנה דההן ועוביה דהן גבי קוטנה דההן [וגם זה מחוסר הבנה] ע"כ.

והוא פלאי, מה שייך פלוגתא אם נחלקו בהר גריזים והר עיבל כמו שנסדרו בחומש השני או בדגלים, והרי סידורם בכל אלה מפורש בקרא, לא ראי זה כראי זה. ומה פלוגתא שייך בזה. ועיין בפ"מ ובק"ע שהפליגו לדרכים רחוקות בזה.

גם המשך הסוגיא קשה טובא, דממשיך בזה"ל: אית תניי תני כשם שהן חלוקין כאן כך הן חלוקין באבני אפוד. במלואותם, כדי שיהיו כ"ה וכ"ה [היינו דסובר הירושלמי דגם להמ"ד שהיו חלוקים באבני האפוד כחלוקתם בהר גריזים והר עיבל היו כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, וכמו שיתבאר תיכף]. והלא אינן אלא מ"ט, אמר ר' יוחנן בנימין דותולדותם מלא. אמר ר' יודא בר זבידא יהוסף מלא, עדות ביהוסף שמו. והלא אינן אלא כ"ג מיכן וכ"ז מיכן, אמר ר' יוחנן בנימן היה חציו [בכת"י ליידן: חצוי] "בן" מיכן ו"ימן" מיכן ע"כ.

וגם זה תמוה. תחילה אמר שנחלקו באבני האפוד כדרך חלוקתם בהר גריזים והר עיבל, והוא כדעת ר' כהנא בבבלי. אלא שמוסיף שהיו כ"ה אותיות מכאן וכ"ה מכאן, סך הכל נ' אותיות. ומקשה שאינם אלה מ"ט, ומתרץ ר' יודא בר זבידא שיהוסף נכתב מלא, ור' יוחנן מתרץ שנכתב בנימין מלא. ולפ"ז סידורם כך:

שמעון ראובן
לוי גד
יהודה אשר
יששכר זבולן
יוסף/יהוסף דן
בנימין/בנימן נפתלי
----- -----
28 22 אותיות = 50 אותיות

ותיכף מקשה "והלא אינן אלא כ"ג מיכן וכ"ז מיכן", ולכ' אינו לפי החשבון, וצ"ל כ"ח מכאן וכ"ב מכאן. [ועיין במראה הפנים].

ועיין בתוס' בסוגיין ביארו דהירושלמי כאן קא חשיב יוסף ובנימן חסרים, וזבולון מלא בשני ווי"ן, כזה:

שמעון ראובן
לוי גד
יהודה אשר
יששכר זבולון(מלא)
יוסף (חסר) דן
בנימן (חסר) נפתלי
----- -----
27 או' 23 אותיות = 50 אותיות

אבל תמוה למה חזר הירושלמי מסברת ר' יודא בר זבידא ור' יוחנן שזבולן נכתב חסר, ויוסף או בנימין מלאים.

ומתרץ הירושלמי בשם ר' יוחנן שבנימן היה חצוי, בן מכאן וימן מכאן. והנה אם בנימין נכתב מלא אין לתירוץ הזה מקום, דאם בנימין הוא מלא נמצאו כ"ח אותיות על האבן הראשונה, וממילא כ"ב על השניה (כדי שיהיו סה"כ חמשים), וצריכים להעביר ג' אותיות מהאבן הראשונה להשניה, וזה א"א ע"י החלוקה דבן מכאן וימן מכאן, דממנ"פ אם מעביר בן להאבן השניה הוא רק ב' אותיות, ואם מעביר ימין (מלא) להאבן השניה הוא ד' אותיות.

אלא ע"כ דר' יוחנן בתירוץ זה נקט שבנימן נכתב חסר. [ואם גם יוסף חסר, באופן שהיו כ"ז אותיות על האבן הראשונה, וממילא כ"ג על השניה (ע"י שנכתב זבולון מלא), נמצא שצריכים להעביר ב' אותיות מהאבן הראשונה להשניה, והיינו ע"י שנכתב ימן על האבן הראשונה ובן על האבן השניה. וכן כתבו בהדיא התוס' בסוגיין.]

אך תמוה טובא, דר' יוחנן עצמו אמר לעיל שבנימין נכתב מלא, וכאן סותר את משנתו.

ג. ולענ"ד ברור שלפני הרמב"ם היתה גירסא אחרת בסוגיא זו, אשר על פיה רווחא שמעתתא, וגם פסקי הרמב"ם יעלו על נכון. והוא, דלפני הרמב"ם היה כתוב:

כהנא אמר כדרך שהן חולקין כאן כך הן חולקין באבני אפוד. אית תניי תני כשם שחולקין בתחילת החומש השני. [ולפנינו חסרים התיבות הבאים אחרי "כך הן חולקין" עד "שחולקין", ונראה שנשמטו בטעות הדומות].

אית תניי תני כשם שהן חולקין בדגלים. [לפנינו איתא "אית תניי תני כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בדגלים", ואנו השמטנו תיבות: "כאן כך הן חולקין", ונראה שנשתרבבו מדברי ר' כהנא].

ויתר הסוגיא כמו שהיא לפנינו.

ד. וזהו פירושו. תחילה אמר ר' כהנא כדרך שהן חולקין כאן, היינו חלוקת השבטים בהר גריזים והר עיבל (דבזה מיירי המשנה והגמרא לפנ"ז) כך הן חולקין באבני אפוד. והרי זוהי באמת דעת ר' כהנא עצמו בסוגיית הבבלי, שהשבטים נתחלקו באבני האפוד כדרך שנתחלקו בהר גריזים והר עיבל. ולשיטה זו לכ' כי יש כ"ז אותיות על האבן האחת (אם נחשוב בנימן חסר) וכ"ב אותיות על האבן השניה. וכבר הבאנו צורת סידור השבטים לשי' ר' כהנא לעיל (אות א').

ואח"כ מביא הירושלמי ברייתא שנחלקו תנאי באופן חלוקת השבטים באבני האפוד, כמו שמצינו בבבלי שנחלקו תנאים בזה. ואמר, אית תניי תני כשם שחלוקין בחומש השני. פי', כשם שחלוקים בחומש השני גבי ואלה שמות, כך הן חלוקין באבני האפוד, וכנ"ל דהכל קאי על אבני האפוד. וזהו כדעת ר' חנינא בן גמליאל בבבלי. ולשיטה זו יש כ"ח אותיות על האבן הא' וכ"א על האבן הב'. וכבר הבאנו צורת סידור השבטים לשי' ר' חנינא בן גמליאל לעיל (אות א').

ואח"כ מביא דאית תניי תני כשם שחלוקין בדגלים, פי' דתנא זה סובר שהיו חלוקים באבני האפוד כדרך שנסדרו בדגלים. ולפ"ז על האבן הא' היו כ"ז אותיות, ועל האבן השניה כ"ב, כזה:

יהודה לוי
יששכר יוסף
זבולן בנימן
ראובן דן
שמעון אשר
גד נפתלי
----- -----
27 22 אותיות

וכאן נפתר לנו חידה, דהנה לשון ר' חנינא בן גמליאל בסוגיית הבבלי הנ"ל: 'לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים אלא כדרך שחלוקין בחומש השני``. אשר לשון זה משמע שיש מ"ד שהיתה החלוקה כמו בחומש הפקודים, אשר ר' חנינא בן גמליאל בא לחלוק עליו. ולכ' לא מצינו מ"ד כזה. ולמבואר כאן נמצא כאן היה מ"ד זה, ומה שאמר ר' חנינא בן גמליאל "חומש הפקודים" הכונה לפרשת הדגלים שבחומש הפקודים.

[אבל רש"י שם פירש שהכונה למש"כ בריש ספר במדבר "ואלה שמות האנשים כו'". ולדעתו אפשר שבאמת צ"ל כאן "חומש הפקודים" במקום "דגלים", והסופר טעה וחשב שהכונה לפרשת הדגלים. אך צ"ב שבאותה פרשה לא הוזכר שבט לוי כלל. ואפשר דס"ל לתנא זה שבאמת באבני אפוד היה חסר שבט לוי ונשלם מנין י"ב שבטים ע"י אפרים ומנשה. ולפ"ז לדידיה יש הרבה יותר מנ' אותיות בין שני האבנים. עוד אפשר שלשיטה זו לוי היה כתוב בתוך שאר בני לאה, ונמצא סידורם כך: ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולן, סך הכל כ"ח אותיות, ועל האבן השניה: יוסף בנימן דן אשר גד נפתלי, סך הכל כ"א אותיות (אם בנימן חסר).]

והנה לכל אלו השיטות יוצא לכ' שלא היו כ"ה אותיות על כל אבן, כ"א כ"ז (או כ"ח) על אבן אחת, וכ"ב (או כ"א) על השניה.

ה. ושוב מביא הגמ' ברייתא אחרת, דס"ל בני לאה מכאן ובני רחל מכאן חד מכאן וחד מכאן ובני השפחות באמצע. [ושמא צריך לגרוס גם כאן: אית תניי תני, כי היא דעה אחרת.] והיינו כמש"פ הרמב"ם, שהיו כתובים כסדר תולדותם בני לאה ואח"כ בני השפחות ולבסוף בני רחל (דזהו כתולדותם, דאין לחלק את בני לאה), אלא שאופן סידורם באבנים היה אחד מכאן ואחד מכאן, היינו ראובן על האבן הא' ושמעון על האבן הב' וכן כולם. ומפרש הגמ' טעמא דשיטה זו, דהוא כמו בסידור קורות בתקרה שמסדר הצד העב של קורה זו אצל הצד הצר של הקורה הבאה, כדי שישתוו שני צדדי התקרה, כמו כן כאן סידר השבטים באופן זה, חד מכאן וחד מכאן, כדי שיצא כ"ה אותיות על כל אבן. [ודן ונפתלי נכתבים בחילוף כדי שיצא החשבון דכ"ה וכ"ה, ולקמן יבואר ההיתר להחליפם.] וזו היא שיטת הרמב"ם, וסידורם כמש"כ הרמב"ם, ונעתיקו שוב כאן:

ראובן שמעון
לוי יהודה
יששכר זבולן
נפתלי דן
גד אשר
יוסף בנימן

[רק יש להקשות דלכ' היה אפשר לסדר אותם כסדר תולדותם ממש, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, ולחלק בני לאה מהדדי, ולכתוב על אבן אחת: ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי. ועל האבן השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף (או יהוסף) בנימין (או בנימן). ויהיו ג"כ כ"ה אותיות על כל אבן. אשר זהו באמת פרש"י אליבא דת"ק בסוגיית הבבלי. וצ"ל לדעת תנא זה שכשבאים לסדר כסדר תולדותם אין לחלק בני לאה מהדדי כלל, דלא מצינו במקרא בשום מקום כשנסדרו בסדר תולדותם שיתחלקו בני לאה. וע"כ כדי שיצא כ"ה אותיות על כל אחת מן האבנים צריכים לכתוב חד מכאן וחד מכאן וכמו שסידרם הרמב"ם.]

ואח"כ מביא דאית תניי תני כשם שהן חלוקין כאן (בהר גריזים והר עיבל) כך הם חלוקין באבני אפוד, ותנא זה סובר כדעת ר' כהנא. ומסיים שהיו כ"ה מכאן וכ"ה מכאן. דסובר תנא זה דאף שחלוקתם כדרך שנחלקו בהר גריזים והר עיבל, מ"מ היו כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, והיינו ע"י שנכתב בנימן חצוי, כמו שיתבאר בהמשך.

ו. ומקשה ע"ז, תחילה מקשה דסך הכל בין כל השבטים ליכא כ"א מ"ט אותיות. ולכ' הקושיא היא הן על הברייתא דבני לאה מיכן כו' חד מיכן וחד מיכן כו', דטעמא דהך תנא כמו שביאר ר' מתניה שהוא כתקרה כדי שיצאו מספר האותיות בשוה, וזה א"א אם הם מ"ט אותיות. והן על הברייתא דכדרך שחלוקין כאן כו' דקאמר בהדיא שהיו כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, דגם זה א"א אם הם מ"ט אותיות.

ומתרץ ר' יוחנן דבנימין מלא, ור' יודא בר זבידא מתרץ דיהוסף מלא.

אך קשה, לפי התנא דחד מיכן וחד מיכן, איך יתקיים התירוץ דבנימין נכתב מלא. תינח אם יהוסף נכתב מלא באמת יוצא כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, כזה:

ראובן שמעון
לוי יהודה
יששכר זבולן
נפתלי דן
גד אשר
יהוסף בנימן
----- -----
25 25 אותיות = 50 אותיות

אבל אם יוסף נכתב חסר, ובנימין מלא, א"כ נמצא כ"ד מכאן וכ"ו מכאן. צ"ל שלדעת ר' יוחנן נכתבו גד ואשר בחילוף מקומות, וכמו דן ונפתלי שג"כ ע"כ נכתבו בחילוף מקומות לשיטה זו, כמש"כ הרמב"ם. דתנא זה סובר דבני כל אחת מהשפחות הם סדר בפנ"ע, ויכולים להכתב בסדר הפוך משמאל לימין. כמו שיבואר לקמן. ונמצא סידורם כך:

ראובן שמעון
לוי יהודה
יששכר זבולן
נפתלי דן
אשר גד
יוסף בנימין
----- -----
25 25 אותיות = 50 אותיות

ז. ואח"כ מקשה דמ"מ הרי יש כ"ז מכאן וכ"ג מכאן. וקושיא זו היא על הברייתא דכדרך שחלוקין כאן כו' דלפי חשבון חלוקתם בהר גריזים והר עיבל יוצא כ"ז מכאן וכ"ג מכאן, והיינו כמש"כ התוס' עפ"י ההנחה שיוסף ובנימן נכתבו חסרים, וזבולון מלא, כזה:

שמעון ראובן
לוי גד
יהודה אשר
יששכר זבולון
יוסף דן
בנימן נפתלי
----- -----
27 23 אותיות = 50 אותיות

ומתרץ דבנימן היה חצוי, בן מכאן וימן מכאן, וכמה שביארו התוס' שנכתב בן על האבן הב', כזה:

שמעון ראובן
לוי גד
יהודה אשר
יששכר זבולון
יוסף דן
ימן נפתלי
בן
----- -----
25 או' 25 אותיות = 50 אותיות

אלא דקשה כמשה"ק לעיל, חדא קושיית הגמ' דהוי כ"ז מכאן וכ"ג מכאן, הרי היא עפ"י ההנחה שנכתבו יוסף ובנימן חסרים וזבולון מלא, ולמה חזרה בה הגמ' מהנחת ר' יודא בן זבידא ור' יוחנן שזבולן נכתב חסר, ונכתב מלא או יהוסף או בנימין. ועוד, דר' יוחנן גופיה סותר את עצמו, דהוא אמר לעיל שנכתב בנימין מלא, וכאן הוא אומר שבנימן היה חצוי, אשר תירוץ זה מבוסס על ההנחה דבנימן נכתב חסר, וזבולון מלא, דאם בנימין נכתב מלא נמצאו כ"ח אותיות על האבן הא', וצריכים למסור ג' אותיות להאבן הב', וזה א"א ע"י בן מכאן וימין (מלא) מכאן, דממנ"פ בן הוא רק ב' אותיות, וימין הוא ד' אותיות, וכנ"ל.

ח. ונראה, דהגמ' ידעה מסברא דנפשה דהחלוקה שחלקו שבט א' לשנים היתה צ"ל בבנימן דוקא, דשאר השבטים אם יחלקו את שמותם שם משמעון וכיו"ב אי"ז לשמות בני ישראל כלל. רק בנימן היה אפשר לחלק את שמו, בן מכאן וימן מכאן, מטעם שיתבאר. וגם ידעה הגמ' שצ"ל ימן על האבן הא' (היינו האבן שעליו חקוקים השבטים שעמדו לברכה על הר גריזים) שהוא לימין הכה"ג, ובן על האבן הב' (היינו האבן שעליו חקוקים השבטים שעמדו לקללה על הר עיבל) שהוא לשמאל הכה"ג, וכל זה מטעם שיתבאר.

וא"כ מתורץ משה"ק סתירת דברי ר' יוחנן אהדדי. דר' יוחנן לעיל דקאמר שבנימין נכתב מלא, בא לתרץ אליבא דהתנא דחד מיכן וחד מיכן. אשר יסוד שיטת תנא זה הוא דמסדרים את השבטים בצורה זו דחד מיכן וחד מיכן, כדי שיסתדר החשבון דכ"ה מכאן וכ"ה מכאן בלא חציית שום שבט. וכמו שביאר רב מתנייה דתנא זה עביד ליה כקורה עובייה דההן כו'. ולתנא זה אי"צ לכתוב זבולון מלא בשני ווי"ן, דבר שמצד עצמו הוא דחוק שלא נכתב כן במקרא בשום מקום. ויותר מסתברא לדידיה שנכתב יהוסף מלא, וכשיטת ר' יודא בר זבידא, או בנימין מלא, וכשיטת ר' יוחנן.

אבל כאן בא ר' יוחנן לתרץ אליבא דהתנא דנחלקו כדרך שנחלקו בהר גריזים והר עיבל. אשר לדידיה צריכים לחצות אחד מהשבטים. וכיון שא"א לחצות כ"א את בנימן, וכנ"ל, ממילא מוכרחים לומר שבנימן נכתב חסר, וכמו שביארנו דאם בנימין נכתב מלא, הוי כ"ח מכאן, וצריכים להעביר ג' אותיות להאבן הב', וזה לא יתכן ע"י בן מכאן וימין מכאן, דממנ"פ בן הוא ב' אותיות וימין (מלא) הוא ד' אותיות. וע"כ דלתנא זה נכתב בנימן חסר.

ט. וכן ניחא משה"ק על הירושלמי דנקט בלשון הקושיא כ"ז מיכן וכ"ג מיכן, דחשבון זה הוא עפ"י ההנחה דיוסף ובנימן נכתבו חסרים, וזבולון מלא, וכמש"כ התוס'. דק' למה חזרה הש"ס מהנחת ר' יודא בר זבידא ור' יוחנן דזבולן נכתב חסר, ויהוסף או בנימין מלאים, דאזי יוצא כ"ח מכאן וכ"ב מכאן. אבל התירוץ, דמסדר הירושלמי ידע שסופו לתרץ שבנימן היה חצוי. וגם ידע מסברא שחלוקה זו צ"ל באופן שבן משמאל וימן מימין, וכמו שיתבאר. והרי תירוץ זה מכריח שיוסף ובנימן נכתבו חסרים וזבולון מלא. שהרי יסוד התירוץ הוא שב' אותיות הראשונות מבנימן נמסרו להאבן השניה (השמאלית). וכדי שעי"ז יצא כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, צריכים לומר שלפני חלוקת בנימן היה כ"ז מיכן וכ"ג מכאן. וזה יתכן דוקא אם יוסף ובנימן (ששניהם על האבן הא', שהם מצד הר גריזים) נכתבו חסרים, וזבולון (שהוא על האבן הב', מצד הר עיבל) נכתב מלא, כזה:

שמעון ראובן
לוי גד
יהודה אשר
יששכר זבולון
יוסף דן
בנימן נפתלי
----- -----
27 או' 23 אותיות

וכיון שלפי התירוץ ע"כ יוסף ובנימן חסרים וזבולון מלא, לכן גם בלשון הקושיא נקט הירושלמי לשון זה, כ"ז מכאן וכ"ג מכאן.

[וכמובן דכל זה אפשר רק עפ"י הגירסא שהצענו, שלפי הנוסח שבספרים שלנו הברייתא דחד מיכן וחד מיכן לא קאי אאבני האפוד כלל.]

י. רק צריכים להבין דבר זה גופא, מנא פשיטא ליה להירושלמי דרק את שבט בנימן אפשר לחצות, ושהחלוקה צ"ל דוקא באופן זה דבן משמאל וימן מימין.

ונראה, דהנה רחל קראו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין. ואיתא בזה"ק דרחל קראו בן אוני על שם שגזר דין קשה נגזר עליה, ואביו קראו ימין שקשרו בסיטרא דימין לצד החסד. והנה מה שתחילת שמו בן זה לא נשתנה ע"י אביו, ונשאר מאמו, רק אביו הוסיף לו שם ימין לקשרו בימין. וכאילו כלול מב' שמות, בן שנשאר מאמו, ומורה על דין, וימין מאביו, שמורה על חסד. וכן ראיתי מובא בספרים שזה נשאר מידת בנימין, להפוך דין לחסד, בחי' בעל תשובה.

ושמא יש להוסיף, דבמס' סופרים בסופו אי' דחדש אדר הוא כנגד בנימין, ולנ"ל מבואר שהוא החדש שנהפך להם מיגון לשמחה, מגז"ד קשה לתשועה גדולה. וע"י מרדכי איש ימיני, ימיני דייקא.

אח"כ מצאתי בתורה שלימה בשם מדרש בראשית רבתי עמ' 156 וז"ל: ותקרא שמו בן אוני, בן צערי. ואביו קרא לו בנימין, בלשון הקדש. אימתי נתקיימו דברי אביו, בימי שאול וכו' אימתי נתקיימו דברי אמו, בפלגש בגבעה וכו' אימתי נתקיימו דברי שניהם, בשושן הבירה, איש יהודה היה וגו' בן קיש איש ימיני, בתחילה נצטער ונצטרך להקיש על דלתי רחמים, ולהסוף גבהה ימינו ע"כ. והם הם הדברים.

ולכן בנימן היה חצוי, דנשארו בשמו רושם ב' שמות, בן מאמו וימין מאביו. וגם צ"ל החלוקה דוקא באופן זה, בן משמאל שהוא מסטרא דדין, וימן מימין שהוא מסטרא דימין.

יא. ועפ"י המבואר מובן גם מנא ליה להרמב"ם לפסוק כהך תנא דחד מיכן וחד מיכן כו'. והוא, דהנה להתנאים דנחלקו כמו בחומש הפקודים או בחומש השני לא היה כ"ה מכאן וכ"ה מכאן כלל. דאין לומר לדידהו שהיה כ"ה מכאן וכ"ה מכאן ע"י שבנימן היה חצוי, זה אינו, שהרי לדידהו מקומו של בנימן הוא על האבן הב' אשר שם כ"ב (או כ"א) אותיות, ואם בנימן היה חצוי עוד מגרע גרע, דוק ותשכח. וכיון דלדידהו לא היה כ"ה מכאן וכ"ה מכאן ממילא גם לא היה קפידא בנ' אותיות. ולהתנא דנחלקו כדרך שנחלקו בהר גריזים והר עיבל הרי בנימן היה חצוי, לדידיה ע"כ זבולון היה מלא, ולא יוסף ובנימן, וכמש"נ. וא"כ פלוגתת ר' יוחנן ור' יודא בר זבידא אם יהוסף היה מלא או בנימין לא יתכן כ"א אליבא דהמ"ד חד מכאן וחד מכאן. וכיון שנחלקו אמוראי אליביה נקט הרמב"ם שכן הוא לדינא.

ומה שפסק כר' יודא בר זבידא, דיהוסף נכתב מלא, ולא כר' יוחנן, דבנימין נכתב מלא, י"ל משום דלר' יוחנן צ"ל שגד ואשר נכתבו בחילוף מקומות, וכנ"ל, ולכן יותר ניחא לפסוק כר' יודא בר זבידא.

יב. ועדיין יש לעיין, דעי' בהמשך סוגיית הירושלמי הנ"ל: הראשונים אינן נכתבין על סדר שיהודה מלך האחרונים נכתבים על סדר ע"כ. וכן הוא גם בבבלי בברייתא הנ"ל דקאמר ת"ק: שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם ע"כ. ולא מצינו בהדיא מי שיחלוק על זה. וא"כ תמוה למה פסק הרמב"ם שראובן ראשון.

אבל באמת לק"מ, דבאמת בקרא כתיב כתולדותם, ואיך יהיה יהודה ראשון. [תינח לר' חנינא בן גמליאל דכתולדותם היינו כדרך שקרא להם אביהם ניחא, אבל לת"ק שהוא כסדר שנולדו מא"ל.] אבל באמת ת"ק עצמו מבאר זה דקאמר שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם. אבל זהו דוקא אם סידורם היה באופן שהששה הראשונים נכתבו על אבן אחת והששה האחרונים על האבן האחרת, י"ל דכתולדותם קאי על האבן השנית. אבל הרמב"ם פסק כמ"ד אחד מכאן ואחד מכאן, ראובן על אבן אחת ושמעון על האבן השניה וכן כולם, אשר לפ"ז האבן השניה כשהיא לעצמה אינה כתולדותם כלל, וע"כ דכתולדותם קאי על שתי האבנים, וא"א שיהיה יהודה ראשון.

יג. ולפ"ז ת"ק בבבלי הסובר שיהודה היה ראשון, ושניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, ע"כ חולק על התנא דחד מיכן וחד מיכן, וסובר שסידור השבטים כתולדותם היה באופן שהששה ראשונים נכתבו על האבן האחת, והששה האחרונים על האבן השניה. וכמש"פ רש"י שם. וכ"כ רש"י בפירושו עה"ת. ומחלוקת רש"י עה"ת עם הרמב"ם היא מחלוקת ת"ק דסוגיית הבבלי עם התנא דחד מכאן וחד מכאן דסוגיית הירושלמי.

יד. והנה בפלוגתת ר' יודא בר זבידא עם ר' יוחנן, דר' יודא בר זבידא ס"ל שנכתב יהוסף מלא, ור' יוחנן ס"ל שנכתב בנימין מלא. ופסק הרמב"ם כר' יודא בר זבידא. כמו"כ בבבלי נחלקו בזה ר' יצחק ורנב"י (אליבא דת"ק דברייתא שם), דר' יצחק ס"ל שנכתב יהוסף מלא, ורנב"י ס"ל דנכתב בנימין מלא. וע"ש שרנב"י הקשה לר' יצחק דאיך אפש"ל שנכתב יהוסף, הא בקרא כתיב כתולדותם, וכשנולד הרי נקרא יוסף ולא יהוסף. ובסוגיית הבבלי לא נזכר תירוץ על זה, ומשמע קצת דר' יצחק איתותב, וא"כ קשה איך פסק הרמב"ם כשיטה זו ולא חש לקושיית רנב"י.

טו. ונקדים לבאר דבר אחר, דהנה ת"ק דסוגיית הבבלי והתנא דחד מיכן וחד מיכן בירושלמי, שניהם מודים שנסדרו השבטים כסדר תולדותם. ומ"מ פליגי, דהתנא בירושלמי סובר שנכתב חד מיכן וחד מיכן, היינו ראובן על אבן א' ושמעון על אבן ב' וכן כולם. אבל ת"ק דהבבלי ע"כ אינו סובר כן, שהרי הוא סובר דשניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם [כי יהודה נכתב ראשון] וזה א"א אלא א"כ נכתבו כל הששה שבטים האחרונים על האבן השניה, וכמש"נ לעיל.

ונראה דמסתעפת מזה פלוגתא בעצם יסוד הדין דכתולדותם, דהנה יש לחקור לדעת הני תנאי דמפרשים דכתולדותם היינו כסדר תולדותם, אם הוא דין בסדר כתיבת השמות וקריאתם, באופן שאם נכתבו בסדר אחר הפסול הוא דהויא כתיבה למפרע. ודמי לתפילין ומזוזה שנכתבו הפסוקים או הפרשיות שלא כסדרן. או"ד הוא דין מקום, דלכל שבט יש מקום מיוחד, הראשון לתולדותם מוקדם במקומו והשני לתולדותם שני במקומו וכן כולם, באופן שאם נכתבו באופן אחר הוי הפסול משום שהשבטים הם שלא במקומם.

ותלוי בהנ"ל, דאם הוא דין סדר, היינו שיהיו נקראים כסדרן, א"כ פשוט שצ"ל כסדרן על כל אבן בפנ"ע, שהרי שני האבנים אינם נקראים יחד שיחשבו סדר אחד. אבל אם הוא דין קדימת מקום א"כ המקום הראשון באבן השניה הוא יותר מוקדם מהמקום השני באבן הראשונה. ולמהד"ד לדין כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, דאמרינן דארץ קמא עדיף מארץ בתרא ומ"מ הראשון לארץ בתרא מוקדם להשני מארץ קמא. וכעי"ז השבט הראשון באבן השניה מוקדם במקומו לשבט השני שבאבן הראשונה.

והיינו פלוגתא דתנאי הנ"ל, דת"ק דסוגיית הבבלי ס"ל שכתולדותם הוא דין סידור שיהיו נקראים כסדר תולדותם, ולכן ס"ל שהיו מסודרים ששה ראשונים על אבן א' וששה אחרונים על אבן ב'. ותנא דהירושלמי ס"ל שכתולדותם הוא דין קדימת מקום, ולכן ס"ל שהיה באופן של אחד מיכן ואחד מיכן.

טז. והנה באמת קושיית רנב"י לר' יצחק איך נכתב יהוסף הא בעינן כתולדותם, לכ' אינה מובנת דהא לת"ק כתולדותם פי' כסדר תולדותם, ומהיכ"ת שצ"ל ג"כ נכתב כדרך שקרא לו אביו. אמנם לר' חנינא בן גמליאל אמרינן בגמ' דבעינן כדרך שקרא להם אביהם, ראובן ולא ראובני כו', אבל היינו משום דלר' חנינא בן גמליאל אינם סדורים כסדר תולדותם, אלא כדרך שנחלקו בחומש השני, ולדידיה ע"כ קרא דכתולדותם מיתוקם לכדרך שקרא להם אביהם. אבל רנב"י ור' יצחק הרי פליגי אליבא דת"ק, [דהרי כל פלוגתתם היא לאוקמה שיהיה כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, וזהו כדעת ת"ק, דלר' חנינא בן גמליאל בלא"ה אינו כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, כ"א כ"ח מכאן וכ"ב מכאן. ואין לומר דבנימן היה חצוי, דזה לא יועיל כלום לר' חנינא בן גמליאל, דלפי הסדר דחומש השני בנימין נכתב על האבן השני, אשר שם יש כ"א אותיות, ואם היה חצוי עוד מגרע גרע], ולת"ק הרי כתולדותם מתפרש כפשטיה, ומנ"ל לרנב"י שצ"ל ג"כ כשמות שקרא להם אביהם, יוסף ולא יהוסף.

ונראה דרנב"י ס"ל שהכל אחד, שיהיו כתובים ככתיבתם אצל תולדותם, ונכלל בזה שני הדברים, שיהיו כתובים כשמות שקרא להם אביהם, וגם שיהיו כתובים כסדר לידתם.

ומעתה מסתבר, דזהו דוקא אליבא דת"ק דהבבלי שסובר שכתולדותם הוא דין בכתיבתם וקריאתם, ממילא נכלל בזה שני דברים, שיהיו נקראים כסדר תולדותם, וגם שיהיו נקראים כדרך שנקראו בשעה שנולדו, יוסף ולא יהוסף. משא"כ להתנא בירושלמי דס"ל שהיו סדורים חד מיכן וחד מיכן, לדידיה דין כתולדותם אינו כלל דין שיהיו נקראים כסדרם, כ"א הוא דין קדימת מקום וכנ"ל, ואי"ז ענין לצורת השם ואופן קריאתו, ולדידיה לא איכפת לן אם הוא נכתב יהוסף ולא יוסף. וכיון שפסק הרמב"ם כותיה לא חשש לקושיית רנב"י, ופסק שנכתב יהוסף מלא ובנימן חסר, דזה עדיף שלא יצטרכו להפוך הסדר דגד ואשר וכנ"ל.

יז. עוד רגע אדבר מה שיש לעיין לשי' הך תנא דחד מיכן וחד מיכן כו' דכותיה פסק הרמב"ם, דכדי שיצא החשבון דכ"ה מיכן וכ"ה מיכן צ"ל ששבט דן היה כתוב על האבן השניה ושבט נפתלי על האבן הראשונה, וכמה שסידרם הרמב"ם. [ולר' יוחנן הוא כן גם בגד ואשר, וכנ"ל.] וק' הא קרא כתיב כתולדותם, ואיך משנים בסדר תולדותם כדי לקיים החשבון דכ"ה מיכן וכ"ה מיכן.

אבל באמת ניחא שהרי לתנא זה כתולדותם אינו כסדר לידתם מאביהם, שהרי הוא סובר שאין מחלקים בני לאה מהדדי, ומקדימים יששכר וזבולן לבני השפחות. ומ"מ גם זה נקרא כתולדותם לדעתו, וכמו שמפורש ברמב"ם שפסק כמ"ד זה ומ"מ כתב שכתובים השבטים כתולדותם. וע"כ דלתנא זה כתולדותם היינו כתולדותם מאמם ג"כ, וכלולים כאן שני ענינים, שיהיו מסודרים כסדר תולדותם מאמם, וגם שבני לאה יקדמו לבני בלהה, ובני בלהה לבני זלפה, ובני זלפה לבני רחל, דגם זה בכלל סדר לידתם. וממילא כשאנו דנים על שני בני בלהה, דן ונפתלי, אם נכתבו כסדרן, אי"ז בצירוף עם שאר השבטים, כ"א בני בלהה לחודייהו. אשר ממילא נוכל לומר שלענין בני בלהה האבן שמשמאלו של כה"ג (ולימין הקורא) נחשב ראשונה והאבן שמימינו של כה"ג (ולשמאל הקורא) נחשב שניה. אף שלענין שאר השבטים הוא להיפך. דבני בלהה הם חשבון לחוד.

ובאמת נראה לבאר בזה אריכות הלשון של תנא זה דקאמר בני לאה מיכן ובני רחל מיכן ובני השפחות באמצע, ולמה לא אמר בפשוטו כסדר תולדותם. ואפשר שבא לאפוקי דלא תימא כסדר לידתם מאביהם, ונפסוק בני לאה מהדדי. אבל מ"מ הא גופא קשה, מי הכריחו לזה, הרי יכולים לסדר יששכר וזבולן אחרי בני השפחות ולא ישתנה החשבון דכ"ה וכ"ה. אבל נראה שבא להורות שכל אחד הוא סידור בפנ"ע, בני לאה הם סדר אחד, ובני רחל הם סדר אחד, ובני השפחות הם שני סדרים בפנ"ע. רק שהד' סדרים האלה יש להם ג"כ סדר, בני לאה מיכן ובני רחל מיכן ובני השפחות באמצע. וזה מוכרח לשי' כדי שנוכל להפך דן ונפתלי [ולר' יוחנן גם גד ואשר].

ומבואר לפ"ז הטעם שסובר מ"ד זה דאין מחלקים בני לאה מהדדי [וחולק בזה על ת"ק דסוגיית הבבלי], דהוא מוכרח לשיטתו דחד מכאן וחד מכאן, שהרי לשיטה זו א"א שיהיו כ"ה מכאן וכ"ה מכאן כ"א ע"י חילוף דן ונפתלי, ויק' הרי אי"ז כסדר תולדותם, וע"כ דבסדר תולדותם מחשבים בני כל א' מהאמהות לסדר בפנ"ע, דלכן יכולים להפך דן ונפתלי וכנ"ל, וממילא דבני לאה הם סדר בפנ"ע וא"א לחלקם מהדדי וק"ל.