בענין פדיון שבויים

א. כתובות (נב.) נשבית והיו מבקשין עד עשרה בדמיה כו'. הרי"ף והרמב"ם פסקו כרשב"ג דאין פודין אותה יתר על כדי דמיה, וכתב הרא"ש דטעמייהו משום דסתם מתני' בגיטין (מה.) כותיה דאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם. והתוס' חילקו בין פדיית אשתו לפדיית שאר שבויים דפדיית אשתו כפדיית עצמו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ולא גזרו ע"ז.

ועל הרמב"ם קשה דכתב בפי"ד אישות הי"ט אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יתר על דמיה ע"ש, משמע חובה הוא דליתא אבל עכ"פ רשאי לפדותה. אמנם כן כי כן דעת התוס' עמ' ב' ד"ה אין פודין, וגם שאר ראשונים כתבו כן עיין בשטמ"ק, אבל לכ' היינו לטעמייהו דס"ל שאין דינא דסוגיין ענין לדינא דמתני' דגיטין, אבל למש"כ הרא"ש דהרמב"ם פסק כרשב"ג מכח מתני' דגיטין א"כ היה צ"ל אסור לפדותה ביותר מכדי דמיה כמו בשאר שבויים. ועיין ב"ש סי' ע"ח הקשה כן ודחק דלשון הרמב"ם לאו דוקא ונקט כן לאשמעינן דהא כדי דמיה חייב לפדותה.

ב. עו"ק דבגמ' גיטין שם קמבע"ל אם טעמא דאין פודין את השבויים הוא משום דוחקא דציבורא או"ד כי היכי דלא ליגרבי בהו ונפק"מ קאמר הגמ' שם אם רצו קרובים לפדותה משלהם ע"ש, וקשה אמאי לא פשיט ליה מסוגיין דאפילו בבעל גזרו.

אבל הרמב"ן במלחמות ברכות (כ:) (ציינו הגרעק"א בגלהש"ס גיטין שם) כתב שהוא מן הסוגיות דלא נפשטו במקומם ויש לפשטם ממקום אחר ע"ש. ורגליים לדבר דגם הרמב"ם סובר כן ממה דנקט בפשיטות בפ"ח הל' מתנ"ע דטעמא דאין פודין את השבויים הוא כי היכי דלא לגרבי, ומאיפה פשט כן אם לא כדברי הרמב"ן, כיון דבמקומו בגיטין הוא בעיא דלא איפשטא. ואינו מוכרח דאפשר דנקט הרמב"ם טעם זה לחומרא דאפילו כשהקרובים רוצים לפדות אין פודין. אלא שיש לעיין אם שייך להחמיר בספק איסור פדייה. ובבהגר"א סי' רנ"ב סע' ה' על מש"פ השו"ע כהרמב"ם דאין פודין אפילו רוצים כי היכי דלא לגרבי כתב כהרמב"ן דנפשט הבעיא מסוגיא דכתובות.

ג. ובפשוטו נראה דהרמב"ם ס"ל דודאי אם הבעל רוצה לפדותה מעצמו רשאי, וכמו שמוכח להך צד בגמ' גיטין שם דטעמא משום דוחקא ושאר קרובים יכולים א"כ ודאי לא גרע בעל משאר קרובים. וגם לאידך צד דטעמא משום דלא לגרבו כו' מ"מ י"ל דבבעל לא אסרו דאשתו כגופו וכדברי התוס'. אלא דס"ל להרמב"ם דנהי דהקילו דיכול לפדות את עצמו או את אשתו ביותר מכדי דמיהם, אבל מ"מ אי"ז משום שראוי לעשות כן, כ"א משום שלא החמירו חכמים בגזירתם כ"כ לאסור עליו מלפדות את אשתו, וכמו שלא החמירו עליו שלא לפדות את עצמו. ומ"מ ודאי יותר היה ראוי שלא לפדות את עצמו מפני תיקון העולם דלא לגרבו, וכן אשתו. ולכן לא שייך שיעשו תנאי כתובה לחייב אותו לפדות את אשתו ביותר מדמיה. וכן להצד דאין פודין משום דוחקא דציבורא ה"ה דמה"ט אין לחייב אותו לפדותה מתנאי כתובה יותר מכדי דמיה, משום דוחקא דבעל. אבל רשות עכ"פ איכא.

ובאמת לשיטת התוס' דמשמע דס"ל דגם חכמים שמחייבים אותו לפדות את אשתו אית להו שאין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהם, רק אשתו שאני שהיא כגופו, קשה דלכ' פשוט דמה שיכול הוא לפדות את עצמו ביותר מכדי דמיו הוא קולא דאקילו גביה, ואיך יעשו תנאי בי"ד שחייב לעשות כן מתנאי כתובה.

וברשב"א גיטין שם כתב כעין דברי התוס' אך בשינוי קצת, דיכול לפדות עת עצמו, ומה שהאשה נפדית בתנאי כתובה הוא כאילו פודה את עצמה כיון שזכאה בפדיון זה ע"ש, ולדבריו ניחא משה"ק, דהיא זכאה בפדיון מתנאי כתובה, וכאילו פודה את עצמו, ולא תקנו למנוע ממנה תנאי כתובה זה כמו שלא תקנו שלא יוכל לפדות את עצמו. אבל התוס' לא כתבו בסגנון זה, אלא כתבו שהבעל חייב לפדות את אשתו דאשתו כגופו, וזה קשה כנ"ל דנהי דהקילו בגופו אבל מהיכ"ת לחייב את הבעל לעשות כן לאשתו כיון דאיכא תיקון העולם שלא לפדותה, וצ"ע.

-ב-

שם עמ' ב' נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה כו' עיין רמב"ם פי"ד אישות הי"ט דמה דבפעם שניה רצה פודה רצה אינו פודה היינו אם רוצה לגרש וליתן כתובה אבל אם אינו רוצה לגרשה משמע דחייב לפדותה, וכן דייק הדרישה סי' ע"ח (ותמה על הב"י שם). וקשה, חדא דהא ודאי דאם אינו מגרשה ופודה אותה ואח"כ גירשה, אין מנכים את דמי הפדיון מכתובתה, וא"כ נמצא שגם בפעם שניה יש לה זכות להפדות מלבד הכתובה, וא"כ מאי שנא כשרוצה לגרשה ואמאי תפסיד.

גם צ"ב בעצם החילוק בין פעם ראשונה לפעם שניה, דתינח לרש"י דפי' דלא חייבו לפרקה כ"א פעם אחת ניחא, אבל להרמב"ם ע"כ דגם בפעם שניה יש חיוב פדיון, כדחזי' היכי דאינו רוצה לגרשה, וא"כ במה חלוק פעם ראשונה מפעם שניה.

בפשוטו היה נראה דבודאי כל שחייב לפדותה אין יכול להפטר ע"י שרוצה לגרשה, ולא גרע מנשבית ומת אחר שהכיר בה בעלה דחד מ"ד ס"ל דהיורשים חייבים לפדות כדאיתא לעיל, דאף דלא קיי"ל כן היינו משום שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו, אבל הוא עצמו לא מסתבר שיכול להפטר עי"ז, ולכן בפעם ראשונה אינו יכול לגרשה. ובפעם שניה שיכול הוא משום דבפעם שניה ליכא חיוב פדיון כלל, וכדעת רש"י, ומ"מ אם אינו רוצה לגרשה חייב לפדותה, לא מחמת חיוב פדיון, כ"א מחמת חיוב אישות דשאר כסות ועונה, דאיך יקיימם כשהיא שבויה, אלא או יפדנה, או יגרש ויתן כתובתה וק"ל.

-ג-

א. שם עמ' א' תוס' ד"ה רצה אינו פודה, מביא פי' ר"ח דמה דקאמר ת"ק רצה פודה רצה אינו פודה בפעם שניה היינו ביותר מכדי דמיה דקאי ארישא דנשבית והיו מבקשין ממנה. והק' ע"ז התוס' דא"כ כמו"כ ברייתא האחרת דמביאה הגמ' אח"כ נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה כו' מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה צ"ל דקאי ג"כ ארישא, וכדי כתובה חייב עכ"פ לפדותה, ולמה לא הקשה הגמ' שתי הברייתות אהדדי ונצטרך לשנויי תרי קולי אית להו כדמשנה הגמ' אליבא דרשב"ג.

ולכ' היה נראה לתרץ בפשיטות, דבברייתא שניה לא שייך כלל לומר דבפעם שניה חייב לדפותה עד כתובתה, דהא כבר בפעם הראשונה נתן כדי עשרה בכתובתה ואם כן כל מה שיתן בפעם שניה יהיה בעצם יותר מכתובתה, דמצטרף למה שנתן בפעם הראשונה. ולא דמי ליותר מכדי דמיה דרישא, דשיעור כדי דמיה משערים כל פעם שנשבית מחדש, דזיל בתר טעמא דלא לגרבו או משום דוחקא, דזה ודאי נמדד בכל שבייה מחדש, והרי כל פעם אין מבקשים ממנו יותר מכדי דמיה. אבל שיעור כדי כתובתה היינו טעמא כמש"כ רש"י שלא יהיה תנאי כתובה יתר על הכתובה, ומסתבר שכל הפעמים תצטרפנה לזה. ולכן בברייתא שניה לא שייך לדייק כלל דבפעם שניה פודה אותה עד כתובתה.

ב. ויהיה צריך לעיין באמת אם בפעם ראשונה פדה אותה ביותר ממחצית כתובתה, ובפעם שניה ג"כ מבקשים ממנו יותר ממחצית כתובתה, אם נאמר דבפעם שניה אינו חייב לפדותה ביתר מכתובתה ופטור, או"ד כיון שעדיין לא פדה אותה ביתר בכתובתה, אין לפדיון זה השני דין פעם שניה כלל, דכל מה שמקילים בפעם שניה הוא משום שכבר פדה אותה לפנ"כ ביתר מכתובתה, אבל כאן שבפעם הראשונה לא פדה אותה ביתר מכתובתה נמצא שדין פעם שניה כפעם ראשונה.

[ומ"מ גם להצד השני דכל שפבעם הראשונה לא פדה אותה ביותר מכדי כתובתה אין מקילים בפעם השניה, מסתבר שאם בפעם ראשונה פדה אותה ביתר מכדי דמיה, ושוב נשבית, אז כיון שלענין יותר מכדי דמיה יש לפעם שניה דין פדיון שני, ה"ה לענין יותר מכדי כתובתה, ואינו חייב לפדותה בפעם שניה יותר מכדי כתובתה, ובכה"ג אם הפדיון הראשון והשני מצטרפים ליתר מכדי כתובתה פטור.]

ג. והנה עיין רא"ש סי' כ"ב ג"כ הביא מח' רש"י וי"מ אם בפעם שניה חייב לפדותה בכדי כתובתה, והוא כעין מחלוקת רש"י ור"ח שבתוס', אלא שבמקום שהתוס' מביא מחלוקת ר"ח ורש"י לענין הברייתא דיותר מכדי דמיה, אם בפעם שניה חייב לפדותה עכ"פ בכדי דמיה, הרא"ש מביאה לענין הברייתא דהיו מבקשין ממנו יתר מכדי כתובתה, אם בפעם שניה חייב לפדותה עכ"פ בכדי כתובתה. ומשמע שדעת הי"מ שברא"ש הוא שאף שכבר פדה אותה בפעם הראשונה ביותר מכדי כתובתה מ"מ חייב לפדותה בפעם שניה עד כדי כתובתה, ורק ביותר מכדי כתובתה אי"ח. ואם אותו י"מ שברא"ש שוה לשיטת ר"ח שבתוס' לכאורה יהיה זה דלא כמה שכתבנו (באות א') דגם לדעת ר"ח אי"ח לפדותה בפעם שניה אם כבר הוציא בפעם הראשונה יותר מכתובתה.

אבל אם נאמר כהך צד שצדדנו (באות ב') דכשבפעם ראשונה הוציא מחצית כתובתה אי"ח בפעם שניה להוציא כ"א מחצית כתובתה, א"כ יש להשוות דברי הי"מ ברא"ש עם מה שכתבנו אליבא דר"ח, דהי"מ שברא"ש מיירי בכה"ג שבפעם הראשונה פדאה בפחות מכתובתה, וקמ"ל י"מ אלה דבפעם השניה עדיין חייב לפדותה עד כדי כתובתה בצירוף הפעם הראשונה. (משא"כ לרש"י אין חיוב פדיון בפעם השניה שנשבית כלל.)

ד. וא"ת אם כן דמשכח"ל פדיון בפחות בכדי כתובתה גם בפעם השניה, א"כ אזלא מה שכתבנו לעיל (אות א') ליישב קושיית התוס' על ר"ח דאמאי לא הקשה הש"ס ב' הברייתות אהדדי גם אליבא דת"ק, כמו שהקשה הש"ס אליבא דרשב"ג. זה אינו, דעדיין ניחא קושיית התוס', דסוכ"ס מה שבפעם שניה פודה עד כדי כתובתה לת"ק היינו כשעדיין לא פדה אותה כדי כתובתה בפעם הראשונה, ושני הפדיונים מצטרפים לשיעור כתובתה, משא"כ הדין דיותר מכדי דמיה אינו בצירוף שני הפדיונים, וא"כ ניחא, דלת"ק לא שייך כלל לדייק דהא בכדי דמיה פודין אפילו יתר מכתובתה, וכן הדיוק דהא בכדי כתובתה פודין אפי' יתר מכדי דמיה, דדיוק זה שייך רק אליבא דרשב"ג דשני השיעורים הם בפדיון הראשון וא"כ הם בחדא מחתא, ששניהם הם שיעורים בכמה מבקשים ממנו בפדיון זה, ולכן ס"ד להש"ס דאם ברייתא ראשונה קאמר דאין פודין יתר מכדי דמיה, משמע דכדי דמיה פודין אפי' יתר מכדי כתובתה, וכן ס"ד לדייק בברייתא שניה להיפך דאם הברייתא קאמר דאין פודין יתר מכדי כתובתה, הא כדי כתובתה פודין אפי' יתר מכדי דמיה. דאם לא כן למה לא הזכירה הברייתא גם שיעור זה. עד דמתרץ הש"ס דכל ברייתא משמיענו קולא אחרת. אבל לת"ק לא שייך להקשות כלל, דהברייתא הראשונה דקאמר דאין פודין אותה בפדיון שני יותר מכדי דמיה, מיירי בכמה מבקשים ממנו השבאים על פדיון זה, ונותן בזה שיעור דפודה אותה רק עד כדי דמיה. ולא שייך לדייק כלל למה לא הזכיר הברייתא גם מהשיעור דכדי כתובתה, דאותו שיעור אינו בחדא מחתא עם שיעור כדי דמיה, כי אינו שיעור בכמה מבקשים ממנו על פדיון זה, אלא שיעור בכמה הוציא עליה לפדותה ומצרף לזה גם מה שהוציא עליה בפעם הראשונה. והברייתא לא מיירי מזה. ולהיפך בברייתא השניה, דקאמר דאין פודין אותה בפדיון שני יותר מכדי כתובתה, מיירי בדין כמה חייב להוציא על כל פדיותיה, וקאמר דסה"כ אי"ח להוציא יותר בכדי כתובתה (אא"כ הכל בפעם הראשונה), ולא שייך לדייק למה לא הזכיר הברייתא גם מהשיעור דכדי דמיה, דהוא שיעור בכמה השבאים מבקשים בכל פעם בפעם, והברייתא לא מיירי מזה, ודו"ק.

ה. גם מסברא נראה מוכרח כן דגם להי"מ שברא"ש שפודה אותה בפעם שניה עד כדי כתובתה, היינו בצירוף מה שהוציא בפעם הראשונה, דאם נאמר דאפילו אם הוציא בפעם הראשונה יותר מכדי כתובתה מ"מ פודה אותה בפעם שניה עד כדי כתובתה יפלא מאד כיון שכבר הוציא כדי כתובתה בפעם ראשונה א"כ כבר הוציא על התנאי כתובה יותר מהעיקר וכבר היה טפל מן העיקר וא"כ איזה טעם יש לחלק בפעם שניה אם מבקשים ממנו יותר מכתובתה או לא.

ו. ומ"מ צ"ב לענין יותר מכדי דמיה שכתבו התוס' בשם ר"ח דבפעם ראשונה פודה אותה אפילו יותר מכדי דמיה ובפעם שניה עד כדי דמיה, דמה החילוק בין כדי דמיה ליותר מכדי דמיה, דלא מסתבר לחוש לתיקון העולם בפעם שניה יותר מאשר בפעם ראשונה. ונראה הביאור משום שהוא דבר שאין לו קצבה, ולכן חייבוהו בזה רק פעם אחת, שזהו גופא קיצבה, או עד כדי דמיה, שהוא ג"כ קיצבה.