תנן בב"מ (יח.) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. ודייקה הגמ' טעמא דנמלך שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין. ומחמת פירכת הגמ' והאוקימתא דהגט כשר אפילו אי מצאו לאחר זמן, אוקי רבה מתני' בענין דלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון (שהוא שם הבעל) או בענין דאין שיירות מצויות, דאי אמר הבעל תנו גיטא שפיר נותנין לאשתו כשלא הוחזקו ב' אנשים בשם יוסף ב"ש או אי אין שיירות מצויות במקום מציאת הגט. אולם לפי א"ד בר' זירא (יח:) אין הבעל יכול לתת הגט לאשתו אי שיירות מצויות, אפילו לא הוחזקו ב' אנשים בשם יוסף ב"ש. (ועי' בגיטין כז. ושם דהסוגיא הובאה התם נמי.)
וכתבו הרא"ש (פ' הניזקין סי' מ"ה) והריטב"א (ב"מ יח: ד"ה ר' זירא) דלהא"ד ב"ר זירא, כ"ש דאין הבעל נותן הגט אי אין שיירות מצויות אלא דהוחזקו ב' יוסף ב"ש, ופירש הריטב"א דכ"ש הוא דלא נותנין בכה"ג, דחמיר טפי הוחזקו משיירות מצויות.
אולם עי' ברמב"ם (הל' גירושין ג:ט) והרי"ף בסוגיין דכתבו דלא נותנין אי השיירות מצויות, ולא פירשו דר' זירא ס"ל נמי דלא נותנין אי הוחזקו ב' יוסף ב"ש, ופלוגתת הרי"ף והרמב"ם נגד הריטב"א והרא"ש צ"ב.
ונראה דשאני הוחזקו משיירות מצויות בב' גווני. חדא, דהוחזקו חמיר טפי מצד לידת הספק אם הגט הנאבד הוא הוא הנמצא, כפירוש הריטב"א. שנית, הוחזקו הוי דין בספק השמות דהגט ולכן מספקינן אי הגט הנאבד הוא הגט הנמצא; אולם שיירות מצויות הוי דין של עקירת הגט ממקומו. דהיינו, דמציאות של שיירות מצויות מהווה חזקה דמאי דהונח באתר הוזז ונעקר מחמת השיירות, ואמרינן דהגט הנאבד נעקר ממקומו.
ולהכי איכא למימר דבהא פליגי הראשונים. להריטב"א והרא"ש, פסול הגט אתיא מהספק דהגט הנמצא הוי גיטא אחרינא (דלא נכתב לשם האיש והאשה), ולהכי חמיר טפי הוחזקו משיירות מצויות, דספק יותר גדול נולד מחמת הוחזקו. ולהרי"ף והרמב"ם, פסול הגט הוי מחמת שנעקר. (ועי' ברמב"ם שם הל' י' דהוחזקו מהווה ספק בגט, אולם פשיטא דס"ל דשיירות מצויות מהווה פסול וודאי.) ואכתי שיטת הרי"ף והרמב"ם צ"ע, דמאי שייכא או חשיבא עקירת הגט כלל?
והציע חבירי הרב ישראל בלשים שליט"א דהרמב"ם ס"ל נמי דפסול הגט הוי פסול דלשמה, שהרי פרק ג' דהלכות גירושין איירי בדינא דלשמה, וצ"ל דדינא דלשמה להרי"ף והרמב"ם הוה דהגט שייך להבעל ומכוון ממנו לאשתו, ולהכי עקירת הגט ופסיקת הקשר בינו להבעל מהווין פסולא דגיטא. משא"כ להריטב"א והרא"ש, דלשמה הוי רק דינא דכוונת הסופר בשעת כתיבת הגט, כדינא דלשמה בכה"ת. וע"פ ביאורינו בהמח' שפיר מובנים כמה דינים ומתורצות קושיות רבות, כדלקמן.
הרי כתב הרמב"ם (שם), וז"ל, המביא גט ואבד ממנו ומצאו. אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפי' לא מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקתה שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו, עכ"ל. והרי כתב הרמב"ם דכשר בכה"ג כשמצאו שליח, וכן כתב בהמשך ההלכה, וכתב נמי הכי בהלכה י' והלכה י"א. אולם פשטות לישנא דהסוגיא (וכן הוא בריטב"א וברא"ש) אוקימא לי' במצאו כל אדם, ולאו דווקא במצאו השליח שאבדו. [והרמב"ם ס"ל דכשמצאו אחרים ה"ה כשר רק לראי' בעלמא לאחר הגירושין (הל' גזילה יח:ו), והתוס' ס"ל דבכה"ג כשר בכל מילי והוי וודאי גיטא (יח: ד"ה ואפילו).]
ושפיר פליגי כדנתבאר, דלהרמב"ם הוי הגט כשר משום דלעולם לא נעקר שייכותו לבעל, וזה הוי דווקא אם מצאו השליח עצמו, דאי מצאו איניש אחרינא, נעקר ונפסק הקשר בין הבעל להגט. משא"כ להריטב"א והרא"ש, דכשרות הגט הויא משום דאין לידת ספק שאין זה הגט שאבד מתחילה, להכי לא איכפת לן אי מצאו השליח או איניש אחרינא. [ולשון הרמב"ם בכל אלו ההלכות (ט'-י"א) דגט הכשר הוא 'בחזקתו' נמי משמע דכשר משום דלא נעקר, ונשאר כמו שאבד, ולהכי השליח יכול להמשיך בהוליכתו.]
ועי' בסוגיין (יט.) דמחזירין גיטא ע"ג סימן מובהק. ועי' בגיטין (כז.) מתני' מצאו בתפיסה ובדלוסקמא אם מכירו כשר. וברש"י שם (ד"ה אם מכירו) דאו או קתני מצאו בתפיסה וכו' או שמצאו בכל מקום ומכירו, הרי הגט כשר. [ועי' במ"מ (הל' גירושין ג:ט) שכתב שאחרים פירשו כן נמי.] והרי מסוגיא דב"מ (יט.) משמע כשיטת רש"י, דהגמ' נקטה רק דינא דטביעות עין ולא הזכירה דינא דמצאו בתפיסה וכו'. אולם עי' ברמב"ם שם, וז"ל, או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש בו טביעות עין בארכו ורחבו של גט כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו, עכ"ל. ומאי דחקי' לפרש דמציאת הגט בכלי ובטביעות עין הוה חד דינא, דצריכינן לתרווייהו?
וע"פ ביאורינו שפיר אתו דבריו, שהרי הגט כשר רק כשהוא בחזקתו ונשאר בשייכותו לבעל. ולהכי אי אינו במקומו ואפילו אם מכירו פסול, דהרי נעקר, אבל אי הוי בכלי דידי' שהניחו בו מתחילה ועדיין מכירו ע"פ טביעות עינא, הוי ממש כמו שמצאו השליח במקום שאין שיירות מצויות, דלכלי יש דין של מקום הגט והשליח מכיר שהגט בכלי הוי גיטו. ולהכי כתב ברמב"ם האי דינא בהמשך ממש של הדין דאין שיירות מצויות.
ועי' בהלכה י' שפסק הרמב"ם דאם הוחזקו, הגט פסול מספק. ומיירי שנאבד ונמצא אחר שיעור זמן שעבר אדם שם ולא שהה [כפירוש א' בזמן מרובה (ב"מ יח:)]. אולם בהלכה ט' דאיירי בנאבד במקום ששיירות מצויות פסק הרמב"ם כשיעור ששהה אדם שם (כשיטה אחרת בסוגיא), והקשה הראב"ד (שם הל' י') הסתירה בשיעור של זמן מרובה ברמב"ם.
ונראה לתרץ ע"פ ביאורינו, דהלכה ט' (שיירות מצויות) איירי בפסול של עקירת הגט מן הבעל, ועיקר שיעור של זמן מרובה דעקירה הוי ששהה אדם שם. אולם בהלכה י', איירי הרמב"ם בספק שהגט נחלף בגט אחר, ובספק חילוף הגט זמן מרובה הוי שיעור שעבר אדם שם אפילו לא שהה.
ועיין בהלכה י"א, וז"ל, היה לעדים בגט סימן מובהק ... או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' שיש בו שמות כשמות אלו הרי הוא בחזקתו וכו', עכ"ל. ואיכא לאקשויי אמאי לא כתב הרמב"ם דין זה בהלכה ט' או בתחילת הלכה י', דבסוף הלכה ט' כתב דינא דטביעות עין, והחזקת הגט ע"י סימנים דומה ממש לזה? ועי' בראב"ד (הל' י"א) שכתב דהחזקת הגט ע"י סימנים לא הויא דווקא ע"י עדים (וזה נגד הרמב"ם) אלא דשליח נמי מהני לזה.
ונראה דהרמב"ם ס"ל דדינא דהחזקת הגט ע"י עדים שאני מהחזקתו ע"י טביעות עינא של השליח. הרי כתב בסוף הלכה י"א דמהני סימני העדים (או עדותם דלא חתמו על גט אחר עם שמות הללו) אפילו במקום דשיירות מצויות והוחזקו ב' יב"ש ולאחר זמן מרובה של אבידת הגט. ולהכי הרי בודאי נעקר הגט מן הבעל, וא"ה אמאי מהני סימנים? אלא איכא למימר דהרמב"ם מחדש דרך שני' של החזקת הגט, דהיינו שהעדים מחברים אותו מחדש לבעל ומקיימים את שייכותו לגיטו. ולהכי נקט הרמב"ם שפיר דרק עדים מעידים על סימנים או החזקת הגט ע"י השמות, דהם היו שם בשעת יצירת הגט והם הם גמרו אותו, ולהכי יכולים רק הם לקיימו מחדש ולחברו לבעל ע"י החזקתו.
וע"ע בסוגיין (יח:) דרב אשי אמר דמתני' איירי בענין דיש לעדים סימן מובהט בגט, ונקט דווקא סימן מובהק משום דמספקא לי' אי סימנים דאורייתא אי לאו. והקשה הריטב"א (שם ד"ה רב אשי) מאי קמ"ל ר"א, והעלה דה"א דנגזור דלא מחזירין גיטא ע"י סימן מובהק אטו סימן שאינו מובהק. וכתב עוד בשם רבותיו דר"א אינו מחדש מידי "ודינא בעלמא קאמר דבעינן סימן מובהק." וצ"ב במאי פליגי הריטב"א ורבותיו.
ואפשר להסביר דסימן מהני בהשבת אבידה בב' גווני. או דהסימן הוי ראי' דהנמצא הוא הנאבד, או דסימנים הוי דין מיוחד בהשבת אבידה, דגזרה התורה (או החכמים אם אינם דאורייתא) דמיחייב להשיב את האבידה אי איכא סימן, ולעולם אין סימן גופא ראי' דהנמצא הוא הנאבד. ונראה דבהאי דינא פליגי הריטב"א ורבותיו, דאי סימן הוי ראיה, שפיר שייך לגזור דלא יחזיר גט ע"י סימן, משום דדמי השבתו ע"י סימן מובהק להשבתו ע"י סימן בעלמא. אולם אי סימן אינו ראי' דהוי רק מחייב במצות השבת אבידה, לא שייך הכא בענין גיטא, דבעינן ראי' שנכתב לשמה.
וע' בלחם משנה (הל' גירושין ט:יא) שהקשה דהרמב"ם פסק דבעינן סימן מובהק בגט, ובהל' גזילה (יג:ה) פסק דסימן בעלמא מהני מן התורה. וליכא לתרוצי ע"י הנתבאר, דס"ל להרמב"ם דסימן הוי דינא בהשבת אבידה ולא ראי', שבפירוש כתב בהל' גזילה (יג:ה) ד'סומכין' על סימנים 'ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה,' וביאר ה"ה (שם) דאיירי הרמב"ם בסימנים דאינם מובהקים [אלא אינם גרועים כמו סומקי וחיורי, עי' שם (הל' א')].
הרי מוכח מלשון הרמב"ם דסימנים בעלמא הוו ראי', שהרי כתב ד'סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום,' ולא שייכא למימר הכי אי הוו דין מיוחד במצות השבת אבידה. אלא איכא למימר דס"ל להרמב"ם דסימנים שאינם מובהקים הוו ראי' בעלמא ולא ראי' חזקה (כמו עדות). ושפיר אתא פיסקי' לפי שיטתו בענין דינא דלשמה בגיטא, שהרי עדי החתימה המחזיקין את הגט ע"י סימן מובהק צריכין לברר בודאי ממש את כשרות הגט כדי לקיימו מחדש, ולזה צריכין סימן מובהק. ועי' נמי בהל' גירושין (יג:כא) דאין לזהות הרוג ע"פ סימנים (שאינם מובהקים לפי פשוטו של הלשון ולפי הרב המגיד), דהתם נמי בעינן עדות (ע"ש הל' ב'), וסימן שאינו מובהק הוי ראי' שאינה חזקה כעדות.
כבר ביארינו (בית יצחק שנת תש"נ, במאמר 'הערות על נתינת הגט') דפליגי הרמב"ם ושאר ראשונים בפעולת הגט. לפי שאר ראשונים, הגט עצמו מהווה את הגירושין, והוי כלי המהווה חלות גירושין ע"י נתינתו לאשה. משא"כ להרמב"ם דס"ל דהבעל צריך להודיע את אשתו דרך כתב (גט) שמגרשה, ואין הגט עצמו מהווה הגירושין. ואתיא פלוגתא דא שפיר לפי ביאורינו בפלוגתת הראשונים בדינא דלשמה בגיטא. הרי לשאר ראשונים, הגט עצמו כולל כל כוחות הגירושין, ולהכי שפיר ס"ל נמי דלשמה הוי דינא בכתיבת הגט, דהיינו, שהסופר ימלא את הגט ע"י כוונתו לאיש פלוני ואשה פלונית כדי לעשות הגירושין דידהו. משא"כ להרמב"ם, דלשמה הוי דינא דהגט עצמו צריך לחבר את הבעל לאשתו להיות מכוון ממנו אליה, והיינו משום דמעשה גירושין עצמו נמי הוי במה דמודיע לה דמגרשה, וצריך הוא להתקשר אליה עי"ז. כלומר, דע"י דינא דלשמה מתקשר הוא אליה, והיינו ממש כדי להוות את הגירושין גופייהו דמתקשר אליה דרך כתב כדי להודיע לה שמגרשה.