הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים.
[נדרים לא.]
בנוגע לאוכלי שום, עי' גמ' ב"ק (פב.), שזו היתה תקנת עזרא, לאכול שום בערב שבת. ובאמת בזמן האחרון גילו המדעים שיש בשום איזה ווייטימאן שמרבה זרע.
והנה, הגמרא אומרת שבנוגע לשובתי שבת ואוכלי שום, גם ישראל וגם כותים מצווין ועושין, ובנוגע לעולי ירושלים, ישראל מצווין ועושין כותים מצווין ואינם עושין. ועי' ברמב"ם (הל' נדרים ט:כ), וז"ל, נדר משובתי שבת אסור בישראל ובכותיים. נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים. שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלים, עכ"ל, עיי"ש.
רואים שהוא משמיט את הדין של אוכלי שום. ועיין בפירוש המשנה שלו אצלנו, וז"ל, יתבאר לך במסכתא זו שהיה דרכם לאכול שום בערב שבת בהכרח. ומשמע מדבריו, שהתקנה היתה רק לזמנם. ואפשר לפרש זה בשני אופנים. אפשר שעזרא תיקן אכילת שום רק לזמנו. אבל, אם כן, לא מובן למה הוזכרה תקנה זו במשנה. אם כן יותר מסתבר להסביר באופן שני, שעזרא תיקן כן לדורות, גם לאלו שאחריו. אבל, אם כן, צריך להבין למה איננו נוהגים כן גם היום, כמו שמשמע מדברי הרמב"ם.
וי"ל, שהנה הרמב"ם אומר (הל' ממרים א:ב) שיש כח לבית דין הגדול לעשות סייג לתורה על ידי גזרות ותקנות ומנהגים, וכולם נכללים ב'לא תסור.' אמנם נראה שיש הבדל בין תקנה למנהג.
בנוגע לתקנה, אם מתחילת התקנה נתקבלה ע"י רוב הציבור, אז התקנה חלה ונשארה בתופקה עד שבית דין הגדול מבטלה (עיין רמב"ם ריש הל' ממרים). ואם בתחילת התקנה לא נתקבלה על ידי רוב הצבור, אז לא חלה. אבל, בנוגע למנהג, אפילו אם מתחילת הנהגתו כן נתקבלה על ידי רוב הציבור, נשאר בתוקפו רק כל זמן שנתקבל על ידי רוב הצבור. אם כן נראה שעזרא הנהיג אכילת שום בערב שבת רק בתור מנהג, ואם כן, כשדורות שלאחריו נמנעו מלנהוג כן, אין המנהג בתוקפו היום.
ראינו שהרמב"ם פוסק שהנודר מעולי ירושלים מותר בכותים, שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות ירושלים, ע"ש. והבית יוסף (יו"ד סוף סי' רי"ז) מקשה על הרמב"ם שהלא הגמ' אצלנו אומרת שהכותים מצווין ואינם עושים, ואיך אומר הרמב"ם שמותר בכותים משום שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלים?
הקרן אורה מתרץ שהגמרא מכוונת לדברי המשנה, שנאמרו קודם תקנת חז"ל שבגמ' חולין, שכותים דינם כעכו"ם. אבל אחרי התקנה הכותים אינם מצווים.
דברי הקרן אורה הם לשיטתו ביבמות (יז.) ששם (לז:) ר' אסי אומר שנכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, שמא מעשרת השבטים הוא. והגמ' בהמשך או' שר' אסי מדבר במקומות שגלו לשם. ואח"כ הגמ' או' משמיה דשמואל שאין חוששין לקידושין, ואפילו במקומות שגלו לשם, שלא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים, שנא' (הושע ה') "בד' בגדו כי בנים זרים ילדו," ע"ש.
והיה אפשר לפרש, שזו גזירת הכתוב מיוחדת בנוגע לעשרת השבטים שנטמעו בין העכו"ם, שדינם כגויים גמורים. אבל, הקרן אורה ביבמות או' שהפסוק הזה מלמד שיש כח לבית דין להפקיע את הקדושת ישראל של אלה שנטמעו בין העכו"ם. וזהו המובן של הלשון ולא זזו משם, שמשמע שהיתה תקנת חז"ל.
והנה, יש מח' בין המחבר והרמב"ם בנוגע לדינם של הכותים בזמן הזה. המחבר (הל' רבית) או' שאסור לקחת רבית מכותי, שהם כעכו"ם רק לחומרא ולא לקולא. אבל, הרמב"ם בפירוש המשנה לנדה, פרק בנות כותים, אומר שבנות כותים בזמן הזה אינן מטמאות טומאת נדה. ז"א, שכותים בזה"ז הרי הם כעכו"ם בין לחומרא בין לקולא. אם כן, נראה שהרמב"ם בפירוש המשנה בנדה הבין את הגמרא ביבמות (יז.) כמו שהבין אותה בקרן אורה, שחז"ל הפקיעו את הקדושת ישראל של הכותים. ובזה מובן פירוש הקרן אורה בדברי הרמב"ם בהל' נדרים, שהכותים אינם מצווים לעלות לירושלים.
אבל, לדברינו, עדיין צ"ע דברי הרמב"ם שם שהנודר משובתי שבת אסור בכותים. ועי' מש"כ בזה הקרן אורה, ודבריו לא כ"כ מובנים. ויל"פ דברי הרמב"ם על פי דברי הברייתא במס' כותים, סוף פרק שני, וז"ל, מאימתי מקבלין אותם משכפרו בהר גריזים והודו בירושלים ובתחיית המתים, ע"ש. ומשמע, בפשטות, שאין הכותים צריכים גרות אמיתית כדי לחזור ליהדות. א"כ, משמע שבעצם הם נשארים יהודים גם אחרי שהפקיעו חז"ל את הקדושת ישראל שלהם. ויש להסביר שאע"פ שחז"ל הפקיעו את הקדושת ישראל שלהם, לא הפקיעו את השם ישראל שלהם.
ומצינו חילוק כזה גם בנוגע לקדושת ארץ ישראל, שמקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, אין להם קדושת הארץ וממילא אין מצוות התלויות בארץ, כגון תרו"מ וכדומה, נוהגות שם, אבל מ"מ יש להם שם ארץ ישראל, ומשו"כ יכולים לסמוך שם, וכו'. וכבר הסברנו זה באריכות במקום אחר (עי' במאמר הקודם, "קדושת א"י ושם א"י"). ונראה שכן הוא בנוגע לכותים, שב"ד הפקיעו הקדושת ישראל שלהם, ומ"מ נשאר השם ישראל. וזה מתבטא במה שהם חיייבם במצוות לא תעשה, אבל אינם מצווים במצוות עשה. משום זה, הנודר משובתי שבת אסור בכותים, שהם מצווים ואינם עושים, והנודר מעולי ירושלים מותר בכותים, משום שהם אינם מצווים.