אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג ... עוד לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכו', והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה.
[סנהדרין עד.-עד:]
ובתוס' שם הקשו, "תימה דה"ל לאקשויי עריות הואי, דרוצח ונערה המאורסה לכ"ע יהרג ואל יעבור." ותירצו בתוס', וז"ל,
הא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייבי' למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מחייב למסור עצמו, ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך, מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סמקי טפי דלמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה.
והנה כתב הגר"ח הלוי, זצ"ל (ריש חידושיו על הרמב"ם), "והרמב"ם דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם משמע דחולק ע"ז וס"ל דבכל גווני יהרג ואל יעבור בג"ע." הגר"ח ממשיך לבאר דצ"ל דהרמב"ם חולק על שיטת התוס' ולא ס"ל דיש היתר קרקע עולם ברציחה, ואם רצו להשליך אותו על התינוק חייב למסור עצמו, ואינו יכול לומר 'דלמא דמא דידי סומק טפי.' וכיון דעריות ורציחה הוקשו להדדי, ע"כ פסק הרמב"ם דגם בעריות לא שייך ההיתר ד'קרקע עולם.' וכתב החזו"א זצ"ל בגליונותיו על הגר"ח, "אין הכרע בדעת הר"מ (דלא ס"ל דשייך ההיתר 'דקרקע עולם' לג"ע ורציחה) כיון דאין הדבר מפורש בגמרא." ויש לעיין אם אפשר לדייק מפסקים אחרים של הרמב"ם דחולק הרמב"ם אתוס' וס"ל דאין שום היתר של 'קרקע עולם' בשפיכת דמים.
והנה הגר"ח, דלשיטתו איכא מחלוקת בין תוס' להרמב"ם בענין קרקע עולם בשפיכות דמים, ביאר מחלקותם בזה האופן, וז"ל הגר"ח,
יש לפרש מאי דקאמר הגמ' הך סברא ד'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחבראי סומק טפי' בתרי גווני, או דנימא דכיון ששקולין הם שניהם, ע"כ ממילא הוי דינא דצריך להיות בשב ואל תעשה [דהיינו שיטת התוס'] ... או דנימא דכיון דשקולין הן ממילא אינה נדחית בפני פקוח נפש ואין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידים דלעולם אין בה דין דחייה וממילא דהוי דינא דיהרג ואל יעבור בכל גווני [והיינו שיטת הרמב"ם].
ונ"ל דב' צדדי חקירה זו תלויים במחלוקת בירושלמי (תרומות פ"ח),
תני סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כלכם, אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו אמר ר"ל והוא שיהיה חייב כשבע בן בכרי, ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה.
ר' יוחנן ור"ל פליגי בעובדא ד'יחדו אחד מהן,' וידעינן שהאיש המיוחד ודאי ימות, והשאלה היא אם מותר למסרו כדי להציל אחרים; ר' יוחנן סובר דמותר, ור"ל אוסר, וסובר דאינו רשאי למסרו אלא אם הוא רשע וחייב מיתה בלאו הכי. ונראה לומר דר' יוחנן סובר כצד הראשון שהזכיר הגר"ח, דכוונת 'מאי חזית' היא דצריך להיות בשב ואל תעשה, ואסור לבחור בידים מי יחיה ומי ימות. וע"כ היכא שיחדו וידעינן דהאיש המיוחד ימות ממילא, ע"כ מותר למסרו ולא שייך הסברא ד'מאי חזית.' ברם, ר"ל סובר כצד השני בחקירת הגר"ח, דכוונת 'מאי חזית' היא דאפילו היכא דלא בוחרים מי יחיה ומי ימות, אפ"ה איסור שפיכת דמים אינו נדחה מפני פקוח נפש. וע"כ אע"פ שידענין שהאיש המיוחד ודאי ימות, אפ"ה אסור למסרו, דאע"פ שיש פקוח נפש לאחרים, אין המציאות דפקו"נ דוחה האיסור דשפיכת דמים.
ועפ"ז יש לתרץ קושית הרמ"ך על ריש לקיש, וז"ל,
לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא ... דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כולם והוא עצמו [האיש המיוחד עמהם], ומוטב שיהרגו הוא עצמו ואל יהרגו כולם.
הרמ"ך סובר דסברת 'מאי חזית' הוא שאסור לבחור מי ימות, אבל הכא ידעינן דהאיש המיוחד ודאי ימות. אבל ע"פ דברי הגר"ח, זצ"ל, י"ל דלר"ל סברת מאי חזית הוא דאין דוחין איסור רציחה בשום מקום, אפילו אם האיש המיוחד ימות בלאו הכי.
והנה הרמב"ם פסק (הל' יסודי התורה ה:ה) כריש לקיש. וע"כ יש לומר דסובר הרמב"ם דאין היתר לרציחה בשום מקום, וע"כ שפיר מוכח כהגר"ח במקרה של 'משליכין אותו על התינוק,' דאע"פ דבשוא"ת לא יבחור מי יחיה ומי ימות, אפ"ה חייב למסור עצמו ולא ליפול על התינוק, כיון דאין דוחין איסור רציחה בשום מקום.
ועיין בפי' החזו"א (הל' יסודי התורה), שהוא עצמו ביאר הירושלמי בתרומות באופן אחר לגמרי ממפרשי הירושלמי, דלפי החזו"א אפילו ריש לקיש סובר דיכול למסור האיש המיוחד כל זמן שהוא 'חייב מיתה,' ולא רק כשהוא חייב מיתה ע"פ דיני התורה, ועפ"י פירוש זה אין להביא שום ראי' מהירושלמי לפירוש הגר"ח בהרמב"ם.
והנה תמהו מפרשי הרמב"ם על הרמב"ם דפסק כר"ל, דבעלמא הלכה כר' יוחנן. ויש לתרץ קושייתם עפ"י מה שבארנו דמשיטת ר"ל יוצא דאין שום היתר של 'קרקע עולם' בשפיכת דמים. דהנה הגר"ח הביא ראי' מהגמ' בב"מ (סב.) דלא שייך ההיתר ד'קרקע עולם' בשפיכת דמים. וז"ל הגמ',
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא חבירך.
וכתב הגר"ח זצ"ל, וז"ל,
הרי דאע"ג דהתם הוי בשוא"ת ... ומ"מ צריכינן לקרא דוחי אחיך עמך דחייך קודמין, וש"מ דדוקא בהצלה דאיכא קרא ... אבל ברציחה דליכא קרא, בכל ענין ייהרג ואל יעבור אף בשוא"ת.
ועל פי זה י"ל דפסק הרמב"ם כריש לקיש דסבר דאזל הגמ' בב"מ כוותיה.