ביבמות (נז) נחלקו רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא, והרמב"ם (פ"ז מתרומות הל' כ"א) פסק כרב באיסורי, דיש חופה לפסולות, וביאר בכוונת דין זה דמיירי בכהנת אלמנה שנכנסה לחופה בלא ארוסין עם כה"ג, או כהנת גרושה שנכנסה לחופה עם כהן הדיוט בלא ארוסין, שהחופה פסלתן מלאכול. [ועי' אבנ"ז אה"ע (סי' רנ"ב) שהביא שם הב"ש לאה"ע (ס' ז' ס"ק לו), שדין זה דאורייתא הוא. ודלא כדברי הגר"א שך שכתב בספרו אבי עזרי (פי"ט מאיסורי ביאה ה"ג), שזה בודאי אינו אלא דין דרבנן.]

ובביאור דעת הרמב"ם בזה הי' נל"פ עפ"י דברי הגמ' סוטה (כו:) שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה, וביאר בזה הרמב"ם (ריש הל' סוטה) דשחוף היינו אדם שא"א להיות לו קישוי אבר, ואף דבעלמא קיי"ל דהמשמש מת בעריות פטור (סנהדרין נה.), מכ"מ הכי דינא. וצריך להבין באמת טעם החילוק בזה. והנה בפיהמ"ש לסנהדרין (פ' ד' מיתות) כתב הרמב"ם כאילו יש בזה איזה ספקא דדינא היאך לפסוק בדין משמש מת, ובפשוטו אין כונתו ידועה בזה. [עי' אגרות משה (אה"ע ח"א סי' לג) שעמד בזה.] ואולי צ"ל שכן הבין הרמב"ם, שסוגיא דסוטה (כו:) חולקת על הסוגיא שבסנהדרין, ולדינא נקטינן שענין זה ספקא הוי, ולפיכך, לגבי עונשי מלקות ומיתה צ"ל דספק נפשות להקל, ולגבי לאוסרה על בעלה ולפוסלה מן הכהונה ומן התרומה, צריכים להחמיר, דספקא דאורייתא לחומרא. אכן דברי הרמב"ם הנ"ל שבפיהמ"ש חידוש גדול המה, ותימה גדולה היא לומר שכל פסקי הרמב"ם הנ"ל יסודם בספק, שאין מלקין ולא ממיתין מספק, ומקנין על ידו ופוסל בתרומה רק מספק, ולא בתורת ודאי.

וגם קשה לומר שדין המשמש מת בעריות רק מהווה פטור מעונשין, ולא הפקעת מעשה ביאה, דעפ"י פשוטו בודאי צריכים לומר שגדר דין זה הפקעת מעשה ביאה הוא, וכמש"כ הגר"ח בחי' על הרמב"ם (פ"ב מנערה בתולה הי"ג), ויש בזה נפק"מ לענין קידושי ביאה באבר מת, וכן נפק"מ לאונס ומפתה, עיי"ש.

וטפי נל"פ בדעת הרמב"ם בשיטתו בשחוף, דאף דבמשמש מת אין שמה מעשה ביאה, מכ"מ, מעשה אישות שפיר מיקרי. ובכדי לאוסרה על בעלה א"צ שיהא שמה מעשה ביאה עם איש אחר, אלא כל שיש שמה מעשה אישות, מבלעדי אישך קרינא בה, ונאסרת על בעלה. [עי' קרן אורה ליבמות (נה:).] וכן כתב באור שמח לצרף לכאן דעת הר"ת, דאף דביאת עכו"ם לאו שמה ביאה, ואשת איש שזינתה עם הנכרי אינה נאסרת על הבועל (לכשיתגייר), דאין כאן בועל (עפ"י דין), מכ"מ, מודה הר"ת שנאסרת היא על בעלה, כמבואר בשט"מ (ריש כתובות), דלאסור על הבעל סגי במעשה אישות, וא"צ שיהא שמה מעשה ביאה. [וזה דלא כהבנת הבית הלוי (ח"ב סי' מ' אות ה') בדעת הר"ת.]

ולדעת הרמב"ם יוצא מהך גמ' דסוטה, דאף לענין לאסור אשה בתרומה מטעם נבעלה לפסול לה ג"כ אין הדבר תלוי בדוקא במעשה ביאה, אלא אפילו במעשה אישות עם הפסול היא ג"כ נפסלת. ומעתה שפיר מובנת שיטת הרמב"ם בהך גמ' דיש חופה לפסולות, שאף מה שנכנסו שניהם לחופה (ואפילו בלא נתקדשה אליו מקודם) נמי חשיב כמעשה אישות, ובהכי סגי לפוסלה לתרומה, אם השתתפה במעשה אישות עם הפסול לה. [ועי' כל זה בס' ארץ הצבי עמ' קיד, הערה וא"ו.]