בגיטין ב. התוס' (ד"ה ואם) הוכיחו מכמה ראיות דבדיני ממונות הב"ד טוענים מזוייף לנפרע שלא בפניו, כגון יתומים, משום דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה, ואפי' אם אין טוענים פרוע. וע"ז הקשו התוס' מגמ' ב"מ (יג.) במצא שטר שאין בו אחריות דרבנן אמרי לא יחזיר ור"מ סבר יחזיר ומוקי לה שמואל כשאין חייב מודה ויחזיר לר"מ לצור ע"פ צלוחיתו - ואמאי לא יחזיר לרבנן אא"כ הם חוששין שמא יוציא השטר שלא בפניו ולא טענינן מזוייף. והתוס' תירצו דע"כ אין חשש שיוציא שלא בפניו דאפי' אם אין טוענים מזוייף, שמואל ס"ל דעדיין טוענים פרוע וא"כ החשש אחרת, דהיינו כיון דאיתרע בנפילתו וכו'. והתוס' הביאו ראייה לדבריהם ששמואל ס"ל שאע"פ שאין טוענין מזוייף עדיין טוענין פרוע מגמ' ב"ב (קנ"ד:) דשמואל ס"ל כר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דטענינן ליתומים טענת אביהם של פרוע מגו דמזוייף, ואע"פ דאין טוענין להם מזוייף ואין להם בעצמם מגו, טוענים בשבילם משום שיש טענה של "פרוע מגו דמזוייף" אצל אביהם. וסברא זו דאע"פ שאין להם מגו, טענינן בשבילם משום טענת אביהם מוכח מהגמ' ב"ב (ע:) דנשבע וגובה מחצה גבי שטר כיס וכו'.

וקשים טובא דברי התוס': א' - מה ההמשך בין הקטע הראשונה של תוס' דמוכיחים דטענינן מזוייף ולא רק פרוע, ובין הקושיא מב"מ (יג:) דאמאי לא יחזיר אליבא דרבנן שטר שאין בו אחריות (כשאין חייב מודה) - הא אפי' אם רק טענינן פרוע קשה אמאי לא יחזיר הא עכ"פ טענינן פרוע. ב' - קושיות התוס' היתה על רבנן דאומרים לא יחזיר, אבל התירוץ הוי משיטת ר"מ דחולק עליהם. ג' - מה היתה השקו"ט בתוס' אי טענינן פרוע היכא דאין טוענין מזוייף. ד' - בכלל מה היתה הה"א של התוס', הלא ידעו מעיקרא את הגמ' בב"ב (ע:) דיכול לטעון פרוע אע"פ דאינו יכול לטעון מזוייף. וצ"ע. (ועיין במהרש"א ובמהר"ם שי"ף שביניהם מתורץ הקושיא הב').

עיין בספר מהרש"א הארוך דהביא מהספר מחנה ישראל תירוץ לקושיא השניה שהקשינו דהיינו איך התירוץ היה משיטת ר"מ והקושיא על הרבנן, ומזה יכול לתרץ הקושיות האחרות. והוא כתב דתוס' הקשו רק על הרבנן משום דאין קושיא לר"מ דסבר (אליבא דשמואל) דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולכן ע"כ הוא סבר כגמ' בב"ב (ע:) דאע"פ שאין יכולים לטעון מזוייף יכולים לטעון פרוע מגו דמזוייף, ולכן אין קושיא מב"מ (יג.) בשטר שיש בו אחריות, דאפי' ר"מ סבר לא יחזיר - וזה לא משום דאין דין של טענינן, דבוודאי יש דין של טענינן, אלא ע"כ מטעם אחר (כגון איתרע בנפילתו וכו' כמס' התוס'). אבל לרבנן מקשינן שפיר כיון די"ל שהם ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואם לא טוענין מזוייף, ג"כ לא טוענין פרוע. ולכן כשמובא בב"מ (יג.) דלרבנן לא יחזיר, אפשר דלא יחזיר משום דאין טוענין כלום אם הוא יוציא השטר שלא בפניו. והתוס' תירצו דמשום דלר"מ ע"כ צריכין אנו לומר טעם אחר שמעינן נמי לרבנן אותו הטעם ג"כ. ונ"ל להסביר דבריו דאליבא דר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דהוא יכול לטעון פרוע מגו דמזוייף כגמ' ב"ב (ע:) ע"כ טענינן פרוע אע"פ שאין טוענין מזוייף (ולפיכך צריך קיום), אבל לרבנן דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דסמכינן על העדים החתומים בו ואין כאן חשש זיוף ולא טענינן מזוייף, ג"כ לא טענינן פרוע מגו דמזוייף (ולפיכך א"צ לקיימו). ולכן י"ל לשיטת רבנן אפי' כשאין חייב מודה אפשר דסמכינן על העדים החתומים בו ואין חשש זיוף ולכן לא טוענים מזוייף ולא טוענים פרוע מגו דמזוייף (דמגו גרוע הוא משום דעדים החתומים וכו', עיין מהר"ם בא"ד יש לדקדק), ולכן התוס' מקשים על הדין דטענינן מזוייף, משום לא שבקת חיי וכו', משיטת הרבנן דאין טוענים כלום. ובזה מובן ההבדל בין הה"א להמסקנא. בה"א התוס' הקשו אליבא דרבנן דס"ל דכשאין טוענים מזוייף ג"כ אין טוענים פרוע, אבל במסקנא אליבא דר"מ דסבר דאע"פ שאין טוענים מזוייף, כיון דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, נקטו בגמ' בב"ב (ע:) דעדיין טענינן פרוע - ולכן ע"כ יש טעם אחר דלא יחזיר בב"מ (יג), וזה אף לרבנן ולכן אין קושיא עליהם. (אע"פ דגמ' ב"ב (ע:) רק אליבא דר"מ, והתוס' מצטטים את זה סתם לעיל, זה משום דקיי"ל בר"מ בזה.) כל השקו"ט הוא אם הרבנן ס"ל כר"מ, או האם יש להם טעם אחר.

אך עוד יש להקשות על תוס' דמסקי דאליבא דשמואל דטענינן פרוע אפי' אם אינו יכול לטעון מזוייף, דבגמ' בב"מ (יג.) מובא דלשמואל לא חוששין לפרעון משום דבוודאי מקרע קרע. וצ"ל דכשאין חייב מודה, דהוא ממש טענת מזוייף (עיין רש"י ותוס' שם), אז אין חוששין לפרעון, אבל במודה בשטר שכתבו, ויש לאביהם טענת פרוע מגו דמזוייף, יש לב"ד לטעון פרוע ג"כ ליתומים. אבל קשים דברי המהר"ם, דהוא הקשה על קושיית התוס' דאפשר שבב"מ לא יחזיר משום דאין חייב מודה והשטר באמת פרוע אבל לאחר הפרעון נפל מיד הלוה. והמהר"ם תירץ דהגמ' קאי אליבא דשמואל דסבר דאין חוששין לפרעון משום דבוודאי מקרע קרע השטר. אבל עיין ברש"י ב"מ (שם) ד"ה שמואל, ותוס' ב"מ (יג:) ד"ה הא קאמר, דהטענה דאין חייב מודה הוא דהלוה טוען דמזוייף השטר ולכן בוודאי אין אנו חוששים לפרעון, דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ולא משום דבוודאי מקרע קרע השטר כשקיבל. ולכן קשים דברי המהר"ם דפירש הגמ' באופן אחר, ותירץ הספר בית לחם יהודה (אות ט"ו) דהמהר"ם פירש אין חייב מודה כאינו בפנינו ולכן הוא מקשה דדלמא פרוע הוא, וזה הביאור ללא יחזיר בב"מ (יג.), עד שתירץ המהר"ם דאינו, דבוודאי מקרע קרע. וקשה, למה המהר"ם סובר כן ולא כרש"י בב"מ? ונ"ל דא"כ אין קושיא לתוס' כלל, דאם הלוה בפנינו וטוען מזוייף, המלוה אינו גובה בלי קיום, ולא משום שנפרע שלא בפניו בלי טענינן. אלא ע"כ פירוש דאין חייב מודה כולל גם כשהלוה אינו בפנינו - ותוס' הקשו דאמאי לא יחזיר, והמהר"ם השתדל לתרץ שכיון שאינו בפנינו חיישינן לפרעון, וכו'.