בגמ' (כד.) אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות וכו' ורב אמר אף פריעת הראש רשות. ושמואל מ"ש נעילת הסנדל דרשות, דלאו כו"ע עבידי דסיימי מסאנייהו. פריעת ראש נמי לאו כו"ע עבידי דמיגלי רישייהו. שמואל לטעמי וכו' דכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה וכו'. אבל יש לו מנעליים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו וכו'. אביי אשכחי' לרב יוסף דפריס לי' סודרא ארישי' ואזיל בביתי' א"ל וכו' דברים שבצינעא נוהג, עכ"ל הגמ'.

הרמב"ן (עמ' רכד) דייק מלשון הרי"ף, דבמנעלים ברגליו אפילו פריעת הראש רשות, דח"ז - חזרת קרע וזקיפת המטה-חובה. [והש"ך (סי' ת סק"ג) חולק]. והוסיף, דאפילו ביושב בבית בעצמו חזרת קרע חובה, וכדתניא (שם) בשבת קרעו לאחוריו. ואינו דומה לפריעת הראש. ונראה דהא בהא תליא דבגד קרוע ומטה כפוי' הם אבילות בעצם, דאף אחד אינו עושה כן, ואסור לנהוג כן אף שלא בפני בני אדם, ולכן מנעליים ברגליו לא מהני. ורק עטיפת הראש, דעכ"פ הישמעאלים נוהגים כן, אינה אבילות בעצם, ולכן מכסה ראשו כשיושב לבד בבית ואף בפני אחרים אם מנעליים ברגליו, דאסור רק להראות ניהוג אבילות ברבים, וכשאין אחרים, או יש מנעליים, אינו עובר על איסור זה.

והנה בשו"ע (סי' ת ס"א) סתם דצריך להסיר עטיפתו וללבוש מנעליו ולזקוף מטתו ולהחליף בגד קרוע. וכתב הגר"א (ססק"ג) דהשמיט דין מנעליים ברגליו והא דרב יוסף - שכיסה ראשו בבית, וצ"ע.

ונראה, דהרא"ש (סי' כח) כתב וז"ל, והאידנא דאין רגילות לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה, עכ"ל. הרי שאם נשתנה מנהג בני אדם נשתנה הדין [ובזמנינו נראה דאם יש לו נעלים שאינם מעור ונראים כעור ילבשם בשבת]. וא"כ י"ל דבזמן השו"ע חל שינוי נוסף על זה שכתב הרא"ש, דבזמן הגמ' והרא"ש היו בני אדם שהתעטפו כישמעאלים, כמו שהיו שהלכו יחפים בזמן הגמ'. אבל בזמן השו"ע הפסיקו להתעטף כישמעאלים, כמו שבזמן הרא"ש הפסיקו ללכת יחף. ומשחל שינוי זה בדרך בני אדם, עטיפת הראש כישמעאלים דינה כאבילות בעצם, וכבגד קרוע ומטה כפוי' דגמ'. ולכן אסור להתעטף כישמעאלים אף בצינעא בבית ואף אם יש מנעליים ברגליו.