מ"ח לעומר התש"ע ירושלים העתיקה

אמירת ויכולו בקול רם באמצע התפילה

עמדתי ואתבונן באחד שמאריך בתפילתו בליל שבת, וכאשר אומרים הציבור ויכולו לאחר התפילה הוא עומדבויכולו של תפילה של לחש, האם יאמר ויכולו עם הציבור בקול ולאחר התפילה יאמר ביחידות או שאינו רשאי להגביה קולו בתפילה בלחש, ולאחר התפילה יאמר ויכולו עם אדם אחר.

הטור (בסי' רס"ח) כתב "צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד". ובשו"ע (שם סעיף ז') כתב "ואומרים אותו בקול רם ומעומד". ובלבוש [סעיף ז'] כותב את שני הדברים "שיאמרו אותו בקול רם ביחד ובתורת עדות". הט"ז [סק"ה] כותב דעדות שלימה בעינן בזה להעיד בהקב"ה דהיינו עשרה. וכתב הפרמ"ג [משבצות זהב סק"ה] שבליל שבת יהדר אחר מנין גם מטעם ויכולו שצריך בעשרה עדות להקב"ה כמו 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ועפ"ז מובן מש"כ הפרמ"ג (א"א ס"ק י"א המובא בביאור הלכה) שהמתפלל בלחש ימהר לסיים תפילתו ולומר ויכולו כי בעינן עשרה דוקא.

העולה מכל האמור שצריכים לומר ויכולו ביחד בעשרה ובקול רם ובכך מקיים 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'.

ועינא דשפיר חזי בציץ אליעזר (חי"ג סי' כ"ג) שהסיק מהמקורות הנ"ל שברור שיכול [ואולי גם חייב] היחיד הזה שהגיע בתפילת הלחש שלו לויכולו הצטרף עם הקהל ולומר יחד איתם בקול רם [וקול רם היינו קול בינוני כמ"ש המ"ב ס"ק נ"ג].

ואין הוא משאיר אותנו מגששים בחושך להבין מה הוכחתו, אלא מאיר את עינינו וכותב להוכיח מדין אמרית קדושה לעומד בלחש [בסימן ק"ט סעיף ג'] ובביאור הלכה [שם ד"ה שאין] שמדייק מלשון השו"ע שם, שהעומד בתפילה ב'מחיה המתים' יכול לומר עם הקהל 'קדוש קדוש' אע"פ שעד עתה לא התפלל עם הש"ץ בשוה ע"ש. ויתירה מזו כתב הכה"ח שם [ס"ק ל"א] שאפילו אם השומע מביהכ"נ אחר שאומרים קדושה יכול לענות עמהם ואע"פ שאח"כ בביהכ"נ שלו אומרים חזרה וקדושה והוא עתיד לענות עמהם עיי"ש. וא"כ אפשר ללמוד משם על נידוננו כאן ב'מכל שכן', שאם מותר להוסיף על התפילה ולומר קדושה עם הציבור [שהוא קיום 'ונקדשתי'] כ"ש שמותר לומר ויכולו עם הציבור תוך כדי תפילתו כדי לקיים מצות ונקדשתי.

והוסיף הציץ אליעזר להביא מהחזון איש (סי' ל"ח) שהסיבה שכופלים את אמירת ויכולו [דהיינו שאומרים פעם אחת בתפילה ופעם אחת אח"כ בציבור ובמעומד ובקול רם] היא משום שבזה יש היכר  ופרסומי מילתא טפי על ההכרזה וההעדאה בפני כל באי עולם כי ה' ברא את העולם בששה ימים וינח ביום השביעי עיי"ש. וא"כ אם משום אי היכולת לכוון כ"כ מתירים להגביה קולו כשאין מיטרד לציבורא, וכן מתירים להשמיע קול כדי שילמדו ממנו בני ביתו, כמו שפוסק הרמ"א בסימן ק"א, מכל שכן שיש להתיר הגבהת קול באמירת ויכולו משום הכרזה ופירסום מילתא טפי על העדות בפני כל באי עולם כי ששת ימים עשה ה' וכו'. ובפרט שכאן המדובר הוא ביחיד שלא אמר כלל ויכולו ועומד עדיין בעיקר החיוב. וכן אין כאן מטרד ציבורא שהרי אדרבה מצטרף עמהם לומר ויכולו בקול רם.

ושוב הביא מהזוהר הקדוש שיש תמיד לדקדק לומר בלחש (כמובא בביאור הלכה סי' ק"א ד"ה ואם אינו), וכתב שאין דבריו אמורים במקרים שבהם הוא מגביה קולו כדי להצטרף עם הציבור לקיים מצות ונקדשתי. ומה גם דאין זה תפילה אלא עדות, ופשוט.

[וסיים, שהגם שיחיד זה יצטרף עם הציבור לומר ויכולו בקול רם, מכל מקום לאחר שיגמור תפילתו יחזור לומר ויכולו ביחיד כי כך נוהגים לומר ויכולו ג' פעמים ויש בזה ענין גדול. ויעוין בא"ר סקי"ב בשם המדרש וכה"ח סק"ג וס"ק ל"ג ל"ד בשם האר"י הקדוש, עכ"ד.]

ומה שפשוט לגאון הגדול בעל הציץ אליעזר אינו פשוט לכותב הקטן הצעיר באלפי ישראל. ולאחר בקשת מחילה רבה, יש לעיין בדבריו, שאם אמירת ויכולו בקול רם עם הציבור היא מדין עדות, נראה לענ"ד שזהו טעם לא לומר בקול רם שהרי התפילה צריכה להאמר בתורת תפילה ותפילה אינה יכולה להחשב לעדות, והאומר ויכולו בתורת תפילה, ונמצא שהחסיר את הקטע של ויכולו בתפילתו.

וחילי דידי מהשו"ע [סי' מ"ז] הכותב שאם דילג על ברכות התורה יצא באמירת אהבה רבה בתנאי שלומד אחר כך (כדאיתא בירושלמי ברכות פ"א ה"ה "והוא ששנה על אתר"). וכותבים הפוסקים שאין קריאת שמע נחשבת כלימוד לצורך ענין זה, שק"ש צריכה להאמר בתורת תפילה ולא בתורת לימוד תורה. ורואים מזה, שאין תפילה יכולה להחשב כתלמוד תורה, וכמו כן בנידון דידן התפילה אינה יכולה להחשב לעדות.

וכתב לי על זה מו"ר וידידי היקר הרה"ג המאור הגדול עמקן ודיייקן הרב עדיאל מס שליט"א וז"ל: ידידי היקר והנכבד הרב אלחנן אהרמן שליט"א, מה שהבאת כאן בשם הפוסקים "שאין ק"ש נחשבת כלימוד לענין זה שק"ש צריכה להאמר בתורת תפילה ולא בתורת לימוד תורה" כנראה כוונתך לדברי הב"י (הביאם המשנ"ב בס"ק י"ז), שכתב: "דק"ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי ת"ת לחוד,  וק"ש כדברי תפלות הוא".

והריני להעיר כאן, דלענ"ד קשה לומר שכוונת דברי הב"י היא כפשוטן, שק"ש חשיבא תפלה ולא ת"ת. שהרי ידוע שההבדל היסודי בין תפלה לת"ת הוא, שבתפלה אנו מדברים אל הקב"ה, ואילו בת"ת איננו מדברים אל הקב"ה אלא משננים לעצמנו מה דיבר הקב"ה אלינו בתורתו הקדושה. ולפ"ז ברור שק"ש איננה תפלה, הרי איננו אומרים בה שום בקשה ושום דברי שבח או הודאה לקב"ה, אלא להפך, הקב"ה פונה בה אלינו "שמע ישראל" ומצוה אותנו: "ואהבת את ה' אלקיך... והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך... ודברת בם... וקשרתם... וכתבתם..." וכו', ואנו אומרים ומשננים דברים אלו לעצמנו, ולא אומרים אותם אל הקב"ה.

ולפ"ז מה שכתב הב"י ד"ק"ש כדברי תפלות נינהו", ודאי אין כוונתו כפשוטו, שק"ש הויא תפלה, אלא כוונתו כמו שכתב המשנ"ב, "דק"ש הוי רק כדברי תפלה, כיון שאינו אומר זה לשם לימוד", היינו דכוונת הקורא את שמע אינה לשם מצות ת"ת, אלא לשם מצות ק"ש, ולכן לא חשיבא כת"ת לענין מה שצריך לשנות על אתר לאחר ברכת אהבה רבה, כיון שמְכוֵין בה לשם מצוה אחרת, ולא לשם מצות ת"ת.

ולפ"ז מה שכתבת שק"ש לא חשיבא כת"ת לענין שיהא "שונה על אתר" לאחר ברכת אהבה רבה, כיון ש"ק"ש צריכה להאמר בתורת תפילה .... ותפילה אינה יכולה להחשב כת"ת" (כלשונך), לענ"ד זה אינו, דק"ש איננה תפילה כלל. אלא הטעם הוא, משום שאינו קורא את שמע לשם מצות ת"ת אלא לשם מצוה אחרת וכמו שנתבאר.

וממילא לכאורה אין מזה ראיה ש'ויכולו' שאומר בקול רם עם הציבור לא יכול להחשב גם כ'עדות', דלא מצינו כאן לכאורה שאמירת דברים לשם תפילה אינה יכולה לעלות גם לשם דבר אחר – ובמקרה זה לשם עדות, עכ"ד הרה"ג ר' עדיאל מס שליט"א.

והדר הוא לכל חסידיו, ואני חוזר בי ממה שאמרתי שלקריאת שמע איכא דין תפילה, דניכרים דברי אמת. אולם, עכ"פ חזינן מהא דאין מועיל מה שאומר ק"ש בשעת תפילה לת"ת לאחר ברגת אהבה רבה – שאין אמירה רחת יכולה לעלות לשתי מטרות, ולכן אין אמירת שמע לשם מצות ק"ש יכולה לעלות לשם מצות ת"ת. ולענייננו – אין 'ויכולו' הנאמר בתורת תפילה יכול להאמר גם בתורת עדות. 

 ועוד ראיה ליסוד הזה: הגמ' במגילה (ג.) אומרת שמבטלים ת"ת לשמוע מקרא מגילה. ומקשים העולם, למה יש כאן ביטול תורה – קריאת המגילה היא היא תלמוד תורה?! ותירוץ אחד שנאמר בזה הוא שהגמרא (מגילה י"ח) מגדירה את מצות קריאת המגילה כמצות "קריאה ופרסומי ניסא", ונמצא שאין הקריאה יכולה להחשב לת"ת כשיש לה מטרה אחרת, וזו כוונת הגמרא שמבטלים ת"ת למקרא מגילה, דהקריאה נחשבת למצות "קריאה ופירסומי ניסא" ולא לת"ת (חכמת שלמה על שו"ע או"ח סימן תרפ"ז ס"ב).

ומעתה ניתנה ראש ושובה לנידון דידן – הציץ אליעזר רצה להתיר לומר ויכולו בקול רם בשל חשיבות העדות על בריאת העולם. אבל לאור דברינו, כלפי לייא! מאותה סיבה גופא אין לאומרה בקול רם, דכשם שמה שאומר בתורת "קריאה ופירסומי ניסא" לא מקיים בכך מצות ת"ת כך האומר לשם עדות לא יכול באותה אמירה לקיים מצות תפילה.

ונמצא, שאין לדמות מקרה דידן לאמירת קדושה, שם מתירים לומר עם הציבור מכיון שאין עוקרים חלק מהתפילה, וכל מה שיש לדון בו הוא משום הפסק, ואולי אין כאן הפסק, כי מעיקרא נתקנה קדושה כחלק מהתפילה [של הש"ץ] ולכן על אף שלא נחשב כתפילה עצמה [של היחיד] מ"מ הוי מענין התפילה ועל כן לא חשיב הפסק. לעומת זאת אם נאמר ויכולו בקול עקרנו את השם תפילה מאותו קטע.

 ועוד נראה שלדברי הזוהר הקדוש (שהביא הביאור הלכה) שתפילה שנאמרת בקול רם אינה נשמעת, בודאי שאין כל היתר לומר ויכולו עם הציבור. והציץ אליעזר רצה לומר אוקימתא בדברי הזוהר שלא התכוון לאופן זה, אבל בנוסף לכך שלא הביא ראיה לדבריו, הוא גם נגד הסברא.

והנה אמרתי את הדברים הנ"ל בשיעור שמסרתי בס"ד, ותוך כדי הרצאת הדברים עלה בדעתי להקשות על הדין שהבאנו מסי' מ"ז [שאם אומרים אהבה רבה בתור ברכת התורה צריך ללמוד מיד ואין קריאת שמע שעולה למצות ק"ש עולה למצות לימוד תורה], מדברי הגמרא במנחות [צ"ט:] שאם אמר ק"ש שחרית וק"ש ערבית יצא ידי מצות תלמוד תורה. הרי מפורש שאמירת קריאת שמע  יכולה גם להחשב לת"ת [בנוסף לקיום מצות ק"ש].

התחלתי לתור בספרים ומצאתי שמטו בבי מדרשא משמיה דהגרי"ז שקדמני, ותעלוזנה כליותי שזכיתי לכוון לדעת גדולים. אמנם, הוא לא תירץ את הקושיא ונשאר בצ"ע. [והעירני הרב הגאון ר' משה הלר שליט"א לעיין מה שכבר תירץ המגן גיבורים בסי' מ"ז.]

ואנכי הרואה בספר היקר 'ברכות יעקב' שהביא את קושיית הגרי"ז והוסיף להקשות שבמאירי בברכות [כ"א.] כתב דק"ש נחשבת לת"ת וצריכה ברכת התורה לפניה, וא"כ יקשה בממה נפשך, שאם נחשבת לת"ת וצריכה ברכת התורה לפניה, א"כ הרי צריכה להועיל קריאתה גם לענין לימוד אחר ברכת אהבה רבה כדי לצאת ידי חובת ברכת התורה, ואם לא נחשבת קריאת שמע לקריאה של לימוד [ומשום כך לא מספיק לקרוא אותה אחר אהבה רבה], א"כ לאידך גיסא נאמר שלא נצטרך לברך ברכת התורה קודם ק"ש.

ותירץ הברכות יעקב לפי מה שכתב הר"י בתשובה (והובאו דבריו בתוס' ר"י החסיד בברכות י"א:) שמה שהצריך הירושלמי שישנה על אתר, הוא דוקא לברכת אהבה רבה, שלא מתחזי לברכת התורה אלא לשם מצות קריאת שמע, ורק באופן ששנה על אתר בזה נראית הברכה לשם עסק התורה. משא"כ בברכות התורה עצמם לא בעינן שנה על אתר, יעו"ש. ונראה מבואר מזה, דמה דבעינן ששנה על אתר היינו משום דברכת אהבה רבה נתקנה משום מצות ק"ש, ומשום כך, אם אינו שונה על אתר לא ניכר דברכת אהבה רבה מתיחסת גם לענין התלמוד תורה, ובאמת הקורא ק"ש שפיר חשיב לימוד, ומקיים בזה מצות תלמוד תורה. אבל עכ"פ יש בזה חסרון דלא מהני לענין לצאת חובת ברכת התורה ע"י ברכת אהבה רבה, ומשום דעיקר הברכה יסודה לענין ק"ש, וק"ש גופא אין ענינה תלמוד תורה בלבד. ואין החסרון משום דק"ש אינה ת"ת, אלא דאף דשפיר חשיבא ת"ת אכתי איכא חסרון בברכה, ומבואר היטב דברי הירושלמי דבענין ששנה על אתר, דיהא היכר בזה דהברכה קאי על לימוד התורה, עכ"ד הברכות יעקב ודפח"ח. וע"ש שהוכיח שמטרת הברכה היא שיהא ניכר לכל אדם כוונתו למצוה.

ולפי דבריו קמה וגם ניצבה פסיקת הציץ אליעזר. שלעולם כאשר אדם מתפלל ויכולו, רשאי גם להתכוון לעדות שבויכולו ואין זה גורע מקיום התפילה שבויכולו, ואין קושיא מכך שקריאת שמע לא נחשבת לתלמוד תורה אחר אהבה רבה כי צריכה להחשב למצות קריאת שמע, ורצינו לומר שמכאן ראיה שגם אם מתכוונים לעדות עקרנו את תורת תפילה. אמנם, לאור דברי ה'ברכות יעקב' לא קשה מידי, שבאמת קריאת שמע היא גם תלמוד תורה וגם מצות ק"ש, אלא שלענין ברכת התורה יש דין שצריך שיהיה ניכר שלכך מתכוון, ואם יוצא ידי חובת מצות קריאת שמע אין היכר. אולם לפ"ז חוזרת השאלה על הגמ' שאומרת מבטלים ת"ת למקרא מגילה, ולמה לא יועיל שיתכוון גם לפירסומי ניסא וגם לת"ת –אכן על קושיא זו נאמרו תירוצים רבים [לדוגמה: שהביטול תורה הוא עצם ההליכה לבית הכנסת ולא הקריאה] והתירוץ שהבאנו אינו מוכרח. ואני באתי בכל זה רק להעיר את הלומדים בנושא הזה וישמע חכם ויוסיף לקח.

וה' הטוב יראנו מתורתו נפלאות ונזכה להשתעשע בה יומם ולילה מתוך שמחה וטוב לבב, אמן כן יהי רצון!!