לעי"נ העלמה הצנועה וחסודה שרה בת מו"ר הרב הגאון ר' אפרים זאב קליין שליט"א שנספתה בד' אב התש"ע.
תפילה נכח המקדש
עיקר התפילה מתייחסת למקדש
מטרת מאמר זה הוא לברר את הסוגיא של תפילה נוכח המקדש וה' יהא בעזרנו.
הרמב"ם בסה"מ [מצוה ה'] כותב "הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלקיכם (שמות כ"ג, כ"ה), ואמר ואותו תעבודו (דברים י"ג, ה')... ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפילה מצוה, מהכא "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד", ואמרו עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם [במהדורת הגר"ח הלר הנוסח "כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו", ובנוסח הר"י קאפח "הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו"] כמו שבאר שלמה ע"ה".
העולה מדברי הרמב"ם שמעיקר דיני התפילה הוא להתפלל בבית המקדש עצמו או לפחות להתפלל נוכח המקדש. [ומעניין הביטוי 'עבדוהו בתורתו', אנחנו בדרך כלל מזהים את המושג 'עבודה' עם עבודה בבית המקדש או תפילה ולא עם לימוד התורה, ומה פשר דברי המדרש 'עבדוהו בתורתו'? הפתח לתשובה כנראה מונח בפסוק המתייחס למתן תורה 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה'.]
וכך מבואר בדברי הרמב"ם בספר הי"ד שהרי כתב שם בתחילת הלכות תפילה "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה וכו' והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה תמיד ממשה רבינו ועד עזרא. וכיון שגלו בימי נבוכדנצר הרשע וכו', וכיון שראה עזרא ובית דינו כן עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו'".
אתה הראת לדעת שקודם ביאר הרמב"ם את דיני התפילה מה"ת ותוך כדי דבריו הזכיר את הצורך להתפלל נכח המקדש ורק אח"כ התחיל להסביר דיני התפילה דרבנן.
בתוך המקדש או נוכח המקדש
מה שצריך ביאור הוא, שמקורו של הרמב"ם בסה"מ, כפי שציין בעצמו, הוא משנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. שם כתוב 'עבדוהו במקדשו' ובפשטות הכוונה לעבודה מסויימת שנעשית דוקא במקדש עצמו, ואילו לפירוש הרמב"ם אין זה רק משום עבודה [דהיינו תפילה] במקדש כי אם גם הלכה מסויימת להתפלל כנגד המקדש, וזאת מודגש יותר בתרגומו של הגר"ח הלר והרב קאפח וגם בדברי הרמב"ם בספר היד שהבאנו [וגם רמוז בנוסח שלנו כי בסוף דבריו הרמב"ם כותב "כמו שבאר שלמה" וכוונתו למש"כ במלכים ב' פ"ח "והתפללו אל הבית הזה" – עי' ברכות ל.]. ולכאורה דוחק הוא בלשון חז"ל. והרמב"ן בהשגותיו באמת פירש באופן אחר, דעבדוהו במקדשו פירושו לומר שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחויות שם.
תפילה שייכת למקדש
ובספר היקר 'דרישת פיקודיך' [על סה"מ עמ' ט'] האיר, דדין תפילה נוכח המקדש אינו משום דין מסויים מדיני התפילה שיעמוד נגד המקדש, כ"א דענין תפילה שייך למקדש, כי המקדש הוא בית תפילה יקרא, וזהו המקום שייך שם עבודת התפילה. וזהו דנתחדש דהמתפלל צריך לעמוד נוכח המקדש וע"י התפילה נוכח המקדש ובכוונת לבו לכך [כמו שיתבאר לקמן] עי"ז מתיחסת תפילתו למקום המקדש, וממילא גם תפילה זו בשם תפילת מקדש יקרא.
ונראה דזוהי כוונת הרמב"ם בחיבור שכתב שיהיו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה, ועי' כס"מ שמצדד בפירוש הדברים, וכתב די"ל דקאי אמתפללים בין שיהיו בארץ בין בחו"ל וכו'. וצ"ע דאם הלכה פסוקה היא בתפילה מהכ"ת שיהיה חילוק מקומות בדבר ומאי קמ"ל בזה? אכן לפי מה שנתבאר נראה דאי"ז דין בפ"ע איך לעמוד בשעת התפילה, כ"א דנאמר דין בתפילת המקדש, וע"י שמכוין לבו ועומד נגד המקדש שוב הר"ז בכלל תפילת המקדש, ולזה ס"ל דבעינן לאשמעינן דענין זה שייך בכל מקום, ובכל מקום שיהיה שייך גדר מחודש זה דתפלת המקדש ע"י שמתפלל נוכח המקדש. וכל זה מבואר בנוסח הרמב"ם שלנו בסה"מ שהמצוה היא "להתפלל שם", דזהו עיקר גדר התפילה [והוסיף "כמו שבאר שלמה" שאפשר לקיים דין זה ע"י שמתפלל נכח המקדש]. והענין יותר מרווח בנוסח הגרח"ה דנכלל בזה תרתי ללכת שם ולהתפלל בו ונגדו.
והוסיף ה'דרישת פיקודיך' דהרמב"ם בפרק ה' מהלכות תפילה הביא דין נכח המקדש כיצד, העומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל וכו', ויוע"ש בכס"מ שהעיר דגירסת הברייתא לפנינו היא, היה עומד בחו"ל יכוין לבו כנגד ארץ ישראל וכו' והיינו דלא כמ"ש הרמב"ם שקאי על כיוון פניו, כ"א דיכוון לבו, והביא אח"כ דברי הרא"ש שאין כתוב לבו אלא יכוין כנגד א"י והיא גירסא נכונה ע"כ. האמנם לפמשנ"ת ביסוד דין תפילה לנוכח המקדש נראה לקיים ולבאר בגירסא שלפנינו, ואין זה חולק כלל עמש"כ הרמב"ם דמחזיר פניו וכו', דהנה לפי המבואר דין זה דנוכח המקדש אינו דין מסויים באופן עמידת המתפלל, כ"א דדין הוא בעיקר צורת התפילה ושעי"ז חשיבא כתפילת מקדש ועבדוהו במקדשו. ולפ"ז נראה דנהי דעיקר הדין תליא במעשה שיתפלל נוכח המקדש, הא מ"מ כדי שיחשב תפלה זו שנוכח המקדש כתפילת מקדש בעי' גם לכונת הלב לדבר ויכוין לבו נגד המקדש, ואז מהני תפילתו לנוכח המקדש והויא עבודה במקדשו, ונמצא דמש"כ הרמב"ם וגירסת הגמ' שיכוין לבו אינם חולקים זע"ז כ"א דאדרבה משלימין זל"ז, עכ"ד ה'דרישת פקודיך'.
ובאמת, היסוד שתפילה נידונה כעבודת המקדש מפורש במהרש"א לסוכה [נ"ג.] דאיתא התם בגמרא, תנא אמר ר' יהושע בן חנניא כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו, כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפילה משם לקרבן מוסף משם לתפילת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתייה, משם לתפילת מנחה משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה, ע"כ.
והקורא בזהירות דברי הגמרא יגלה דבר מעניין ומעורר מחשבה. לגבי שחרית ומוסף כתוב שקודם הקריבו קרבן ואח"כ התפללו את התפילה שכנגדה משא"כ לגבי מנחה הרי נאמר שקודם התפללו תפילת מנחה ואח"כ הקריבו התמיד של בין הערביים, וצ"ע הטעם בזה [ועי' ברעק"א בגליון הש"ס על אתר].
והמהרש"א עמד על כך וכה כתב:" ... ויש להשיב דהתפילות מכלל עבודת המקדש הם, ואמרינן אין לך עבודה קודם תמיד של שחרית דהתפילה אחריה, וכן המוספין שנקרבין קודם חצות דינן כתמיד של שחרית דהתפילה אחריה, אבל בתמיד של בין הערביים אמרינן בהיפך, דאין לך עבודה אחריה, ולכך התפילה לפניה ודו"ק עכ"ל. הרי דכתב להדיא דהתפילות הן מכלל עבודת המקדש, הן נידונין כשאר עבודות שבמקדש ממש וכגון לגבי אותו דין דאין עבודה קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערביים. והוא אשר אמרנו, שיש חובת תפילה בכל מקום אבל דינו כעבודה במקקדש, ועל כן גם כשלא מתפלל במקדש ממש יתפלל נכחו.
גם שופר דינו כלפנים
ובספר אור אברהם [דברים עמ' ק"ד] הוסיף שמצינו מעין זה לענין מצות תקיעת שופר מעיר שכעין זה מצינו לענין מצות תקיעת שופר, דאיתא בר"ה כ"ו. במתניתין דכל השופרות כשרים חוץ משך פרה, וקאמר בגמרא הטעם לזה כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכו', והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן, שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי ע"כ. וכתב שם הריטב"א וז"ל: "כיון דלזכרון אתי ולהכניס תפילתם של ישראל לפני ולפנים, כלפנים דמי". [ועי' בס' גן שושנים ח"ב סי' ל"ג ודו"ק.] ויומתק הדמיון בין שופר לתפילה עפ"י המחלוקת בגמרא [ר"ה כ"ו:] דנחלקו הת"ק ורבי יהודה בשופר של ר"ה, אי צריך להיות כפוף או פשוט, ובגמרא מבוארת מחלוקתם דרב ייהודה סבר דבעינן כפוף משום דבראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, ות"ק סבר דדבענין פשוט משום דבר"ה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ופירש רש"י וז"ל כמה דכייף איניש בתפילתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף, משום והיו עיני ולבי שם, הלכך בר"ה דלתפילה ולהזכיר עקידת יצחק בעינן כפופין. כמה דפשיט טפי עדיף, משום נשא לבבינו אל כפים, הלכך בר"ה בפשוטין דלתפילה הוא". הרי מבואר שתקיעת שופר משום תפילה היא. ויסוד זה מבואר גם בנוסח הברכה "שומע קול תרועות עמו ישראל ברחמים". וכבר האריכו בזה האחרונים.
נמצינו למדים, דאף דמעשה התקיעה נעשית בחוץ, עכ"פ נחשב כאילו נעשה בפנים מצד ענין התפילה שיש בה [כמבואר בלשון הריטב"א הנ"ל], א"כ הוא הדין נמי כאן לענין תפילה ממש, הרי כמו כן נראה מבואר דזה נחשב מעין עבודות שבמקדש, ואף כשמתפללין בחוץ הרי זה כאילו נעשית עבודת התפילה בפנים.
ברכת כהנים בעבודה
וחידוש ע"ג חידוש כתב ב'אור אברהם': הרמב"ם [פי"ד מהל' נשיאת כפים ה"ג] כותב שברכת כהנים בגבולין צריכה להתקיים דוקא בשעת תפילה. אלא שכתב שם [בהל' ט'] שבמקדש ברכת כהנים התקיימה לאחר עבודת התמיד בלא צירוף לתפילה. מה פשר החילוק בין ברכת כהנים במקדש וברכת כהנים בגבולין, הרי לא מצינו חילוק כזה בתורה?
ואפשר לומר, דהנה הרמב"ם שם [פרק ט"ו ה"ג] כתב בביאור הדין שכהן שעבד ע"ז פסול מלישא את כפיו וז"ל וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו עכ"ל. הרי שמצות נשיאת כפים הוי כמו עבודה, ועי' גם לשון הראב"ד בסוף תמיד "שאע"פ שברכת כהנים נוהגת בגבולין, עיקרה במקדש", הרי שכתב דעיקר נשיאת כפים במקדש, וא"כ מתבקש מאיתנו להבין איך יש ענין נשיאת כפים בגבולין בכלל.
אולם המסילה העולה בית אל סלולה לפנינו לפי מה שנתבאר דענין התפילה הוא בעצם שייך למקדש ושגם נקראת עבודה, שכשמתפללים בגבולין ניתן לומר ברכת כהנים כי נחשב שאומרה בעבודה, ואילו בבית המקדש עצמו לא צריך לאומרה בתפילה כי אפשר לאומרה כחלק מהעבודה ממש.
ולכאורה לפי הרמב"ן שחולק על הרמב"ם וסובר שאין מצות תפילה מן התורה נשארת הקושיה במקומה, איך אפשר לברך ברכת כהנים בגבולין, הרי אין בו קיום של עבודה במקדש [כמו שסובר הרמב"ם], כי אין בכלל מצות מה"ת להתפלל? והתשובה היא לפי יסודו של הגר"ח שחידש שאע"פ שלרמב"ן אין חיוב תפילה מן התורה אבל גם לדעתו יש קיום מצות תפילה מן התורה ושפיר חשיבא עבודה עכ"ד ה'אור אברהם' בקיצור וכבר קדם לו בס' עמק ברכה [נשיאת כפים סי' א'], ועי' בקובץ ישורון [ח"ח עמ' תרס"א והלאה] ובס' חבצלת השרון [בפרשת נשא].
וחשבתי לדון באימה שכמו שעושים נשיאת כפים בתוך מסגרת התפילה עקב סיווגה כעבודה, מותר גם לעשות נשיאת כפים בתוך הסדר של תקיעת שופר [שלא נעשית על סדר התפילה], שגם תקיעת שופר דין עבודה לה.
קושיה על שיטת הגר"ח שלשיטת הרמב"ן ענין תפילה הוא מה"ת
והנה, הגר"ע יוסף שליט"א [יבי"א ח"ג או"ח ס"ח] הקשה על עצם חידושו של הגר"ח, ממ"ש הרמב"ן בס' המצות, דהא דאמרינן בתענית [ב.] "ולעבדו בכל לבבכם איזהי עבודה שבלב זוהי תפילה", אסמכתא בעלמא הוא עיי"ש. ואם הבנתו של הגר"ח נכונה, הרמב"ן היה צריך לתרץ דאה"נ ענין התפילה וקיומה מה"ת הוי, מ"מ אינה חובה אלא מדרבנן. ובפסוק לא נזכר זאת דרך חיוב. ומדלא תירץ כן משמע שאינו סובר שיש בכלל ענין מה"ת להתפלל, ע"כ קושייתו.
הפסוק מדבר על חובה
ושמעתי לתרץ מהגר"ב רודינסקי שליט"א שהרמב"ן לא יכול היה לומר שהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" מתייחס לקיום מצות תפילה ולא לחובה, כי הפרשה מתחילה "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום", הרי שמדובר שם על חובה ולא על "קיום" "וענין", ע"כ תירץ הרמב"ן שהפסוק אסמכתא בעלמא.
שני מקורות שונים לדין תפילה נוכח המקדש
ניתנה ראש ונשובה לנושא דידן – תפילה לנוכח המקדש. עלינו רובצת אחריות לעמוד על סתירה שקיבלה יחס ברבים מהאחרונים. בפרק א' מהלכות תפילה הלכה ג' הרמב"ם כותב "והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה" והכסף משנה מציין מקורו הטהור של הרמב"ם ממשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שהבאנו לעיל בציטוט דברי הרמב"ם מסה"מ. ואילו בפרק ה' הלכה ג' בבואו להגדיר את התנאי של נוכח המקדש, הרמב"ם כותב "נוכח המקדש כיצד, היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ומתפלל, היה עומד בארץ ישראל מכוין פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד בית קדשי הקדשים".
והכס"מ מציין את מקורו הטהור של הרמב"ם מהגמרא בברכות ל. שם יש שינוי קל מדברי הרמב"ם שבגמרא שלנו כתוב 'יכוין לבו' ולא יחזיר פניו. וז"ל הגמרא "היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד א"י שנאמר 'והתפללו אליך דרך ארצם' [מלכים א' פרק ח'], היה עומד בארץ ישראל יכוין לבו כנגד ירושלים 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת', היה עומד בבית המקדש יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר 'והתפללו את המקום הזה' וכו'.
ויש להבין מדוע לדעת הכס"מ יש לרמב"ם שני מקורות שונים לאותה הלכה? יש גם לשים לב שבפרק א' הרמב"ם דיבר על עיקר דין התפילה מן התורה כפי שדייקנו לעיל ואילו בפרק ה' הרמב"ם מדבר על תנאי תפילה מדרבנן שאינם מעכבים?
שני דינים בתפילה
כאן מתבקש ההסבר שיש שני דינים שונים בהלכה של עמידה לנוכח המקדש. בפרק א' הרמב"ם דיבר על החיוב מדאורייתא להתפלל מדין עבודה מקדש כמו שנתבאר לעיל מדברי בעל ה'דרישת פקודיך' ואילו בפרק ה' הרמב"ם מדבר על החיוב מדרבנן להתפלל נכח המקדש מדין תפילה שהיא רחמי [עי' ברכות כ:]. ולפ"ז כמה נפלא האור שזורח עלינו מתוך הבנתינו שבפרק א' מקורו של הרמב"ם הוא ממשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שלמד מהפסוק "ואותו תעבוד", הרי לפנינו חיוב עבודה מדאורייתא. לעומת זאת בפרק ה' הרמב"ם מדבר על דין נוכח המקדש מצד הלכות תפילה מדרבנן [או מדברי קבלה] ולכן מקורו מהגמרא שמביאה פסוקים משלמה המלך. ועי' כעין זה בספר מאורי ציון להרב הגאון יצחק סנדר, ובס' שאלו שלום ירושלים עמ' 37, ובס' דביר הקודש [לג"ר נתן זוכובסקי שליט"א עמ' ק"מ], ועי' גם בס' מנחת אליהו [לג"ר יצחק קוליץ ח"ב סי' ג'], ובס' שפתי יצחק [סי' י"ט].
ויש להעיר לפי דברינו שהדין דאורייתא להתפלל נוכח המקדש הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד אינו מעכב, מה שמעורר את השאלה הידועה אם בדאורייתא ניתן לחלק בין לכתחילה לבדיעבד ועי' מה שהאריך בזה הגאון ר"ע יוסף שליט"א במאור ישראל [ח"ב עמ' נ"א].
קדושת המקדש וירושלים נובעות מקדושת א"י
וחשוב להעיר גם שבפרק א' הרמב"ם מדבר אך ורק על התפילה נכח המקדש ואילו בפרק ה' שומעים אחרת, שאם נמצא בחו"ל צריך לכוון פניו לארץ ישראל, והנמצא בא"י מכוון פניו לירושלים וכו' ורק הנמצא בירושלים מכוין פניו למקדש. נמצא שהחיוב מה"ת מתייחס דוקא למקדש [ולא ברור מלשון הרמב"ם אם צריך לכוון פניו או לבו, ואולי יותר מסתבר שצריך לכוון לבו כי מבחינה טכנית א"א לצמצם ולכוון פניו דוקא למקום המקדש] לעומת החיוב מדרבנן שמדבר על הצורך [לכתחילה] לכוון פניו לארץ ישראל או ירושלים וכו' [ולא למקדש אא"כ נמצאים בירושלים]. אבל א"כ קשה, כיצד מתקיים הדין של נוכח המקדש? וב'דביר הקודש' תירץ דכיון דקדושת ירושלים היא בצירוף קדושת ירושלים וקדושת הארץ כסתימת מתני' בריש כלים "עשר קדושות הן" וא"כ לא שייכת קדושת מקדש בלא קדושת א"י וירושלים, א"כ ס"ל לרמב"ם דע"י שמתפלל לא"י הוי קיום נוכח המקדש דכיון דבקדושת א"י כלולה האפשרות לקדושת המקדש הרי מתפלל למקום שיש בו מקדש ושפיר מתקיים בזה תפילה לנוכח המקדש.
כמה פעמים ביום חייב להתפלל נכח המקדש
עוד הבדל בין הדין דאורייתא לדין דרבנן יהיה שכדי לקיים את הדין דאורייתא סגי להתפלל נוכח המקדש פעם אחת ביום [דמן התורה החיוב הוא פעם אחת ביום כמו שאמר הרמב"ם בפ"א ה"א "ואין מנין התפילות מן התורה] ואילו הדין דרבנן מחייב להתפלל אל העיר או אל הבית שלש פעמים ביום. זאת העיר ב'דביר הקודש'. ויש להוסיף על דבריו שהרמב"ם כותב בהגדירו את המצוה מה"ת בפרק א' כותב "יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפללין פעמים הרבה" ואח"כ ממשיך "והכל יהיו מתפללין נכח המקדש". נמצינו למדים, שאם כי אין חיוב מה"ת אלא להתפלל פעם אחת ביום אבל עכ"פ כל פעם שמתפלל מקיים מצוה מדאורייתא [באיזה נוסח שירצה כמו שכותב הרמב"ם שם]. לכן כל פעם שיתפלל נכח המקדש מקיים מצוה מדאורייתא של תפילה נכח המקדש [וכמדומני שראיתי מי שהעיר כן].
נותרה לנו בעיה אחת לפתור: אם כנים דברינו נמצא שהדינים הנלמדים משלמה המלך שצריך להתפלל דרך ארצם או דרך העיר וכו' הם מדרבנן או מדברי קבלה. אך דא עקא, הרמב"ם בסה"מ כשהגדיר את הדין דאורייתא סיים "כמו שבאר שלמה המלך". והפירוש הוא לכאורה שהרמב"ם מחדש לנו שגם התפילה דרך העיר וכו' הוא מדאורייתא, שמהפסוק 'ועבדתם' הייתי אומר שרק המתפלל במקדש או נכחו מקיים את הדין דאורייתא, קמ"ל הפסוקים הנאמרים ע"י שלמה המלך שגם בתפילה דרך העיר וכו' מקיים דין דאורייתא. זאת אומרת, שלמה הרחיב את היקף הדין דאורייתא מתפילה למקדש לתפילה לכל ארץ ישראל או לירושלים [עי' בדביר הקודש עמ' קמ"ב ד"ה וא"כ].
ולסיום אציין לספר היקר לחם חקי [ח"ב סי' א'] שחילק בין הדין של עבדהו במקדש שמתייחס למקדש או משכן בכל מקום שיהיה [נוב, גבעון ושילה וכו'] ואילו הפסוקים של שלמה המלך מתייחסים דוקא לירושלים עיי"ש וינעם לך. והיום שאין משכן אין לנו אלא את א"י, ירושלים ומקום המקדש.
וכך פסק במ"ב [סי' צ"ד] "ויחשוב בלבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש". וכמדומני שהלכה זאת אינה ידועה מספיק.
וה' הטוב יקבל את תפילות כל עמו בית ישראל ברחמים.
0 comments Leave a Comment