לע"נ העלמה הצנועה והחסודה שרה בת מו"ר הרה"ג ר' אפרים זאב קליין שליט"א שנספתה באורח טראגי בד' אב התש"ע ת.נ.צ.ב.ה.
בגדר מצות יראת שמיים
הקדמה
כולם יודעים ומכירים את המושג 'יראת שמים' אבל דומני שלמרות שדובר בו רבות בספרי מוסר ומחשבה וחסידות, הוא זכה להתייחסות מועטה בספרי הפוסקים. חשבתי שכדאי, איפוא, לדון בו מהצד ההלכתי הטהור. אחרי הליבון ההלכתי, יהיה קל יותר לקיים מצוה בסיסית זו כהלכתה.
המקור בתורה
בפרשת עקב נאמר [דברים כ' י'] "את ה' אלקיך תירא", וזו מצות יראת שמים, וכל מוני המצות מנו אותה במנין התרי"ג אבל נחלקו בביאורה, וכמו שיתבאר לפנינו.
שיטת האבן עזרא ועוד ראשונים – כשדבר עבירה בא לידו
האבן עזרא כתב על הפסוק את ה' אלקיך תירא "שלא תעברון על מצוות לא תעשה". וכך מבואר בחינוך [במצוה תל"ב] "להיות יראת השם יתברך על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביראת ענשו וכו', ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב להעיר רוחו, ולתת אל לבו באותו הפרק שהקב"ה משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם לפי רוע המעשה. ועבר על זה ולא שת לבו לכך באותן שעות ביטל עשה זו, שזו היא עת קיום עשה זה בכיון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה, לעמוד זריז ונזכר עליה".
והעולה ומתבאר מדברי החינוך, כמו שכתב האבן עזרא שהמצוה היא בשעה שדבר עבירה בא לידו, שאז חייב להעיר רוחו לבל יחטא. [והוסיף שהיא מצוה תמידית על כל אדם, אבל ביטול העשה הוא רק כשבא עבירה לידו ולא שת לבו. ובס' שיח יוסף [ח"ג בתחילתו] תמה מה מקורו של החינוך לחלק בין מקרה שדבר עבירה בא לידו, שאז יש ביטול מצוה אם לא העיר רוחו ליראת שמים, לבין המצב התמידי, שיש מצוה לירא אבל אין ביטול מצוה אם איננו ירא. ואולי למד זאת מסברא, שאי אפשר לצפות מאדם שתמיד יהיה במצב של יראה, ולכן הסיק שדרישת התורה היא שיתיירא רק בהגיע דבר עבירה לידו. ואולי אפשר לדמות גדר מצוה זו לתפילה, שמה"ת היא פעם אחת ביום אבל כל פעם שמתפללים מקיימים מצוה מן התורה (עי' רמב"ם פ"א מהל' תפילה), כך גם כאן, החובה היא בזמנים מוגדרים אבל כל פעם שמתייראים מקיימים מצוה.]
שיטת היראים
ביראים סי' ת"ה "פירוש של יראת ה', שלא להזכיר אדם שם שמים לבטלה וכו'. ומזה המקרא למדנו שיהא אדם מתעורר בהגיעו לדבר מצוה, שבמחשבת הלב היראה דכתיב וכו', עכ"ל.
והעולה מדברי היראים שהמצוה היא בהגיעו לדבר מצוה, וכדעת האב"ע והחינוך. אכן, העיר בספר היקר 'מצות המלך' [על הרמב"ם סה"מ מצוה ד', וציין שכבר קדמו בתועפת ראם אות ב'] שבזה נחלקו האב"ע והיראים, שלפי האב"ע רק בהגיעו למצות לא תעשה מחייב יראת ה' להמנע מלעבור עליה, וכן משמעות החינוך, אבל היראים שכתב "בהגיעו לדבר מצוה" משמע אפילו במצות עשה חייב להעיר רוחו שלא ימנע מלקיים אותה.
שיטת הרמב"ם במורה נבוכים
הרמב"ם במורה נבוכים [ח"ג פנ"ב] כתב "אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלימות האנושי ושיהיה איש האלוקים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו הוא גדול מכל מלך בשר ודם וכו', ובעבור זה הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, היסתר איש במסתרים ואנכי לא אראנו נאום ה' [ירמיה כ"ג כ"ד], והבן זה מאד.
ודע כי כאשר ידעו זה השלימים, תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד השם ויראתו ובושתם ממנו וכו', כבר ביאר השי"ת כי תכלית מעשי התורה כולם הוא להגיע אל האדם זה ההפעלות וכו' ר"ל יראתו יתברך ולפחד מדברו, אמר 'אם לא תשמור את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך' [כי תבוא כ"ח נ"ח], התבונן איך ביאר לך, כי הכונה היתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והוא ליראה השם הנכבד והנורא, והיות זה התכלית מגעת במעשים תדעהו מאמרו בזה הפסוק אם לא תשמור לעשות, הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה. אבל הדעות אשר למדתנו תורה, והם השגת מציאותו יתברך ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה וכו', וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה התורה על האהבה, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כי שתי התכליות והם האהבה והיראה יגיעו בשני דברים, האהבה תגיע בדעות התורה הכוללות השגת מציאותו השי"ת על אמיתתה, והיראה תגיע בכל מעשי התורה כמו שביארנו". וביארו בפירוש הר"ר שם טוב שם, כי כונת התורה כולה היא להגיע אל היראה וההכנעה, וזה יגיע על ידי קיום כל המצות העשה והלא תעשה, וגם כונת התורה היא להגיע אל האהבה וזה תגיע על ידי חכמת התורה עיי"ש.
וכתב בספר היקר 'להורות נתן' [פרשת עקב עמ' נ"ו], דדעת הרמב"ם שעיקר מצות יראה היא לפחד ולהכנע לגמרי להקב"ה, ותכלית עשיית המצות העשין והלאוין היא להגיע לידי מדרגה זו של יראה, ולמד כן מהפסוק 'אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה', שפירושו שצריך לשמור את כל דברי התורה הזאת כדי להגיע לידי ליראה את השם הנכבד והנורא. והוא פלאי, כי קיום מצות עשה והאזהרות על הלאוין תכליתן להגיע לידי יראת ה'. [ואי' בספר נתיבות שלום שלכן בארבעת הספרים הראשונים לא מוזכרת מצות יראה ורק בספר דברים מוזכרת פעמים מספר, לאלפינו דעת שהתכלית של קיום ארבעת הספרים הראשונים היא להגיע ליראה שהיא השיא בעבודת ה'.]
אבל דעת היראים [וכן החינוך והאבן עזרא] נראה, שעיקר מצות יראת ה' היא שיהא לבו חרד לקיים את המצוות. ונמצא שלדעתם היראה היא אמצעי לקיים את המצוות ואילו לדעת הרמב"ם היראה היא התכלית שיפחד מה' ומהדר גאונו וקיום המצות הם אמצעים לבוא לידי יראה. [ולדעת החינוך כאמור יש גם מצוה בעצם היראה אבל ביטול מצות יראה מתקיים רק כשאדם מבטל לא שת לבו ליראתו בשעת עבירה.]
סתירה בדברי הרמב"ם
הרמב"ם הספר המצות [מצוה ד'] כתב 'היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו בכל עת וזהו אמרו 'את ה' אלקיך תירא' וכו' עכ"ד. מפורסמת בשער בת רבים הקושיה על הרמב"ם, שבהלכות יסודי התורה [פ"ב ה"א] ביאר גדר היראה דיפחד ויודע שהוא בריה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות וכו', ומבואר מדבריו שהגדרת היראה היא יראת הרוממות, ודלא כמ"ש בספר המצות דביאר להדיא דכוונתו ליראת העונש, עיין במנחת חינוך ועוד אחרונים רבים.
ודייקו המפרשים [בס' 'להורות נתן' שם ובס' 'דרישת פקודיך' עמ' ד'] שבספר המצות גופא כפל לשונו וכתב 'להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו' 'ולהפחד ממנו' פירושו יראת עונש, ובאמת הולך ומבאר 'שנירא ביראת ענשו' וכו', אכן לישנא דלהאמין י"ל כונתו ליראת הרוממות, וזהו חילוק ושנוי לשון יראתו, ולהפחד ממנו, ועל דרך שכתב בהל' יסודי התורה [שם מצוה א'] שהמצוה היא ליראה אותו וכדרכו שם שממשיך לבאר יראת הרוממות. ונמצא לפ"ז שבספר המצות גופא כלל לשתי היראות בכלל מצוה זו. האמנם עיקר המצוה נראה ברור מ'ספר המצות' דקאי איראת העונש וכמו שהאריך לבאר גדר היראה. וכ"ה במנין הקצר שלפני החיבור ליראה ממנו וכנ"ל ועד"ז כתב במנין שלפני הל' יסודי התורה.
מקור שעיקר המצוה היא יראה העונש
'בדרישת פקודיך' הביא מקור לפירוש הרמב"ם שעיקר מצות היראה היא יראת העונש מגופי' דקרא, דכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. את ה' אלקיך תירא וכו', והיינו דציווי על היראה בא להזהיר נגד שכחת ה', והן הן דברי הרמב"ם 'ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו' דשכחת ה' שהוציאנו מארץ מצרים היינו דרך הכופרים ההולכים בשרירות לבם, וע"ז נצטוינו ביראת ענשו. וזהו דס"ל דיראה דקרא היינו יראת עונש. [ונראה שאין דבריו מוכרחים, כי אולי כוונת הפסוק שלא נשכח את רוממות ה' יתברך שהתגלתה ביציאת מצרים ולא יראת עונש, אבל נכון הוא שהרמה הכי בסיסית של יראה היא יראת העונש, ואם הפסוק מדבר על סוג אחד של יראה, יותר מסתבר שהוא מדבר על יראה שהיא בהישג יד של כל אחד ואחד, וכמו שכותב הרמב"ם בהל' תשובה בפ"י שחלושי הדעת מסוגלים לירא רק יראת העונש, והתורה הרי ניתנה גם לאלו] ולפ"ז צריך ביאור הא שכתב בחיבור לבאר לענין יראת הרוממות, ומנ"ל הך מילתא דיראת הרוממות היא בכלל הציווי ד'את ה' אלקיך תירא'?
ובפשטות הדבר מרומז כבר בדיוק לישנא דקרא 'את הויה אלקיך תירא' – הויה הוא השם המיוחד שממנו צריך לירא יראת הרוממות, ו'אלקיך' מצביע על מידת הדין, וכפי שנראה לקמן, אבל קודם נביא את מהלך, המשלב בין דברי ה'דרישת פקודיך' והאדמו"ר מלובאוויטש [המובאים בתחילת ספר 'מאורה של תורה'].
אהבה ויראה ביחד
ונקדים מה שיש להעיר בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה דז"ל שם: הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך' ונאמר 'את ה' אלקיך תירא'. ולשונו צריך ביאור שהרי אהבה ויראה הן שתי מצות שונות במנין המצות, ומפשטות לשונו היה נראה שכונתו לכוללם יחד שכתב 'מצוה לאהבה וליראה אותו' ונהי דאחר זה נקט תרי קראי דו'אהבת' וקרא ד'את ה' אלקיך תירא', מ"מ בעיקר הגדרת המצוה נראה להדיא מלשונו שכוללם יחד, וצ"ב בזה. עוד נראה להעיר בהמשך דבריו אחרי שכתב בהלכה ב' ש'הדרך לאהבתו ויראתו היא ע"י שמתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים וכו' כתב ע"ז 'ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'. והנה כל דבריו בהלכה א' וב' סובבים על תרתי האהבה והיראה, אך בסוף דבריו כתב שביאור הכללים ממעשה רבון העולמים הוא משום פתח לאהוב את השם, ופתח בתרתי - אהבה ויראה, וסיים בחדא - אהבה, וצ"ב אמרי לא הזכיר יראה?
והנראה לבאר בזה, שיש שני סוגי הרגשים הנקראים אהבה, האחת הוא רגש של צמאון ורצון חזק להתקשר לנאהב – אהבה מלשון 'אבה' [כי תצא כ"ג ו'], והשני הוא רגש של תענוג מעצם ההתקרבות, אלא שבאהבת בשר ודם הולכים בדרך כלל שני הרגשים אלו בד בבד ושלובות אלו באלו עד שקשה לחלק ביניהם, דהרצון להתקרב מוליד רגש של קירוב, והרגש זה שוב מעורר את הרצון להתקרב יותר. משא"כ באהבת אדם להקב"ה אינו מוכרח שיבואו הרגשים אלו יחד, דבשלמא כשהאוהב הוא בשר ודם והנאהב הוא בשר ודם, הנה אחרי שישנו הרצון והתשוקה להתקרב, אין שום דבר המונע חלות הרגש של הקירוב עצמו, אבל באהבת אדם להקב"ה הרי גם אחרי שצמא וחושק להתקרב אל ה' לא יבא בהכרח גוף הקירוב דהרי אין שום ערך בין בורא לנברא, וגם אין לבשר ודם שום השגה במציאות הקב"ה בכדי שיוכל להרגיש קירוב אליו. ולכן גם כשצמא ומתאווה להתקרב אל ה', יכול להשאר בצמאונו ולא יבוא לעולם לידי הרגש התענוג של גוף הקירוב.
והנה איתא בספרי [פרשת ואתחנן] על הפסוק 'ואהבת את ה' אלקיך', דאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה, ועיי"ש בנצי"ב שתמה דהא יכול להיות אוהב וירא את המלך, וביאר שם שהאוהב וירא את המלך לא מטעם אחד הוא, אוהבו שהוא חכם ומטיב לו וירא משלטונו, אבל אהבת ויראת הקב"ה ממקום אחד הולך והוא יראת הרוממות, עכ"ד. ונראה פשוט דזהו כונת הרמב"ם שההתבוננות ברוממותו יתברך מביאה כחדא האהבה והיראה דבמדת הקב"ה כרוכים ירדו מן השמים, וזהו דכתב שם הרמב"ם 'וכמחשב הדברים האלו עצמן [דהיינו מעשיו וברואיו הנפלאים וכו' שהביאו אותו להתאוות לידע את השם] מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וכו' דאין ההתבוננות משמש לתרתי, להביאו לאהבה ולהביאו ליראה כ"א דהתבוננות ברוממותו יתברך מולידה אהבה במקום יראה.
ואשר לפ"ז נראה מבואר מש"כ הרמב"ם לכלול האהבה והיראה כחדא 'שהמצוה לאהבה וליראה אותו'. דנהי דודאי היראה היא מצוה בפני עצמה מ"מ כונת הרמב"ם בהל' יסודי התורה ליראה הכרוכה עם האהבה, וכאן האהבה המדוברת היא אהבה של צמאון וריחוק הקשורה והדוקה עם יראת הרוממות.
ומעתה יש גם לבאר מה שהרמב"ם כתב בהמשך דבריו 'שהכללים במעשה רבון העולמים הם פתח לאהוב' הרי שפתח ואהבה ויראה וסיים באהבה, ונראה לומר דעיקר כונת הרמב"ם כאן היא לפרש את מצות האהבה, ומצות יראת הרוממות הושחלה כאן כי היא כרוכה עם האהבה, כאמור, ולכן סיים הרמב"ם באהבה בלבד.
ונצעד צעד אחד קדימה ליישב את מה שהערנו לעיל, שבספר המצות הרמב"ם ביאר את מצות יראת העונש והתעלם ממצות יראת הרוממות [אם כי יתכן שרמז אליה כמו שכתבנו], ואילו בהל' יסודי התורה התמקד דוקא ביראת הרוממות. והביאור הוא, שעיקר מצות יראה היא יראת העונש, כפי שיוצא מפשוטו של מקרא, ולכן בספר המצות כשהרמב"ם הגדיר את עיקר המצוה דיבר על יראת העונש. בהל' יסודי התורה דיבר על מצות האהבה, והוסיף גם נדבך נוסף על מצות יראה שהיא יראת הרוממות משום שיראה זו כרוכה עם האהבה. ובאמת המושג 'יראה' כוללת תרתי – יראת העונש ויראת הרוממות.
[וראיתי שהג"ר אהרן קאהן שליט"א פירש על פי הרמב"ם את נוסח הברכות שמתחיל בלשון נוכח 'אתה' ואח"כ עוברים ללשון נסתר 'אשר קדשנו וכו' [כמו שהעיר הרשב"א בתשובתו המפורסמת ח"ה סי' נ"ב]. והביאור הוא שקודם מבטאים את הרצון להתקרב, הצמאון, 'אתה', ואח"כ נרתעים לאחור כנאה וכיאה למדת היראה. ועי' ברמב"ם בהל' ברכות [פ"א ה"ד] שתכלית הברכות להביאנו לידי יראה, וכוונתו ליראת הרוממות. גם נראה כשבתפילות אהבה רבה ובא לציון אומרים מצמידים אהבה ויראה 'ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך' או 'וישם בלבנו אהבתו ויראתו' הכוונה ליראת הרוממות כמו שהתבאר ברמב"ם שהצמיד אותם יחד כי התכוון לאהבה של ריחוק ויראת הרוממות המקבילים אחת לשניה.]
ועל פי ההבחנה בין שתי האהבות, אהבה של צמאון ורצון להתקרב ואהבה של קירבה, נוכל גם להבין את ההבדל בין האהבה המדוברת בהלכות יסודי התורה והאהבה שהרמב"ם מרחיב עליה בפרק עשירי מהלכות תשובה דיליה ע"ש. דכאן הנושא הוא האהבה היותר הבסיסית להתבונן בבריאה כדי שיבוא לידי אהבה של צמאון ושם מדובר אודות אהבה נשגבה של קירבה שאינה בהישג ידו של כל אחד ואחד עיי"ש שאומר שמעלת האהבה הזו היא מעלת אברהם אבינו.
והדברים מאירי עינים ומשיבי נפש.
האם יראת העונש היא רצויה
שאלה נוספת שדנו בה האחרונים היא דבספר המצות הרמב"ם כותב שיראת העונש היא מצות עשה דאורייתא ואילו בספר היד הרמב"ם [בפ"י מהלכות תשובה] כותב שיראת העונש אינו אלא לקטנים ולחלושי הדעת. והמבוכה רבה מאד! כיצד יתכן לכתוב דברים כאלה על קיום מצות עשה דאורייתא?
פחד מהעונש כי הוא נגד רצון הבורא
מרן הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל בגאונותו האופיינית תירץ כדלהלן [פחד-יצחק יו"כ מאמר י"ח]: הנה מצויה היא השאלה בגמרא, "עונש שמענו, אזהרה מנין". ובספר החינוך מפרש שאלה זו שאם לקושטא דמילתא היה כן שהיינו מוצאים עונש בלי אזהרה, כי אז היה הדין שאף על פי שבית דין חייבים להעניש את האדם העושה כן, מכל מקום אם הנענש מסכים ומרוצה לקבל העונש, אז אין שום קפידא בדבר אם הוא עושה את המעשה הזה שהתורה חייבה עליו. כלומר, שכל עיקר הקפידה שיש כאן אינו אלא שאם האדם עושה כך וכך יש כאן עליו חובת העונש אבל על עצם עשיית מעשה זו לא הקפידה תורה כלל אבל עכשיו שיש כאן גם עונש וגם אזהרה הרי ההסכמה והרצון לקבל על עצמו את היסורין של העונש אינם פועלים כלל להחליש אף במשהו את הקפידה על גוף המעשה. באופן שכשם שגוף העבירה הוא בניגוד לרצון השם, כמו כן גם ההסכמה והרצון והניחותא בקבלת יסורי העונש, הם ג"כ בניגוד לרצונו יתברך. [והגיוני הדבר, כי מדרך הטוב להיטיב, ואין רצונו יתברך להעניש.] ונמצא דסוף סוף גם האזהרה וגם העונש, הכל חוזר לעיקר כל העיקרים, שהוא ההתאמה או הניגוד לרצונו יתברך. מפני שסיבת כל הסיבות של כל המערכה כולה העונש והאזהרה גם יחד, היא אך ורק קיום רצונו יתברך או ביטול רצונו. ושורש כל השרשים הוא אך ורק רצון השם.... וההקפדה על העונש נכללת במצות עשה דאורייתא של 'את ה' אלקיך תירא', שפירושה 'לירא מפחד ענשו', וכשהמותרה אומר "אף על פי כן" הוא מבטל מצוה זו. וזו גם ההסברה בשיטת הרא"ש שכל מומר המקבל התראה נעשה מומר ע"י קבלת התראה, דקבלת ההתראה היא מעשה של פריקת עול.
ומעתה היטב מיושב מה שכתב הרמב"ם שיראת העונש אינה ראויה אלא לקטנים וחלושי-הדעת, דהכוונה לאותו ציור של יראת העונש כפי שהיא מצויה אצל קטנים וחלושי-הדעת, דהיינו דעצם הפחד והמורא אינם משמשים אלא שמירה טבעית הסותמת את הדרך לעבירה. וכשנמצא מי שהוא שהטבע שלו אינו נרתע מהשמירה הזו אין לנו עליו כלום. ולא עוד, אלא שישנו עוד ציור פחות מזה ביראת-העונש, דהיינו שהציור שלהם ביראת העונש דומה לציור שהחינוך מפרש בשאלת הגמרא, עונש שמענו, אזהרה מנין. שאם רק עונשים היו כתובים בתורה בלי האזהרות, היינו אומרים שאין שום קפידא על גוף המעשה, אלא שיש כאן דין של עונש, ואם אדם עושה כך וכך הרי עלינו להענישו, אבל אין כאן שום ניגוד לרצונו של מקום. ועל שני ציורים הללו ביראת העונש, כותב הרמב"ם שהיראה הזו שייכת לקטנים ולחלושי- הדעת. ואין לדבריו הללו של הרמב"ם שום שייכות כלל למצוה של יראת העונש, המחדשת מצות עשה מיוחדת של חובות הלבבות המחייבת אותנו להשכין בלבבינו פחד עונשו יתברך, כשם שנתחייבנו להשכין בלבבינו אהבתו יתברך עכ"ד דבריו הנפלאים ודפח"ח ועיי"ש מה שכתב בהמשך.
פחד מהבורא המעניש ולא מגוף העונש
בספר שיח יוסף [להרה"ג ר' יוסף רוט שליט"א ח"ג סי' א'] הרחיב מעט בענין יראת העונש וביאר שאין יוצאים ידי חובת המצוה אם מפחדים מעונש כפחד מפני שוטר המעניש, אלא שצריך להאמין בהקב"ה שמרומם על הכל ומשגיח על הכל ומשלם על הכל כראוי – וממילא מפחד מעונשו. [נמצא דכולל גם יראת רוממותו אלא שמפחד בפועל גם מהעונש.]
על פי זאת תירץ כמה דברים: א. הלשון של הרמב"ם בספר המצות 'להאמין יראתו' ולא 'שציונו ביראתו' כמו שכתב לעיל מיניה במצוה ג' 'שציונו באהבתו'. ואין הכונה שמספיק באמונה גרידא כי המשיך 'ולהפחד ממנו'. ולהנ"ל ניחא בפשיטות דלא סגי בפחד גרידא אלא חלק מההכרה היא מי נותן את העונש ולמה. ויש להוסיף דיוק שהרמב"ם כותב ש'צריך לירא ביראת ענשו' עונש שלו ולא סתם עונש.
ב. בזה ניחא גם מה שבספר המצות הזכיר יראת העונש ובמשנה תורה יראת הרוממות. ובפי' 'הקנאת סופרים' ביאר דבספר המצות הגדיר החלק הנמוך והמעכב בקיום המצוה ובמשנה תורה ביאר את שלימות המצוה. ולכאורה אם הציווי הוא יראת עונש כמו משוטר, מהיכי תיתי להעמיס בפסוק גם יראת הרוממות משא"כ להנ"ל יש יסוד משותף לשניהם וזה יתפרש כפשטא דקרא, אלא שביאר בשני המקומות את המדרגות השונות בקיום אותה מצוה.
ג. הרמב"ם בסה"מ וספר החינוך הזכירו הגמרא הדנה ללמד איסור הזכרת שם שמים מ'את ה' אלקיך תירא', ואם הוי יראת העונש מה ענין הזהירות בהזכרת שמו. אך אם גם ביראת העונש כלול רוממותו במשפט ניחא דאף בהזכרת שמו לבטלה מגודל רוממותו יש להזהר.
ד. השם 'אלקים' מבטא מידת הדין, כנודע. ואם הפסוק היה מתכוון ליראת העונש בלבד היה צריך להיות כתוב 'את אלקיך תירא', מדהזכיר גם את שם השם המיוחד ע"כ שהכונה למשפט היוצא מהשם הגדול והנורא עכ"ד 'השיח-יוסף' [הובאו גם בס' 'רשימות מהועד' של כולל מכתב מאליהו קובץ ח' עמ' 222-223].
היקש בין יראת ה' ליראת רבו
וראיתי גם מוכיחים שבהכרח יש גם ענין יראת הרוממות מכך שלומדים מהפסוק 'את ה' אלקיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים, ושם אין הכונה ליראת העונש אלא ליראת הרוממות, וזה מלבד פשטות הפסוק שמדבר על יראת העונש [כמו שכתב ב'דרישת פקודיך']. ויש להעיר שהרמב"ם במצוה רי"א מגדיר את אופי יראת הורים כיראת עונש ובמצוה ר"ט משווה בין יראת רבו ליראת הוריו, נמצא שהיראה הדרושה מרבו היא יראת העונש, וא"כ אין ראיה מכאן שיראת ה' היא גם יראת הרוממות. וכבר האריכו בגדרי יראת הוריו ורבו ואין כאן מקומו [עי' למשל ב'דרישת פקודיך' מצוה ר"ט].
יש גם להעיר מדברי החינוך שהבאנו לעיל שכתב שעיקר המצוה היא יראת העונש 'להיות יראת השם יתברך על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביראת ענשו וכו' ', הרי גם לדידיה אין הפחד מהעונש גרידא אלא מה' יתברך המעניש. ועי' בזה בס' משמר הלוי [לג"ר מ"מ שולזינגר ז"ל פרשת עקב]. ועי' עוד בספר שירת דוד [לג"ר דוד הקשר זצ"ל עמ' תס"ג] שהאריך בגדר יראת ה' באופן נפלא ובס' ברכת מרדכי [לגרב"מ אזרחי שליט"א בפרשת עקב]. וע' באיציקלופדיה תלמודית ערך יראת שמים ותמצא נחת
אני הצעיר אוסיף הערה אחרונה. דומני שבדורנו יראת הרוממות אינה מצויה כ"כ. רואים יראה מה'שלחן ערוך', יראת חטא, יראת העונש אבל יראת הרוממות כפי שתואר ברמב"ם היא חזון לא נפרץ.
ויש להאריך בנושא הזה מאד אבל לא המדרש העיקר אלא המעשה. ויה"ר שה' יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו בלבב שלם אכי"ר.
0 comments Leave a Comment