בענין פרע"ר בפנויות

ידועה הסתירה בדברי השו"ע דבאה"ע סי' כ"א פסק כהרמב"ם דלא יהלכו בנות ישראל פרע"ר בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש, ואילו באו"ח סי' ע"ה פסק כהרא"ש והמרדכי והרשב"א (ברכות כד.) דשער בתולות לא חשיב ערוה לענין ק"ש, כיון שאין דרכן לכסותו.

והב"ש תי' דמש"כ באה"ע שלא יהלכו בנות ישראל כו' אחת פנויות כו' קאי אאלמנות וגרושות. אבל הגר"א כתב מקור הדין ממה שסתם ר' ישמעאל בכתובות (עב.) אזהרה לבנות ישראל, ומוכח מדבריו דקאי גם אפנויות.

ב. ונראה בהקדם ג' הצעות, הא' דהנה ר' ישמעאל (כתובות שם) למד איסור פרע"ר מקרא דופרע את ראש האשה, ואילו רב ששת בברכות (שם) יליף דשער באשה ערוה לענין ק"ש מקרא דשערך כעדר העזים, ולמה לא ניח"ל בקרא דופרע את ראש האשה, והוא גם עדיף לכ' שהרי הוא מה"ת.

אמנם אי"ז קושיא גמורה, די"ל כמש"כ הרשב"א לענין מה דיליף הגמ' דשוק באשה ערוה, דק' למ"ל קרא הרי שוק ודאי דרכו להיות מכוסה ופשוט שהוא ערוה. ותי' הרשב"א דכיון דבאיש דרכו לגלותו ס"ד דלא חשיב ערוה לענין ק"ש ע"ש, וא"כ דכותיה נוכל לומר לענין שער, דכיון דאיש דרכו לגלותו, ולדעת הראשונים הנ"ל גם פנויה דרכה לגלותו, לכן ס"ד דגם באשת איש לא חשיב ערוה לענין ק"ש, ולכן צריך לזה קרא בפנ"ע.

ומ"מ נראה דאי"צ לזה, דבאמת איסור יציאה לשוק בפרע"ר אינו ענין לגדר ערוה דק"ש כלל, דמה שאסורות לצאת פרועות ראש לשוק אי"ז משום שהשער בעצמותו הוא מקום צנוע, שהרי הראשונים בכתובות דייקו דהאיסור מה"ת הוא רק ביציאה לשוק, אבל יציאה למבוי אין בה אלא משום דת יהודית, ואילו היה שער אשה נחשב מקום צנוע בעצם לא היה מקום לחלק בין יציאה לשוק לבין יציאה למבוי. וגם לא היה מקום לחלק בין אשת איש לפנויה. ומזה נראה דשורש האיסור לאשת איש לצאת פרוע"ר לשוק אינו משום ששערה הוא מקום צנוע בעצם, אלא משום שהתורה מחשיבה התהנגות זו דיציאה פרוע"ר לשוק להתנהגות פרוצה, ליפות את עצמה בדרך זה בפני כל אדם. ומכוון הדבר שהוא נלמד מסוטה. ולכן האיסור מה"ת ביציאה לשוק דוקא, דזהו עיקר הפריצות מה שמיפה את עצמה בפני כל העולם. ולדעת הרא"ש והמרדכי ודעימייהו האיסור באשת איש דוקא, דלגבי פנויה אי"ז פריצות אם מיפה את עצמה בדרך זה בפני אנשים.

ולכן ממה שאסור לצאת פרוע"ר לשוק א"א למילף דשער באשה הוי ערוה לענין ק"ש, וצריך רב ששת ללמדו מקרא אחר דשערך כעדר העזים, דלענין ק"ש אפילו שער חשיב ערוה בעצם.

ב. ועוד אקדים, דהגמ' בברכות סתמה דטפח באשה ערוה, ושער באשה ערוה, ופשטות הדברים דכל טפח במשמע, ולא רק במקומות המכוסים. וכן נראה באמת דעת הרמב"ם שכתב דכל גוף האשה ערוה לענין ק"ש. ולדעת הרמב"ם אין שום קשר בין החיוב לכסות מקומות הצנועים, לבין גדר ערוה לענין ק"ש, דלענין ק"ש אפילו פניה וידיה חשיבי ערוה, אף דפשוט שאין עליה שום חיוב לכסותן.

אבל הרא"ש והמרדכי והרשב"א וש"ר פליגי על הרמב"ם, וכתבו דמקום שדרכו להיות מגולה – כגון פניה וידיה, ושער היוצא חוץ לצמתן, וכן שער הבתולות - לא חשיב ערוה לענין ק"ש, כיון שהוא רגיל בו. ומ"מ נראה דביסוד הדבר גם הם מודים להרמב"ם דגדר ערוה לענין ק"ש אינו תלוי בחיוב לכסות, אלא מוצא הדבר הוא שכל גוף האשה הוי ערוה לגבי ק"ש, וכמש"כ הרמב"ם, רק דסבירא להו להנך ראשונים דמ"מ הרגילות לגלות מפקיע מדין זה.

ולכן אפילו מקום שאינה חייבת לכסות מן הדין, ומ"מ המנהג לכסותו, הוי ערוה לגבי ק"ש, אע"ג דבעצם אינו מהמקומות הצנועים מצד עצמו, דמ"מ כיון שאין רגילות לגלותו חזר להדין דכל גוף האשה ערוה לגבי ק"ש.

וזה מוכח מדין שער אשת איש גופא דחשיב ערוה לענין ק"ש, והרי אפילו באשת איש עיקר החיוב לכסות שערה הוא בשוק דוקא, כלשון ר' ישמעאל והטור והשו"ע (אה"ע שם), ואילו במבוי אי"ח כ"א משום דת יהודית, כמש"כ הפוסקים, והרי דת יהודית אינו אלא מנהג, וא"כ למה אסור לקרות ק"ש כנגד שער אשת איש, ולכה"פ במבוי יהיה מותר לקרות ק"ש כנגדו, ואיך מנהג דת יהודית משוה לשערה ערוה לענין ק"ש. אלא הם הם הדברים, דבעצם כל גוף האשה ושערה ערוה לגבי ק"ש, אלא דהרגילות לגלות מפקיע מיני' דין ערוה, וכיון דסוכ"ס אין רגילות לאשת איש לגלות שערה בפני אנשים, מה לי אם הוא מן הדין מה לי אם הוא משום דת יהודית, סוכ"ס אין כאן רגילות לגלות שיפקיע מיניה דין ערוה לענין ק"ש.

ולכן הראשונים בברכות כשדנו בדין זה דמקום שדרכה להיות מגולה לא חשיב ערוה, לא נחתו כלל לבאר איזה מקומות חייבת לכסות, דאי"ז ענין לשם.

ג. ועוד הקדמה שלישית, דלא מצינו גדר דת יהודית כ"א לענין הפסד כתובה, ומסתבר שכל מנהגי דת יהודית לא נאמרו כ"א לענין אשת איש, ולא לענין פנויה.

ד. ומעתה ניחא דברי השו"ע, דבאמת ס"ל כדעת הרמב"ם דהאהזרה לבנות ישראל שלא לצאת פרוע"ר לשוק נאמרה אפילו בפנויות, וגם פנויה אין לה לצאת לשוק בגילוי ראש. ומ"מ איסור זה אינו אלא בשוק, כלשון הגמ' והרמב"ם והשו"ע, שלא יהלכו פרוע"ר לשוק. אבל מה שנשואות מכסות ראשן גם במבוי זהו מדת יהודית, כמש"כ הפוסקים, ובזה לא נהגו הפנויות כלל.

וכיון שבמבוי עכ"פ הפנויות מגלות שערן, א"כ רגיל הוא בשער פנויות, שהרי מבוי הוא מקום הילוך רבים, והרגילות מפקיע משער הפנויות דין ערוה לענין ק"ש, וכדעת הרא"ש והמרדכי ודעימייהו דרגילות מפקיע דין ערוה. ובזה פסק השו"ע כותייהו, ולכן פסק דשער הפנויות לא חשיב ערוה לענין ק"ש, כיון שרגילות לגלותו במבוי עכ"פ. משא"כ שער הנשואות שמכסות אפילו במבוי, א"כ אין שם רגילות, והוא חוזר להדין דשער באשה ערוה.

(ואף שדעת כמה ראשונים דאפילו אשת איש מגלה שערה בחצר, ואינה אסורה משום דת יהודית כ"א לגלות שערה במבוי, וא"כ גם באשת איש נימא דהרגילות לראות שערה בחצר יפקיע דין ערוה לענין ק"ש. לק"מ דהיינו טעמא גופא דמגלות שערן בחצר משום שאינו מקום רבים, וא"כ אינו רגיל לראות שער אשת איש דעלמא, רק שער בנות ביתו ושכינתו, ואי"ז הרגילות שמפקיע דין ערוה.)

וא"ת איך אפשר דלענין איסור יציאה לשוק חשיב שער הפנויות ערוה, ולענין ק"ש לא חשיב ערוה. לא קשה מידי, דכבר כתבנו דהאיסור לצאת פרוע"ר לשוק אינו משום דחשיב ערוה כלל, אלא משום דחשיב התנהגות פרוצה, ואי"ז ענין לגדר ערוה דק"ש. ולענין ק"ש אין אנו דנים כ"א מצד קרא דשערך העדר העיזים, דילפינן מיניה דשער באשה ערוה בעצם, כמו שטפח באשה ערוה, אבל בזה קיי"ל כהרא"ש והמרדכי דהרגילות מפקיע דין ערוה, וכיון דפנויות רגילות לגלות שערן במבוי לכן מופקע שערן מדין ערוה, וק"ל.

ואם כנים הדברים צ"ל דהמנהג שלנו שהפנויות יוצאות לשוק פרוע"ר הוא דלא כהשו"ע, דהשו"ע ס"ל כהרמב"ם דאפילו פנויות לא תצאנה, ואנו סומכים על סתימת דברי הרא"ש והמרדכי ודעימייהו בברכות דמשמע מלשונם שהפנויות אינן מכסות שערן כלל.