שמעתתא ב פרק טו\ט"ז – חלק ב

לע"נ אסתר בת שמואל 

א] והנה, המגיד משנה [הל' איסורי ביאה פט"ו הי"א] כתב דהטעם שכתב הרמב"ם שנאמנת להכשיר הולד משום דבלאו הכי ספק ממזר מותר מן התורה, והקשה הבית שמואל [סי' ד' ס"ק ל"ט] דא"כ למה הכשיר הרמב"ם אפילו ברוב פסולים, ורוב הוי כודאי.

ב] ועיני דשפיר חזי בשו"ת יביע אומר שתירץ [ח"ה אה"ע סי' ב' אות ד' והביא שורה של אחרונים שכך תירצו] עפ"י מש"כ בשב שמעתתא [ש"ב פט"ז], דה"ט משום דאשה בודקת ומזנה בודקת ומזנה, והאי חזקה מרעא לרובא והו"ל כמחצה על מחצה, וכמ"ש כיוצא בזה ברשב"א [קידושין עג.] לגבי ארוסה שנתעברה, דאע"ג דרוב פסולים לגבה תלינן בארוס וכמחצה על מחצה דמי, ע"ש. ולהכי אפילו ראינו שהבועל אזיל לגבה ברוב פסולים דהו"ל רוב גמור לפסול נאמנות להכשיר, ע"כ. ונראה דאפילו ברוב פסולים ואומרת מפלוני ממזר הוא אינה נאנמת לפוסלו, ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף, הכא איכא ב' חזקות להתיר, חזקת היתר דידה דמהניא לברתה [עי' תוס' קידושין ס"ו.] וחזרת בודקת ומזנה, וב' חזקות עדיפי מרובא [ועי' בשו"ת הריב"ש סי' שע"ט, ובשו"ת רעק"א סי' קצ"ח]. ומכ"ש כשאין הרוב ברור דשמא היא אזלה לגביה והו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי, עכ"ד.

ג] והש"ש תירץ [ש"ב פט"ו] קושיית הב"ש עפ"י השיטה מקובצת גבי קפץ אחד מן המנויים לתוכו דפטור מן המעשר, דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. והקשה דהא כל דפריש מרובא פריש ונחייב את כל הבהמות במעשר בהמה? ותירץ דכל דפריש מרובא פריש אינו מדין ודאי, והתורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק, והיינו אע"פ שאנו הולכים בתר כל דפריש מרובא פריש בין להקל בין להחמיר, אינו אלא מצד ההלכה, אבל אינו ודאי, א"כ ה"ה בממזר דהתורה אמרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק, א"כ אפילו במקרה דפריש עדיין לא יצא מכלל ספק, ומותר מן התורה לבא בקהל, ואפילו ברוב פסולים וידעינן דפריש. דבדיני ממזר צריך ודאי ולא סגי ברוב שמחמת הנהגה אזלינן בתריה.

ד] מיהו אכתי לא איפריק מחולשא ליישב כן את דברי הרב המגיד, דבספר איסור והיתר [לג"ר יצחק יוסף שליט"א עמ' רס"ט] הביא בשם המפרשים שהסבירו מחלוקת רב ושמואל [יומא פ"ד:], דלרב הולכין אחר הרוב בפיקוח נפש, והאי דפירש מרוב - עכו"ם הוא, ואין מחללין עליו את שבת, משום דרוב הוא מתורת ודאי, ואין ספק שהוא גוי. ולשמואל שאין הולכין אחר הרוב בפיקוח נפש, היינו טעמא דמ"מ הרוב, תורת ספק עליו, כמ"ש השיטה מקובצת [בב"מ ו:], וספק פיקוח נפש דוחה שבת. והרמב"ם בתשובה [ירושלים תרצ"ד סי' ס"א] פסק דלא כשמואל, וא"כ ס"ל דרוב הוא מתורת ודאי, ודלא כהשיטה מקובצת, עכ"ד. זאת תורת העולה, דס"ל להרמב"ם דרוב הוא מתורת ודאי, וא"כ היכא דאיכא רוב פסולים הו"ל רוב ודאי והוי ממזר ודאי, א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי האמינוה חז"ל להכשיר את הולד אף היכא דאיכא רוב פסולין. ועיין עוד בזה בשו"ת יביע אומר [ח"ב סי' ג' אות א', וח"ג אה"ע סי' א'].

ה] ועוד העיר החזו"א [אה"ע סי' א' אות י"ג] על השב שמעתתא דשאני ספק עשירי, דהתם צריך ידיעת האדם לחלות הקדושה, וכל שאדם מסופק ל"ח עשירי, עכ"ד. והיינו דשאני ספק עשירי מרוב פסולים, דברוב פסולים אין סברא לומר דרוב הוא מתורת ספק, דהא אחרי רבים להטות אמרה תורה לכל מילי, ורק גבי ספק עשירי דבעינן שיחול עליו קדושת מעשר והקדושה היא בדעת האדם, ולכן כשיש ספק לא חל עליו הקדושה ואין לו דמיון לרוב פסולים [אבל עיין מה שכתבנו לעיל בשם הגר"י דיוויד]. ועי' מה שהאריך בס' ויזרע יצחק אבן העזר סי' ב'.  

ו] והגאון ר' יעקב חיים סרנא [באר לחי רואי הל' איסורי ביאה עמ' י"ז] הקשה על הש"ש דאי אפשר לומר שדין ממזר שונה מכל שאר ספק בכל התורה כולה לדעת הרמב"ם, דמהאי קרא דממזר דדרשינן ממזר ודאי ולא ממזר ספק יסד הרמב"ם דבכל הספיקות דבכל התורה כולה הולכין בהם להקל מדין תורה כאשר כתב בתשובה, והביאה הרשב"א ז"ל בחי' לקידושין ע"ג. ואם כדברי הש"ש הא לא הוי ליה למיזל בתר רוב להחמיר גם בכל האיסורים כולם כמו בממזר וזה ודאי א"א, ואין לומר דלדברי הרמב"ם מדבריהם הוא דאזלינן להחמיר אלא דבממזר הקילו, דהא אדרבה בממזר משום מעלת יוחסין החמירו טפי מבעלמא, וא"כ הא ליכא למימר כדבריו דמשום הא דממזר ודאי הוא דשריא אפילו ברוב פסולים. ויש עוד להאריך מאד בענין זה אבל קנצי למילין – וע"ע בשיעורי הג"ר דב שוורצמן [כתובות סי' י"ח], דברי יוסף [לגאון ר' יוסף כהן זצ"ל אבן העזר סי' ד'], ובס' מצעדי גבר [כתובות ל"ד].

סיימתי ו' ניסן התשע"א

ירושלים העתיקה תובב"א