קיימא לן שעד אחד [וגם אשה] נאמן להעיד על מיתת הבעל להתיר את האשה להנשא לאחר. דעת התוס' [יבמות פ"ח. ד"ה מתוך] שדין זה הוא מדרבנן, ומכיון שדומה הדבר הגון להאמין משום חזקת דייקא ומינסבא, ובדבר שיש קצת טעם וסמך לא נחשב כעקירת דבר מן התורה.
ובהסבר דבריהם האריכו האחרונים: בס' מרפא לנפש [סי' ס"ג] כתב ע"פ מה דאי' בכתובות [י"ח.] דסברא דאורייתא היא ולפי מה שכתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם ח"ב דבמידי שאינו שוה בכל שפיר יש כח ביד בי"ד לעקור דבר מה"ת אפילו בקום ועשה, וא"כ י"ל דבמידי דמסתבר כן לא גרע לענין זה מדבר שאינו שוה בכל, והוה כאיסור קיל שחכמים עוקרין אותו אפי' בקום ועשה.
במחנה יהודה כתב ע"פ תוס' במסכת סוכה [ג. ד"ה ואמר] דאם ישב בסוכה שאינה כשרה מדרבנן אף מדאורייתא לא יצא. ומבואר דהיכא דעשו חז"ל תקנה עשאוה כדין תורה ממש, דהא אף דמן התורה הסוכה כשרה, ורק דרבנן גזרו לא לישב בה, אפ"ה גם מה"ת לא יצא. וביאור הדבר דכל תוקף דיני דרבנן נובע מהפסוק "לא תסור" – נמצא שכל דרבנן הוו דאורייתא, ומה שספק דרבנן לקולא הוא משום הם אמרו והם אמרו, ובספק לא גזרו חכמים. וא"כ גם כאן בדין עד אחד במיתה, שיש לחכמים טעם הגון לסמוך על עד אחד משום תקנת עגונות, תוקף הדין הוא מדאורייתא משום לא תסור ואינו נחשב עקירת דבר מן התורה [ועי' בס' אמרי בנימין גיטין ל"ב.].
והנה, כתב הש"ש שאם באו עדים אחרי שהתרנו לה להנשא ע"פ עד אחד, ואמרו שהוא חי, הולד ממזר וחייבת בקרבן, ע"כ. וקשה דלפ"ז, איך מהימן עד אחד על זה גופא לומר שמת והפקיעו רבנן הקידושין, הא אפשר שהוא חי ואין כאן הפקעת קידושין?
ובספר ארזא דבי רב [לגאון ר' אריה זאב גורביץ זצ"ל ראש ישיבת בית יוסף בגייטסהד יבמות סי' כ' אות ב'] תירץ ע"פ דברי ההגהות מיימוני בתשובותיו להלכות אישות סי' ג', הובא בש"ש ש"ו פ"ג שכתב שם על ההוא עובדא ששלח ראובן שליח לקדש לו את לאה והשליח טעה וקידשה בשעת הקידושין בלשון הרי את מקודשת לי, דנאמן השליח לומר שטעה אף שהוא עד אחד, ואין דבר שבערוה פחות משנים, מ"מ כיון דלא איתחזיק איסורא דאשת איש לפי דברי העד שהיו הקידושין קידושי טעות, נאמן בזה עד אחד אפילו בדבר שבערוה, ולפ"ז ניחא כיון דאמרינן דאם באמת הוא מת אז הפקיעו רבנן הקידושין, א"כ כשבא עד אחד להעיד שמת בעלה, מספקא לן אם הפקיעו רבנן את הקידושין מעיקרא, וא"כ נמצא דמספקא לן אם יש כאן איסור א"א מעיקרא, ובכה"ג הא כתב בהגהות מיימוני דבמקום שמספקא לן אם יש איסור ערוה מעיקרא, נאמן עד אחד לומר שאין כאן איסור ערוה, משא"כ אילו לא הפקיעו חכמים הקידושין והיה העד אחד בא להתיר ע"י מיתת הבעל, נמצא דעד עכשיו היתה האשה אסורה בודאי משום א"א, ולא היה העד אחד נאמן כיון דאיתחזק איסורא דאשת איש עד השתא, עכ"ד דברי הארזא דבי רב ועי' שם מה שהאריך בזה. וע"ע בקונטרסי שיעורים עמ"ס יבמות לגרב"מ אזרחי שליט"א בפרק האחרון של הספר.
ושוב מצאתי במילואי שמעתתא [עמ' תקי"ד] שהביא את הארזא דבי רב וחלק על עצם נקודת ההנחה שלו, שרק אם הוא באמת מת הפקיעו את הקידושין, דאין כוונת הש"ש [כמו שנקט הארזא דבי רב] לומר שרק אם באמת מת הפקיעו הקידושין אבל על הצד שהוא חי לא הפקיעו, אלא כוונתו היא דגם על הצד שהוא חי ג"כ הפקיעו הקידושין אלא רק אם נתברר שהוא חי בזה לא הפקיעו וכלשון המאירי בד"ה זהו ביאור המשנה וכו' דמהימן עד אחד משום דכל דמקדש וכו' והו"ל כמקדש על תנאי שיהא עד אחד נאמן באיסורין להשיאה "ובלבד כשלא ימצא שקרן". וכ"כ הש"ש להדיא לקמן בסוף פרק ב' דגם אם הוא חי הפקיעו הקידושין [ועי' דביאר דמה"ט היא מותרת להינשא והצרה אוכלת בתרומה]. וכן השיג שם במילואי שמעתתא על הגר"ח שמואלביץ בשערי חיים גיטין סי' מ"א עיי"ש.
וצפייה צפיתי בס' ברכת אהרן עמ"ס ברכות [לג"ר אהרן לוין זצ"ל הי"ד מאמר ר"ז] שחקר באשה שנישאת באיסור באופן שתפסו בה קידושין ואח"כ העיד עד אחד על מיתת בעלה, אי מתירין אותה להנשא על פיו. ותלה זאת בשני הטעמים אשר בגללם מועיל עד אחד בעדות אשה עי' יבמות צ"ג וקט"ו, דאם נאמר שהטעם הוא משום מילתא דעבידי לגלויי, אין שום סיבה לחלק בין נישאת באיסור לנישאת בהיתר, דסוף כל סוף הוה מילתא דעבידא לגלויי ועד אחד נאמן, אבל אם נאמר דהטעם הוא משום דאשה דייקא ומינסבא י"ל דזה דוקא באשה דעלמא, אבל בכגון דא שרואים שאשה נישאת באיסור, הרי אנו רואים שאינה מדייקת א"כ איתרע חזקתה ושוב אין סברא להתירה ע"פ עד אחד [אם כי יש לחלק שבאיסורי עשה או לאו היא לא מדייקת ואילו באיסורי כרת ומיתות ב"ד היא כן מדייקת]. ושוב כתב ע"פ תוס' דילן דס"ל דהוי תקנת חכמים, וא"כ י"ל דחכמים תקנו להאמין לעד אחד במיתה לאשה כשרה אבל לאשה שאינה כשרה לא תקנו זאת. והביא הברכת אהרן כמה דוגמאות מהש"ס שחכמים לא תיקנו תקנות לעבריינים, כגון בב"ב ל"ה: אמרי נהרדעא אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותו מידו. וכתבו התוס' שם בד"ה אין, דאפילו אם כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם, ועי' בנתיבות סי' מ"ט ס"ק י"ז ביאר הדברים משום דמדינא דש"ס אין כותבין הרשאה אמטלטלין [ב"ק ע'] ורק חכמים תקנו שתועיל הרשאה ולכן כיון דרשעים הם י"ל דחכמים לא תקנו להם הרשאה ע"כ עיי"ש עוד. ויש להוסיף לפי דבריו שאם דין נאמנות עד אחד בעדות מיתה הוא מדאורייתא [כפי שיש מצדדים ברמב"ם כדלהלן] לכאורה גם בנישאת באיסור, נסמוך על עד אחד להתירה דמצאנו רק שחכמים אינם מתקנים תקנות לרשעים [וכמו הדוגמאות שהביא שם] ואילו התורה ניתנה לכולם בשווה וא"כ אם עד אחד מועיל גם בנישאת באיסור יועיל.
והנה שיטת רש"י [שבת קמ"ה] היא דמהני עדות ע"א באשה משום שחכמים הפקיעו את הקידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ולפ"ז יש לצדד שלא יהיה מועיל עד אחד להתיר אשה שנישאת באיסור לפי מה שהעלה בתשובת מהר"ם מינץ [סי' כ"ד], דבמקום שהקידושין היו באיסור לא שייך לומר אפקעינהו רבנן לקידושין, דעיקר סברת אפקעינהו היא משום שכל קידושין נעשו על תנאי שירצו חכמים, וא"כ בקידש באיסור דלא מהני תנאי דהוה תנאי בדבר שאי אפשר לקיים ע"י שליח [דכל תנאי צריך להיות אפשר לקיים ע"י שליח] דאין שליח לדבר עבירה ע"כ התנאי בטל והמעשה קיים ושוב לא שייך לומר אפקעינהו, ע"ש שהאריך בזה. וא"כ גם לענין הדבר שאנו דנין עליו, י"ל כיון דהא דמועיל עד אחד בעדות אשה הוא רק מטעם אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ממילא בקידש באיסור דלא שייך לומר אפקעינהו אין עד אחד נאמן, וזה נראה מסברא. עוד יש לצדד שבמילתא דלא שכיחא לא גזרו חכמים, ואשה הנישאת באיסור הוא מילתא דלא שכיחא, וממילא כאן לא נאמר אפקעינהו עכ"ד הברכת אהרן ויעוי"ש שהאריך בזה.
ובשיטת הרמב"ם [פי"ג מהל' גירושין הכ"ט] נחלקו האחרונים אם ס"ל דהוא מדרבנן או מה"ת. וז"ל: "אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה, אפילו שפחה, ועד מפי עד, ומפי הכתב, ובלא דרישה וחקירה--כמו שביארנו: שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות, אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורייו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג זה, או הלווה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בורייו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני--לא הקפידה תורה עליו: שדבר רחוק הוא, שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקלו חכמים בדבר זה, והאמינו בו עד אחד, מפי שפחה, ומן הכתב, ובלא דרישה וחקירה--כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות עכ"ד. מהלשון "שהתירו חכמים הערוה", וכן מסוף דבריו "לפיכך הקלו חכמים בדבר זה", משמע שמתקנת חכמים האמינו עד אחד בעדות מיתה. ואילו מאמצע דבריו שכתב, "שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים.. אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו .. לא הקפידה תורה עליו", משמע הפוך, שהוא מן התורה.
ותבט עיני בס' באר לחי רואי [הל' עדות פ"ד ה"ג] שכתב כהצד שזה מן התורה אלא שמסרן הכתוב לחכמים לקבוע מה דינו, ומיושבת לשונו של הרמב"ם, ע"ש. ועי' בריטב"א [יבמות פ"ח:] שכך משמע מלשונו. ובס' משפטיך ליעקב [עמ' תצ"ח] ביאר שהרמב"ם מחלק בין מקרה שקרה, שצריך שני עדים, לבין מציאות קיימת [כגון מיתת הבעל שאנו דנים על המציאות העכשווית אם הוא מת] שמסרן הכתבו לחכמים לקבוע כמה עדים צריכים והם קבעו בגלל הסברות של דייקא ומינסבא ומילתא דעבידא לגלויי דסגי באחד.
ובאבי עזרי סוף הלכות גירושין כתב לבאר ע"פ הרמב"ם בהל' סנהדרין [ריש פרק כ"ד] דב"ד יכולים לדון ע"פ אומד הדעת ע"ש, ובעדות אשה יש אומד הדעת שהעד אומר אמת, אלא שבדבר שבערוה צריכים שנים, וכאן משום עיגונא חכמים סמכו על עד אחד. וא"כ מכוונים דברי הרמב"ם "שלא הקפידה תורה" דיש כאן בירור גמור שמועיל מה"ת אלא שבעלמא לא פסקינן לפ"ז בדבר שבערוה, וכאן הקילו חכמים, לסמוך על הבירור שקיים מה"ת. ועי' גם בס' משא יד [פ' שופטים], ובקובץ קול תורה [חוברת כ"ד עמ' 48].
ואשקוטה ואביטה בס' ניצוצי אש [עמ' רכ"ב במאמרו של בעל הקהילות יעקב] דבאמת מבואר בב"ב דמטעם מיגו מתירין דבר שבערוה, עי' בב"ב קל"ד בעל שאמר גרשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, ולכאורה יקשה, הרי קיי"ל דדבר שבערוה צריך דוקא עדים מגז"ש דדבר דבר ממון. אמנם לק"מ, דהאי כללא דצריך עדים היינו כשבאים לדון מכח עדות, שהרי עדות אינו מטעם בירור שכלי, אלא דגזירת הכתוב היא להאמינם ולא מטעם בירור אלא דגזירת הכתוב היא ולכך צריך שני עדים כשרים. אבל מיגו הוא מצד הסברא וזה מהני גם בדבר שבערוה. ולפ"ז יש להתבונן היכא דעדים פסולים מ"מ יש לפעמים להכשירן מטעם הבירור שבהם, וכגון אנשים הכשרים ביותר שאינם חשודים כלל. אמנם לק"מ דכיון דחזינן דהתורה פסלה קרובים, ואפילו משה ואהרן פסולים מוכח מזה דבעדים לא מהני כלל מתורת בירור, דגזירת הכתוב דמהגדת אנשים אין לסמוך אלא מתורת עדות. וכן אי' בב"ב קנ"ט. ולפ"ז לא היה מהני סברת מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי להאמין לעדים אע"פ שיש בירור, דלא גרע בודאי ממיגו וכיו"ב, מ"מ הא גזירת הכתוב הוא שלא לבנות ע"פ הבירור הבא מהגדת אנשים המעידים וכמשנ"ת.
ולכך הוקשה לו להרמב"ם היאך התירו חכמים ב"עדות" עבד ואשה בדבר שבערוה ואין לתרץ מטעם בירור דעבידי לגלויי, דבעדים לא מהני בירור כנ"ל. ותירץ הרמב"ם שלא הקפידה תורה על העדת העדים ושאר משפטי העדות אלא וכו, כלומר וכאן באופן כזה דעביד לגלויי לא צריך עדות מדאורייתא כלל, וכל שאין צריך עדות מהני כל הפסולים כמו הכשרים, שנהי שהם עדים [ובעדים גזירת הכתוב דלא מהני מטעם בירור], מ"מ אין בהגדתן דין עדות כלל אלא בירור, וממילא אין עליהם שם עדים כלל, ושפיר מהני פסולי עדות מדאורייתא מטעם בירור.
אלא דנהי דאין כאן עדות אלא דצריך בירור גמור שראוי לסמוך עליו, וכאן אינו בירור גמור דשמא לא דק ושמא שכרתו, והרי אפשר שאותו בירור הבא מעד גרוע יותר ממיגו. לזה מסיק הרמב"ם שהאמינו חכמים לעשותו בירור גמור ולסמוך עליו, וזה קרוב לדברי הרא"ה והריטב"א המובאים בנ"י בריש האשה רבה ע"ש, עכ"ד בעל הקהילות יעקב וע"פ דבריו יישב חבילה של קושיות, עיי"ש וינעם לך.
בשו"ת נודע ביהודה [קמא אבה"ע סי' ל"ג] כתב להוכיח דעד אחד נאמן מה"ת, מהא דאמרו בפרק שבועת העדות [ל"ב:] אמר רב פפא, הכל מודים בעד אחד במיתה שהוא חייב, שעד היודע באשה שמת בעלה, ותבעה אותו האשה שיעיד בפני ב"ד, כדי שתוכל לגבות כתובתה מן היורשים, אם כפר ונשבע לשקר שאינו יודע שום עדות, הרי זה חייב קרבן שבועת העדות, הואיל והפסידה ממון הכתובה בכפירתו.
ויש להקשות, דהא תנן שבועת העדות אינו נוהג אלא באנשים ולא בנשים, ולפי רב פפא, לכאורה משכחת לה שבועת העדות גם בנשים, דהיינו בעד מיתה דאשה נמי מהימנא.
ומכך מסיק הנודע ביהודה, שמוכרחים לומר מדתנן שבועת העדות אינה נוהגת בנשים, צריך לומר דלא מהני לחייב קרבן שבועה אלא דוקא במקום שהעד נאמן מן התורה, ומשום כך דוקא בעד אחד שהוא איש מתחייב בקרבן שבועה, משום דנאמן מה"ת במילתא דעבידא לגלויי. משא"כ באשה דאינה נאמנת אלא מדרבנן, היא פטורה מקרבן שבועה.
וא"כ מוכח מזה שנאמנות עד אחד כשר בעדות מיתה הוא מדאורייתא.
והקשה הנודע ביהודה על עצמו, שעדיין קשה מעד אחד בסוטה, דקיי"ל דעד אחד נאמן לומר על סוטה שנטמאה, ואשה כשרה מה"ת בעדות זו כמו איש. וא"כ קשה, דמשכחת לה דשבועת העדות נוהגת בנשים ולמה תנן דשבועות העדות אינה נוהגת בנשים?
והמשנה למלך עמד על קושיא זו ותירץ דכיון דאשה אינה ראויה להעיד בעלמא אע"ג דלהך מילתא נאמנת להעיד אינה חייבת בשבועת העדות [בניגוד לאיש שחייב בשבועת העדות משום שבעלמא הוא בר עדות].
וכעין תירוצו של המשנה למלך כתב בתוס' יו"ט במסכת הוריות, דפליגי התם ר"ע וחכמים לענין נשיא אם מתחייב בקרבן שבועת העדות או לא דחכמים ס"ל דנשיא חייב, ור"ע ס"ל דפטור, ופירש התוספות יו"ט דבעדות ממון גם חכמים מודים דפטור משום שנשיא אינו מעיד בדיני ממונות ואם אינו ראוי לעדות אינו מביא קרבן שבועה, אבל בדיני נפשות אפילו נשיא ראוי להעיד, ולכן חייב קרבן שבועת העדות. ור"ע ס"ל דפטור, כיון דאינו ראוי להעיד בעלמא, אע"ג דבדיני נפשות מעיד, אינו עד להתחייב עלה קרבן שבועה.
והש"ש דחה תירוץ המשנה למלך, דלפי דבריו נמצא ששיטת ר"ע היא דכל שאינו בכלל שאר עדויות לא מיחייב קרבן שבועה אפילו באופנים שיכול להעיד, אבל אנן קיי"ל כחכמים שמחייבים קרבן שבועה בנשיא בעדות נפשות, וכמש"כ הרמב"ם [בפ"י מהלכות שגגות הל' ז'] שהמלך [היינו הנשיא] מביא קרבן על שבועת עדות, והתם ע"כ איירי בדיני נפשות שהרי בדיני ממונות אינו מעיד כלל ולכו"ע אינו מחוייב בקרבן שבועה, וכדאיתא להדיא בר"פ שבועת העדות, דשבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוי להעיד, ואמר רב פפא למעוטי מלך שאינו ראוי להעיד, ועל כרחך מיירי בדיני נפשות דראוי להעיד, והיינו כחכמים שחלקו על רבי עקיבא.
ומבואר דאע"ג דאין המלך עד בכל מילי, מ"מ להאי מילתא דראוי להעיד חייב קרבן, א"כ אשה נמי בעדות מיתה ועדות סוטה דראויה להעיד, אמאי אינה חייבת קרבן שבועה.
ובספר תוספות יוה"כ דחה דברי התוס' יו"ט במה שכתב שהמחלוקת בין חכמים ור"ע היא בדיני נפשות, דהא כבר העלה הכס"מ [פ"ג מהל' מלכים ה"ז] בדעת הרמב"ם דמלך אינו מעיד אפילו בעדות נפשות. [וראייתו של הכס"מ מהא דפסק הרמב"ם בהלכות עדות לענין כהן גדול שאינו מעיד אלא למלך ישראל בלבד, דמזה משמע דלשאר בני אדם אינו מעיד כלל אפילו בדיני נפשות, וא"כ כל שכן דמלך אינו מעיד בדיני נפשות]. וא"כ לפ"ז שוב אין לפרש כהתוי"ט שנחלקו ר"ע וחכמים לענין עדות נפשות, שהרי לענין מלך אין הפרש בין ממונות לנפשות, דבין בזה ובין בזה אינו בר עדות כלל.
ועוד הקשה התוס' יו"ט, שאפילו נאמר דלא כהכסף משנה אלא דמלך מחוייב להעיד, מ"מ עדיין קשה, כיצד ניתן לומר דרבנן מחייבים קרבן שבועה בעדות נפשות, הלא שבועת העדות אינה נוהגת אלא בדיני ממונות, וכמו שכתב הרמב"ם להדיא [פ"ט מהל' שבועות הל' ג' והל' י"ג]: "תבען בעדות שאינה מחייבת ממון כו' ונשבעו, פטורין משבועת העדות, שאין חייבין אלא על כפירת עדות ממון", וא"כ מאד תמוה דברי התוי"ט שנעלם ממנו דין זה, דזה לא אמרו אדם מעולם לחייב קרבן על שבועת העדות דעדות נפשות, דאינה אלא בעדות ממון.
ויישב הש"ש דברי התוס' יו"ט, דודאי בעדות נפשות לחודיה ליכא דין שבועת העדות דאינה אלא בעדות ממון, מיהו משכחת לה בעדות נפשות שיש בו דין ממון כגון שיש לבעל עדים שזינתה אשתו ובא להפסידה כתובתה, דבכהאי גוונא המלך חייב קרבן שבועה, כיון דתבע עדות ממון והוא מחוייב להעיד מחמת נפשות שבו, שאין חכמה ואין תבונה נגד ה' וצריך להעיד, וממילא מחויב קרבן שבועה על תביעת התובע בממון שבו. וכיוצא בזה יש הרבה אופנים של שהמלך מחוייב קרבן שבועה על עדות נפשות דהיינו על עדות נפשות שיש בה ג"כ דין ממון.
וכתב הש"ש שגם הקושיא הראשונה שהקשה בתוס' יוה"כ מהא דכתב הכס"מ דמלך אינו מעיד אפילו בעדות נפשות אינו קשה, דראייתו אינו מוכרח. דהרמב"ם כבר פסק שחכם גדול היה פטור מלהעיד בפני ב"ד קטן ממנו בחכמה אבל בדיני נפשות ולאפרושי מאיסורא היה חייב ע"כ וא"כ ה"ה למלך והרמב"ם סמך על חכמת לומדי תורתו שיבינו לבד שגם מלך חייב להעיד בדיני נפשות. וכ"כ להדיא בתוס' סנהדרין [י"ח:] דאפילו כה"ג ומלך חייבים להעיד לאפרושי מאיסורא, ומדברי הרמב"ם אין הכרח דפליגי בזה על דברי התוס'. ומכיון שמלך חייב להעיד בדיני נפשות שפיר משכחת לה שמלך מחוייב בשבועת העדות היינו בעדות נפשות שיש בה ממון. וא"ש קושיות תוס' יו"כ על התוס' יו"ט.
דא עקא, עדיין קשה קו' הנו"ב והפרשת דרכים מעדות אשה, דכיון דקיי"ל כחכמים דפליגי על ר"ע ומחייבים מלך בקרבן שבועת העדות, א"כ מוכח שכל שראוי להעיד באחת מן העדויות אע"פ שלענין שאר עדויות אינו בתורת עדות, מ"מ לאותו ענין שראוי להעיד עליו הרי זה מיחייב קרבן שבועה. וא"כ כך גם נאמר לגבי אשה, דאע"פ שאינה ראויה להעיד בשאר עדויות, מ"מ בעדות מיתה ובעדות סוטה, שהיא ראויה להעיד בהן, יש לה להתחייב בקרבן שבועה. ולמה, איפוא, נאמר במשנה ששבועת העדות אינה נוהגת בנשים?
ומיישב הש"ש דאמנם אשה כשרה לעדות מיתה וסוטה אבל לא בתורת עדות דאין עדות לפסולים אלא בתורת נאמנות, שיש אומדנא שראוי להאמינם, וכיון דאינן בתורת עדות, אין נוהגת בהן שבועת העדות, דגבי שבועת העדות כתיב "והוא עד", דהיינו מי שבא בתורת עדות ולא בתורת אומדנא דראוי להאמינם. וכדאיתא בירושלמי "והוא עד" – לאפוקי האומר הרי אתה מקובל עלי כשנים. דהיינו, עד אחד בעדות ממון, אפילו אם קיבלו אותו בעלי הדין כשנים, שכפר ונשבע שאינו יודע לו עדות, אינו חייב קרבן שבועת העדות על כפירתו, כיון דלענין קרבן שבועה בעינן עדות, ועד אחד בממון אינו ראוי להעיד. וא"כ ה"ה בעדות אשה ועדות סוטה, אין זה מתורת עדות אלא משום אומדנא דראוי להאמינה, וכיון שאינו מתורת עדות, אע"פ שמהני עדותן, אין חייבים קרבן שבועה על כפירתן. אבל עד אחד כשר דעדותו היא מתורת עדות ממש, [אלא שבמקרה שצריכים שני עדים אינו נאמן אא"כ יצרף אליו עוד עד] אם מדובר בעדות מיתה כיון דמהני עדותו עכ"פ מדרבנן להוציא ממון מן היורשין, לכן חייב קרבן שבועה על כפירתו, דכל שיש עליו תורת עד ומפסיד את התובע ממון בכפירתו הרי זה חייב קרבן. וע"ע בס' שמן למנחה סי' נ"ה [לג"ר אשר אנשיל וייס הי"ד].
ועי' בס' נתיב בינה [עגונות לג"ר ישראל בונים שרייבר סי' ד'] שתמה על דברי הש"ש דנמצא לפ"ד ששתי תקנות היו, שתיקנו שעד אחד כשר יועיל מתורת עדות, ותיקנו שכל הפסולים יועילו בתורת בירור בעלמא. והדברים זרים מאד דלמה הוצרכו לתקן ב' תקנות כאלו, ומה אכפת לחכמים שהכל יהיה בתורת בירור. ותמה עוד על רש"י [שבת קמ"ה:] שכתב שד אחד במיתה הוא משום אפקעינהו, דא"כ אמאי יש לה כתובה, והיא לעולם לא היתה אשתו, וגם תמוה, אמאי איכא קרבן שבועה בעד מיתה כשר והרי לאו עד הוא כלל, ואין לו שום נאמנות ואין כאן אלא אפקעינהו במצב כזה ואין לו שום נאמנות. ובנתיב בינה סלל לעצמו מהלך מחודש בסוגיא כפי שיחזה המעיין שם.
ועי' בס' משאת המלך הערות והארות [לגאון ר' שמעון משה דיסקין זצ"ל אות ק"נ ועי' גם באחיעזר אבה"ע סי' ו' אות ו'] שחילק בין מלך לאשה, דמלך פסול לעדות בעלמא היא מסיבה חיצונית, דהיינו משום כבודו, אבל בעצמותו הוא עד כשר אף בעלמא. משא"כ אשה בעלמא אינה עד כלל ע"כ. ומובן לפ"ז החילוק בין מלך לאשה, דמלך חייב קרבן שבועה והאשה פטורה.
והנה במש"כ הש"ש לתרץ דאשה אינה נאמנת בתורת עדות אלא בתורת אומדנא, העיר בס' שערי זיו דמדברי המשנה למלך שהביא הש"ש אינו משמע כן, דכתב דאע"ג דלהך מילתא נאמנת להעיד, כיון דאינה ראויה להעיד בעלמא אינה חייבת בקרבן שבועת העדות, משמע דסובר דגם האשה נאמנת בתורת עדות וכפי שהבין הש"ש בהתחלה, ועיקר הטעם משום דאינה ראויה להעיד בעלמא אינה חייבת בשבועת העדות.
עוד רגע אדבר בו, בדין מלך בקרבן שבועה, שהגמרא בשבועות [ל"א] פוטרת אותו משום שאינו חייב להעיד וכדברי רש"י מדכתיב שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל, ודרך בזיון הוא אלו, עכ"ד.
ונראה להוסיף טעם ותבלין לדבריו ע"פ הגמ' בכתובות [י"ז.] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דאמר מר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, וברש"י שם "ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה, כלומר שתהא אימתו עליהם, הלכך אין כבודו מחול, שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה עכ"ל.
וביאר בשטמ"ק את דברי רש"י "כתב רש"י שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול, פי' דכל שעה דמחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך, וצריך אתה להשימו עליך מחדש עכ"ל. וביאור לביאורו שבעצם מותר למלך למחול על כבודו אלא דאם מחל כאילו הסיר עצמו מלהיות מלך, ושב נתחייבנו להמליכו מחדש, וזו כוונת התורה במה שכתבה שימות הרבה. כלומר עצם חלות שם מלך נובעת מהכבוד שמעניקים לו והיראה שמתייראים מפניו. ואם חסר בכבוד ויראה, חסר גם בשם מלך שיש לו [אבל לא לגמרי וכמדויק מלשון השטמ"ק "כאילו הסיר עצמו ממלך"]. נמצא דאם מלך מעיד, דהוי חסרון בכבודו, ביטל את השם "מלך" שיש לו. ומובן מדוע אין לו את הזכות למחול על כבודו, כי בכך הוא מבטל את מצות מינוי מלך.
וע"ע בתשובות רעק"א [סי' קע"ט] בספר הפלאת שבועות [ח"ב סי' ל"ד לג"ר אליהו דוד רייכמן], שערי זיו [לג"ר ישעיה זאב וינוגרד מס' יבמות סי' ע"א], קהילות יעקב [שבועות סי' כ"ה], ובס' עזר מציון [לג"ר אליהו חיים סופר שליט"א סימן א' וב'] שהאריך באופן נפלא, וביביע אומר [ח"ו אבה"ע סי' ו'].
0 comments Leave a Comment