הקדמה

יום הדין לתורה נמצא בפתח. צדיקים אמרו שבחג השבועות הקב"ה קובע כמה נזכה לתורה עד חג השבועות בשנה הבאה. ועלינו להתכונן נפשית ורוחנית ולא רק 'גסטרונמית'. בגיליון זה נדון בכבוד תלמידי חכמים ובענייני ביכורים. "ויחן שם ישראל" – אמר ר' יצחק מוורקי, שכל אחד מצא 'חן' בעיני זולתו. ויה"ר שבזכות התורה שהיא יעלת חן [כתובות י"ז.], ותורת חסד [משלי ל"א], נמצא חן וחסד כל אחד בעיני חברו.

נטילתה כנתינתה

כתוב בגמרא [בפרק שני מכתובות י"ז:]: "תנו רבנן, מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים? כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי וגו'. רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה - מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. [עי' בס' מרבה בשמחה על מסכת מגילה סי' מ"ג שהשווה והנגיד בין הסוגיות המקבילות בכתובות ומגילה, עיי"ש ותרווה נחת].

ראשית כל, מכאן רואים יסוד עצום על חשיבות היחיד. הגמרא מדמה פטירתו מן העולם לנטילת התורה מכלל ישראל! ודבר זה יפלא, הפלא ופלא. ב"ה לא אלמן ישראל, ויתקיים העולם באחרים. הלומדים ימשיכו ללמוד, והישיבות והכוללים ימשיכו על מתכונתם בדיוק כמו לפני פטירת אותו אדם [למרות גזירת הקיצוצים של הממשולה הציוני'ס], והתורה ברוך השם תתגדל ותתאדר. ומהי כל ה"מצב" [כשגור בשפה העדכנית] על פטירת אדם בודד והדרישה לנוכחות ששים רבוא, וכנתינת תורה לעם ישראל כך נטילתו, אתמהה.

ידוע שכל יהודי הוא אות בספר תורה [ישראל נוטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה]. חסרון אות אחת פסול את כל התורה. כל יהודי מוסיף בהבנתו הייחודית בשלימות התורה, וחסרון בשלימותה נחשב לנטילת כולה. עכשיו, לאחר פטירתו, זווית אחת בתורה לא תהיה מוארת מחכמתו של אותו לומד. מכאן שאכן בפטירתו נחשב כאילו כל התורה ניטלה. וע"ע מה שכתב בזה הגרש"י בורנשטיין [ב'פתח דבר' לספר וזאת ליעקב עמ"ס קידושין] והג"ר אהרן כהן זצ"ל [בית אהרן ליקוטים סי' י'].

למה מתני אין לו שיעור   

ולכאורה, הלכה זו דמאן דמתני לית לי' שיעורא, אינה מובנת, שהרי מאן דקרי ותני אין לו יותר מששים רבוא, דנטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא, ואם כן כשם שלמדים מן הנתינה לששים רבוא שמספיק מספר זה לנתינה ולנטילה גבי מאן דקרי ותני, מדוע לא למדים מנתינה לששים רבוא דדי לו מספר זה לנתינה ולנטילה גם גבי מאן דמתני?

וכתב בס' זאב יטרף [להרב הגאון ר' זאב הוברמן ז"ל שבועות עמ' ש"כ] דעל כרחך, מאי דאמרינן בקרי ותני שנטילת התורה ממנו דוקא בששים רבוא מפני שנטילתה כנתינתה, אין זה משום שבשעת נתינת התורה היו עומדים בהר סיני ששים רבוא אנשים אלא לפי שלומדי תורה באותה שעה היו עולים למספר ששים רבוא וכמנין הלומדים בשעת נתינה כן מנין המכבדים בשעת נטילה. ונמצינו אומרים לאידך גיסא, דמאי דמתני אין שיעור למכבדים אותו בעת נטילה ממנו כיון שבשעת מתן תורה לא היה נותן התורה בעל מספר ששים רבוא רק בלתי נמנה למעלה מכל מנין ומספר. הכבוד בעת נטילת התורה ממאן דמתני תלוי בנותן ומאן דמתני בשעת נתינה אם בשעת נתינה לא הי' לנותן שיעור ומספר, הכי נמי בשעת נטילה אין שיעור ומספר למכבדי מאן דמתני נטילתה כנתינתה עכ"ד עיי"ש המשך דבריו הנפלאים שדברי תורה נמשלים למקוה וכמו שמים נובעים אין להם שיעור ומטהרים בכל שהוא, כך מלמד תורה. ומכלל דבריו נמצינו למדים, שהושווה כבוד המלמד תורה, למלמד המקורי, הלא הוא הבורא ברוך הוא. כל בוקר מברכים את השם ומכתירים אותו בתואר "מלמד" [תורה לעמו ישראל]. אין תפקיד "מלמד" פשוט כלל ועיקר.... 

שו"מ בספר ברכת מרדכי שתירץ בשם הגרי"ז [וכך כתבו עוד], שאין הכוונה שבמתני לא נאמר השיעור של נטילתה כנתינתה. לכולם נאמר שיעור זה. אלא של"מתני", נתינתה אחר. כי שתי נתינתה המה. יש נתינתה של תורה מתורת קבלת התורה, וקבלת התורה ניתנה בששים ריבוא. אך יש נתינתה של ההיקף של כל מקבלי תורה עד סוף כל הדורות. נתינתה זה אמנם גם הוא חל בשעת מתן תורה משום שכך ניתנה תורה להיות נמסרת מרב לתלמיד וממנו לתלמיד עד סוף כל הדורות. כל רב כשהוא מעביר תורה לתלמידו הריהו בעצם מעביר את קבלת התורה ומעמד הר סיני. כל רב הוא חוליא בשרשרת מסורת התורה. כל רב איננו רק היכי תימצי ללימודם ותלמודם של תלמידיו. כך היא עיקר קבלת התורה שהושננתם לבניך אלו הבנים או התלמידים מעיקרי המסורה הוא. היא היא הדרך להעברת התורה והמסורה בישראל. כך רצה רצונו יתברך וכל זה נקבע והתייסד במעמד הר סיני וקבלת התורה. מאן דמתני לית ליה שיעורא עכ"ד. ועי' עוד שם שהסביר את הפלא שמצות ת"ת נלמדת מהפסוקים ושננתם "לבניך" [ודרשת חז"ל אלו תלמידיך], ומ"ולמדתם את בניכם לדבר בם". ללמדנו, שעיקר מצות לימוד התורה היא האב לבן ומרב לתלמיד. [ואולי זה סוד האיסור של מורה הלכה בפני רבו שכ"כ החמירו בו חז"ל. אין כאן רק חוסר כבוד לרב אלא ניתוק השרשרת של כל הדורות הקודמים עד סיני].

בברכת התורה הנוסח הוא 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל' כשאנו אומרים אנחנו וצאצאינו מובן שהכוונה לבוגרים ולילדיהם. אך מהי התוספת 'וצאצאי עמך בית ישראל' אחרי שכבר אמרנו אנחנו וצאצאינו וכללנו בזה הכל. כתב בס' פחד יצחק [ שבועות מאמר כ"ד ועי' בס' באר מים חיים עמ' תנ"א] שכאן ישנה בקשה מיוחדת שכל הדורות של כנס"י יצטרפו לקומה אחת שלמה וזה ממהותה של הרבצת תורה בישראל הקושרת את כל הדורות ומאחדת אותם חכם בישראל. המלמד תורה איננו רק מעביר ידיעות וחכמה אלא הוא אוחז בידו האחת במשה רבינו המקבל תורה מסיני ובידו השניה אוחז הוא בדורות הבאים.

הכח והיכולת לאחד את הדורות מצוי רק במי שהוא ותורתו חד, שתורתו דיליה כפי שדורשת הגמ' עה"פ 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. רק מי שהוא מאוחד עם התורה יכול להעביר אותה בצורה שדרכו יתאחדו כל הדורות והוא יחבר את טבעות השלשלת.  

קריאת שמע עוסקת באחדות 'ישראל ואורייתא וקוב"ה' ע"כ תורה [נושא מרכזי בק"ש] מאחדת את אישיותו של האדם ואת כל הדורות. [ולכן יש בה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים שבאדם ועד כמה שגוף האדם מתאחד כולו לייחד את ה', כך הייחוד נשלם – עי' בזה בס' ויצא יצחק לשוח בשדה לג"ר דב קוק שליט"א]. ומכאן האזהרה המיוחדת 'ושננתם לבניך' - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. שרק כאשר דברי התורה 'חד הם' עם המלמד, אפשרית היא העברת התורה לדורות הבאים. פעולת חיתוך בסכין חד מאחדת את הסכין עם החפצא, שהחפצא אינו נחלק לשנים. לעומת זאת, חיתוך בסכין עב גורמת להפריד בין החלקים והסכין אינו מתאחד עם החפצא. ההפרדה בין שני החלקים היא גמגום. גם וגם. ושננתם לבניך, דורשת הגמרא, מונע אפשרות של גמגום – "אל תגמגם ותאמר לו". הדרישה שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך היא שיהיו אחד אתך ולא 'תגמגם' 'גם' זה נכון ו'גם' זה נכון. משום כך, כתבה התורה הדרכה זו של ושננתם במלמד כי החידוד הוא תנאי למסירת התורה לדורות הבאים עכ"ד ועיי"ש ויבושם לך מאד מאד.

בנטילתה יש נתינה מחודשת

הנה אי' במדרש [במדבר רבה י"ד ד'] 'בעלי אסופות' - אימתי הם נטועים דברי תורה באדם הזה, בזמן שבעליהן נאספים מהן, כל זמן שרבו קיים הוא היה מפליג לומר, כל זמן שנצרך הרי רבי לפני ואני שואלו. מת רבו, הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו. יודע הוא שאין לו למי לשאול, הוי אימתי הן נטועין באדם הזה? בזמן שבעליהן נאספים ע"כ. הפירוש הפשוט של המדרש הוא שפטירת הרב גורמת להתעוררות חיצונית אצל התלמיד להעמיק בלימודו. אבל בפנימיות העניינים הפירוש הוא כמו שכתב הכהן הגדול מלובלין [מחשבות חרוץ פ' י"ז] "וכן ידוע בסוד 'שבק לן חיים', שכאשר הצדיק מת הוא משאיר חיותו שהוא כל מה שפעל בעולם הזה בהשתדלות דחיי עולם להיות נקבע כן בכל ישראל. והוא רמוז במדרש ע"פ דברי חכמים כדרבונות אימת הן כדרבונות וגו' בזמן שבעליהם נאספין מהן וע"כ במותם אז נתפשט כח קדושתם בכל ישראל".

וכדבריו כתב מדיליה הגאון רבי יצחק הוטנר במאמר שכתב לזכרו של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל [הודפס בס' אגרותיו עמ' קס"ד]: על הנאמר בשבח גאונותו וצדקתו של הגר"ח ז"ל אין לנו מה להוסיף. משנה יתירה היא זו, והמפורסמות אינן צריכות ראיה. אכן ישראל עם קדושים המציאו ביטוי מיוחד על הסתלקותו של אדם מישראל 'שבק חיים לכל חי'. פירושו של ביטוי זה כך הוא: אותה חיות שהייתה כאן עמנו בעלמא דין נסתלקה לה מעמנו ועלתה לגנזי מרומים ועליה אמרו ז"ל רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק. אך ישנה חיות ששבק אותו אדם שהלך לעולמו לכל חי והיינו שהניח לנו בעלמא דין מחיותו הוא, ותלמיד חכם שהכל קרוביו יש לכל אחד ואחד מישראל חלק מהחיות הזו של ושבק חיים לכל חי כל חד לפום שיעורא דיליה לפי ענינו. ולפיכך ברצונינו ליטול רשות לדבר בבחינת מבשרי אחזה בלשון יחיד על מנת להביא לידי ביטוי את חלקנו הפרטי בכלליות החיות של שבק חיים לכל חי ששבק לן הגר"ח ז"ל ע"כ ועיי"ש דבריו הנשגבים.

וזה הפירוש נטילתה כנתינתה – גם בנטילת התורה יש נתינה מחודשת לכל אחד [כ"כ בס' ממעקים ויקרא עמ' קי"ז עיי"ש]. החכם משאיר מחיותו בעולם הזה, ולא רחוק לומר שהמשתתף בהלווייתו עשוי לזכות ליותר חלקים מחיותו. ומובן גם בפשטות המצוה לבטל תורה להשתתף בהלוויתו, שהרי ביטולה זהו קיומה [מנחות צ"ט]. הביטול תורה של אותו זמן יזכה את המבטל בשפע חיות שהנפטר השאיר לנו בעולמנו, ובכך התורה תתחזק.

ספק ביכורים

שנינו בתחילת מס' ביכורים פרק א' משנה א' - יש מביאין ביכורים וקורין, מביאין ולא קורין, ויש שאינן מביאין וכו' ופי' הר"ב בד"ה יש מביאין ביכורים וקורין מקרא ביכורים מארמי אובד אבי עד סוף כל הפרשה עכ"ל.

ולהלן במשנה ו': הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא, ר' מאיר אומר מביא וקורא ע"כ. ונכפל מחלוקת ר' מאיר וחכמים בסוף הפרק במשנה י"א: הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא ר' מאיר אומר אפי' שנים ע"כ, והיינו דלכו"ע הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ורק בקונה שני אילנות פליגי דלר' מאיר מביא וקורא ולחכמים מביא ואינו קורא.

ובתוספתא ביכורים פרק א' ברייתא א' שנינו עוד מחלוקת בין ר' מאיר וחכמים לגבי הקונה אילן אחד בתוך של חבירו. הקונה אילן אחד בתוך של חבירו הרי זה מביא ולא קורא מפני שלא קנה קרקע דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים לא מביא ולא קורא ע"כ.

והנה במה שנחלקו ר' מאיר וחכמים בקונה שני אילנות, דלר' מאיר מביא וקורא ולחכמים מביא ואינו קורא. ביארו המפרשים [ר"ש במשנה ו' וכך מבואר מסוגיית הגמרא בב"ב פ"א] דאזלי לשיטתייהו דפליגי בדיני מקח וממכר במס' בבא בתרא בפ' הספינה. דתנן התם [פ"א] הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו, הרי זה לא קנה קרקע. ר' מאיר אומר קנה קרקע וכו' קנה שלשה קנה קרקע ע"כ. ולכך כיון דר' מאיר ס"ל שהקונה שני אילנות קנה קרקע מש"ה יכול לקרוא פרשת ביכורים שיש בו הפסוק 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' וגו' כיון שהקרקע שייך אליו. וחכמים לשיטתייהו, דס"ל שלא קנה קרקע, סבירא להו שאינו יכול לקרוא פרשת ביכורים שיש בו פסוק זה דאינו יכול להצהיר 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' וגו' כיון שאין הקרקע שייך אליו ולכך אינו קורא. ולגבי הקונה שלשה אילנות כיון דלכו"ע קנה קרקע כדתנן בסיפא דמתני' בפ' הספינה, קנה שלשה קנה קרקע, משו"ה כו"ע מודו דבקנה שלשה אילנות מביא וקורא. והנה בגמ' בבא בתרא [פ"א] א"ל ר"ש בן אליקים לר' אלעזר, מאי טעמא דר' מאיר באילן אחד ומאי טעמא דרבנן בשני אילנות וכו' ופירש הרשב"ם [בד"ה מאי טעמא] דר' מאיר באילן אחד כיון שאינו קורא משום דכתיב אשר תביא מארצך, למה מביא הא מהבאה נמי ממעט לי' קרא ע"כ. וכוונת הרשב"ם לפרש שמה שאומרת הגמ' מאי טעמא וכו' פירושו מה פשר הסתירה בדברי רבי מאיר, דהלכה זו ש'מביא ואינו קורא' הוי כעין סתירה מיניה וביה, דכיון שאינו יכול לקיים מקרא ביכורים משום שלא קנה קרקע, א"כ מה"ט גופא ג"כ אינו יכול לקיים הבאת ביכורים שהרי גם לגבי הבאת ביכורים בעינן שיהיה קרקע שלו.

וממשיכה הגמ', אמר לו, דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם, תשאלני בבית המדרש כדי לביישני. אמר רבה, מאי קושיא? דלמא ר' מאיר באילן אחד ספוקי מספקא ליה, ורבנן בשני אילנות ספוקי' מספקא להו. ושואלת הגמ', ומי מספקא ליה? והא קתני 'לפי שלא קנה קרקע' דברי ר' מאיר. ומתרצת הגמ', אימא 'שמא' לא קנה קרקע ע"כ. ופירש הרשב"ם בד"ה מספקא להו - אי קנה קרקע מן הדין או לא, והאי דאמרי לא קנה קרקע היינו משום דיד המוכר על העליונה דמספיקא לא מפקינן ע"כ. אבל מ"מ אינו יכול לקרוא מספק וכפי שמבארת הגמרא בהמשך דמיחזי כשיקרא.

הגאון ר' מאיר שמחה ז"ל בספרו אור שמח בפ"ב מהל' ביכורים הלכה י"ג הביא קושית השו"ת חמדת שלמה [יו"ד סי' א'] ועוד אחרונים בסוגיין וז"ל: "דהנה, על מה דאמר הגמ' משום דמספקא לן אם קנה קרקע או לא מש"ה מביא ביכורים, נפלאתי מעודי, סוף סוף השתא דמספקא לן בדינא וקי"ל דהמוציא מחבירו עליו הראיה, הרי הוא ממון של המוכר ואם קידש אשה בקרקע זו הרי היא מקודשת להמוכר ולא תפסי בה תו קידושי אחר, ר"ל דהוי קידושי ודאי להמוכר ולא קידושי ספק, ולכך לא תפסי בה קידושי אחר, אפילו מספק כיון דממון שלו הוא וכו', וה"נ כיון שכבר פסקו דאוקי ארעא בחזקת מרא קמא דהוא המוכר, תו אין ללוקח קרקע ולא קרינא בהו אדמתך כיון שאין לו קרקע ע"כ. וקושייתו מבוארת שלמעשה הקרקע עדיין ברשות המוכר, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וא"כ איך מביא?

ותירץ הגאון ר' ישראל זאב גוסטמן זצ"ל [קונטרסי שיעורים נדרים סי' י"א הובא גם בקובץ אור המזרח כרך ל"ט עמ' קט"ו והלאה עיי"ש] בהקדם הא דאיתא בגיטין מ"ב - איבעיא להו מעוכב גט שחרור [שחייב לשחררו, כגון אם הקדישו או הפקירו או חצי עבד, אבל עדיין לא ניתן גט שחרור, נמצא שיש כאן קנין איסור שעדיין אסור בבת ישראל אבל אין כבר קנין ממון] אוכל בתרומה או אינו אוכל, קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור, קנין כספו קרינא בי' וכו'. ופירש"י בד"ה מחוסר גט שחרור - כל הנך דאמרי' בהו דיצא לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר ומי שחציו בן חורין דתנן כופין את רבו ע"כ. וביאור איבעית הגמ' היא אם בכה"ג שיש קנין איסור לרבו על עבד כנעני ואין עליו קנין ממון אם גם זה נקרא קנין כספו ויכול לאכול בתרומה או לאו, דאין זה נקרא קנין כספו.

וממשיכה הגמרא: ת"ש דא"ר משרשיא כהנת שנתערב ולדה בילד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וכו' הגדילו התערובת משחררין זה את זה. ופירש רש"י שם בד"ה וחולקין חלק אחד בסה"ד - והאי מעוכב גט שחרור הוא ואין לרבו רשות עליו דלא ידע הי מינייהו עבד וצריכין שישחררו זה את זה, וקתני סיפא הגדילו התערובת משחררין זה את זה, וקתני אוכלין בתרומה. הרי שמעוכב גט שחרור מותר לאכול בתרומה.

ומתרצת הגמרא: הכי השתא, התם אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא, קנין כספו קרינא ביה, הכא לאו קנין כספו הוא כלל ע"כ. וכונת הגמרא בתירוצו, 'התם אם יבא אליהו וכו' דלגבי כהנת שנתערב וולדה, הרי לפי המציאות האמיתית, כלפי שמיא גליא שאחד מהולדות הוי עבד גמור ואיננו מעוכב גט שחרור כלל, רק לגבי הדין הנהוג בפועל, יש על כאו"א מהולדות דין של מעוכב גט שחרור, דבפועל צריך לשחררם. ובכה"ג י"ל, דודאי יש עליהם דין של קנין כספו, כיון שלפי המציאות האמיתית יש לרבו רשות עליו, בין קנין איסור ובין קנין ממון, אף שלפי הדין הנהוג בפועל יש לו רק קנין איסור, וא"כ הוי קנין כספו ממש. משא"כ במעוכב גט שחרור רגיל, כגון בדוגמאות שהביא רש"י של המפקיר עבדו או המקדיש עבדו או חצי עבד וחצי בן חורין, הרי גם לפי המציאות האמיתית יש עליהם דין של מעוכב גט שחרור ויש לרבו עליהם רק קנין ממון ולא קנין איסור. וא"כ אולי בכה"ג אינו נקרא קנין כספו כיון דיש עליו רק קנין איסור ולא קנין ממון, דזוהי באמת האיביעיא של הגמ' שם בגיטין, אי נקרא קנין כספו מחמת קנין האיסור של הבן להעבד או דלמא צריכים גם שיהא בו קנין ממון כדי שיהא נקרא קנין כספו.

עכ"פ אנו רואים יסוד גדול מהגמרא, דלפעמים במקום שצריכים בעלות כגון הכא בתרומה שצריכים שיהיה 'קנין כספו', אף אם אינו הבעלים בהנהגה בפועל, מ"מ אם לפי המציאות האמיתית כלפי שמיא גליא דהוא הבעלים, הוא נחשב לבעלים.

ולפ"ז י"ל דה"נ לגבי ביכורים, כיון דלפי המציאות האמיתית כלפי שמיא יוכל להיות שהלוקח קנה הקרקע במקרה שקנה שני אילנות שהרי ספוקי מספקא לי' וכו' לכך שפיר יש לקרותו אדמתך עכ"פ מספק לגבי הלוקח וצריך להביא ביכורים מספק, דספיקא דאורייתא לחומרא, אף שלפי הדין הנהוג בפועל אמרינן דהמוציא מהבירו עליו הראיה והוי של המוכר לגמרי. והיינו, משום דלגבי אדמתך של הבאת ביכורים אזלינן בתר המציאות האמיתית ולפי המציאות האמיתית יוכל להיות דהוי של הלוקח עכ"ד ודפח"ח. ורבים העירו מפ"ק דב"מ: "א"ל רב חנניא, תניא דמסייע לך, הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ואס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו, נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן וכו'. ומבואר מכל הסוגיא, דעכ"פ אי לא מהני תפיסת הכהן, שפיר נכנס לדיר להתעשר וחל עליו מעשר בתורת ודאי דאל"כ הו"ל עשירי ספק ואינו מעשר כלל ופוטר ממונו. ומוכח שאע"פ שלא זכה בו ישראל אלא מדין המע"ה ולפי המסקנא דמיירי בספק פדיון פט"ח זכה בו נמי הישראל מדין חזקת מרא קמא ועכ"פ מספיקא זכה בו, מ"מ הקדשו הוי הקדש ודאי. ומשמע מזה, דכל שזכה בו מדין חזקת מ"ק הוא בעלים גמור בהחלט. וא"כ אנו רואים שלפעמים יש מקרים שצריכים בעלות ואזלינן בתר הדין הנהוג בפועל ולא לפי המציאות האמיתית. וקצת צ"ע מנ"ל לחז"ל לדון בכל מקום ומקום באופן אחר דלגבי קנין כספו של אכילת תרומה ואדמתך בהבאת ביכורים אזלי' בתר המציאות האמיתית ולגבי מעשר בהמה אזלינן בתר הדין הנהוג בפועל. ועיין בקובץ שיעורים להגאון ר' אלחנן זצ"ל ווסרמן למס' בבא בתרא אות צ"ז שהעיר כעין זה עיי"ש. ועיין שערי יושר [שער ה' פ"ו – פ"ח], קהילות יעקב [בב"מ סי' י"א], בד קודש [בב"מ סי' י"ג לג"ר ב"ד פוברסקי שליט"א], תפארת ציון [סימן י'] ועוד ועוד וחדלו לספור כי אין מספר.....

בחמדת שלמה תירץ שבסוגיא בב"מ העוסקת בספקי בכורות שהם ממון שאין לו תובעים ובשל כך לא זכה בהם הכהן כלל, אפילו אם תפס בהם. אך בשעה שמדובר בממון שיש לו תובעים כגון בדין הביכורים בבבא בתרא, גם אם אנו פוסקים שהקרקע שייכת למוכר מספק מבחינה ממונית, מכל מקום הספק נשאר בעינו ויש גם מקום לומר שהקונה זכה בקרקע, ומשום כך הקונה צריך להביא ביכורים. אולם בס' שיעורי הגר"א שפירא [בב"מ שיעור עשירי] העיר שתירוץ זה תמוה ביותר, שכן גם אם הבכורות מוגדרים כממון שאין לו תובעים, מכל מקום הם ממון של הכהנים ושבט הכהונה זוכה בהם. משמעות הדין של 'ממון שאין לו תובעים' היא רק שמכיוון שלאף אחד מן הכהנים אין עדיפות על פני חברו, לכן אף אחד מן הכהנים אינו יכול ליטול באופן אישי את מתנות הכהונה בעל כורחם של הבעלים, שכן הבעלים יכולים לטעון שהם יתנו זאת לכהן אחר. אולם ודאי שמתנות הכהונה שייכים לשבט הכהונה וזר שאוכל אותן גוזל את ממון השבט ומשום כך הוא חייב קרן וחומש ואשם. ואם בכל שבט הכהונה ישאר רק כהן אחד הוא ודאי יוכל ליטול את מתנות הכהונה בעל כורחם של הבעלים, שכן זהו ממונו. הנתיבות רצה לומר דשאני הסוגיא בב"מ שקנה לגמרי משום שהכהנים התייאשו. ואף כאן העיר בשיעורי הגר"א שפירא שמי אומר שהכהנים התייאשו?? עיי"ש מה שתירץ.  ואין כאן כבר מקום להאריך וכבר אמר בועז לקוצרים "ה' עמכם".

חג שמח ואורות תורה אין סוף!!!