צפיה לישועה

 

מה ענין הצפיה לישועה? הרי לכאורה אין זה בריא מבחינה נפשית לחיות כל הזמן בעתיד. האדם צריך למצות את ההווה, לסחוט את מירב הפוטנציאל הטמון בכל רגע מהחיים, ולנצל כל הזדמנות לעלייה עכשווית, ולא לחיות מתוך צפייה למציאות עתידית. אדם החי כך, מפסיד את ההווה, ולא מרוויח את העתיד – כשיבוא, יבוא בכל מקרה. דוגמה לדבר: בחור שכל הזמן מצפה ומייחל למציאת בת זוגו, ובמקום וללמוד ולהתעלות, הוא שוקע עצמו לתוך דימיונות העתיד. "חי את הרגע!" נאמר לו.

 

קושיא זו בניוה על ההנחה המוטעית שאין תועלת עכשווית בציפייה עתידית. ולא כן הדבר. הציפייה לעתיד משנה גם את הווה וגם מאיץ ומזרז את בואו של העתיד המיוחל. ההווה משתנה, כי האדם חי "גאולה-דיק". המבט מתרחב מעבר להווה המצומצם לעבר עתיד אין-סופי מבהיק, המואר באור עליון. אם תלמיד מתכונן לשיעור כללי בישיבה מתוך ציפייה דרוכה לשיעור, מעמיק במראי מקומות כדי להבין טוב יותר את השיעור, גם ההוה שלו, שעת ההכנה, מושפע מהעתיד והוא מרוויח את שניהם. הלימוד העכשווי יחד עם הבנה משופרת של השיעור והנאה מוגברת עקב הצמאון שלו להבין. בנוסף, הציפייה לישועה היא המפתח להביא את העתיד לתוך ההוה. בכח הציפיה לישועה להביא לישועה, וריפיון ידים, חלילה, בצפייה, שקיעת יתר בהווה, דוחה את הגאולה.

 

"הציפיה לישועה איננה רק על העתיד אלא גם בהוה, לצפות לכל שעה לאפשר שתופיע בה הגאולה, ומבלעדי זה, אין בכח השעה ההיא שתהא מקרבת את הגאולה, ומפני זה הקץ האחרון נעלם זמנו למען יצפו ויחכו אליו בכל שעה. וזהו ענין חבלי גאולה, חבלי משיח מלשון חבלים המושכים. ומכאן הרעה של 'מחשבי קצים' שדוחים את הצפיה על הזמן ההוא שחושבים עליו וכל אלו שחשבו את הקץ חשבו על ה'בעתה' ולא על ה'אחישנה'. ויש שאם הזמן ההוא מסוגל באמת לגאולה נדרש ביותר להגביר את הצפיה עליו, שמבלעדי צפיה אי אפשר שהגאולה תתגלה בו" [ס' מעייני הישועה פ"א].

 

מכיון שעם ישראל נגאל, ואין נגאלים אלא מתוך תשובה, ציפייה לגאולה כוללת אמונה בגדלות רוחו של עם ישראל [הגרי"ד]. "לזאת גם זה בכלל ה'צפיה לישועה' להכיר ולהאמין כי ראויים המה ישראל להגאל בכל שעה ושעה שאף אם רבים הם הלקויים מצד החוץ, טהורים ונקיים הם מצד הפנים, כדברי התקוני זוהר תקון ס' על דרא דעקבתא דמשיחא "טב מלגאו ולבושא דיליה ביש, דא איהו עני ורוכב על חמור", שאם לא מכירים בזה, אי אפשר לצפות לגאולה באותה שעה. לכן יש להעמיק בקדושתם של ישראל ועומק זכותם שהם ראויים תמיד לגאולה' ואם עברה השעה ולא נגאלו אין זה אלא מכבשי דרחמנא, ואין לך רשות להרהר בזה."  

 

"קדושתם של ישראל מצד הכלל שלהם לא נפגמה מעולם והיא בזקוק טהרה כמאז ומעולם. כל החטאים והעוותים, הם אך מצד הפרט ולא מצד הכלל. ואפילו אם מוצאים כלל שלם שכלם נסוגו אחור, אין זה מצד הכלל אלא שכל הפרטים הללו נתכונו לדבר אחד, אבל הכלל הקדש של כנסת ישראל במובן האמתי של מושג הכלל של ישראל - אשר רק הקדושים שבארץ היותר נשגבים יכולים לעמוד על הגובה העליון והמקודש של המושג הזה [כי הוא מושג קבלי מובהק שהאדם הפשוט אינו תופס א.א.] - מעולם לא חטא, ומעולם לא נפגם במאומה, ועל זה נאמר, "גמלתהו, טוב ולא רע, כל ימי חייה" [משלי ל"א י"ב], וכל הכשלונות והעונות וההסרות מאחרי ד' ותורתו לא באו אלא מפני שנחלשה ההתקשרות בכלל במובנו האמתי.

 

ואמנם כשמגיע תור התגלות צעדי הגאולה, ראשית התשובה היא לשוב ולהקיץ מחדש את מושגי הכלל הנעלם של ישראל ולהתנער לאט לאט מהפרטיות, שמתוך זה יחדלו כליל כל החטאים והעוותים הזדונות והשגגות ולא יהיו עוד."

 

ואולי, בהתקרב צעדי משיח, מתרחשים דברים לכלל ישראל כדי לאחד את השורות. ההרגשה [האמיתית] שכל העולם נגדנו, חטיפת הנערים הי"ד שנגעה עמוק בכל לב יהודי בלי להתחשב בצבע וסגנון כיפתו וכובעו, מלבושו וחוגו, ובעיקר הקרב העז שניטש כעת בעזה, כאשר אחינו בשרינו מחרפים את נפשם במערכות אלוקי ישראל, נגד עם שפל שכל חלומו ושאיפתו בחיים הם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ומבתי הכנסת בוקעות תפילות וזעקות לשמירתם ולהצלתם, כל אלו גורמים לחיבור עם הכלל של כנסת ישראל.

 

איך רבי רצה לדחות תענית נדחה

 

"י"ג זמן קהלה לכל הוא ולא צריך [פסוק] לריבויי [שאפשר לקרוא מגילה]". ומקשין העולם, למה צריך קרא לריבויי י"א, הא הטעם של זמן קהלה לכל הוא והיינו תענית אסתר שייך גם בי"א באופן שי"ד חל ביום א' ואז יחול תענית אסתר ביום ה' שהוא י"א. ונראה לתרץ, דכל הזמנים הללו תקנו אנשי כנסת הגדולה וגם את יום התענית אבל כל זה בשנים כתקונם אבל תענית נדחה לא תיקנו. והראיה מגמ' מגילה ה', ביקש רבי לעקור תשעה באב וכו' ואמר ר' אבא בר זבדא, רבי, לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות בשבת היה ודחינוהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים. והקשו בתוס', האיך סלקא דעתך דרבי רצה לעקור תשעה באב, הלא אנשי כנסת הגדולה תיקנו ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אא"כ גדול ממנו? ותירצו, כי רבי רצה לעוקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי ע"כ. וקשה על תירוץ הגמ' דרצה לדחות תענית שנדחה, איך יכול לדחות מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה כקושית התוס' וע"ז אי אפשר לתרץ תירוץ התוס' דרצה לדחות מתשיעי לעשירי [כי מדובר שנדחה כבר לעשירי].

 

וע"כ נראה, כי אנשי כנסת הגדולה לא תקנו תענית נדחה רק אח"כ הדורות האחרונים הנהיגו להתענות ורבי לא בא לדחות את דברי בית דין שקדמו. ולפ"ז לא קשה קושית העולם, דלא שייך י"א זמן קהלה לכל אלא בנדחה וזה לא היה בכלל תקנת אנשי כנסת הגדולה. [ועי' בשו"ת אדני נחשת סי' פ"ח שכתב שתיקנו לא מעיקר התקנה אלא בתורת תשלומין, ובמקרה כזה מותר לבטל דבריהם עיי"ש].

 

ונשוב לדברי התוספות [ה:]. הם הקשו, איך ס"ד דרבי היה רוצה לעקור תשעה באב לגמרי, והא אמרינן כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה של ירושלים, ועוד דהא אין ב"ד יכול לבטל בי"ד חבירו עד שגדול ממנו בחכמה ובמנין? ותירץ דלא רצה לעוקרו אלא מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות. אי נמי, יש לומר דרצה לעוקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי, כדאמר ר"י אילו הואי התם קבעתיה בעשירי.

 

תירוץ לקושיית התוספות

 

ולכוארה דברי התוס' צ"ע, הלא גם על החומרא שיש בט"ב יותר משאר תעניות, הרי זה ג"כ היה תקנת בי"ד בתשעה באב, ושוב אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו אלא א"כ הוא גדול הימנו בחכמה ובמנין.

 

וכן קביעת היום בתשעה באב ולא בעשירי הלא זה היה בכלל התקנה של ט"ב כדאמר ר"י אילו הואי קבעתיה בעשירי, משמע שבי"ד שבאותו דור הם בתשיעי ולא בעשירי וא"כ האיך בקש רבי לעקור בעשירי.

 

ובס' משנת יעב"ץ תירץ קושיית התוספות ונלך לאורו בקצרה. ובהקדם המבואר מדברי הרמב"ם [ממרים פ"ב ה"א וה"ב] דהך דינא דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אא"כ גדול הוא בחכמה ובמנין אינו אלא בתקנה או גזירה אבל בהוראה הדין הוא דכל בי"ד שנראה לו טעם אחר לסתור הרי זה סותר ודן כפי שנראה לו. ותמצית התירוץ הוא שכאן נחלק רבי על הבי"ד בהוראה ולא בתקנה, שהוא סבר שיש עדיין חיוב להקריב אע"פ שאין בית ולכן נחשב כאילו בית המקדש עדיין קיים ואפשר לעקור תשעה באב והבי"ד היה סבור שאין חיוב להקריב ואין לנו בית המקדש. ונבאר...

 

אי' ביבמות ע"ח ע"ב 'בימי רבי בקשו להתיר נתינים, אמר להם רבי חלקנו נתיר [שלא יהיו עבדים לנו], חלק מזבח [שיהיו עבדים למזבח] מי יתיר. ופליגא דר"ח ב"א, דאמר ר"ח ב"א אר"י חלק עדה לעולם אסור [עד שיתירוהו – רש"י], חלק מזבח, בזמן שבית המקדש קיים אסור, אין בית המקדש קיים, שרי'. ופרש"י: ופליגא דר"ח - האי דקאמר חלק המזבח מי יתיר ואע"ג דמזבח בימי רבי לא הוה קאמר דחלק מזבח אסור פליגא דר"ח. הרי מבואר דרבי סובר דמקריבין אע"פ שאין בית והרי זה כאילו בית המקדש קיים ולכן אמר חלק מזבח מי יתיר היינו שגם בזה"ז קיים חלק המזבח. ודעתו כדעת הרמב"ם [ו' ט"ו מבית הבחירה] שמקריבין אע"פ שאין בית [ודלא כהראב"ד].

 

ולכאורה צ"ע, דהאיך אמר ר"ח ב"א אר"י חלק מזבח בזמן שבית המקדש קיים אסור, אין בית המקדש קיים, שרי, והלא ר"י סובר בזבחים [ק"ז ע"ב] המעלה בזמן הזה, ר"י אומר חייב, ר"ל אמר פטור, ר"י אמר חייב, קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא וכו' והיינו דמקריבין אע"פ שאין בית, א"כ האיך קאמר ר"י אין בית המקדש קיים שרי, הלא גם בזה"ז הרי זה כאילו בית המקדש קיים.

 

אלא, שכתב בחינוך [מצוה ת"מ] שמה שמקריבין אע"פ שאין בית, זהו רק היתר להקריב שאין בית אבל אין חיוב ומצוה להקריב בזה"ז כשבית חרב.

 

ומעתה נראה, דביסוד דבר זה פליגי רבי ור"ח ב"א אר"י הנ"ל, דר"י אמר, אין בית המקדש קיים שרי ואע"ג דהוא סובר דהמעלה בזה"ז חייב משום דמקריבין אע"פ שאין בית, מ"מ חלק מזבח שרי בזמן שאין בית המקדש קיים, כיון דאין חיוב ומצוה להקריב קרבן בזמן בית המקדש קיים, משו"ה אין שעבוד על הנתינים משום חלק המזבח בזמן שאין בית המקדש קיים. אבל המעלה בזה"ז חייב, כיון שיש היתר להקריב גם כשאין בית, לאחר שהוקדש הקרבן, הרי זה כראוי לפנים, שהמעלה בחוץ חייב.

 

אולם, רבי סובר, דהא דמקריבין אע"פ שאין בית, זה לא רק היתר להקריב אע"פ שאין בית כמש"כ החינוך הנ"ל, אלא הרי זה כאילו בית המקדש קיים, שעיקר המקדש הוא המקום כדכתיב "המקום אשר יבחר" - ולא המחיצות. ויש גם חיוב ומצוה להקריב קרבן שאין בית אם ניתן הדבר לעשות ולכן אמר 'חלק מזבח מי יתיר', ואע"ג דמזבח לא הוה בימי רבי, קאמר דחלק מזבח אסור, כיון דיש חיוב ומצוה להקריב אע"פ שאין בית, הרי זה כאילו בית המקדש קיים.

 

ואשר נראה דרבי לטעמיה שפיר בקש לעקור תשעה באב, כיון דס"ל דמקריבין אע"פ שאין בית, והרי זה כאילו בית המקדש קיים כנ"ל, א"כ נמצא שהרי זה כלא נחרב הבית, והרי כתבו התוס' [בר"ה י"ח ע"ב] דהא דשאני ט"ב משאר תעניות שרצו מתענין לא רצו לא מתענין הואיל והוכפלו בו צרות, היינו דחורבן בית המקדש תקיפא טפי אבל לרבי דס"ל דמקריבין אע"פ שאין בית והרי הוא כאילו ביהמ"ק קיים, א"כ לא חמיר תענית תשעה באב משאר תעניות שרצו מתענין לא רצו לא מתענין.

 

אמנם, בי"ד שבאותו דור שתקנו שט"ב חמיר משאר תעניות היינו דס"ל כר"י דאע"פ שמקריבין כשאין בית זהו רק היתר להקריב אבל אין חיוב ומצוה להקריב בזה"ז כשבית המקדש חרב, משו"ה תקנו שצום תשעה באב שהוא על חורבן בית המקדש חמיר משאר תעניות. או אפשר לומר דס"ל כדעת הראב"ד שאפילו למ"ד קדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי, וכיון שבחורבן הבית בטל קדושת המקדש לכן תקנו שצום תשעה באב חמיר משאר התעניות.

 

לפי זה מיושב שפיר קושית התוס', דהאיך בקש רבי לעקור תשעה באב, הלא אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. אמנם לפי המבואר, נמצא שרבי היה חולק על בי"ד הראשונים בתקנת תשעה באב לא בתקנות וגזירות בי"ד אלא בדיני הלכה אם בית המקדש קיים גם לאחר שנחרב כנ"ל והלא כתב הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים הנ"ל דהא דאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו זה נאמר רק בתקנות וגזירות בי"ד אבל כשנחלקו בדיני הלכה יכול בי"ד שני לסתור את דברי הראשונים גם כשאינו גדול ממנו בחכמה ובמנין דכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בי"ד שבדורך ואשר ע"כ בקש רבי לעקור תשעה באב משום דרבי לטעמיה גם לאחר החורבן הרי זה כאילו בית המקדש קיים, עכת"ד המשנת יעב"ץ.

 

אמנם, יעויין בחינוך [מצוה תצ"ה] שכתב, אין ב"ד יכול לבטל מה שאסר ב"ד הקודם ואפילו אם יראה בדעתו שאין אותו הדבר אסור מדין ההלכה אא"כ הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ועי' במנ"ח שם שהוכיח מזה, דדעתו של החינוך אינו כדעת הר"מ, אלא אף בענין משא ומתן בהלכה לא יכולים ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין ולא רק בגזירות ותקנות ומנהגים הדין כן אלא גם במשא ומתן בהלכה כך הוא. ואם צודק החינוך, הדרא קושיא לדוכתיה, דאיך רבי חלק על בי"ד שגדול ממנו בחכמה ומנין. ובאמת, מוכח מהירושלמי [הוריות פ"א ה"ב] כדברי החינוך שגם בדברי הלכה אסור לחלוק.  

 

[וכבר כתבו, דודאי אין כונת החינוך דבכל ב"ד דעלמא שדרש לאסור דבר לא יכולים ב"ד אחר לחלוק עליו, שהרי גרסינן בב"ב ק"ל, אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא הדרנא בי. עיין ביד רמ"ה סנהדרין ל"ג שהביא מרב האי גאון שהקשה, אמאי הוצרך רבא להזהיר לרב פפא שלא יקרע את פסקיו, הרי בית דינו של רבא היה גדול מהם בחכמה ובמנין. והוכיח רב האי גאון מהא, שהלכה זו אינה אלא בתקנות וגזירות ולא במשא ומתן בהלכה, דבענין הלכה שפיר מצי ב"ד קטן לבטל דברי ב"ד הגדול הימנו. וע"כ צ"ל שמה שנחלקו הרמב"ם והחינוך, אם גם במשא ומתן בהלכה אין יכולים לחלוק על ב"ד הגדול מהם היינו רק בב"ד הגדול שבירושלים. דדעת הר"מ דאף על בי"ד הגדול שבירושלים מצי בי"ד קטן לחלוק עליהם בענין הלכה. והחינוך סבר דעל הוראת בי"ד הגדול א"א לחלוק. ע"ש בר"מ דמשמע מדבריו דאיירי בב"ד הגדול, שפתח 'דבר בי"ד גדול שדרשו', ובהמשך דבריו כתב 'היאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בי"ד ובי"ד של שבעים ואחד הוא' הרי שמדבר על ב"ד הגדול ובזה הוא שנחלקו, אם יכול ב"ד אחר לחלוק על הוראתם. ועי' בספר המאיר לארץ ח"א סי' ל' אריכות גדולה].

 

למה נשים חייבות בתענית, הרי היא מצ"ע שהזמן גרמא

 

כתב הרמב"ם עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב. ובשו"ע [סימן תק"נ ס"א] כתב, הכל חייבין להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר. וברמ"א - מיהו עוברות ומניקות שמצטערות הרבה אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות, אינן מחויבות להתענות אלא שנהגו להחמיר, ודוקא בג' צומות אבל בט' באב מחויבות להשלים. הרי דאף נשים חייבות להתענות. וצ"ע, דכיון דהויא מצ"ע שהזמן גרמא הו"ל למימר שנשים פטורות מלהתענות. ותירץ בס' גבורת יצחק [על שבת ובין המצרים עמ' קנ"ו] עפ"י הרמב"ם [תענית א' א'], שכתב שמתענים כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב. ובפ"א מהל' תעניות ה"ד כתב הרמב"ם ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. הרי דיסוד התענית לעורר רחמים מן השמים ומשו"ה אף נשים חייבות להתענות וכמו שחייבו נשים בתפלה מטעם דרחמי נינהו [ברכות כ'] עכ"ד ועיי"ש מה שתירץ עוד עפ"י רש"י שם בברכות שסובר שבמצות דרבנן אין פטור זמן גרמא.

 

רחיצה בתשעה באב - בחידושי הגרי"ז ביאר דרחיצה אסורה בט"ב מתרי טעמי, חדא משום איסורא דתענית דאסור גם ברחיצה, ושנית מדין אבלות וכדאיתא בתענית דף ל' כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ. אמנם משום אבלות אינו אסור בצונן רק כל גופו, ובט"ב אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואפילו להושיט אצבעו במים, וזהו רק משום איסורא דתענית, ובהדיא נקט ר"א בפסחים דף נ"ד דאסור להושיט אצבעו במים כדרך שאסור ביוה"כ, הרי דמשום איסורא דתענית קאתינן עלה כמו ביוה"כ.

 

והנה, לפי הכל בו והארחות חיים איסור הרחיצה הוא משום אבלות ולא משום תענית ודלא כהגרי"ז. ומבואר מדבריהם שעל אף שבאבל הקילו ברחיצת פניו ידיו ורגליו, בתשעה באב החמירו. ומבואר בגמרא [תענית ל'] שכבר משעת סעודה המפסקת אסור ברחיצה, והגרי"ז כתב שהוא משום איסור אבלות ולא איסור תענית [שטרם התחיל]. ולפ"ז יהיה מותר ברחיצת פניו ידיו ורגליו בסעודה המפסקת [כמו שמותר באבל] ואילו להכל בו והאו"ח יהיה אסור. ודוק כי קיצרתי מאד [עפ"י הגבורות יצחק עמ' קצ"ט].  

 

שפת אמת דברים תרל"א – תפקיד עם ישראל לקרב כל ההויה אליו יתברך

 

"ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" [ישעיה א' ג'] אומר השפ"א, איך אפשר לומר שאין עם ישראל מכירים את השם כשור שמכיר את קונהו, הלא מברכים ומתפללים אליו יתברך. והבעיר שרצון השם יתברך שבני ישראל יבררו מלכותו יתברך בכל הנבראים, כי כן היה בזמן השלימות שבית המקדש היה קיים, והקרבנו תמידין בכל יום, היה זה קירוב והתדבקות חיות כל הנבראים אליו יתברך, והיו גם האומות בהכנעה מהשם יתברך.  וכך יש לבאר מה שכתוב [שם כ"א] איכה היתה לזונה קריה נאמנה כו'. מה הפירוש קריה נאמנה? איך קריה – עיר – נאמנת? ולמי היא נאמנת? אלא הכוונה, שירושלים הייתה דבוקה בשורש בזמן שכלל ישראל היו במצב רוחני הגון, וגררו אחריהם כל העולם, שאז היו נמשכים כל הנבראים אחר השורש [שגור בדברי השפ"א שאמונה פירושה "המשכה"]. וזה שכתוב 'ישראל לא ידע' כו' שצריכין להמשיך ידיעה וחיבור לכל הנבראים. אבל עכשיו סטו מן הדרך, ונכרת החיבור. היתה לזונה.

 

וביתר ביאור נביא מדברי רבינו [מסעי תרל"ט]: 'זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה כו' - כי בודאי הכנענים לא ראו מעולם בחינת ארץ ישראל. ואכן, על ידי הכנת בני ישראל בכניסתם לשם אז ירד משמים בחינת ארץ ישראל לארץ ישראל הגשמיי, כמו שאמרו ז"ל [זה"ק בשלח נט ב ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה] בית המקדש שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה. וכמו כן ארץ ישראל וירושלים [מכוונים נגד למעלה]. ולכן על ידי כניסת הי"ב שבטים לגבולותיהם אז תפול הארץ בנחלה. וע"ע שם תרמ"ד [ד"ה בפסוק הב']: וזה היה מתנת ארץ ישראל שהבטיח להם הכתוב 'זאת הארץ אשר תפול לכם' פירוש שכמו שנכנסו למטה לארץ ישראל כך נתדבקו בשורש ארץ ישראל למעלה כל אחד במקומו כמ"ש המדרש 'לכם' הוא ראויה. ולזה היו הגורלות, שהראו משמים לכל אחד חלק המיוחד לו, והיה מתנה למעלה ולמטה. וכן מבקשים [מוסף לשבת] 'שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו' פירוש חלק השורש שלמעלה. ובאמת כשבאו בני ישראל לארץ ישראל נתחדשה הארץ וירדה קדושה לארץ ישראל כאשר עתה בעונותינו יצאה הקדושה מארץ ישראל ועל זה אנו מתאוננים [תקון חצות תקון רחל] ערי קדשך היו מדבר, שפנה הודה זיוה הדרה של ארץ ישראל ובעת שנכנסו אבותינו לארץ ישראל ירדה הארת הקדושה לארץ ישראל ע"כ. וחזרה לדברים תרל"א-  ובספר אור המאיר פירש כל שרוח הבריות נוחה הימנו [אבות פ"ג מ"י] שעושה כל מעשיו בדביקות כח הפנימיות שהוא מהשם יתברך, על ידי זה משרה רוח השם יתברך בכל מעשה ונמצא רוח הבריות נוחה הימנו ודפח"ח עכ"ד.

 

ובפרשת במדבר [תרל"ז] "שאף על פי שבני ישראל הם חלק אלקי, והם דביקים בשורש נשמתם למעלה מכל העולמות, ומכל שכן מעולם הזה, אף על פי כן, הלא הם נבראו בעולם הזה, והם בגופם תחת הטבע. אך כשיתרומם נפש הישראלי, וכן בכלל נפשות בני ישראל, הם מרוממים כל הטבע גם כן, ולכן אף שהכל תלוי במזל, עם כל זה, יש בכח בני ישראל להגביה ולשנות כל המזל ולכן נשתלחו לעולם הזה כדי שבעלייתם יתעלה גם הטבע כנ"ל ע"כ. ובאמת, כל יום אומרים תפילת "מזמור לתודה". ופירוש התפילה הוא, שאע"פ שכל אדם הוא פרטי סגור בעניני עצמו, מרגיש לעצמו בעצמו את מכאוביו ואת שמחותיו, אבל הלא הוא ג"כ כללי-מדיני משתתף בחיי החברה ופועל עליה, אשר על כן כל הברכות והישועות, ההתעלות הרוחנית שהוא זוכה לה, מוכרחות להתפשט על חיי הכלל כולו על ידי האמצעים השונים של הובלת הרגשות מאדם לחברו וכל חלק קטן מהתנועות הרוחניות הללו הולך ומצטרף לחשבון גדול, עד שהוא פועל ומשפיע על כל ההויה כולה. מזמור לתודה – הריעו לה' כל הארץ [עפ"י דברי קדוש עליון נ"ע].

 

יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונראה אורות אין סוף!!