נדר בתוך נדר

לע"נ יד"נ ר' יואל בן פנחס הלוי

 

תנינן בנדרים [י"ז.]: יש נדר בתוך נדר [יש אופנים שנדר חל על נדר, שאם נדר ואסר עליו דבר שכבר אסרו, הנדר השני חל], ואין שבועה בתוך שבועה [שבועה אינה חלה על שבועה בשום אופן, שאם נשבע וחזר ונשבע, אין השבועה השניה חלה]. כיצד [נדר חל על נדר]? אמר הריני נזיר אם אוכל [שקיבל עליו נזירות אם יאכל את הככר אשר לפניו, וחזר ואמר] הריני נזיר אם אוכל, ואכל [את הככר ונתקיים תנאו], חייב על כל אחת ואחת [על כל אמירה חייב למנות ל' יום בפני עצמו, ומביא בסוף קרבן ומגלח ומונה עוד פעם ל' יום. ונמצא שחל עליו חיוב נזירות שניה כשהוא בתוך הנזירות הראשונה, וזהו נדר בתוך נדר. אבל שבועה אינה חלה על שבועה, שאם אמר] שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, ואכל, אינו חייב אלא אחת [שאין השבועה חלה לחייבו עליה] עכ"ד. ומבואר שיש דין של נדר בתוך נדר והביאה המשנה באופן של נזירות.

והגמרא לומדת מפסוק "איש כי יפליא לנדור נדר להזיר נזיר לה'" וממה שכתוב "נזיר להזיר" למדים שהנזירות חלה על נזירות. דאי לאו קרא הוי אמינא ק"ו, ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה, נזירות קלה לא כ"ש, ת"ל נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות ע"ש. וצ"ע איך הוי שייך ללמוד דאין נזירות חלה על נזירות מהא דאין שבועה חלה על שבועה, והרי הא דלא חיילא שבועה על שבועה הוא משום דאין נשבעין לקיים את המצוה, דילפינן מלהרע או להטיב דלא חל שבועה כלל על חפצי שמים דלדעת רוב ראשונים [הרמב"ם והרמב"ן הריטב"א והרא"ש] הוי מיעוט דלא חל כלל, לא לקרבן ולא ללאו [לבד משיטת הר"ן דהמיעוט הוא רק מקרבן ולא מלאו], וא"כ איך נילף ק"ו משבועה לנזירות כיון דרק בשבועה איכא גזה"כ דעל חפצי שמים לא הוי שבועה ולא בנדרים. וכתב בשיעורי רבי דוד [נדרים י"ז] שלכאורה מוכח דאף בנדרים היכא דהוי על הגברא כגון נדרי מצוה הוי כשבועות דלא חיילא על דבר מצוה כמ"ש הרא"ש [לעיל דף ח] גבי אשכים ואשנה פרק זה דנדר כי האי דדמי לצדקה ליכא רבויא דיחול על דבר מצוה וגמרינן משבועה דאינה חלה על דבר מצוה ע"ש. וא"ש ה"נ נזירות דהוי חלות על הגברא הוי נמי כמו שבועות דלא חל על המצוה ושפיר קאמר דס"ד למילף ק"ו משבועה דלא יחול נזירות על נזירות.

 

בגמרא מבואר, שבאופן שקיבל עליו שתי נזירויות בבת אחת [כגון שאמר הרי עלי שתי נזירות], הכל מודים שחלה נזירות על נזירות. אבל נחלקו באופן שקיבל על עצמו בזה אחר זה, רב הונא סובר שאם אמר 'הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, דמיגו דמתוסף יומא יתירא חל נזירות על נזירות אבל אמר הריני היום הריני נזיר היום לא. ושמואל סובר דאפילו שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום חל נזירות על נזירות.

 

וכתב הר"ן בד"ה יש נדר בתוך נדר וז"ל: וקרי לה להאי גוונא נדר בתוך נדר, לפי שהנזירות השניה היא חלה בתוך הראשונה אלא שאי אפשר לו שימנה את הראשונה, דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו, היאך תחול לאחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חייל נמי בתר זימנא, אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא ומש"ה קתני יש נדר בתוך נדר עכ"ל הר"ן. וכ"כ המאירי. מפורש בדעת הר"ן, כי חלות הנזירות השניה היא מעכשיו, אלא שהאיסורים של זו השניה חלים לאחר שתכלה הנזירות הראשונה. ויש לבאר איך מתחלקים חלות הנזירות ואיסורי הנזירות.

 

ועינא דשפיר חזי שהגאון רבי אהרן קוטלר [משנת רבי אהרן נדרים סי' י"א ועי' גם בשיעורי הגרש"ש סי' י"ג] כתב ג' דרכים בביאור הענין, ובדרך השלישית [שהיא הדרך המועדפת בעיניו] כתב, שכל נדר נזירות גדרו הוא שבנדר זה הוא מקבל על עצמו התחייבות לנהוג בנזירות ומכח החיוב לנהוג בנזירות שחל עליו ע"י נדרו הוא נעשה נזיר. וגם בנזירות חלה על נזירות כן הוא, גדר חלות הנזירות השניה מהשתא הוא, שהוא מתחייב תיכף להיות נזיר עוד פעם, ולא שההתחייבות עצמה היא על לאחר זמן, דזה הלא לא נדר להיות נזיר לאחר זמן. אלא הגדר הוא שחל עליו מעכשיו חיוב להיות נזיר, ואלולא גזירת הכתוב לא היה יכול לחול עליו חיוב נוסף להיות נזיר השתא בזמן שהוא נזיר אלא שעל זה באה גזירת הכתוב בקרא לנזיר להזיר דאף דכבר יש עליו נזירות, חייל עליו עכשיו חיוב לנהוג עוד בנזירות מחמת נדרו זה והחיוב לנהוג נזירות זה בלבד הוא מה שחל עליו עכשיו אבל גוף הנזירות א"א שתחול ובגמר הראשונה כשהוא ראוי למנות חיילא גוף הנזירות השניה מאליה וא"צ שום קבלה. ובזה מובנים דברי הר"ן [ג' ע"ב ד"ה בל תאחר] על הנודר ואומר הרי עלי להיות נזיר. הגמרא חיפשה מקרה שאדם יעבור על בל תאחר בנזירות, שהרי אם אומר 'הריני נזיר', אין בל תאחר, שמיד הוא נזיר. מציע הר"ן שיעבור על ב"ת במקרה שאומר הרי עלי להיות נזיר ויעבור על ב"ת בדומה לקרבן שהאומר הרי עלי להביא קרבן עובר בבל תאחר. ודוחה הר"ן וז"ל "דאילו האומר הרי עלי להביא קרבן, מחוסר מעשה, דהיינו ההבאה, וא"א לומר שיחול מיד. אבל הכא, כיון שאינו מחוסר שום דבר, הרי הנזירות חל מיד וה"ל נזיר וכו' עכ"ל הר"ן. ולכאורה היה מקום להקשות, הלא בלשון 'הרי עלי להיות נזיר', חסר לשון הקדש הנזירות, שמקדש את עצמו בנזירות, שזו הלשון היא שעושה את החלות. אלא ברור מזה, שחלות הנזירות היא מכח ההתחייבות להיות נזיר וע"י ההתחייבות, חלה הנזירות מאליה.

 

ומקור מפורש הוא מהירושלמי [נזיר ב, ט] על המשנה הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר [פי' שקיבל עליו ב' נזירות, ובתחילה אמר שיהיה נזיר בלידת בנו ואח"כ קיבל עליו עוד נזירות מיד], והתחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו. ומקשי ע"ז, ר' יודה בעא קומי רבי יוסי, ותקדם נזירותו לנזירות בנו, לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זה עולה לאחר שלושים יום, מכרה בתוך שלשים יום מכורה, והקדישה קדשה [פי' דהרי אם מכרה והקדישה לדבר אחר, חל מכירתו והקדישו, ומה שאמר הרי זה עולה לאחר ל' אין לו מקום לחול וא"כ ה"נ כיון שנזירותו קדמה וחלה הרי נזירות בנו שהיא כלאחר ל' לא מצאה מקום לחול ואמאי כשנולד לו בן צריך להפסיק נזירותו ואיך חיילא נזירות בנו]? אמר לא. אמר באומר הרי זו, דילמא כאומר הרי עלי, והאומר הרי אני כאומר הרי עלי עכ"ד הירושלמי. ושינויא דהירושלמי צריך ביאור.

 

ונראה דהירושלמי מחלק בין ענין של התחייבות שחלה על גוף המתחייב לבין ענין של התחייבות שחלה על החפץ. והביאור בזה, שאם התחייב אדם לפרוע כך וכך לזמן פלוני, ואח"כ התחייב חיוב שני וקבע את השני לזמן קודם לפרעון ההתחייבות הראשונה, הנה בזה פשוט, דאם הגיע זמן פרעון של התחייבות השניה קודם שפרע את ההתחייבות הראשונה הרי ההתחייבות השניה נדחית מפני הראשונה ולא מהני הא דזמן הפרעון של ההתחייבות השניה נקבע לזמן קודם. ובדינו של ר' יוחנן, דאומר הרי זו עולה לאחר ל' יום ומהיום שלמים, דב' הדינים חלים על החפץ ואין החלות ע"י חיובא דגברא, בזה אמרינן דהכל תליא בקדימת החלות על החפצא דכיון דכבר חל הדין השני על החפצא, הרי החלות מעכבת את חלות הראשון מלחול. משא"כ בדיני חיוב, דבמקום שהחיוב על גופו, הרי החיוב הקודם חל לכשיגיע זמנו ודוחה להחיוב השני וזהו דס"ל להירושלמי דנזיר הוי כאומר "הרי עלי", דנדר הנזירות הוא קבלת חיוב על עצמו להיות נזיר, והחיוב על הגברא להיות נזיר הוא מה שעושה אותו לנזיר, ומאחר דקיבל על עצמו קודם לנהוג את נזירות בנו אע"ג שקיבל על עצמו את החיוב לנהוג בנזירות עצמו מעכשיו אך כשיגיע זמן נזירות הבן בע"כ חל עליו החיוב לנהוג נזירות בנו שהיא הקודמת, וממילא חלה נזירות בנו, דחלות הנזירות תלויה בגדרי החיוב עכ"ד ועי' בחי' רבי שמואל [יבמות עמ' עמ' ק"ס שמסקנת הירושלמי אינו תואמת את שיטת המהרי"ט הידועה שנזירות היא תואר קדושה, שאם נאמר כן, אין חלות נזירות בנו חלה מיד אלא לאחר לידתו עיי"ש] וע"ע בס' בית יצחק [לגר"י ברטלר שליט"א נדרים סי' כ"ב שהעיר כנ"ל כדברי הגרש"ר], ובס' פתחי נזיר [עמ' ק"ט מה שדחה ביאור זה והציע ביאור אחר בירושלמי] מש"כ בזה.

 

הרמב"ן [מלחמות שבועות י"ב: ובפי' על התורה במדבר ל' ג'] והריטב"א פירשו משנתנו, שהאומר הריני נזיר הריני נזיר חלה עליו נזירות על נזירות, ואם אכל ענבים או שתה יין לוקה שתים משום שתי הנזירויות שעליו, ולאו דווקא נזירות, אלא הוא הדין אם אסר עליו דבר בקונם, כגון שאמר קונם עלי כיכר זו וחזר ואמר קונם עלי ככר זו ואכלו, לוקה שתים משום בל יחל, שנדר חל על נדר, וזהו דקתני במשנה "חייב על כל אחת ואחת", שאם עבר על הנזירות ושתה יין חייב מלקות על כל נזירות ונזירות. אבל בשבועה אין הדין כן, שאין השבועה חלה על שבועה ללקות שתים, שהנשבע שלא אוכל ככר זו, וחזר ונשבע שלא יאכל ככר זו, ואכלו, לוקה רק אחת שאין שבועה חלה על שבועה. ולכך נדר חל על נדר משום שלומדים מ"נזיר להזיר" שנזירות חלה על נזירות וה"ה שנדר חל על נדר.   

 

והביא זאת הר"ן דף יח ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' וז"ל וראיתי לקצת מפרשים [הרמב"ן והריטב"א] שנדחקו להעמידה לומר דכי תנן יש נדר בתוך נדר, לחייבו שתיים על אכילה אחת קאמר [שהאומר הריני נזיר הריני נזיר, חלות שתי הנזירויות יחד, ואם יאכל ענבים או ישתה יין ילקה שתים] שאף בענין זה חמור נדר משבועה שהאומר קונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה [שאסר על עצמו הככר פעמיים] חייב ב', ומי שנשבע ב' פעמים שלא יאכל ככר אחד ואכלו אינו חייב אלא אחת וכו' עכ"ל.

 

אליבא דקצת מפרשים נדר חל על נדר בכל נדרי איסור [ולא רק בנזירות המבוארת בגמרא]. ויש לחקור בשיטתם האם חייבים פעמיים משום מעילה באוסר על עצמו בקונם [עי' נדרים ל"ה] או"ד רק ב' פעמים בל יחל? וכתבו המפרשים שמסתבר שהנודר עובר על בל יחל פעמיים, אולם מועל רק פעם אחת שהרי בפעם השניה שנדר לא הוסיף קדושה בחפצא. אמנם יש מקום לבעל דין לבוא ולומר שהמעילה בקונמות אינה תלוי' בחלות ההקדש אלא באיסורי הנדר ומאחר שהנדר השני מוסיף איסורי נדר אף דין מעילה חל פעם שניה. לפי"ז שונים נדרי איסור מהקדש דעלמא שכן המעילה בנדרי איסור תלויה בחלות האיסורים אבל המעילה בהקדש דעלמא תלויה בחלות הקדש בחפצא, לכן מי שהקדיש חפצא כמה פעמים אינו מועל אלא אחת ואילו מי שאסר דבר בנדר כמה פעמים מועל על כל א' וא'.

 

והשיג עליהם הר"ן וז"ל והשמועה עולה לפירוש זה בקושי ודוחק דא"כ [שאיסור קונם חל על איסור קונם] למה ליה לתנא דמתניתין למתנייה האי דינא בנזירות [שאמר הריני נזיר הריני נזיר], לתנייה בנדרים [שבו פתח "יש נדר בתוך נדר" ולומר שאם אמר "קונם עלי ככר קונם עלי ככר" חייב על כל אחת].

 

ועוד [קשה] דהיכי הוה ס"ד [של הגמרא י"ז:] לאוקמי הא דמי שנזר שתי נזירות [ומנה את הראשונה ונשאל עליה, עלתה לו שניה בראשונה] באמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, דא"כ מאי מנה את הראשונה והלא [לפי שיטת היש מפרשים] כשמנה את הראשונה מנה גם את השניה, דשניהם מנין אחד להם אלא שהוא חייב כשעובר על נזירותו שתים.

 

ועוד, מאי 'עלתה לו שניה בראשונה' [הנאמר בברייתא], והרי אין השניה חלה אלא לענין שאם אכל ענבים בתוך ימי נזירותו חייב שתים ולמה הוא צריך שתעלה לו וכו' עכ"ל.

 

הר"ן דוחה שיטת קצת המפרשים והוא מבאר משנתנו שאין איסורי נדר ונזירות חלים ע"ג איסורי נדר ונזירות. אך דין נזירות חל בנוגע לחיוב למנות ב' פעמים המלאת דימי דנזירות.

 

והנה תוס' [י"ז. ד"ה יש נדר] כתבו שרק בנזיר יש נזירות בתוך נזירות אבל בנדרים אין נדר בתוך נדר ומסבירים וז"ל: "ככר זה עלי קונם [ושוב] ככר זה עלי קונם, לא חייל דאין איסור [נדר] חל על איסור [נדר, וכשיטת הר"ן הנ"ל]. ואף בנזירות דקאמר דנזירות חל על נזירות לאו לחיובי תרתי בחד ל' יום [אינו לוקה פעמיים אם שתה יין, שהרי אין איסור חל על איסור] אלא לענין שיעשה שתי נזירות זו אחר זו [שמונה פעמיים שלושים ימי נזירות. והטעם שבנזירות חלה עליו חיוב למנות פעמיים] דבשלמא התם בנזירות שייך למימר כשאמר ב' פעמים הריני נזיר היום הריני נזיר היום שיכול להוסיף בדבור שני שלושים יום [נוספים על השלושים ימים הראשונים ולכן כשאמר הריני נזיר היום בפעם השניה] משמע שלושים יום חדשים כפעם ראשונה שאמר הריני נזיר היום, שרוצה לומר שלושים יום [חדשים] דהוי השתא כאילו אמר שלשים יום שני פעמים [ומונה שתי נזירויות]. ואפילו את"ל דאפילו אם אמר הריני נזיר ל' יום והדר אמר הריני נזיר אלו ל' יום [שקיבל עליו נזירות באותם ל' יום שקיבל בפעם הראשונה] דחייל לשמואל כמו היום היום [כאילו אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, ואף שאין כוונתו לקבל נזירות פעמיים שהרי פירט שרוצה להיות נזיר באותם ימים שקיבל בראשונה] מכל מקום י"ל דשאני נזירות [מנדר] הואיל ואית ליה [לנזירות] קיצותא [קצבה] שלשים יום [לכך] יש לנו לומר שבא להוסיף שלשים יום חדשים, ולכך שייך שפיר למימר דחייל נזירות על נזירות מעשה זו אחר זו כדפרישית [שאחר שמנה שלשים יום יחזור וימנה שלשים יום נוספים], אבל גבי נדר דקונם, דלית ליה קיצותא אלא לפי מה שמפרש האדם [שאין קצבה לימי איסור הנדר שהכל תלוי במה שפירש], לפיכך אפילו כי אמר ככר זו עלי קונם היום, אינו אסור אלא אותו היום וכי הדר אמר זימנא אחריתי קונם ככר זה היום, אין לנו לתלות דאתא לאסור ולאוסופי למחר כיון דהיום משמע הלכך לא שייך למימר נדר חל על נדר ולהוסיף נדר אחר כמו בנזירות כדפרישית, ולאותו יום גופיה נמי אין לנו שיחול נדר על נדר ולחיובי תרתי קאמר, דאין איסור חל על איסור ואפילו בנזירות אין איסור חל על איסור ע"כ. ודבריהם צריכים ביאור.   

 

 ובס' שבילי התלמוד [לגרש"ב ליברמן זצ"ל עמ' קס"ד] ביאר דבריהם, דהנה בנזירות יש ב' חלקים, החלק הא' - קבלת עצם הנזירות. והב' - הדינים והזמן של הנזירות. והנה דיני הנזירות עצמם אינם תלויים באדם הנודר, והראיה לכך, שהרי מצינו שגם כאשר הוא מקבל על עצמו רק יום אחד, הרי הוא נזיר ל' יום. ועל כרחך, דהגדר הוא דהאדם מצידו עושה רק את הקבלה להיות נזיר ואחרי זה התורה היא נותנת עליו את הדינים והזמן של נזירות. וכיון שכן, נוכל להבין דב'הריני נזיר היום הריני נזיר היום', הוי נזיר ס' יום. דבשלמא אם האדם עצמו היה מחיל את דיני הנזירות אז לא היה שייך לומר שימנה את הנזירות השניה אחרי עבור הנזירות הראשונה שהרי הוא בקבלת הנזירות אמר 'הריני נזיר היום' דהיינו שיחול מעכשיו אבל כיון דהתורה היא הנותנת עליו את דיני הנזירות שייך לומר שכיון שלא שייך לקיים את ב' דיני הנזירות בבת אחת אז התורה נותנת עליו את דיני הנזירות השניה אחרי עבור הנזירות הראשונה משא"כ בנדרים כגון האומר 'ככר זה עלי' בזה האדם מצידו מחיל גם את דיני הנדרים, וכיון שכן לא שייך לומר שאחרי שישלמו ימי הנדר הראשון יצטרך הוא למנות גם את השני שהרי הוא מצידו נדר רק על היום ולא על מחר.

 

אך יל"ע בזה דלכאורה כל זה הוא באומר הריני נזיר סתם או הריני נזיר ל' יום אבל כשהוא מקבל עליו נזירות של מ' יום לכאורה בזה האדם מחיל גם את הזמן של הנזירות שהרי זמן הנזירות מצד התורה הוא רק ל' יום וא"כ נצטרך לומר שבמקרה שאמר הריני נזיר ארבעים יום הריני נזיר ארבעים יום' בכה"ג יודה שמואל דלא חלה נזירותו השניה.

 

או י"ל דכך הוא הגדר דבאמת האדם מצידו עושה רק את קבלת הנזירות אבל ישנם הרבה מיני נזירות דיש מין נזירות של 'ל' יום' שבזה הדינים הם דהוא נזיר לל' יום ויש מין נזירות של מ' יום' שבזה הדינים הם דהוא נזיר מ' יום ויש מין נזירות של נ' יום וכו' והאדם בוחר באיזה מין נזירות הוא מקבל על עצמו אבל לעולם הוא מקבל עליו רק את עצם הנזירות ולא את הדינים של הנזירות ודוק עכ"ד.

 

ובס' משנת אליהו [נדרים סי' ט"ו לגר"א מישיקובסקי זצ"ל] כתב בביאור דברי התוספות, שישנו הבדל בין נדר לנזירות, לגבי נדר אם אמר ככר זו עלי קונם היום אין אמירת היום מבטאת רק כמות הזמן שאסר עליו דהיינו שהאיסור יחול על משך זמן של יום אחד אלא פירושו לאסר עליו הנאת אותו היום דכיון דנדר לית ליה קיצותא אלא האיסור הוי לפי מה שמפרש האדם, א"כ כשאמר ככר זו עלי קונם היום, עיצומו של יום הוא שנאסר בהנאה, דהיום אינו רק ציון הזמן שבו יצא לפועל איסור משך יום אחד אלא דהיום הוי חלק מהחפצא דאיסורא, דהנאת היום היא שנאסרה וכאשר חזר ואמר ככר זו עלי קונם היום ליכא למימר דנתוסף יום אחר לאיסור דהנאת היום הוא דאסר והנאת יום אחר לא נאסרה מעולם והוי דבר המותר.

 

משא"כ בנזירות דאית לה קיצותא, דהיינו דהנדר לקבלת הנזירות הוי יחידה אחת של ל' יום, דכשם דאסור הוי החפצא דאיסורא דנדר, כך ל' יום דהנהגת נזירות הוי החפצא דאיסורא דנזירות ואין לנזירות שום יחס לימים שעומד בהם דאין הימים הללו נהפכים לימי נזירות דאין הנזירות חלה על הימים ורק שצריך לנהוג בנזירות כמות זמן של ל' יום ואפילו כשאומר הריני נזיר היום אין הימים נתפסים באיסור הנזירות דנזירות דאית לה קיצותא מוכרח לעשותה באופן זה שתחול למשך זמן של ל' יום ורק דכיון דאמר הריני נזיר היום תרתי איכא בדבריו, חדא דקיבל עליו לנהוג בנזירות משך ל' יום, ותו דל' יום אלו יתחילו מעכשיו וא"כ אפילו אינו יכול לקיים את קבלתו מעכשיו אכתי רמיא עליה חיובא לנהוג כמות זמן של ל' יום בנזירות. ומבואר היטב דגבי נדר, אם אמר ככר זו עלי קונם היום וחזר ואמר ככר זו עלי קונם היום, ליכא למימר דנדר זה שקבל עליו היום ידחה למחר דכיון דאמר ככר זו עלי קונם היום, הרי פירש איסורו דהנאת היום הוא דאסר עליה והיום נתפס באיסור נדרו וליכא למידחי האי איסורא למחר דהנאת מחר לא אסר כלל, ואיסור הנאת היום א"א לקיים ביום המחרת. משא"כ גבי נזירות, אם אמר הריני נזיר היום וחזר ואמר הריני נזיר היום כונתו לקבל עליו הנהגת נזירות של ל' יום חלשים דומיא דל' יום שקיבל עליו בראשונה ונכלל בדבריו קבלה לנהוג ל' יום בנזירות וגם הוסיף וציין לזמן ההוצאה לפועל של הנך ל' יום יתחיל מעכשיו וכיון דאינו יכול לקיים השתא הנהגת נזירות ב' שקיבל עליו לימים אלו כבר תפוסים בהנהגת נזירות הראשונה וא"א לקיים ב' חיובים של ב' כמויות זמן נפרדות של ל' יום במשך זמן אחד של ל' יום ממילא רמיא עליה חיובא לנהוג נזירות בל' יום אחרים עכ"ד עיי"ש עוד ובס' תוספת חיים [להרה"ג ר' חיים שכנוביץ סי' י"ג]. והנה בסוגיא הזאת ניתן להאריך מאד מאד בכל מיני יסודות ופרטים אבל אין כבר מקום כאן. ועי' בשיעורי ר' שמואל [נדרים סי' ד' וה'], קונטרסי שיעורים [שיעור ט"ז], אסיפת שיעורים [סי' ט"ו], במס' נדרים הוצאת מתיבתא באוצר העיונים, ועוד ועוד ועוד.

 

פרשת נדרים

 

האדם המדבר הוא היותר חשוב מכל דרגות החיים בבריאה מהצומח ומהדומם. ואולם אם האדם נדרש לבעלי חיים, ובעלי החיים לצומחים ולדוממים, הרי שברור שיש בהם מעלות כאלה שא"א למדבר מבלעדיהם. באמת, מצד שרשם גבוהים הם מהמדבר אלא שנפילתם ממקום כ"כ גבוה גרמה להיותם דוממים. המבוקש מן המדבר הוא להחזיר כל הבריאה לשרשה. מכאן למציאות של דברים מותרים ואסורים. אלה אשר דוממים, צומחים או בעלי החיים כאלה בעצמותם ולא ששרשם הגבוה גרם להם להיות דוממים, אינם נדרשים לתיקון, והם הדברים האסורים. אילו היה המדבר עומד בדרגתו הראויה היה אסור לו להוסיף על מה שאמרה תורה גם לא בתור גדר ופרישות. "דייך במה שאסרה תורה". אולם כיון שגלוי וידוע לפניו ית"ש, שאין המדבר יכול להתמיד בדרגתו הראויה וכיון שעיקר תפקידו להעלות הנפולים לשרשם לגבוה מעל גבוה, לכן קיימים הגדרים והסייגים. עיקר הדרישה היא להעלות את הדומם שבארץ ישראל. ולפי שבחוץ לארץ יקשה להעלות את הדוממים אם לא ע"י המשכה מאווירא דכיא וקדישא של ארץ ישראל, לכן גדלה כה גערתו של משה על בני גד וראובן "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים" וזאת מפני שכל עיכוב שמעכבים את ישראל מארץ ישראל מונע בעד תקון ההויה. העלאת הבחינות הנפולות מתעכבת ונשאר הכל הבל ותוהו. ולכן א"א להתפיס נדר אלא בדבר בנדור ולא בדבר האסור, שהרי הדבר האסור הוא מהדוממים השפלים בעצם שאין מדרגתם להעלות ואי אפשר לתלות בהם דבר המותר שיסוד מגמתו להתעלות. [מי מרום קפ"ט – ק"צ]

 

גיליון זה נודב ע"י ידידי אהובי שליט"א החפץ בעילום שמו – שפע ברכות לו ולביתו ולכל אשר לו

 

שבת שלום ואורות אין סוף !!!