הקדמה

 

לרפואת ישי דב בן נרי שנפצע בעין בקרב

 

גיליון זה מוקדש לכבוד אחי וראשים, חריף ובקי, ומשנתו הזכה ונקי, פיו מפיק מרגליות, מחדש חידושים עמוקים ומשמח, שלהבת אש קודש לעבודת הבורא יתברך, מפארי אברכים בשכונת הרמה שלמים, הרב גאון רבי דוד אברהם אהרמן שליט"א, לרגל הלידה בנו- חביבו חיים יהודה נ"י. יה"ר שיגדל לתפארת הוריו יקר וכל עם ישראל, ויתעבד לאילנא רברבי, ותמיד מתוך שמחת לב ומנוחת הנפש, יחד עם אחיו ואחיותיו כן תרבה, האמן ואמן.

 

במאמר הזה, תנסה להאיר את כללי מלחמה מנקודת מבט תורנית, ומעטים הם העוסקים בזה. באשר לשאלה מעשית של גיוס בני ישיבה לצבא, גדול ישראל כבר פסק את פסקם, ואין הכרעה בידי קטן קטן כמוני אלא דבר מסור לגדולי תורה ויראה שהכריע מה שהכריע. ח"ו ח"ו שדיון בנושא מלחמת מצוות, והשלכותיה לימינו, יתפרש כהטפה לבחורים להתגייס. מאידך, חיילים מתים. לאותם חיילים היו הורים, אחים, לפעמים גם נשים וילדים, והם מסרו את חייהם להגן עלינו. עדיני ניפש מתקשה לעכל את חוסר רגישות לסבלם של אחרים, ועדר הכרת טוב על מסירות נפשם, שרואה אצל אנשים מסוימים. חוסר הסכמה עם דרך והשקפת עולמם אינו צריך למעט בצער ובאכפתיות של כל אחד כלפי אחינו בני אברהם יצחק ויעקב. עובדה היא, שהם נהרגו בתור יהודיי מגינים על העם נבחר וארץ הנבחרת. זה מקנה להם מעמד מיוחד בעם ישראל לדורי עולמות - עיין בסוף המאמר.

 

החלק הראשון של דברינו הועתק מספר היקר "לאור ההלכה" של הג"ר שלם יוסף זוין זצ"ל [מלחמות בפרק על]. קשה לא להתפעל מסגנונו מיוחד, מבהירותו, ומהיקפו. בהמשך, ניסיתי לראות הרבה ממה שדנו ראשון ואחרון, אבל מחוסר המקום הייתי צריך להצטמצם. ואם קורא חכם ישמע ויסף לקח - יהא זה שכרה.   

 

מלחמת רשות ומצוה

 

ואין מוציאין למלחמת הרשות [כל מלחמת קרי רשות לבד ממלחמת יהושע שהיה לכבוש את ארץ ישראל - רש"י] אלא על פי בית הדין של שבעות ואחד [גדול סנהדרין] בגמרא למד דבר ממלחמת הדוד [ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע וכו '].. ובדיני מלך נאמר שוב במשנה [סנהדרין כ:]. ומוציא למלחמת רשות על פי בית דין של שבעות ואחד נפסק דין להלכה ברמב"ם "מלחמת מצוה אינה צריך ליטול בה רשות בית דין וכו 'אבל מלחמת רשות אינה מוציא עם בה אלא על פי בית דין של שבעות ואחד ". הרים שמלבד מלחמת מצוה שנצטווה עליה למשה מפי גבורה ומלחמה שהוא על פי הסנהדרין גדול, כל מלחמה אחרת אסורים. ומתעורר שאלה, אם הסנהדרין רשאים להוציא את העם למלחמה בעצמם מבלי המלך או ששניהם מעכבים הסנהדרין והמלך. עמוד על שאלת תוספות יום טוב, והוכחתי מתוך לשון משנה בפרק ב "דבית דין של ע"א לבדם, אין להם הכח לעשות חיל להוציאם למלחמת רשות אלא במאמר המלך, דאה אמרתי שאין למלך בזה שום מעלה אם כן למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך "אלא שיתקשה בלשון הרמב"ם שהמשמעות לדעתו שחובה הוא למלך: אינה רשאי לעשות מלחמה בלא סנהדרין, אבל לא לזכות ויתרון. וא"כ אפשר גם בלעדיו אולם ביין הרקח לרבי אלעזר רוקח מאמשטרדם דחה את הבנת תוספות יום טוב ברמב"ם:.. בחנם באו לחלוק עלינו את השוין, דודאים זה אינו עולה על דעת שתהיה העם רשאים לצאת למלחמה בלי רשות מלך וגם לשון הרמב " "ם משמע בהדיא כן". בשו"ת משפט כהן [סי 'קמ"ה] כתב המסבר עצמו "כשם שצריך למלחמת רשות תנאי של בית דין של שבעות ואחד, כמבואר במשנת דריש פ"ק דסנהדרין, כן צריך גם כן דווקא מלך כמבואר במשנת דפרק ב 'שם, ומוציא למלחמת רשות ... "אף הוא מפרש כך כוונת גמרא בסנהדרין" תנינא חדא זימנא, אין מוציאין למלחמת רשות אלא על פי בית הדין של שבעות ואחד, איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציא למלחמת רשות ". פירוש, אף על פי שצורך בבית הדין של ע"א כבר נשנה בפרק ראשון אבל כמיון שהוצרך כאן בדיני המלך לשנות שדווקא מלך יש לו כוח להוציא למלחמת הרשות חזר עוד הפעם לומר שצריכה סנהדרין גדול. וראיה הוא מביא מהרמב"ם "ותראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת ". הרי כיבוש מצרים יוכל להיות רק במלחמת הרשות הייתי להרחיב גבול ישראל, ולכן באמת התנה הרמב"ם שיהיה על פי בית דין כדין מלחמת רשות ומכל מקום כתב "מלך ישראל".

 

סוגי המלחמות

 

מצינו שבמשנה הוזכר שלש שמות: רשות, מצוה וחובה: "במה דברי אמורים- שחוזר מעורכי מלחמה - במלחמת רשות, אבל במלחמת מצוה, הכל יוצא ... אמר ר'יהודה:. במה הדברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובת הכל יוצא ... "במה נחלק? פרש בגמרא:. "רשות דרבנן [מה שחכם קורא רשות] זו היא מצוה דר' יהודה [ר 'יהודה קורא מצוה], מצוה דרבנן [מה שרבנן קורא מצוה] זו היא חובת דר' יהודה [ר' יהודה קורא חובה] "ושוב שם:. "מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה (שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד - רש"י) דברי הכל רשות כי פליגי למעוטי נכרה דלא ליתי עלייהו ("מלחמה מנע" ), מר (ר'יהודה) קרי לה מצוה, ומר (חכם) קרי רשות".

 

 

 

וברמב"ם [הל 'מלכי פ"ה]: "אין מלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, ואיזו מלחמת מצוה זו מלחמה שבע עמים (והיא חובה שאמר בגמרא, וראה ב"כסף משנה" ו"לחם משנה" שם למה קרא הרמב" ם מצוה) ומלחמת עמלק ועזר ישראל מייד הצר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחמת עם שאר עם כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות גדולתו ושמעו".

 

סוג המלחמה חדשה הכניס כאן הרמב"ם. מלבד שתי מלחמות של כיבוש ארץ ישראל ולהרחיב גבול ישראל, אף מלחמה אחרת - מלחמת התגוננות: "עזרת ישראל מייד הצר שבאה עליהם". הרמב"ם כולל אותה בתוך סוג של מלחמת מצוה, שאין צורך בה בנטילת הרשות מסנהדרין.

 

ב"כנסת הגדולה" תם: בסוגיית סוטה מבואר, שמלחמה "למעוטי נכרה דלא ליתי עלייהו" נחלק בה ר'יהודה וחכם: לר' יהודה היא מלחמת מצוה ולחכמים מלחמת הרשות. למה פסק אפוא הרמב"ם כיחיד נגד רבים?

 

אבל יפה כתב ב"שיירי קרבן" על הירושלמי,, שדבריו תמוהים: "מי איכא למאן דאמר דעזרת ישראל מייד הצר שבא עליהם לאו מצוה היא, דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא אעשה להצילו כדכתיב'לא יעמוד על דם רעך' וכתיב'והשבותו לו' זו אבדת נפש, והא דאמר בבבלי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו, אין פירוש כמו שהבין רב בכנסת גדולה דהיינו להצילם מייד צר שבא עליהם, אלא פירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם המלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למונעם שלא יהיה בם כוח לבוא על ישראל".

 

אף ה"לחם משנה" הבין בדעת הרמב"ם, ש"עזרת ישראל מייד צר" אין זו המלחמה עכו"ם דלא ליתו", שכן כתב, שהרמב"ם כלל מלחמת "למעוטי עכו"ם" בכלל "להרבות בגדולתו "למעוטי ( של מלך) ושמעו", שהיא מלחמת רשות, "דהכונה שתיראה ממנו ולא יבואו עליו והייתי למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו".

 

ב"בית הבחירה" להמאירי כתב מפורש: "לא נחלק אלא שנלחם עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבואו עליהם או שנודע להם שמכין עצמם לכך שלדעת חכמים הרים זו מצוה, ולדעת ר'יהודה כל שלא באו רשות הוא" (ונראה שיש כאן ט"ס : במקום "חכמים" צ"ל "ר' יהודה" ובמקום "ר' יהודה" - "חכמים"). נמצינו למדים: כשהעכו"ם כבר בא, לדברי הכל מצוה היא. דברים מפורשים יותר כתב המאירי בסנהדרין: "מלחמת רשות ר"ל כל מלחמות שאינה לכבוש ארץ ישראל, והיא מלחמת שבעה עממין או שבאו אויבים על ישראל מאיזה הצד, שכל אלו מלחמות מצוה היא ... אבל שאר המלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס האויב, או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו, הרים אלו מלחמת הרשות". [עי 'קובץ תורה שבעל פה ל"א עמ' ע"ג והלאה].

 

אבל אם אין מסוגיית סוטה סתירה לדברים הרמב"ם, על כל פנים אף ראיה אין משם. תניח ש"עזרת ישראל מייד צר" אינה בכלל "למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו", אבל היכן מצינו ש"עזרה" זו מלחמת מצוה היא?

 

ואם מצד הסברא - אין דרכו של הרמב"ם במקרים כאלה לכתוב דין סתמי, אלא מקדים לו: "יראה לי". אלא שיפה כתב ב"מראה הפנים" לירושלמי (סוטה, שם), שמקור המפורש להרמב"ם בירושלמי: "רבי יהודה הייתה קורא מלחמת רשות (ב"פני משה" המגיה: מצוה) כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן ". הרי הבדל ברור: כשאנו הולכים עליהם - מלחמת רשות, כשהם באים עלינו - מלחמת חובה. ואת אשר ר'יהודה קורא חובה, קוראים חכמים מצוה, כמבואר בסוגיית בבלי שם.

 

ועדיין יש להבין: מצוה זו מה טיבה? מקור של ה"שיירי לא מספיק קרבן". להוכיח של הרמב"ם גם מהבבלי הנה שנינו בעירובין (מה, ע"א) דינו:. "אר"י אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל וכו 'בא על עסקי ניפשות יוצאות עליהם בכלי זיינם ומחלל עליהם את השבת ובעיר סמוכה לספר אפילו לא בא אלא על עסקי התבן והקש יוצא בכלי זיינם ומחלל עליהם את השבת ". והנה כידוע ירושלמי (שבת פ"ב, ה"ה) קובע שרק מלחמת מצוה מותר להתחיל בשבת אבל לא מלחמה עליהם הרשות, ומתוך שאמר שאפי 'לא באו אלא על עסקי התבן והקש מחלל את השבת, והרים זו עזר ישראל מייד צר הוא, שמעתי שגם זו מלחמת מצוה. אמנם בעיר סמוכה לספר בא"י הייתה אפשר לומר שכיון שחשש הוא מצד שעל ידה יקל להם לכבוש את הארץ כמו שהכתב רש"י, א"כ הרי זה מצוה מצד כיבוש וישיבת א"י. אולם הרים בגמרא הוסיף על זה שדין זה קיים גם בנהרדעא שבבבל, ועי 'רש"י שם שהוא משום שיש שם יישוב יהודי רצופה. שומע אנו שאין טעם דווקא מצד כיבוש הארץ, אלא עצם עזרה ישראל מייד הצרה היא מצוה ומלחמת מצוה שמותר להתחיל בה גם בשבת. ומכאן מקור לדברי הרמב"ם שעזר ישראל מייד צר מלחמת מצוה הוא

 

 

 

הבדלים בין דין הצלה נרדף לבין דין מלחמה

 

תבוא היום אל עין, לדון בשאלה אם יש דין מלחמת מצוה בימינו. והנה, עזר ישראל מייד צרה הבאה עלינו בוודאי קיימים אלא השאלה היא אם היא מוגדר כמלחמת מצוה על כל השלכתיה. וברור, שנלחם נגד הגויים הבאים עלינו לכלותנו מקיים מצוה, דלא גרע מהצלת הנרדף מהרודף. אלא שיש כמה הבדלים בין הצלת נרדף לבין מלחמת מצוה. וכמו שמנה אותם בקובץ בית יצחק [י"ט עמ 'ר"ס]:

 

א] רבי פוסקים סוברים, שאין חובה להציל את הנרדף אם נסתכן מציל [בניגוד לדעת הב"י חו"מ תכ"ו]. לעומת זאת, במלחמה כל אחד חייב להסתכן כדי להילחם ולמגר את האויב כי זה טבע מלחמה ואם תורת צוותה להילחם, מונח בציווי זה פקוד אלקית גם להסתכן [עפ"י מנחת חינוך מצוה תכ"ד וכ"ה בחי 'הנצי"ב לקידושין מ, ה ובחי' הגרי"ז להפטרה בשלח עה"פ זבולון עם חרף נפשתי למות וכ"ה בנחלת יצחק להג "ר זידל סעמיאטיצקי סי 'ס"ט ובתשו' הדבר יהושע אהרנברג ח"ב סי 'מ"ח ובמפתחות ובס' מקדש מרדכי אילן עמ 'רכ"ח רכ"ט ועוד]. אם לא נאמר כן, בטל דיני מלחמות, שכל אחד יאמר "חיי קודמין" ותסרב לצאת למערכה. ומבט חטוף בתנ"ך יגלה שנלחם הרבה ולא הסתמך על הנימוק של "חייך קודמין" משום שבשעת המלחמה הוא אינו רלבנטי. ויש לציין לדברי אור שכתב שאפילו בשביל הצלה רבה אין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה שמחה [ה"ח רוצח פ"ז]. והגרא"י קוק זצ"ל ב"משפט כהן", מאריך הרבה בדבר ומבדיל בין רבים לרבים. סתם רבים, כל זמן שאין שם רוב האומה, דינם כיחידים, אבל להצלת כלל ישראל חייבת אדם למסור עצמו בתורת הוראת השעה ו"מיגדר מילתא'. "לצורך כלל ישראל דבר גלויה לכל שבית-הדין יתיר לצורך שעה" ולכן "אין צריך אפילו ליטול מבית-דין ". שכנגדו החלק עליו ואמר שלא מצינו "למיגדר מילתא" אלא להציל ישראל מעביר ולעשות סייג לתורה, אבל הרב האריך לחזק דעתו בדברים נכונה ("הדבר התמה שיסתפק שום אדם על כך אם הדבר הנצרך להצלה כלל ישראל לא נקרא למיגדר הרשות מילתא"). ואם אין לנו היום בית-דין סמוכין להתיר הוראת שעה, הרי "הדבר מוסבר הוא שבדבר גדול כזה, הצלה כלל ישראל, שליחותייהו קא עבדינן", כמו שמקבל גר מטעם זה. וכל זה בהצלת כלל ישראל שלא בתורת מלחמת מצוה.

 

בנוגע למלחמה מצוה, מלחמה של "עזרת ישראל", יש לדבר גם יסוד אחר - משפטי מלוכה. לא על דבר שהוא משום כבוד המלך בלבד יש משפט מלוכה, אלא "כל הדבר כללי הנוגע לאומה וגם כל תיקון של הוראת השעה לגדור בפני עושים עולה הכל הוא בכלל משפטי המלוכה". והוא מוסיף: "נראים דברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפט מלוכה היא גם כן מה שנוגע למצב כללי של אומה, חוזר אלה זכיות של משפטים ליד האומה בכללה". ביחוד אם קמתי שופט לישראל ו"כשמתמנה מנהיג אומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, על פי דעת הכלל ודעת בית דין-, ודאי עומד הוא במקום מלך לעניין משפט המלוכה הנוגעים להנהגת הכלל" (וראה שם בארוכה בביסוס דברים בראיות). ראיה גדולה יש להוסיף לדברי רב מלשון הרמב"ן (בהוספותיו לספר מצוות, בסוף מצוות לא יעשה):'מצוה על המלך או על שופט זמן ומי שהעם ברשותו ... ". אולם, יש לדייק שכתב "דעת ביה"ד" ובחירה מנהיגים היום לא נעשה עפ"י "דעת ביה"ד". ועי 'בדברים הגר"א וולדנברג זצ"ל [בס' הלכות המדינה ח"א פ"ה] שבססתי את דברי המשפט כהן עפ"י חתם סופר והאברבנאל. והעי 'הבס' 'על גדות ים התלמוד' [הפרק תקף של שלטון עמ 'והלאה קס"ו]. אמנם בשו"ת פאת כתב שלא שייך דינא דמלכותא שדך [צ"א סימן] כלל בבנים פריצי עמנו, ועל כן אין לומר דין זה בכנסת שיושב בה כמה שונאי דת ". גם בשו"ת מנחת יצחק כתכ 'יש לדון בכלל אם שייכת במדינה זו דינא [קל"ח ח"ז סימן] דמלכותא דינא, כיון שמשפטיהם לקוחים ממשפטי העכו"ם בעוונותינו רב ". אולם כבר הוכיח בשו"ת יחווה דעת [ס"ד ח"ה סימן] מתוס 'כסנהדרזן [כ ב ד"ה מלך] שגם לגבי המלך אחאב שהיה מלך רשע נאמר פרשת מלך ויש בו דינא דמלכותא כעניין כרם נבות היזרעאלי. ועי 'בקובץ תורה שבעל פה [כ"ה עמ' ע 'והלאה] במאמרו של הגר"י גרשוני על מלחמת שלום גליל בהלכה.

 

ב] המצוה להציל נרדף בנפשו של רודף קיימת דוקא באופן שאם לא יציל את הנרדף, יודע בוודאי או באומדנא קרוב לודאי שיאבד נפשותיו של נרדף. וכן איתא בסנהדרין דף ע"ב - אם ברור לך דבר כשמש שאין לו שלום עמך, הרגהו ואם לאו -. אל תהרגהו וע"ש ברש"י שכתב "אבל מספק אל תהרגהו" ע"ע פסחים דף ב ד"ה הכי קאמר וז "ל ובלילה - אם מספקא לך כלילה וכו '. יהיה בעיניך כגנב ולא ניתן להורגו ע"ש ואף דבמדין המחתרת מבוארת דאזלינן בתר אומדנא, מ"מ צריכה אומדנא קרוב לודאי [עיין שו"ת כוח שור סימן כ' ואגרות משה [חו" מ ח"ב ס 'ס"ט ענף ב', שו"ת אחיעזר [חלק א 'ס' "ג]. ואילו במלחמה המבוארת בעירובין הדף ס"ה דבעיר הסמוכה לספר יוצא אפילו בשבת אפילו כשהעכו"ם בא רק על עסקי קש ותבן מטעם שאם לא יצא אז הארץ הנוחה ליכבש לפניהם ואף שאינו מן ההכרח וגם אין שום אומדנא שהעכו"ם יהפוך לרודפים הבאים על עסקי ניפשות . הרים מוכחים, שאע"פ שלא שמשייך בזה דין רודף, מ"מ מותר לצאת לקראתם מדין המלחמה. אמנם עיינו ביאור הגר"א [חו"מ ס 'שמ"ח ס"ק ע"ד] שכתבת לבאר הדברים הרמ"א שפסק דמי שהתעסק בזיופים יכול למסרו ורודף הוא וכו 'ואף שאינו רק חששא כמו במסור וכן מחתרת וכיוצא עכ"ל.

 

הריגת חפים מפשע במלחמה

 

ג] בדין רודף, פשוט שמותר להרוג את הרודף בלבד כדי להציל את הנרדף, משום שאין אומר "מאי חזית דדמא דנרדף סומק טפים, דילמא דמא דרודף סומק טפים". אבל אם בהצלת נרדף כרוך הריגת אדם אחר שאינו רודף, אסור להרוג אותו, ואדרבה אומר "מאי חזית דדמא דנרדף סומק טפים" אולי דם של עומד בצד סומק טפים. לעומת זאת, בשעת מלחמה יש צד לומר שמותר להרוג גם אנשים חפים מפשע המונע בעד ישראל להצליח במלחמה, וכפי במלחמה האחרונה, אזחרים נהרגו, וצה"ל חטף הרבה ביקורת בעולם על כך מניע לביקורת פשוט למדי שקרה שהרבה -. אסור ליהודי להגן על עצמו, כי בין כה אין לו זכות קיום, וכאשר באו ערבי להרגו, הוא צריך להיכנע ולמות, עפ"ל. נראה מה אומר תורה קדושה בעניין. הגר"א וייס שליט"א כתב תשובה בנושא, ונביא חלק מדבריו. 

 

הנה יש לעיין בזה מצד דין רודף, דכאשר אוכלוסייה אזרחי תומך ברוצחים אלה, אולי חלו גם עליהם דין רודף אחרת חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו, ואף שאין הם רודפים אחרינו להרגנו בפועל, כבר כתב האחרונים דגמו ע"י גרמא רודף היא והתורה התיר דמו, עיין מש"כ באחיעזר ח"א סימן י"ח ובדברים יחזקאל סימן כ"ו (ועיין מש"כ בזה במנחת אשר לב"ק סימן י"ג).

 

אך באמת אין זה נכון, דאף אם אניח דרודף ע"י גרמא הוי רודף, אין זה אלא ברדיפה ישירה אלא שאינו עושה מעשה הריגה, אך אין להוכיח מזה דגם רדיפה עקיפה יש בה דין רודף, ופשוט לכאורה דאנשים נשים וטף שאינו רודפות באופן ישיר אחרינו להרגנו נפש, אין בם דין רודף אף אם הם תומכים בטרור ומעודדים את רוצחים ותומכים בם, ובפרט כאשר אפשר שבין הרוגים יש קטנים שאינם בנים [לדיעה, גם מבוגרים שם אינו בני דעת .... א.ה.] ואנשים תמימים שאינו תומכים דעת ברוצחים אלה. [א.ה. לעומת פקפוקיו הגר"א וייס שליט"א, לבעל שו"ת העמוד הימן (סי 'ט"ז פרק ג') היה ברורות שאם אוכלוסייה נותן מחסה לרוצחים, מעודד ותומכת, חל עליה דין רודף של עיי"ש. במציאות של המלחמה הנוכחית בעזה, תחול על אזרחי דין רודף בדיוק כמו לרוצחים עצמם. ויש עוד לדון מטעם אחר וא"א לפרש בכתב. ועי 'בס' משנת פיקוח נפש (סי 'מ"ו) אם מותר להרוג תינוק בוכה כשמסתתר מרוצחים]. 

 

ולכאורה היה אפשר לתת טעם אחר להתיר הריגת אזרחים כדי להכחיד את המחבלים ימ"ש, וזאת עפ"י דברי החזו"א מחודש בסנהדרין [סי 'כ"ה], דאם יש חץ שהולך להרוג אנשים רבים ויש בידנו להטות את החץ לצד שבו יש מעט אנשים, מצווים אנו לעשות כן כדי להציל את הרבים, ואף שפשוט דאין להרוג את היחיד כדי להציל את הרבים וכל עושה כן רוצח הוא וחייב מיתת בי"ד, ויתיר מזו למד בפ"ח מתרומות מהשנה י"ב "תן לנו אחד מכם ונהרגת ואם לאו תהרוג את כולכם, תהרוג כולם ואל תמסור להם הנפש אחת מישראל "הרי דאף אם גם היחיד היה נהרג אילולי מסר אותו, אעפ"כ אין מוסרי האדם להריגה כדי להציל חביריו, וק"ו שאין לעשות כן כאשר היחיד לא הייתה כלל בכלל הסכנה , מ"מ חדש החזו"א דאין זה אלא כאשר מדובר במעשה אכזרי כגון מסירת אדם לרוצחים להמיתו אבל במעשה ההצלה יש להציל את הרבים אף שבכך אנו גורמים למות מעטים.

 

ויש לדון לפי דבריו, שכאשר אנו יורים אל אלה היורים בניו טילים וכדו ', מדובר במעשה הצלה שאין להימנע ממנו, אף אם בכך אנו הורגים אף אנשים חפים מהפשע. אך גם סברא זו יש לדחות, דמלבד מה שדברי החזו"א המחודש עד למאוד, ולולי דבריו היו נראה פשוט דבשום פנים ואופן אין להרוג את היחיד כדי להציל את הרבים, נראה דאף אם תניח כדבריו, אין נדון דומה לראיה, דהפצצת בית שיש בו אנשים חפים מהפשע, אינו מעשה ההצלה אלא מעשה ההריגה, אלא שהתורה התירתו משום שהבא להרגך השכם להורגו, אך אם אהרוג אלה שכלל לא באו להרוג מה יתר יש להירגם, ועוד דמים לידנו אתקע שאנו הורגים את המעטים להציל את הרבים, ושמא במקרה מסוים הורג אנו את רבים כדי להציל את המעטים או שמא אין בזה הצלה כלל, ודו"ק כי קצר. [א.ה. סביר להניח, שהורג מעטים כדי להציל את הרבים, וכל יחיד שם תעשה כל שבכחו להרוג את כולנו].

 

אמנם נראה בזה, דאף אם לא נמצא היתר לני"ד בדינים כללי של רודף והצלה, דיני מלחמה שאני, ובתורת מלחמה מותר לפגוע גם באזרחים חפים מפשע כשאי אפשר בלא"ה.

 

אמנם הלכה זו לא מצינו בדברים הגמ 'והפוסקים, אלא בתנ"ך ובמפרשיו, וזאת משום שמאז חורבן בית מקדשנו וביטול מלכות ישראל לא הייתה שאלות אלה נוגעים למעשה ומעטו לעסוק בסוגיות אלה של המלחמה ואופן ניהולה, ובהכרח אתבסס על מלחמות ישראל כפי שמבואר בתנ"ך ובדברי המפרשים לדוריהם בבואנו לקבוע מסמרות בסוגיא זו.

 

והנה נראה להוכיח מכמה מקורות שבשעת מלחמה אם אי אפשר לפגוע בלוחמים שבאו עלינו להרגנו אלא באופן שיפגע ויהרוג אנשים תמימים, מותר לעשות כן, ובטעם דברים מביאים בס"ד שתי דרכי הבנה כפי שיבואר לקמן.

 

כתוב בתורה בפרשה ותשלח (בראשית ל"ב ח ') "ויירא יעקב מאוד ויצרתי לו" וברש"י שם "ויירא שמא תיהרג, ויצרתי לו שמא תהרוג אחרים", ועי"ש במזרחי ובגור האריה למהר"ל, דאין הכונה שהייתה צרה לו שמא אצטרך להרוג את עשה אם לא ארצה בדורון להתרצות עימו, דאם כן הרי אמר תורה הבא להרגך שכם להורגו, אלא שצר היה לו שמא נצטרך להרוג עימו גם אנשים שהיו עימו. והמזרחי כתב דאף שגם הם הרודפים היו שבא להרוג את מחנה יעקב מ"מ חשש יעקב שמא בסערת הקרב יהרגם אף ביכול להציל באחד מאבריו. והמהר"ל כתב דאף שמסתמא בא להרוג ולכן המותר היה לו להירגם מ"מ שמא לא באתי כלל בכונה להרוג וא "כ הו"ל חטא בשוגג עי"ש.

 

ודבריהם דחוקים מאוד ולול"ד נראה דזה דרך המלחמה וכיון שמחנה עשה בא להילחם ביעקב מותר להשיב מלחמת שערה וכיון שניתן רשות להשמיד שוב אינו מבחין בין טוב לרע, ואף אם תהרוג חפים מהפשע הקולר תלוי על צוארי אויב ולא צוארי המתגונן להציל ניפש, אך מ " מ הצטערתי יעקב איש תם שמא תהרוג חפים מפשע, עי"ש.

 

ויש להעיר בדברים המהר"ל בגור ארית דלכאורה סותרת דברים עצם באותה פרשה (שם ל"ד י"ג) בהתייחסו לדברי הרמב"ם והרמב"ן שנחלק במעשה דשמעון ולוי שהרג את כל בני שכם שטמא את דינה אחותם, מאיזה דין עשה כן, וכתב המהר"ל "ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמים שני אומות כגון ישראל וכנענית ... ולפיכך הותר להם ללחום כדין האומה שבאה ללחום על אומה אחרת שהתיר תורה ... .כיון דפרצו להם (כשטמא את דינה) מותרים ליקח נקם מהם, וה יחלה" נ כל המלחמות כגון צרור את המדינים ... .ואע"ג דהיו הרבה שלא עשיתי, אין זה חילוק כיון שהיה באותה האומה שעשה רע להם, מותרין לבא עליהם למלחמה וכן הם כל מלחמות ".

 

ולכאורה מתבאר מתוך דברים המהר"ל דזה תורת המלחמה, שכל אומה נחשב לגוף אחד וכל משתייך לאומה שאנו נלחמים בה הותרתי דמו, דכיון שהתיר התורה להילחם באומה זו כל בני האומה כגוף אחד הוא והותר דמם, ולכאורה נראה לפי הדרך זו, דאף לכתחלה מותר להירגם ואין צריך להשתדל בהצלתם של אלו שלא חטא דהותרה הוא ולא כדחויה, אך לפי"ז סותר המהר"ל את דבריו בפרשה זו גופה.

 

ולכאורה צריך לומר באחד משלשת דרכים:

 

א. אף שאכן הותר דמם, וכן ביעקב אבה מ"מ יעקב מרוב החסידות וטוהר לבב, הצטער על איבוד כל נפש שאין בו משפט מוות ומדת החסידות שנו כאן, אך אין דרך זו נראית בכונת המהר"ל.

 

ב. דברי המהר"ל נאמר רק במלחמה בין שתי האומות כמבוארות בדקדוק לשונו דרק כשאנו נלחמים באומה כגון במלחמת מדין וכדו 'הותרת דמם של כל בני העם, משא"כ ביעקב ועשה שהאחים היה, אלא שעשה באו להרוג את יעקב וכיון שלא מלחמת עממין יש כאן לא הותרה דמם של חפים מפשע, ודברי המהר"ל לא נאמר אלא במלחמה שבין שני עמים.

 

ג. לולי הדברים המהר"ל נראה טפי, דאף שכך דרך המלחמה יש להצטער על הריגתם של חפים מהפשע, אך כאשר אין ברירה והמנוס מותר לפגוע אף בחפים מהפשע, ובני יעקב צדיקי שמעון והלוי חשב בלבם דלגודל עזות המצח של השכם בן חמורה שהעז לטמא את בת יעקב אין מנוס מלהרתיעם מלעשות כן, ע"כ דן שיש להרוג כל זכר מבני העיר, ויעקב אביהם לא כן עמד וכעס עליהם כמבואר בכתובים.

 

ומ"מ נראה הדש דרכי הבנה יש ביסוד הלכה זו, הבנת המהר"ל דבשעת מלחמה אין אנו מביטים על היחיד, פרט, אלא על העם כולו כאשר שתי אומות נלחמות זו בזו וכל בני עם כאיש אחד הוא, ולולי דבריו היו נראה יותר, דדין מיוחד הוא בתורת מלחמת דיש להרוג את החיילים לוחמים בי אף כאשר תהרוג עימם אף מי שלא חטא, במקום שאי אפשר בעניין אחר.

 

"ויאמר שאול אל הקיני לך סר רדה מתוך העמלקי פן אוסיפך עימו ואתה עשייתה החסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים וייסר קינים מתוך עמלקי" (שמואל א 'ט"ו ו').

 

ומפשטות כתובות מבואר דיש להזהיר את החפים מפשע לסור מעל חוטאי חייבי מיתה ולאפשר להם לעשות כן, אך אם לא נעשה כן יש להילחם אף אם גם הוא, וכמו שאמרו שאול לקינים שאם לא תסורו מעם העמלקי יסף אף הוא עימו יהרוג. אמנם מדקדוק לשון משמע, דאף אזהרה זו שאמרה שאול לקיני לא מעיקר תורת המלחמה היא אלא לפנים משורת דין משום שעשה טוב עם ישראל, ולפי הבנת המהר"ל דההיתר לפגוע באזרחים תמימים אינה אלא משום דבני עם אחד הוא וכל בני עם שנלחם כאיש אחד הוא, אפשר דמעיקר הדין נצטוה להפרישם דהקיני לא מבני עמלק היה, וצ"ע.

 

"ויהי עליי הדבר ה 'לאמר דם לרב שפך ומלחמות הגדולות עשה לא בנה בית לשם כי דמים רבים שפך תרצה לפני" (דברי ימי א' כ"ב ח ').

 

וכתבתי שם הרד"ק "ובאמרו הדמים לרוב שפכתי ארצה כי הדם הנקי היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה וזה לפני, גם בדמי הכהנים היה הוא הסיבה כמו שאמר הסיבותי כל נפש בית האב, גם בדמי הגויים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהייתה בם אנשים טובים וחסידים ואעפ"כ לא נענש עליהם כי כונתו לכלות רשעים שלא יפרוץ בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתית לא יחיה איש ואישה, אבל כיון שיזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעתי מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה כמו שמנע להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שברזל עושה ממנו כלי הריגה לא תעשה ממנו כלי שלום ברוב "

 

ולמד אף מדבריו, דמעיקר הדין אין להימנע מהריגת הרוצחים אף אם חפים מהפשע נהרג עמהם, ומשום כך לא נענש דוד על דם רב ששפך, אלא שהמ"מ מנע קב"ה מלבן את בית הבחירה, דמ"מ יש בזה פגם מסוים של שפיכות דמים . וגם מדבריו יש להבין כפי שיתבאר לעיל דבודאי יש להשתדל במניעת הריגתם של אלה שלא פשע ולא חטאו אך כשאי אפשר גם הם נספים עם אלא שבקרבם שמצוה להירגם, ודו"ק בכל זה.

 

ושו"ר בספרים (שופטי אות קצ"ט) "כי אקרב אל העיר להילחם עליה ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים" ומכאן שנצטוינו על רחמים במלחמה, אך שם באות כ 'אמר דבמלחמת מצוה "אף להרעיבה ואף להצמיאה ואף להמיתה במיתת תחלואים "עי"ש. ועוד יש להאריך בזה במה שיש להבחין בין ישראל לעמים ואכמ"ל עכ"ד.

 

גדרם של מלחמות תקופתנו

 

בתקופת מלחמת שחרור פנה רב ראשי דאז הריא"ה הרצוג זצ"ל לה"ר משולם ראטה זצ"ל לקבל חוו"ד בנושא זה לדעת שואל יש לראות במלחמת שחרור מלחמת מצוה משתי סיבות:. א] עזרת ישראל מייד צרה, ב] הוא נועד לקיום מצוות כיבוש הארץ ויישובה. 

 

הר"מ ראטה [קול מבשר ח"א סי 'מז] פקפק בסיבה שנייה "בדבר זה צריכה להתיישב הרבה, כי הרמב"ן חושב למצוה לדורי כיבוש הארץ לרשת אותה ולהשתקע ולהתיישב בה בתור בעלים כמו בימי יהושע אבל אם כובש עכשיו הכפר ערבי במדינה ערבית או בינלאומי כשטח סביבות ירושלים כתכנית של החלטת או"מ האחרונה שזוהי דרישה והתקוה המאקסימאלית שלנו לעת עתה ואף אם אזכה שיבטל או"מ את החזרה ותקיים את החלטת חלוקה, הלא נהי 'מוכרח גם אחר כיבוש לצאת משם ולמסור מקום לבעלים אחרים ". [ ויש לציין שמטרת המלחמה האחרונה לא היה כיבוש עז, מה שהייתה אולי הופך אותה למלחמת מצוה לדעת הרמב"ן, שקבע שאף בזמן הזה יש מצוה לכבוש את ארץ ישראל 'ושלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות ". יש גם לציין לדיון באחרונים אם עזה נחשב שטח ארץ ישראל, ואין כאן מקום להאריך]. 

 

כן כתב בספר מרחשת [סי 'כב ז]' ואמר דודאי מצוות יישוב א"י נוהג בנשים כבאנשים אבל מצוה זו אינה מתקיים בישיבה לבדה כי אם ג"כ בקנין קרקע בא"י וכמפורש בקרא 'וירשתי אותה וישבתי בה' שצריך ירושה וישיבה ובחדא מינייהו אין המצוה מתקיים ". בשו"ת הישועות מלך [יו"ד סי 'ס"ו] הסביר שעיקר המצוה של ירושה והישיבה הוא שנהיה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ושהארץ תהיה תחת ירושתינו ולא שיבואו ביאה ריקנית. ועיין במאמר המסייר שטחים מא"י כמקום פקוח נפש [להראשל"צ הר"ע יוסף שליט"א תחומין ח פרק ז] שקבע ע"פ דברי ישועות מלכיו אלו ששטחי יהודה ושומרון שנכבש במלחמת שש ימים מאחר ואין לנו שליטת מליאה על כל נעשה בם לא נחשב זה לכיבוש גמור שציווה עליו התורה. והוספתי, שכיון שאין בידינו לגרש את הערבים משם ואפילו את האומות עובדה עבודה זרה אין בידינו להזיזם כל שהוא ממקומם וכל זה מיראת אומות העולם. לכן ברורות שאין זה בכלל מצוות הכיבוש שעליו ציותה התורה לפי הדברים הרמב " ן. ולכן לדבריו, אין עלינו להסתכן על החזקת שטחים אלה. ועיר בקובץ תורה שבעל פה [מ"ב עמ 'ע"ז] שדבריו צ"ע שהרי יש פוסקים שרואים קנין בעצם כיבוש מלחמה, מה עוד שבאותם שטחים התיישבו יהודים רבים ובנו שם את ביתם בערים ובכפרים.

 

מלחמה המתמשכת

 

ועינא דשפיר חזי בס ' בעקבי צאן '[סי' מ"ב] שכתב, שאף שאין ערבי יורים מפציצים ומפגיז בפועל, בכל זאת, עפ"י הלכתי עם ישראל היום הוא במצב של מלחמה עם הערבים. שהרים בסוף הקיץ בשינה תש"ל ג"כ היה יהודים בארץ ישראל במצב של שלום בין מלחמה למלחמה וחטף מחבלי הערבים שני מטוסים מלאי יהודיי תיירים בחזרתם מא"י לארה"ב ולקח אותם לירדן ואיים להרוג את כולם [כדרכם "בקודש" ... .] ובין שבויים היו גאון הר"ר יצחק הוטנר ז"ל ראש ישיבת רבנינו חי ברלין. ועלה אז על לב החבר מתלמידיו עשיר להגיש כמה מיליון דולרים למשרד חוץ של ארה"ב שיעביר הם הון זה לערבים המחבלים ימ"ש ע"מ שתשחרר את רבם הגר"י הוטנר. ודן אז רבנים בדין המשנה גיטין מה דאין פודין את שבויי יתר על כדי דמיהם ובגמ 'איתא טעם דלא לגרבו ולייתו טפים. ולפי הטעם הזה אפילו ירצה קהל לתת מעצמם יהיו אסורים ולא רק שאין מטריח על הציבור לחייבם לפדות בסכומים כה גדול. אך עיי"ש בתוד"ה דלא לגרבו דבשבוי המופלג בחכם המותר לפדותו אפילו ביותר מכדי דמיו, והובא הדברים שבו"ע יו"ד [סי 'רנ"ב ס"ד] והיה מן הרבנים אז שהיה סבור לומר שאף הגר"י הוטנר היה דינו כן כת"ח מופלג ואשר על כן יש לפדותו אפים 'ביותר מכדי דמיו. וטען אז כנגדם הג"ר יעקב קמינצקי ז"ל שאין חשבון הזה צודק כלל, שכל דין ההוא של פדיון שבוי אינו קיימים אלא בשעת השלום אבל בשעת המלחמה א"א לומר שמחויבים להפסיק מללחום ע"מ לפדות את השבויים בממון, שהרי ע"י כן נמצינו מסייע לאויב באמצע המלחמה כי ע"י מתן כספים גדול לאויב הלא תוכל לחזק עוד יותר את מאמצם מלחמתי. ובשנת תש"ח הקים יהודים בא"י, ונלחם בם כל הערבים שסביבותיהם, ואף שכבר הופסק האש זה כמה השנים, המכ"מ ערבי עדיין לא השלמתי עם המדינה [חוץ ממצרים שעשה הסכם שלום עם ממשלת ישראל]. ונמצא שכל המלחמות וכל הפרעות הממשלה וכל המלחמות שעורכים עד הימים ועד בכלל, הכל המשך מאותה המלחמה הראשונה מלחמת השחרור, והיות שעם ישראל הייתה בשנת תש"ל במצב של המלחמה, אסור הייתה למסור כספים למשרד החוץ של ארה"ב ע"מ למסרם למחבלי עכת"ד. [למעשה אנשים משרד החוץ מיאן מלמסור כספים לערבים ולא היה על מה לפלפל בכלל. אבל ברוך שם רב הוטנר יצא בשלום].

 

ועפ"י הדברים האלה היו נראה לומר דהוא דין ובאמת ק"ו הוא בזה"ז שארץ ישראל עומד הוא במצב של מלחמה וכל הפרעות והמהומות שבימינו דינם עפ"י הלך כהמשך מהמלחמה הראשונה, מלחמת השחרור, שהרי הערבים טוענים בפירוש ובפה מלא שהם רוצים את ירושלים ואת תל האביב ואת חיפה וכו 'וכו' וממילא צריכים אנשי צה"ל לנהוג עם כל משתתפים באלו הפרעות כמו שנוהג בשעת מלחמה ממש, שאם יש צורך בכך, שיירו בם ע"מ להרוג ואם יש צורך בכך כי לפעמים מן הנמנע לברר מי הוא מחבלים המארגנים את פרעות ואת המהומות רשאים וחייבות צה"ל להכות ואף להרוג כפי דרושה לנצח במלחמה אף אחרים מאותה אומה שהם חפים מפשע וכמבואר בגור אריה למהר"ל מפראג לפ 'ותשלח. וכן נראה נמים לומר דהואיל ומצב כעת בארץ הוא מצב של מלחמה שאין להתחשב בסכנת ניפשות של היחידים וכאשר הביא מדברים המנח"ח והנצי"ב ומדברי שאר מחברים עכת"ד.

 

והנה, מפשטות הדברים הרמב"ם [פ"ה מלכי ריש] כדי להגדיר מלחמה כמלחמת מצוה, צריך מלך. נמצא שהיום שאין מלך, א"א לקרוא למלחמות "מלחמת מצוה". אבל סו"ס, יש כאן הצלתי כלל ישראל, ישראל נגד אויבים ולהצלה כלל ישראל, חייב אדם למסור עצמו בתורת הוראת השעה ו"מיגדר מילתא' [כפי שראיתי לעיל משו"ת המשפט כהן]. ובכל מקרה, מצוה יש בדבר, לא פחות מכל מציאות שמצילי נפש, וכאן על אחת כמה וכמה שמציל את כל תושבי ארץ ישראל, כי ידוע שכל מגמתם של איובינו היא להשמיד להרוג ולאבד את כל יהודיי מטף ועד נשים. וע"ע בקובץ מעיין [בתחילתו תמוז תשל"ח].

 

מעמדם של חיילים שנהרג בשדה קרב

 

הרמב"ם באגרה, כשהוא עוסק בעניין המדרגת הנהרג על קדושת השם, כותב, "דע, כי בכל המקום שאמר בו החז"ל תיהרג ואל תעבור, אם תיהרג כבר קדשתי את השם ואם היה בעשר מישראל כבר קדשתי את השם ברבים, כמו חנניה מישאל ועזריה ודניאל ועשר הרוגי מלכות ושבעה בני חנה ושאר ישראל הנהרג על קדושת השם הרחמן ייקום נקמת דמיהם, ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם אפילו היה עוונותיו כמו ירבעם בן ניבט וחבריו הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכן אמר ע"ה "מקום שהרוגי מלכות עומד אין כל ברייה יכול לעמוד במחיצתם. מאן נינהו? אילימא רב עקיבא וחבריו, כל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים, אלא הרוגי לוד".

 

המעשה של ההרוגים לוד [עי 'פסחים נ"א, תענית י"ח:. וב"ב י"ב] היה בשני אחים שהיה בלוד פפוס ולוליינוס, [שמות לועזיים לא נהגו אז אצל ההולכים באורחא דמהימנותא], ומסור נפשם על ישראל. בתו של המלך נמצא הרוגה ואמר יהודים הרגוה, וגזור עליהם גזר להשמידם, ועמד השני אחים אלה, ואמר, מה לכם על ישראל, אנחנו הרגנוה. והרוג אותם המלך לבדם ויהודים נפדה. ועליהם אמר חז"ל "אין כל הברייה יכול לעמוד במחיצתם" אע"פ שלא היה תלמידים חכמים. והנה עניין פפוס ולוליינום לא הייתה גזרה על דת שגזר גויים על ישראל ומסר נפשם לקיים מצווה ונהרג אלא עניין של הצלת יהודים. הצלה כלל ישראל שבאותו דור מחרב הגויים מפני עלילות דברים שהתאנה להם. והרמב"ם מגדיר זאת שנהרג על קדושת השם. אם כן, מהו קידוש השם הזה? מסירת נפש עבור יהודים שלא ייהרג. הרים שעצם הריגה עבור הצלת ניפשות של ישראל, אפילו אם העושה אינו תלמידים חכמים ואפילו כל עבירות ביד משמסרו נפשם על הצלת אחיהם בית ישראל קדוש יאמר להם והם למעלה מצדיקים גמורים ועולה במעלות הקדושות והטהור. נמצינו למדים מי שנהרג משום קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל ששקלוה החז"לית כנגד כל מצוות שהן בכלל מקדש את שם ברבים שעצם ישיבתם של ישראל בא"י היא בכלל קידוש ה 'וגלות ישראל מעל אדמתם הוא החילול ה 'שאין למעלה ממנו, וכמפורש ביחזקאל [ל"ו פרק]' ונבוא אל גויים אשר באו שם ויחלל את שם קדשים וגו 'אשר חלל בגויים אשר בא שם ... "[קובץ' וחי בם עמ '49 עיי "ש ויש להאריך ואכ"מ]. 

 

"קם יקים עימו" [כ"ב ד ']

 

הרבה אנשים מתקשים לפתוח את לבם אל זולת. קושי זה נובע מכמה סיבות אפשריות. אחת מהן הוא שאדם השקוע בעצמו, בבעיותיו, במצוקותיו, בחובותיו, בצער גידול ילדיו וכו 'וכו'. בטעות חושב אדם, שאין לו את היכולת לעזור לחבירו, לגלות אמפתיה, להטות אוזן קשבת [שאינה נפסק כל חצי דקה על ידי צלצול פלאפון, שבעיני כותב שורות, הענייה לפלאפון בזמן שיחה עם הזולת היא פרצה גדולה בגדרי דרך הארץ וכבוד האדם ואכמ"ל] עקב טרדותיו אישיות בא הפסוק ומשמיט את היסוד של הנחה מוטעה זו הענקה עזרה לחבר כולל בתוכה גם עזרה עצמית קם יקים עימו -...... לשון כפולה שני אנשים זוכים לתקומה אתה מקבל תקומה יחד עימו היטיב לכתוב זאת השפ"א "קם יקים עימו -. כפי מה שאחד עוזר לחבירו, כעניין אמרם הוי נושא בעול עם חבירו, כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה, וזה קם יקים עימו, והוא עניין יותר משבעל בית עושה עם עני, עני עושה עימו 'גומל חסד עם חבריו אינם מפסיד. באותה מידה שאתה מתמסר לעזור לחבר, עזר לעצמך. יצרתי אגואיזם בוער בנו עד למאוד. הדרך להתמודד עם יצר רע לפעמים הוא לדבר בשפה שלו. כשאתה מתבקש להיטיב עם זולת, תגיד לייצר שאתה עושה טוב עם עצמך, אז זה בסדר, הוא יכול להניח אותך לנפשך ..... דוגמה שכיחה במחוזותינו: טרמפים. רואה יהודי חרדי עומד בצד כביש ומצפה לישועה. רכב ועוד רכב עובר, ולא עוצר. לממממממהההה ???? זה מקרה קלסי שזה נהנה וזה לא חסר ואיך ירד להתעלמות ממצוקת זולת הנכנסת לתחום של מידת סדום. אם נהג נכבד היה מבין שכאשר הוא מעלה את חבריו לרכב הוא בעצם "העלה" את עצמו - לא היה מהסס. איך העולם היה נראה אם אנשים לא היה מסכים לנסוע "על ריק" והיית עוצר בכל תחנת האוטובוס להעלות נוסע. הכרית באופן אישי יהודי אחד כזה, וכן ספר ידידים-אהובי הרה"ג ר 'מרדכי בלס שליט"א על אביו ז"ל.

 

"ושבית השבי וראה בשבית אישה יפה תואר"

 

איתא בנועם אלימלך דבר פלא, דקאי על הנשמה. "וחשק בה" - שחושק להתעלות יותר. ויש להבין איך אתפרש לפי זה המשך הכתוב 'והיה אם לא חפץ בה ושלחתה לנפשה ", אלא שאחר כל זה לפעמים יש לאדם ניסיון קשה, מחשבות רעות הסתרות לב ואינו נמשך לטוב, וצריך להיות מוכן לשלוח הנשמה למסירות נפש, כרבי אלעזר בן דורדיא, וכשמוכן למסירות נפש, יכול להבקיע כל הסתרות, וזהה "והיה אם לא חפץ בה, ושלחתה לנפשה". "לא אתעמר בה" - היינו שלא לענות הנשמה. איתא בגמ 'אין עימור אלא בגידולי קרקע, נשמה היא חלק הגבוה מן העליונים, חוצבה מתחת כסא הכבוד, ואין להשפילה לגידולי קרקע, לדברים פחותים ועניינים גשמיים, תאות ממון כבוד וכיו"ב,' תחת אשר עניתה '- הייתי שאם כבר הייתה לו נגיעה ברע בוודאי צריך לחזור בו ולשוב בתשובה "ומכור לא תמכרנה בכסף '-. שלא להחליפה בכיסופין אחר [מנחם ספה"ק פני].

 

שבת שלום ואורות אין סוף !!!

 

לקבלת עלון ותרומות - [email protected]