אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?

השאלות האלו כולן, מתייחסות לעקרונות חשובים בדרכו של האדם המאמין בקודשא בריך הוא ואורייתא, ולא רק בקיום נקודתי של מצוות מסוימות. לכן השאלות שנשאלות הן לא על קיום אלא על התעסקות, חיים המונחים לאור עקרונות אלו.

רש"י שם מסביר שהשאלה של "ציפית לישועה" מתייחסת לכך שיש לצפות להתגשמות דברי הנביאים. אבל דבריו אלו של רש"י לא כל כך ברורים, הרי מצווים אנו להאמין שתבוא ישועה לישראל לעתיד לבוא, מה כל כך מיוחד בציפיה זו? הרי זהו הבסיס לאמונתנו שתבוא ישועה לישראל?! לזאת מתייחס הר"ן על אתר:

ועוד צריך לבאר צפית לישועה בימיך. ולא אמר צפית שתבוא ישועה לישראל, דמי שאינו מאמין זה, אפיקורס הוא, שהאפיקורסים אינן מאמינין שתבוא ישועה לעולם לישראל.

לאור זאת מבאר הר"ן שהציפיה היא לזה שהישועה תגיע בימינו. לא רק שתהיה גאולה מתישהו, אלא ציפיה שהיא תגיע עוד בימינו.

אבל השאלה היא, מהו היסוד של השאלה הזאת? מאיפה נובע החיוב לציפיה שכזו, על בסיס מה?

הרב יצחק מקורביל זצ"ל בספרו ספר מצוות קטן, מבאר שהבסיס לציפיה זו היא מהדיבר הראשון בעשרת הדיברות -

שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית. (מצוות התלויות בלב, מצוה א').

ההבנה הבסיסית היא שלאדם מישראל צריך שתהיה ידיעה כי הקב"ה הוא הגואל היחידי של אומתנו, והוא זה שגאל אותנו בעבר ממצרים, והוא זה שיגאלנו לעתיד לבוא.

השאלה הנשאלת היא האם יש עלינו לעשות משהו עם הציפיה הזאת? האם היא צריכה להיות אקטיבית או שהציווי יכול להישאר רק במחשבה?

מסופר על בעל החפץ חיים, הרב ישראל מאיר מראדין זצ"ל שכל לילה לפני שהיה הולך לישון היה מכין ליד מיטתו את בגדיו היפים ביותר על מנת שיהיה מוכן לביאת המשיח אפילו באמצע הלילה, ולא יצטרך להתמהמה ולו לרגע קט ויהיה מוכן מיד לילך לארץ ישראל. כמו כן ככהן היה מתעסק תמיד בסדר קדשים מכיוון שתכף יגיע המשיח ויבנה המקדש ונצטרך לדעת איך מקריבים קרבנות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל מבאר בהרחבה נקודה זו באומרו, כי הציפיה צריכה להוביל למעשה. בספר אוצרות הראי"ה הובא מאמר מהרב קוק ובו הוא מסביר את השימוש דוקא במילה "ציפיה":

שואלים לאדם "צפית לישועה" ולא "קוית". צפיה היא מגזרת צפה. תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה. וכך עלינו להשתמש בכל המאורעות שבעולם, שעל ידם תוכל לבוא או לצמוח תשועה לישראל. אנו אמונים על האמונה שכל דבר שיוכל להועיל לבנין הארץ ולחזוק האומה צפון בו דבר ה' לתחית הקודש בארץ הקודש. (אוצרות הראי"ה חלק ב' עמ' שלג)

דבריו של הרב קוק בעצם מטווים לנו את הדרך בה עלינו לחיות חיים של "ציפית לישועה". עלינו לראות בכל ארוע שמתרחש ברחבי העולם איך הוא מתקשר לתהליך הגאולה והישועה של עם ישראל. הרב קוק שחי ערב תקומת מדינת ישראל הבין שהמאורעות שהתרחשו בימיו הינם חלק מהותי מתהליך הגאולה של עם ישראל. מאורעות דוגמת מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, מאורעות ת"ח, ת"ט, ותרפ"ט, ועוד הם כולם חלק מהמסע אל עבר הישועה. בודאי דבריו אלו של הרב קוק נכונים אף להכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – יריית הפתיחה של הגאולה בימינו.

אנו שזוכים לחיות בימים אלו שבהם יש לנו ב"ה בית קבוע בארץ הקודש, חובה עלינו לראות את כל המאורעות המתרגשים עלינו ולהשכיל ולהפנים כיצד הם כולם חלק מתוכנית אלוקית אל עבר גאולתנו השלמה, במהרה בימינו.