בכל שנה קוראים פרשת נצבים לפני ראש השנה. ובטעם הדבר יש לפרש עפ"י הזוה"ק שקדושת ששת הימים נובעת מקדושת השבת הקודמת להם "מיניה מתברכין כל שיתא יומין". כשעומדים לפני ה' בראש השנה, ביום הדין הגדול והנורא, אנחנו מרגישים חוסר-אונים 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך'. קבעו חז"ל שבמצב זה זקוקים אנו לדברי עידוד וחיזוק "אתם נצבים היום" – לכולנו יש התייצבות ותקומה. ואדרבה, דווקא מתוך ומכוח הרגשת שברון הלב, צומחת הישועה. סדר היום הטבעי הוא הוא שקודם מחשיך ואח"כ מאיר, 'ויהי ערב ויהי בוקר'. וכך הוא סדר חייו של היהודי, כמו שנאמר "לית נהורא אלא כההוא דנפיק מגו חשוכא" [עיין כאן במדרש]. חייבים קודם לחוות את החושך, שברון הלב, המשבר, המצוקה הרוחנית ואח"כ מגיע שלב של הארה שמימית, בנייה אדירה והתייצבות חזקה. 'אורות מאופל - הוא אמר ויהי', האור בא מהאפילה. ולפי מידת שברון הלב, זוכים אחר כך לכל מיני ישועות לכל הפרטים ולכל המעמדות, ולא ידח ממנו שום נדח. "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם, ראשיכם שבטיכם וכו' כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר מקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך וכו' וכו' למען הקים אותך לו לעם'. [עפ"י 'תורת אמת' לאדמו"ר ר' לייבלה איגר זצ"ל].

"נצבים היום כלכם"

סוד היציבות והתקומה מונח במלה 'כלכם'. כל יהודי פרטי חייב להרגיש רגשי קשר ואחווה עם כל יהודי אחר. 'כלכם'. הדרך להתכלל בתוך העם הוא להביט על כולם בעין טובה, לרצות בכל נפשו שכל חבריו יוושעו כמו שהוא עצמו רוצה להוושע. ובכך מתגלה מלכות שמים, שאין מלך בלא עם ואין עם אוסף של פרטים אלא הוא ציבור מאוחד ואורגני. "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". אין מספיק שכל אחד באופן נפרד יעשה את רצון ה' אלא נחוץ מאד 'שיעשו כולם אגודה אחת'. ובספירה הקבלית, כלכם מורה על 'מדת היסוד' שהיא מדת 'כל'. והספירה הנאצלת מיסוד היא מלכות, כמו שנאמר 'ומלכותו בכ"ל משלה'. כלומר, התגלות מדת מלכות שמים היא תוצאה ממדת היסוד שביטויה היא התכללות והתקשרות כל עם ישראל ביחד שהוא ענין כלכם. ומעתה, הארה חדשה על הקביעות לקרוא פרשת 'אתם נצבים היום כלכם וכו' לפני יום הדין. הזכייה בדין נפעלת ע"י ה'כלכם' [הנ"ל זי"ע].

כמה עבודה זו קשה לנו, להרגיש מחובר לכל עם ישראל. ליהודי מבית א-ל או מקדומים, שכיפתו היא רח"ל בצבע אחר ועשויה מסוג בד אחר מהכיפות שלנו. להרגיש שגם מי שהצביע 'עץ' הוא אחי אע"פ שאני נשבע אמונים למרן הגרא"ל שליט"א. נכון, הוויכוח אם להתייצב בלשכת הגיוס ולקבל פטור או "להראות להם" שלא מתחשבים בהם ובחקיהם ולא להתייצב בכלל, היא שאלת גורלית, אבל בכל זאת, האחדות בנינו חייבת להישמר. אני חייב לאהוב גם חסיד מחוג זה או אחר שסגנונו, מנהגיו, מבטאו ואפילו שפתו שונים משלי. אין מה לעשות, כל מי שאמו יהודייה הוא חלק מהעם שלנו [כל עוד לא הוציא את עצמו], ואם נחליט להוציא אותו החוצה, יהיה חסר ב"בכל" וממילא ב"משלה". העובדה שמכנסיי הם מחוץ לגרביים ומכנסיו תחובים בתוך הגרביים היא בודאי אמורה על פניו לקטלג אותנו כבני עמים שונים, אבל היטלר ימ"ח ושונאי ישראל בכל הדורות לא הבחינו והזכירו לנו תמיד שבני עם אחד נחנו.

ובאמת השופר הוא המביא לידי אחדות ישראל, שמברכים "לשמוע קול שופר", והיינו כדכתיב [שמואל א טו ד] 'וישמע שאול את העם' ופי' הרד"ק וישמע כמו ויאסף וכן תרגם יונתן וכנש עכ"ל. ורואים, שפעולת השמעת קול ברבים היא לאסוף ולאחד. וכן כתוב [במדבר י ב] 'עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אתם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות', ועל זה פירש"י שם, עשה לך שיהיו תוקעין לפניך כמלך כמו שנא' ויהי בישורון מלך עכ"ל. וכן כתוב שופרות והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים וקרב פזורנו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך לשמחת עולם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם וגו'. הרי, שבהישמע קול שופר אנחנו צריכים להתאחד [עי' בקובץ אבני משפט י"ג עמ' קצ"ו].

'אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם שטריכם כל איש ישראל'.

ויש לדקדק שפותח במילת "כולכם" ואחר כך מפרט ראשיכם שבטיכם וכו' למה פתח בכלל וסיים בפרט? בס' להורות נתן כתב עפ"י הסה"ק מגלה עמוקות ש"אתם נצבים היום" קאי על ראש השנה שהוא היום הרת עולם. והנה אמרו חז"ל [ראש השנה טז] שבראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכולן נסקרין בסקירה אחת [ר"ה י"ח]. וצריך ביאור, אם הקב"ה סוקרן בסקירה אחת, מה צורך לעבור כבני מרון כל יחיד לחוד? וי"ל, דהקב"ה רוצה לזכות בריותיו ולפעמים ימצא זכות יותר אם ידונו אותו ביחיד. דיתכן שהוא כשלעצמו נדון כצדיק אבל כשנדון עם אחרים, הנה לגבי אחרים שהם צדיקים יותר אינו נדון כצדיק וכמו שאחז"ל רש"י ר"פ נח גבי נח שאף שהיה צדיק תמים בדורותיו אבל אלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. וכן ברש"י [וירא י"ט י"ט] גבי לוט, כשהייתי אצל אנשי סדום, היה הקב"ה רואה מעשי בני העיר והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבוא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפתית לאליהו [מלכים א' י"ז] 'כי באת אלי להזכיר את עוני', - עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רשעה עיי"ש. ומאידך, מצוי הדבר שאם ידונו אותו לחוד הרי הוא רשע אבל כשנדון עם רשעים אחרים שהם רשעים יותר, א"כ לעומת האחרים הרי הוא צדיק. נמצא, שלפעמים טוב שיהא נדון לחוד ולפעמים טוב שיהא נדון ביחד, וכדי לצאת ידי שניהם, דן הקב"ה מקודם כל אחד לחוד כבני מרון ואח"כ סוקרן ביחד בסקירה אחת כדי למצוא צד זכות בכל גוונא. וזה שנאמר אתם נצבים היום בראש השנה כלכם בבחינה נסקרים בסקירה אחת ביחד כולם, ומלבד זה בפרטיות ראשיכם שבטיכם וגו' והיינו כשתי בחינות הנ"ל [להורות נתן].

תכלה שנה וקללותיה

בגמ' מגילה ל"א ב' תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מ"ט? אמר אביי כו' כדי שתכלה השנה וקללותיה. והנה כתבו שם בתוס', שאלו בביהמ"ד של רבינו ניסים, למה מחלקים פרשת נצבים-וילך לשנים כשיש ב' שבתות בין ר"ה לסוכות בלא יוה"כ ואין מחלקין מטות-מסעי שארוכות יותר? והשיב, לפי שבאתם נצבים יש קללות שקלל ישראל ורוצה לסיימם קודם ר"ה.

ותוס' מקשים על זה, דמשמע בגמ' שצ"ח קללות דמשנה תורה מסתיימות ב'אין קונה', וא"כ אין הקללות בפ' נצבים אלא בפ' כי תבא. ועוד הק', שגם בפ' האזינו יש קללות וכדכתיב מזי רעב ולחומי רשף. וע"ש בתוס', שכתבו טעם אחר למה מחלקים נצבים-וילך.

ויש לעיין במה שאמרו בגמ' שעזרא תיקן לישראל שקורין קללות שבתו"כ לפני ר"ה, דהנה תקנה זו אמרה גם במקומות שלא נהגו לגמור כל התורה בכל שנה, דבגמ' איתא [מגלה כ"ט ב'] דבני מערבא גמרו התורה אחת לג' שנים וא"כ הרבה פעמים לא היתה קריאתם לפני ר"ה בספר דברים. ומ"מ חזינן שעזרא תיקן להם לקרות קללות שבתו"כ [ועיי"ש בהגהות מהר"ץ חיות]. ועל כרחינו, שהתקנה היתה להוציא עוד ספר תורה ולקרות התוכחה דומיא דד' פרשיות שיש קריאה מיוחדת שאינה שייכת לסדר הקבוע. ולמדים אנו, שעזרא תיקן להם לישראל דין קריאה מיוחדת, שלפני ר"ה צריכים לקרות הקללות שבתו"כ. וענין זה צריך ביאור, ונלך לאורו של הס' אפיקי מים [ענין ט'].

ונראה, שהאלות וקללות שבתורת כהנים ושבס' דברים לא נאמרו בתורת עונש בלבד אלא שנכרתה עליהם ברית. וכן מפורש בקרא דברים כ"ח 'אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב' ופירוש רש"י: מלבד הברית - קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני [ועיין בחי' הגרי"ז זצ"ל בפ' נצבים]. והנה בפ' נצבים כתיב 'לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו וגו' ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה וגו', הרי מפורש, כאן שע"ז גם נכרתה ברית. וכתב הרמב"ם בסוף הלכות מילה וז"ל וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות, שנאמר 'אלה דברי הברית אשר צוה ה' מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב'. ושם הוא אומר 'אתם נצבים היום כולכם לעברך בברית ה' אלקיך' הרי שלש בריתות כו' עכ"ל. ומפורש בדברי הרמב"ם שאלות וקללות שבפ' נצבים נחשבים ברית בפנ"ע דומיא דאלות וקללות שבתורת כהנים ובפ' כי תבא. והנה, מפורש ברמב"ן שמלת ברית היא מלה נסמכת מלשון בריאת, ור"ל, שעצם הבריאה תלויה בה ומתיחסים על ידה לעיקר שורש כוונת הבריאה, ומה שנכרתה ברית על האלות וקללות היינו שאין כאן משום פרשה של עונשים גרידא אלא שקיום הקללות בישראל הוא חפצא של ברית בין ישראל והקב"ה, שע"י קבלת האלות וקללות מתייחסים אנו לשורש רצון העליון להטיב עם ברואיו בלי סוף מחמת השם ברית שיש בה. וכל זה משום שהקללות שחלים על גופם של ישראל מכשירים ומתקנים אותם. וזהו שאמרו במדרש מובא ברש"י כ"ט י"ב והקללות והיסורין מקיימים אתכם ומציבין אתכם לפניו, ונמצא שהברית מתקיימת ע"י הקללות כמו ע"י הברכות, שתכלית הברית היא שיהיו ישראל דבוקים ומחוברים אליו ית' מכל הצדדים. ולפי"ז יש לעמוד על עומק התקנה לקרות בקללות שבספר דברים לפני ראש השנה. דהנה בר"ה נעשה האדם בריה חדשה ונקבעת מציאות העולם מחדש והיינו שמתגלה תחילה שורש הרצון שבגבהי מרומים ורק אח"כ נברא העולם בפועל [ועי' באפיקי מים ענין ל"ג]. ולכן קורין אנו באלות וקללות באופן שאנו מקיימים בעצמינו דברי הברית כדי שנתייחס בדביקות גמורה אל שורש הרצון שהוא ענין ברית כנ"ל.

ומעתה העבודה לפני ר"ה היא לצרף כל מציאותנו אל הברית, שעד כמה שעומדים אנו בברית במדה זו, מתייחסים לשורש הבריאה, ומה"ט מוציאים ס"ת וקורין בברכות וקללות כדי לקבל על עצמנו הקללות ועי"ז מתקיימת הברית בשלימות. וזהו שאמרו 'תכלה שנה וקללותיה' ור"ל שתתקיימו בנו גם הקללות כדי שבר"ה תחול עלינו בריאה חדשה ע"י שעומדים בברית. ובכך יתיישב היטב קושיית תוס' הנ"ל על שיטת רבינו ניסים שקורין פ' נצבים לפני ר"ה כדי לסיים הקללות שקלל שם ישראל, דהא בפ' האזינו יש ג"כ קללות ואין קורין אותו לפני ר"ה. דודאי שאני קללות דפ' נצבים מקללות שבפ' האזינו שבפ' נצבים נכתבו בתורת ברית ולא כעונש בלבד משא"כ בפ' האזינו שאינם אלא עונשים אבל לא נאמרו כדברי ברית ולפני ר"ה הדין תכלה שנה וקללותיה נאמר על אלות וקללות של ברית וממילא אף שאינם בכלל צ"ח קללות דפ' כי תבא מ"מ שם ברית עכ"פ חל עליהן, לכן צריכים לקרוא גם פ' נצבים. ורמז לדבר, דאיתא בספרים, שכל מקום דכתיב היום קאי על ראש השנה, וא"כ אתם נצבים היום קאי על ר"ה. ולדרכינו הוא מוכרח, שכיון שבר"ה מתחדשת הבריאה, מוכרחים אנו להתייחס לשרשי הבריאה ואחרי שאנו עומדים בברית מתגלה עלינו היטב רצונו ית' שנמצא בשרש הבריאה עכ"ד וע"ע בקובץ חכמי לב [ב' עמ' שפ"ג].

כוחות חדשים

בתחילת פרשת ניצבים נאמר 'אתם נצבים היום כולכם'. רש"י מבאר, שהיו פניהם של ישראל מוריקין כששמעו את הקללות ואמר להם משה רבינו, הרבה הכעסתם לפני ה', ועדיין אתם ניצבים. וראיתי מי שפירש, שכיון שקבלתם על עצמכם את הקללות, אתם נצבים, אתם מוכנים לחזור, זה כנגד מה שכתוב בהמשך הפרשה "בשרירות לבי אלך", לי זה לא נוגע. משמעות הקבלה היא שאדם עומד לפני ה', ואם אדם אינו מקבל על עצמו את הקללות, הרי שאינו עומד לפני ה'. קבלת הדין מספיקה כדי להיות עומד לפני ה'.

התשובה הכללית היא על ידי שאדם רוצה להיות אחר. אבל לקבלה ולהתחייבות הללו יש כוח נוסף. התוס' שואלים בשבועות על מהות השבועה, מה הטעם להשביע אדם, והרי אם באמת עבר על דבריו, הוא יעבור אף על השבועה. והתשובה היא שלאחר שאדם נשבע, נותנים לו מהשמים כוחות חדשים [ולהנ"ל, כניסה לברית מאפשרת בריאה חדשה]. אחרי שאדם נשבע ומקבל על עצמו הוא מקבל כוחות, יש יותר סייעתא דשמיא. עניינו של ר"ה הוא ליצור כוחות חדשים המתחדשים בכל שנה. בזמן יצירת האדם נוצרים כוחות חדשים. התשובה יוצרת כוחות חדשים. אנחנו מקבלים על עצמנו להיות אנשים חדשים יותר מורמים והדבר יוצר כוחות חדשים. על סמך זה כל אחד וכולנו יחד נזכה לעמוד ולקבל כתיבה וחתימה טובה.

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספת הרוה את הצמאה."

מפשטות הפסוק משמע שמה שנוסך בו בטחון ותקוה ששלום יהיה לו הוא מחמת 'כי בשרירות לבי אלך'. מוזר. איך יהנה מ'שלום' ולא יענש משום שבשרירות לבו ילך. וכי הליכה בשרירות הלב היא סיבה לפטור מעונשין [ועיין באוה"ח שעמד ע"ז].

בסוף הפסוק כתוב: "למען ספת הרוה את הצמאה" פירש"י וז"ל לפי שאוסיף לו פורענוית על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם, וגורם עכשיו שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל. ומה שכתב רוה פירש"י - שוגג שהוא עושה כאדם שיכור שהוא עושה שלא מדעת. וצמאה פירש"י שהוא עושה מדעת ומתאוה. ובס' די באר הקשה מסכת של תמיהות ונציג חלק מהם ויישובם עפ"י דבריו הגאוניים-מתוקים-מדבש-ומאירים-ממש.  

קשה מה שכתוב 'למען ספת וגו' שלשון 'למען' משמע שיתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, כדי שיהיה ספות הרוה על הצמאה [עיין ברמב"ן]. וכי הגיוני הוא שאדם נורמאלי יתברך בלבבו לאמר וכו' כדי שה' יצרף עונשי שוגג למזיד. אתמהה.

וכן צריך ביאור, מהי לשון 'ספות', שהוא לשון הוספה, מהי ההדגשה על ההוספה שיש בזה. והיה צריך להיות כתוב שיענש על שוגג כמזיד, ומה הענין בהוספה של השוגג על המזיד.

וכן עצם הענין של עונש על שוגג כמזיד למי שהתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי וגו' צריך טעם. מה הקשר של עונש מסויים זה לחטא של והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי.

והנה כתוב בפסוק 'פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה', ועיין באוה"ח שעמד על פירוש מש"כ 'פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה' בנוסף עמש"כ בתחילת הפסוק "פן יש בכם איש או אשה וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו וגו', שאם הכונה היא למש"כ לעיל, למה חילקו הכתוב לשנים, והיה צריך להיות כתוב 'פן יש בכם שורש פרה ראש ולענה אשר לבבו וגו', ובע"כ ממש"כ שוב פן יש בכם וגו' שבא לומר דבר חדש. וא"כ צ"ב, מה התחדש במלים 'פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה' בשונה ממה שכתוב 'אשר לבבו פונה היום וגו'.

ונראה לבאר, דהנה יסוד העונשין והאלות המיוחדות לישראל על חטאיהם הוא כמוש"כ בעמוס [פ"ג ב'] 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם', והוא מה שכתוב 'בקרובי אקדש' [עיין חובות הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה] ש'ידעתי' הוא לשון חיבור [והאדם ידע את חוה אשתו ותלד וגו'], וכן הוא לשון אהבה [כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וגו'], וענין אחד הוא באשר אהבה יוצרת חיבור, וכיון שיש חיבור מיוחד בין קוב"ה לישראל הוא יוצר מציאות של 'אפקוד עליכם את כל עוונותיכם'. ולפי"ז, לו יצויר ניתוק מה' ע"י עשיית הרע בעיניו ית' וביטול האהבה ועי"ז ביטול הקשר והחיבור, נעשה איש זה כאחד משאר אומות העולם שאין אצלו פקידת העוון והאלות הכתובות בספר הזה שישנו בישראל מחמת דרק אתכם ידעתי וגו' וכנ"ל.

והנה הרי האדם מורכב מגוף ומדעת, המעשים תלויים בגוף, והדעות וההשקפות תלויות בדעת, וכשנאמר בפסוק 'אשר לבבו פונה היום וגו', פירושו, קלקול בדעת אלא שכל שהנהגותיו ומעשיו הם עדיין ישרים בעיני ה' ואין כאן ניתוק מה' משום שיש בו חלק של הגוף ההולך בדרכי ה'. וע"ז כתוב שבנוסף לפן יש בכם וגו' אשר לבבו פונה היום [קלקול בדעת], יש בזה גם 'שורש פרה ראש ולענה' דהיינו, שכיון ששואף איש זה להתנתק מה' מחמת שלבבו פונה היום ללכת לעבוד את א-להי הגויים ההם, הוא צריך להתקלקל גם במעשיו, משום שהוא מודע לכך שלא שייך ניתוק מוחלט אלא בצירוף קלקול המעשים. נמצא, שמה שלבבו פונה היום וכו' [קלקול בדעת] הוא עצמו מהווה 'שורש פורה ראש ולענה' לקלקול מעשיו, שמטרתו הסופית היא להגיע עי"ז לניתוק המוחלט, שאז תתבטל ה'ידעתיו' ואז 'לא יפקוד עליו ה' את עוונותיו' [כמו שראינו בפסוק בעמוס]. ולהטעים זאת עפ"י מה שלמדנו לעיל, ששאיפתו היא להפקיע את עצמו מכלל הברית, ואז העונשים לא יחולו עליו.

ומעתה נראה בביאור מש"כ 'שלום יהיה לי', שפסוק זה בא לפרש את האופן שהשורש של קלקול הדעת יביא לידי התוצאה של קלקול המעשים שעל ידו יבוא לניתוק המוחלט שמחמתו יאמר ששלום יהי' לו, וע"ז נאמר שיאמר שלום יהיה לי כיון שיהיה ניתוק מוחלט עי"ז שיהיה כי בשרירות לבי אלך והיינו שהרי יצר לב האדם רע מנעוריו כמ"ש בפ' נח, וכן כתיב בסו"פ בראשית וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אלא ששולט עליו האדם וכמוש"כ 'ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו', וכשבטלה השליטה ממילא תהיה הליכתו ומעשיו לפי לבו שע"ז נאמר שיצר לב האדם רע הוא מנעוריו. ונאמר לשון 'שרירות לבי' לפי מה שכתב המלבי"ם דשרירות הוא לשון שררה עיי"ש, והיינו שהשליטה על עצמו לא תהא ע"י דעתו והבנתו אלא יתן ללבו לשלוט עליו דכנ"ל כיון דלבו רע והוא השולט עליו ממילא כל מעשיו יהיו רעים.

וע"ז כתיב 'למען ספת הרוה את הצמאה', ש'למען', היינו שהטעם שירצה לילך בשרירות לבו הוא כדי שיהיה בזה 'ספות הרוה על הצמאה', והיינו דרוה הוא בלי דעת וצמאה הוא בדעת וכמוש"כ רש"י משיכור ואינו שיכור, ובדרך כלל, אין עונש על שוגג כיון שנעשה הדבר בלא דעת, וכיון שעיקר האדם הוא הדעת, כל שהוא נגד דעתו, לא נחשב שעשאו האדם כדי שיענש האדם עליו. אבל כל שמסכימה דעתו למעשה הגוף, כיון שאין זה נגד דעתו, מספיק במעשה הגוף להחשיב את הדבר כמעשה האדם. ושוב יש ע"ז עונש כעונש שישנו על מזיד ואדם זה רצונו הוא 'להוסיף את הרוה' דהיינו מעשי הגוף שהם נעשים בלי קשר לדעת, למעשי הצמאה שהם מעשים הנעשים מכח הדעת, שעי"ז יהיה צירוף בין הדעת והגוף בקלקול דכנ"ל, משו"ז יש עונש על השוגג כמזיד, וכיון שיהי' צירוף, יהיה ניתוק מוחלט מעם ישראל. ועי"ז שלום יהי' לי, כיון שבטל החיבור שהוא המביא את העונש וכנ"ל. וביאור זה א"ש גם לדרך הרמב"ן שכ' ד'רוה' היינו עבירה שאין אדם מתאוה לה ו'צמאה' היינו עבירה שהוא צמא ומתאוה לה עיי"ש ובמש"כ בזה בהעמק דבר, והוא ג"כ כנ"ל, שמדובר במי שמתאוה לע"ז אבל שאר עבירות אין לו תאוה, ומוכן הוא לילך בהם עפ"י דרכי ה' אלא שאם יתנהג כן לא יהיה ניתוק מוחלט ולא יהיה שלום לו על עבודת ע"ז, ולזה הולך בשרירות לבו לתת את השליטה ליצה"ר כדי שמזה יתווסף בו עשיית המעשים הרעים אע"פ שאינו מתאוה להם, דעי"ז כנ"ל יחול ניתוק ששוב לא יענש על מה שלבבו פונה היום וגו' ומבואר שפיר כל משה"ק בביאור הפסוקים הללו. ועיין עוד בספר אור אברהם [פרשת נצבים] מש"כ בזה.

"בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם"

כל כוחם של הגויים "בהנחל עליון גויים", נובע מהפירוד בין בני ישראל "בהפרידו בני אדם"-  בני ישראל שקרויים אדם.

רבי שמואל אבא מהורודניקה – שפתי צדיק

זכרנו לחיים

סטטיסטיקה מעניינת – במבצע המכונה "צוק איתן" נהרגו כשבעים חיילים רח"ל הי"ד. לעומת זאת, משרד הבריאות קבע שבשנה שעברה, למעלה משמונת אלפים איש מתו מעישון. זאת בנוסף למספר של יותר משלש מאות הרוגים בתאונות דרכים.

מסקנה – יהודים הורגים הרבה יותר יהודים ממה שהערבים הורגים. אם נילחם באותה עוצמה נגד העישון ונהיגה רשלנית [רוב התאונות נגרמות עקב מהירות מופרזת] כמו שנלחמים נגד הטרור הערבי – נציל הרבה חיים. "וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו ..."

"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך א-להים חיים" – אם מתפללים על חיים, מוטל עלינו לנקוט בצעדים לוודא שעל פי טבע, נזכה בחיים.

שבת שלום ואורות אין סוף!!