הקדמה

 

החלטנו לכתוב עיונים קצרים עפ"י דברי ספרים וסופרים לכמה הלכות ברמב"ם הלכות תשובה. תקוותנו שדברנו יעוררו את הלומדים החשובים להעמיק יותר ויותר להגדיל ולהאדיר לא רק את התורה אלא גם ובעיקר את .... התשובה.

 

סתירה ברמב"ם בדין בקשת מחילה בגוזל חבירו

 

כתב הרמב"ם [בהל' תשובה פ"ב ה"ט] "אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו וכו' או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו עכ"ל. משמע מכאן שגם בגזלה וכיוצא בה צריך ריצוי ופיוס ולא רק בחבלת גופו.

 

והקשה הלח"מ שהרמב"ם בהלכות חובל ומזיק [פ"ה] פוסק "אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם לו נתכפר לו אבל חבל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו". הרי שרק בחובל בגוף חבירו חייב לבקש מחילה ולא במזיק ממונו. וכן עמדו הרבה על השינוי, שבהל' תשובה דורש הרמב"ם מחילה וריצוי [שמשמעו חיבור וקירבה בין הפוגע לנפגע] ואילו בהל' חו"מ די במחילה.

 

יישוב הלחם משנה 

 

וכתב הלחם משנה [לחלק בין גזלן למזיק ממונו] "....   י"ל שאני גזלן [שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה שצריך לרצותו] דנתהנה מאותה עבירה ועוד שצער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו ולא נצטער כל כך הניזק כמו הנגזל, כיון ששלם לו הזיקו די, ולכך כתב רבינו ז"ל כאן שנתכפר לו מיד משא"כ בנגזל כדכתיבנא".

 

ורבים עמלו והזיעו כדי להבין סברת הלח"מ. וחזי הוית בס' זאב יטרף [יו"כ פרק נ"ז] שהסביר עפ"י הנאמר בשלהי מס' בבא קמא [קי"ט.] אמר רבי יוחנן, כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל, בוצע בצע, את נפש בעליו יקח וגו'. וז"ל של המהר"ל בחידושי אגדות שם, פי' כי הפרוטה הוא חיותו ופרנסתו, וכיון שחיותו תלוי בו, והוא גוזל אותו ונחשב לו הגזילה כאלו לוקח נפשו כיון שנפשו תלוי בו וגו'. ועיין בגמרא בבא מציעא [נ"ח], א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי, גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלקיך, וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך. ור' אלעזר אומר, זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר, זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון. והקשו בתוס' [ד"ה זה בגופו וזה בממונו] והא דאמרינן פרק הגוזל בתרא, הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו, היינו משום דפעמים רעב כבר ואין לו במה לקנות אבל יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך. הרי מבואר כי מפרשים תוס' הך דכל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו, על דרך שפירשו המהר"ל, כי הפרוטה היא חיותו ופרנסתו וכיון שחיותו תלוי' בה והוא גוזל אותה, נחשב לו כאלו לוקח נפשו. אמנם קשה טובא לפירוש תוס' והמהר"ל מדוע קאמר ר' יוחנן דוקא הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו, וסמך עצמו על הכתוב דכתיב בגזילה 'כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח', הלא אף מזיק את חברו שוה פרוטה שלא לקחה לעצמו רק הפסידה והאבידה מן העולם גם הוא כאלו נוטל נשמת הניזק ממנו דמאחר שהפרוטה חיותו ופרנסתו והוא מזיקה ומפסידה הריהו כאלו לוקח נפשו, וצריך עיון.

 

הנה כתוב בתורה בפרשת חוזרים ממערכות המלחמה [דברים כ'] 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה'. פרש"י ואיש אחר יחנכנו - ודבר של עגמת נפש הוא זה. וכתב בספר גור ארי' ודבר של עגמת נפש הוא וכו' דאם לא כן, למה כתב והאיש יחנכנו. ואם תאמר, די בזה שמא ימות במלחמה, ומאי נפקא מיני' אם אחר יחנכנו? ויראה, משום שיש אדם בשביל שאחר יקח את שלו חלש דעתו עליו כמו שפירש רש"י ודבר עגמת נפש הוא ובשביל חלש דעתו עליו אתרע לי' מזלי' ומת במלחמה, ודבר זה גורם המיתה ולפיכך תלה הכתוב באיש אשר יחנכנו כי זהו גרמת המיתה עכ"ד. הרי למדנו כי בשביל עגמת נפש שיש לאדם כאשר יקח אחר את שלו, חלשה דעתו עליו ואתרע מזלו וגורמת לו חלישות הרעת והמזל שימות בשעת סכנה. ואם כך היא המדה כאשר יקח אחר את שלו בדין ובהיתר, על אחת כמה וכמה כאשר יקום עליו גזלן ולוקח את שלו באיסור ושלא כדת עגמה נפשו עליו וחלשה דעתו ואתרע מזלי' ואפשר שתהי' זאת סבת מיתתו בשעת סכנה או בשעת חליו. ונראה דזהו פירושו של הא דאמר ר' יוחנן, כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו שנאמר 'כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח', דהואיל ולוקח הגזלן ממון הנגזל ונהנה ממנו במקום הנגזל, דבר של עגמת נפש הוא זה וחלשה דעתו של נגזל ואתרע מזלו ושמא ימות בשעת סכנה או בשעת חולי והיינו דכתיב כן אורחות כל ביצע בצע את נפש בעליו יקח. ומובן דזה לא שייך אלא בעגמת נפש וחלישות דעת שגורם הגזלן לנגזל במה שממלא מקומו ליהנות משלו ולא במזיק וניזק שלא באה הנאה למזיק מממונו של ניזק ולפיכך לא קאמר ר' יוחנן רק כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו ולא קאמר כל המזיק את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל נשמתו ממנו, כי במזיק ליכא עגמת נפש ממה שנהנה אחר משלו ולא בא הניזק לידי חלישות רעת ואתרע לי' מילי' שגורם את המיתה ואף על גב דגם באונאה נהנה המאנה מממונו של מאונה ומ"מ לא חשיב אונאת ממון כאונאת דברים דזה בממונו וזה בגופו כמפורש בגמרא, שאני אונאה מגזילה דכיון דתליא הא דכל בוצע בצע את נפש בעליו יקח בעגמת נפש וחלישות הדעת שמביאין לידי אתרע לי' מזלי' לא עגמה נפשו וחלשה דעתו כולי האי אלא היכא דשלא מדעתו לוקחין ממנו את שלו ליהנות בו אחר וגם הוא לא מקבל כלום חלף מה שאחר נהנה משלו אבל באונאה שהמאונה נותנה מרעתו למאנה וגם מקבל בחזרה חלף נתינתו לא עגמה נפשו ולא חלשה דעתו כל כך להביאו לידי אתרע לי' מזלי' ולכן אין באונאת ממון רק משום הפסד ממונו ולא משום הפסד גופו. ונמצא כי יציבא וקיימא סברת הלחם משנה ליישב שיטת הרמב"ם דבמזיק ליכא דין בקשת מחילה ובגזילה איכא דין בקשת מחילה וכמש"כ דשאני גזלן דנתהנה מאותה עבירה ועוד שצער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו ולא נצטער כל כך הניזק כמו הנגזל כיון ששלם לו היזקו די והוא כמו שאמרנו דבגזילה איכא עגמת נפש וחלישות הדעת מחמת שנהנה הגזלן משלו ואתרע לי' מזלי' ועומד בסכנת מיתה משא"כ מזיק דלא נהנה משל ניזק לא עגמה נפשו של ניזק ולא חלשה דעתו וליכא למיחש משום אתרע לי' מזלי' וגרם המיתה עכ"ד הס' היקר 'זאב יטרף'.

 

עוד יישובים

 

מעבר למה שכתב הלח"מ, נאמרו הרבה דרכים ליישוב שיטת הרמב"ם, ונאמר קצת מהן בראשי פרקים ובנתינת מראי מקומות. התירוץ הפופולרי ביותר הוא ליישב את הסתירה הוא, שהרמב"ם בהלכות חובל ומזיק מדבר בחובת בקשת מחילה מדין בין אדם לחבירו, שקיימת רק במקרה שחבל בגופו ודורש רק מחילה ואילו בהלכות תשובה התייחס הרמב"ם לחובתו לרצות חבירו מדין בין אדם למקום, שקיימת גם בגוזל ממונו ודורש גם ריצוי עי' אריכות נעימה בס' גבורת יצחק [הל' תשובה] בכיוון זה, וכן בקובץ הדרום [ס"ד עמ' מ-נ"ג], ובס' בהיותו קרוב [עמ' י"ז- כ"ג וע"ע שם בעמ' רע"ט-רע"ט] שיעורי עץ ארז [בב"ק צ"ח], בס' חלקנו בתורתך [עמ' כ"ה], עיי"ש ותמצא נחת. ועי' עוד בס' זאב יטרף [יו"כ סי' נ"א-נ"ח].

 

בס' ביאורים ועיונים על בב"ק [עמ' שכ"א] תירץ שבפגע בגופו מסתמא לא מחל לו עד שירצהו וכן בגזלו ואילו בהזיק ממונו מסתמא מחל לו ע"י תשלומין. ומה שכתב "שיבקש מן הנחבל" היינו שעכ"פ צריך להיות מוכח ממעשיו שמתחרט ובזה סגי עיי"ש.

 

בס' בית שרגא [עמ' קפ"ד] כתב דודאי גם הגוזל את חבירו צריך לרצותו ובלא זה אין עונו נמחל, וכמש"כ בפ"ב ה"ט, אלא שאם שילם לו עכ"פ נתכפר לו העון כיון שהשלים ההיזק, וכאשר כ"ה לשונו בהל' חובל ומזיק, שנתכפר לו, אבל מחילה אין לו עדיין, וכמו שדייק בפ"ב ה"ט, שאינו נמחל לו דבהיזיקו ציער את חבירו ג"כ, וכ"ז שלא עקר חלק זה של העבירה לא נמחל לו. אבל בחובל את חבירו כתב הרמב"ם בהל' חובל ומזיק דלא נמחל עונו ולא נתכפר לו והיינו דגם כפרה אין לו והוא משום שאין תשלומי חבלה השלמת ההיזק אלא חובת תשלומין בעלמא וע"כ בתשלומיו לא השלים את ההיזק וע"כ גם כפרה אין לו ועוד צ"ע ע"כ וכעין זה בס' נחמת מאיר [להרה"ג ר' מאיק יוזנט עמ' נ"ט-ס']. ועי' בס' התשובה לגר"י כהן.

 

פ"ז הלכה ג - אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'

 

יל"ע טובא דלכאורה מקומה של הלכה זו בריש הלכות תשובה ששם כתב הר"מ מצות התשובה לשוב מכל עבירות שבתורה בין עשה ובין ל"ת והתם הו"ל למימר דאף ממידות רעות חובה לעשות תשובה ומדוע נטר ליה עד פרק ז' וביותר דענין ההלכות בפרק זה על מעלת התשובה ודרגת בעל התשובה ולא בעיקר חיובי התשובה וצ"ב.

 

ועוד צ"ב הלא חובת האדם לתקן מידותיו יסודה במצות עשה דוהלכת בדרכיו כמבואר להדיא בר"מ בהלכ' דעות פ"א ה"ה וא"כ במש"כ הר"מ לעיל בפ"א ה"א דמצות התשובה גם מעבירות עשה איכלל נמי הא מילתא דצריך לשוב ממידות רעות דהא הויא מ"ע ומהכ"ת דלא נאמרה בזה מצות התשובה.

 

ונראה שכאן הרמב"ם אינו מדבר על קיום מצות עשה פרטית של והלכת בדרכיו אלא משהו יותר יותר יסודי וכללי. הרמב"ם מדבר על פגמים מהותיים באדם, על דרכו הכללית בחייו, ומלמד שאפשר לאדם ולכן גם חייב האדם, לתקן את עצמו בשורש. ומתאים שהלכה זו באה אחרי שלמדנו על כוח הבחירה והרמב"ם מלמד על היקפו ועוצמתו של כוח הבחירה שלא רק במעשים חיצוניים אדם יכול להשתנות אלא גם בפנימיות נפשו. וקילורין לעיניים ומופת לביאור זה הוא הפסוק שהרמב"ם הביא כאן "יעזב רשע דרכו וכו'". לא בחטא נקודתי דנים כאן אלא על הגישה הכללית. יש חטא ויש שורש החטא. כאן מצווים אנו לעקור את שורש החטא.  בפרק א', לעומת זאת, דיבר הרמב"ם על חטאים פרטיים וספציפיים, מצות עשה ולא תעשה, ועליהם אדם חייב לשוב. רגילים אנשים להסתכל על תשובה במבט מאד מעשי קונקרטי ושטחי. בעבר דיברתי לשון הרע או באמצע חזרת הש"ץ והיום אני מתחרט על כך ומקבל על עצמי לא לשנות בעבירה זו בעתיד. זה בודאי נדרש מן האדם אבל כל עוד לא עקר את שורש החטא, העיוותים הנפשיים הגורמים לסטייה מדבר השם, הוא מועד לשנות באוולתו. עי' בזה בס' ברכת מרדכי [על עשרת ימי תשובה], רפדוני בתפוחים [לגר"ש אריאלי עמ' קע"א], פתיחה לרנת יצחק על תפילה, רשימות לב [עמ' צ"ד], בס' לתשובת השנה [ז' ג'], קובץ קול תורה [קובץ נ"ז עמ' ר"נ], ס' התשובה [ח"ב עמ' שע"א], ועי' עוד בס' פחד יצחק [יו"כ מאמר י"ט שחידוש הרמב"ם היא שאפשר לשוב ממידות ומחשבות שאין שינוי בגוף האדם, ובדומה בטבילה ב"מי הדעת" שמטהרים אע"פ שאין שינוי בגוף האדם, וזכיתי לאחרונה לשמוע את הדברים מפי מרן הגר"י הוטנר זצ"ל בעצמו מסרט הקלטה, והדברים נאמרו בעוצמה רבה, והתקיים בי 'שמעו ותחי נפשכם'], בס' משנת חיים [תענית סי' י' שחילק בין כעס שכלול בדין והלכת לבין כעס שאינו כלול בדין והלכת], בס' מנחת אשר [פ' נצבים שחילק בין כפרה לטהרה וכאן הרמב"ם מדבר על טהרה והסביר לפ"ז מה שלא הזכיר הרמב"ם הצורך בוידוי עיי"ש], בס' ואתה ברחמיך הרבים [שעיקר דברי הרמב"ם באו בשביל הסיפא, "שקשה לפרוש מהם", ומ"מ מועילה תשובה].

 

ובס' שמועות משה [עמ' קמ"ז] תירץ שהוסיף הרמב"ם הלכה מחודשת בהלכות תשובה שלבד ממה שהאדם מצווה לשוב מן העבירות שהוא יודע ומכיר בהן, עוד יש לו להשתדל בתשובה גם מדברים שאין החטא שבהם ברור לו, ואמר ש"יש לו לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב" כי בלא חיפוש מחיפוש ונר מנר בודאי לא יבחין שיש לו לשוב, ודוק.

 

כתב הרמב"ם [בפ"ג מה' תשובה ה"ח] בגדר הכופרים בתורה 'וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבע"פ, והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס'.

 

מה היא הכוונה בלשון של 'הכחשת מגידיה' חוץ ממה שכבר כתב 'הכופר בפירושה'? 'הכופר בפרושה' היינו שאינו מקבל את מה שדרשו חז"ל עפ"י י"ג מדות וכדומה. לעומת זאת, "הכחשה" מתייחסת לעדות, ולכן הכחשת מגידיה היינו שאינו מאמין במה שאמרו חז"ל שקבלו מסיני, כמו שכל מסכת עדויות בניוה על מה שקבלו במסורה [ראיתי מגאון אחד].

 

פ"ג הי"ד: כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו אע"פ שהן מישראל אין להם חלק לעוה"ב, ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב, וכדי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו וכו'. במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב, כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו' [ישעיהו נ"ז י"ט] וכו'.

 

יש לעמוד על כמה נקודות:

 

א] בגמ' ב"מ [דף נח עמ' ב'] נאמר: כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו, מכנה היינו מלבין? אע"ג דדש ביה בשמיה ע"כ. וכתב רש"י - כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות. ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ"ל.

 

בחפץ חיים [הלכות לשון הרע כלל ד' באר מים חיים ס"ק מ"ו] כתב שמבואר ברש"י דמכנה שם רע לחבירו אפילו שלא הגיע לו שום ביוש, כיון שמתכוין לגנות יש איסור ועל כונתו בלבד איבד חלקו לעולם הבא. ויש שכתבו לדחות הראיה מרש"י, דרש"י לא כתב ולא הגיע לו שום ביוש כמו שהביא בבאר מים חיים אלא כתב ואין פניו מתלבנות וא"כ אפשר לפרש שאף שאין פניו מתלבנות אבל ודאי צער יש לו אלא שכל כך חמור הדבר שיורד לגיהנם ואינו עולה משום שנתכוין לגנות [אלא צ"ע לפ"ז במה שונה מאונאת דברים שמצער את חבירו אבל אינו יורד לגיהנום ואינו עולה]. (ועיין ברבינו יונה בשערי תשובה ק"מ וברבינו יהונתן דביארו דגם בדש בשמיה יש בושה.) אמנם עיין בכסף משנה בהלכות תשובה פרק ג' הי"ד שהביא דברי רש"י וכתב וז"ל נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע עכ"ל. מבואר, שאם אינו מתכוין לגנותו שרי וא"כ מוכח שמכיון דדש ביה בשמיה, אין לו צער כלל. ועיין גם במאירי לב"מ שם שכתב דמכנה שם רע לחבירו יש איסור אף שאינו מקפיד חבירו. וכן הוא בשערי קדושה לרבי חיים ויטאל זצ"ל חלק ב' שער ח' וכן נראה מהטור בחו"מ ריש סימן רכ"ח [ועי' בס' יד כהן על הלכות תשובה שהאריך עפ"י דברי הראשונים אם מותר לכנות שם לחבירו כאשר אין בשם הזה גנאי כלל, ויצא לו מחלוקת בין תוספות במגילה שסבורים שאינו ראוי, לבין המאירי והרשב"א שסבורים שאין בזה שום בעיה].

 

ומוכח לנו כאן יסוד שיש איסור לגנות ישראל משתי סיבות. א] משום הבושה שיש לו. ב] שיש איסור לשמים שלא לגנות ישראל ולכן אף שאין לחבירו בושה כיון שמ"מ הוא עושה מעשה שמתכוין בו לגנות את חבירו יש לו איסור לשמים. אמנם אינו צריך לבקש מחילה מחבירו שהרי אין כאן איסור מצד חבירו ומצאתי שכ"כ בס' שערי לימוד [עמ' שע"ט].

 

והנה בגמ' כתוב 'מלבין פני חבירו ברבים ומכנה שם רע לחבירו', ולכאורה אחרי שמצאנו שמכנה שם רע לחבירו יורד לגיהנום ואינו עולה ואע"ג דדש ביה בשמיה, א"כ בודאי שגם מלבין פני חבירו ברבים בכלל זה, ולמה הוצרך לומר גם מלבין פני חבירו ברבים? וכתב בס' שערי לימוד שאפשר שרק אחרי שנכתב מלבין פני חבירו ברבים יודעים שמכנה שם רע לחבירו אסור גם באופן שדש ביה בשמיה, כי אחרת זה מיותר. אמנם עדיין צ"ב שכיון שמלבין פני חבירו ברבים זה בכלל מכנה שם רע לחבירו א"כ אין זה שלשה אלא שנים? ולפי מה שכתבנו מבואר היטב דמכנה שם רע לחבירו ומלבין פני חבירו ברבים הם שני סוגי איסור נפרדים שבמלבין פני חבירו ברבים האיסור הוא מצד הבושה והצער שהגיע לחבירו ולכן אף באופן שאינו מתכוין לגנותו כגון שאומר דברי דבריו בדרך שחוק, יש עליו איסור מצד העלבון שהגיע לחבירו וצריך לבקש מחילה מחבירו אבל במכנה שם רע לחבירו האיסור הוא אף באופן שאין לחבירו צער ובושה והוי איסור לשמים שמתכוין לגנות את חבירו וצריך רק תשובה לשמים ואינו צריך לבקש מחילה מחבירו עכ"ד.

 

ב] הרמב"ם כותב שהרגיל בהלבנת פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. המעניין הוא שבגמרא [ברכות מ"ג וש"נ] כתוב ש"נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". התוספות [סוטה י'] לומדים בפשטות שדין זה הוא כפשוטו וחייבים ליהרג ולא להלבין פני חברו, כי כלול הוא ברציחה. אבל הרמב"ם לא מזכיר גמרא זו, לא כאן, לא בהל' דעות ו' ח', לא בחובל ומזיק ג' ז', ולא בסה"מ [ל"ת ש"ג] על אף שבכל ארבעת המקומות הוא מדבר על חומר איסור המלבין פני חברו.

 

והפשוט שהרמב"ם סובר כמו המאירי שכתב [בברכות] "דרך צחות אמרו" ובכתובות וסוטה "דרך הערה אמרו" [עי' באנציקלופדיה תלמודית ערך הלבנת פנים] ואין זה הלכה למעשה. ומצאתי שקדמני בזה בקובץ אוצרות ירושלים [ה' תק"נ] עיי"ש. ומובן לפ"ז מה שהרמב"ם חילק בין שופכי דמים שכתב שאין להם חלק לעוה"ב בהלכה ו', ומלבין פני חבירו שכתב בהלכה י"ד. ולהנ"ל מובן שלדעת הרמב"ם אין הם כלולים בקטגוריה אחת [ועי' בס' גבורת יצחק על אבות עמ' קע"ח מש"כ בזה]. 

 

ג]  יל"ע בדברי הר"מ דנקט אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב. ולכאורה אם חומר העוון מחייב עונש זה, א"כ סגי בפעם אחת ולמה דוקא בעושה כן ברגילות הוא דאין לו חלק לעוה"ב וצ"ב.

 

וכתבו בביאור הדבר עפמש"כ הר"מ בפהמ"ש סנהדרין פרק חלק בסו"ד לפני י"ג עיקרים וז"ל וכבר זכרו דברים וכו' שהעושה אותם אין לו חלק לעוה"ב אמרו המלבין פני חבירו ברבים והקורא לחבירו בכינוי והמתכבד בקלון חבירו לפי שלא יעשה מעשה מאלה ואע"פ שהם עבירות קלות כפי מחשבת החושב אלא בעל נפש גרועה שאין בה שלימות ואינה ראויה לעוה"ב עכ"ל.

 

מתבאר בדבריו דהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב אי"ז בגדר עונש על העוון אלא חסרון בנפשו שאינה מתאימה ושייכת לחיי העוה"ב ובזה ניחא דנקט דוקא הרגיל בהן, שבזה בלבד שייך לומר דהרי הוא בעל נפש גרועה משא"כ בעושה כן בדרך ארעי. ומה שכתב בהלכות בהלכה ו' "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ועובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו", שם הוי משום חומרת עוונם ולא משום השחתת נפשם. עיין בזה בס' לתשובת השנה [עמ' רפ"ט], דברי יושר [לג"ר דב רוזנטל זצ"ל עמ' ע"ח], ובקובץ משלחן מלכים [א' עמ' ע"ח במאמרו של הג"ר אריה פינקל] שכל אחד כתב חידוש זה לפי דרכו עיי"ש.   

 

שבת שלום יום כיפור ש'כולו הפך לבן' ואורות אין סוף!!