הקדמה – הצלת נפשות
במאמר זה נדון קצת בגדר "שלך" בחפץ השוה פחות משוה פרוטה, באתרוג של ערלה, והמסתעף. מול סוף נביא דברים מאירים ומשמחים באפיק ההגותי השופכים אור יקרות על מצות סוכה, שבת העולם ושבת הארץ.
רציתי בזמן הזה של קירבה לבורא בבחינת תשובה מאהבה, אחרי ימי 'שמאלו תחת ראשי' הימים הנוראים וכניסה לסוכות, ימי 'וימינו תחבקני' [זוה"ק] לציין תופעה מדאיגה הקיימת בשכונתנו וכמעט בכל שכונה חרדית. כוונתי לריבוי [אחד, זה כבר יותר מדי] של נוער נושר, למחצה שליש ולרביע. רואים ילדים ונערים שלאט לאט, לבושם משתנה, הכיפה מוצאת את דרכה מהראש ליד ומתקטנת והולכת, לא מגיעים לבית הכנסת או מגיעים ומפגינים חוסר עניין בולט וכו' וכו'. המצער ביותר הוא שכמדומני שאנשים רבים מרגישים 'שלום עלי נפשי', וכל עוד ילדיהם לא נפגעו, אין מצבם של הנערים הבעייתיים נוגע להם. ניסיתי לעורר אנשים לנושא, וקיבלתי מילות נימוס שהביעו חוסר נכונות לפעול [וחוששני גם חוסר אכפתיות]. גישתם היא [לדעתי], למה אדם השקוע בהוויות של אביי ורבא צריך להתעניין בנוער שמגיעים לרחוב ונופלים הרבה מעלות אחורנית? זה עסק לאנשים מיוחדים שמתמחים בנושא ומתפרנסים ממנו יפה ולא ל'חשובים' ולמדנים היודעים במקצועיות רבה לנתח תוספות מוקשה ואיתו לתרץ קושיא שהגרנ"ט הקשה על הגר"ח שביאר את הרשב"א שמיאן בהבנת התוספות. מתחת לכבודם. וחוץ מזה – יש להם בעיות משלהם ואי אפשר להתפנות לבעיות של הזולת.
רציתי לנצל במה זו כדי לעורר את הצבור בענין. אין לשער את גודל הכאב של הורים רבים החווים את הידרדרות בניהם ובנותיהם והסובלים העיקריים הם הנערים והנערות עצמם. הם מלאי כעס ומרירות, וחשים ניכור כלפי כל קודש, המשפחה והסביבה. אולי מישהו ירים את הכפפה וינסה לארגן משהו לעזור לנערים האלו בכלל או לפחות לתפוס אחד ולנסות להתיידד איתו, אולי ללמוד איתו ולגלות כלפיו רגשי חיבה הנחוצים כ"כ לבריאות נפשו ועתידו הרוחני.
מי שאינו מוכן לפעול, או אינו מרגיש כשיר לפעול או מכל סיבה אחרת לא יטפל באופן מעשי, אני מבקש שלכל הפחות ירגיש את הטרגדיות המתרחשות יום יום שעה שעה אצל כל כך הרבה מאנשי שלומנו. קל מאד להסתכל על הילד שלי ולומר "כזה ראה וקדש" "איזה נחת" וכו' וכו' ולהתעלם מכאבם של אחרים אבל ה"ישיבה בסוכה אחת" [סוכה כ"ז] אחרי ימי המחילה והסליחה גם בין אדם לחברו, מכריחים אותי להסתכל על השכנים שלי בסוכה ועל כאבם. הרעיון של ערבות אינו רק חומר לדרוש אלא צו קטגורי המוטל על כל אחד בכל מצב.
אני בטוח במאת האחוזים שאם כולם יקחו ללב את דבריי, העולם ייראה הרבה יותר טוב. מי שמחפש גיבוי הלכתי לעיסוק כזה אציין מקור אחד, דברי הרמב"ם בסה"מ מצוה ג' שאהבת השם אמיתית מחייבת פעולות להאהיב אותו גם על זולתו. חוששני שאהבת השם גם של יראים ושלימים אינה במיטבה וממילא הצורך להעביר אותה הלאה נועד לכישלון. והוא רחום יכפר עוון.
סתירה בדברי רש"י
אי' בסוכה [דף ל"ה ע"א]: אתרוג של ערלה, פסול. מ"ט? פליגי בה ר' חייא בר אבין ור' אסי, חד אמר, לפי שאין בה היתר אכילה. וחד אמר, לפי שאין בה דין ממון. ופירש"י, לפי שאין בה דין ממון שאינה שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא עי"ש. והנה ישנה מחלוקת עתיקה בראשונים אם איסור הנאה נקרא שלו או לא, דמדברי רש"י כאן מוכח דאינו שלו [אך ראה בס' מנחת רפאל לג"ר פרצוביץ סי' ל"ז שלמד אחרת]. וכן פירש הראב"ד הובא ברשב"א וכן הוא שיטת הריטב"א הובא באבני מלואים [סי' כ"ח סקנ"ו]. אבל בקצוה"ח [סי' ת' סק"ב] הוכיח דאיסורי הנאה הוא שלו אלא שהוא אינו ברשותו עי"ש וכן הוא באבני מלואים שם. והביא ראיה לזה מהא דקאמר בע"ז [דף מ"ב ע"א] גבי ע"ז של עכו"ם, דאין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם, דגזרינן דלמא מגבה להו והדר מבטל להו, פי' והו"ל ע"ז של ישראל דאין לו ביטול. הרי דיש זכייה באיסורי הנאה ושלו הוא. וכן הוכיחו מדברי הרמב"ם [פ"ג מה' חמץ ומצה] שכתב, קנה חמץ בפסח לוקה משום דהוי לאו שיש בו מעשה, הרי דיש זכייה באיסורי הנאה. וכן הביאו ראיה מהא דגיטין, גבי גט כתבו על איסורי הנאה כשר, משמע דשלו הוא, דבגט בעינן שיהא הנייר של הבעל עיי"ש בקצות ובאבני מלואים. ועיין עוד בקצוה"ח שם שהביא שגם דעת רש"י הוא דאסורי הנאה הוא שלו אלא שהוא אינו ברשותיה, עי"ש שהביא דברי רש"י בב"ק דף מ"ה גבי שור שהמית משנגמר דינו שאסור בהנאה הקדישו אינו קדוש דלאו ברשותיה קאי עיי"ש ולכאורה יהיו דברי רש"י סותרים אהדדי.
המושג 'לכם' משתנה לפי ההקשר
בס' אורח מישרים [סי' ל"ז] כתב ליישב, ששונה המושג 'לכם' גבי קנינים והמושג 'לכם' גבי מצוות, ותלוי באיזה הקשר [קונטקסט] מופיעה המילה. מה שאומרים בכל מקום שאיסורי הנאה נחשבים שלו, הוא רק בנוגע לענין בעלות, כלומר בנוגע לקנינים וזכיות האדם קובעים שגם איסורי הנאה שייכים לו אבל אין הכוונה שזה שלו לגמרי ולכם ממש. לעומת זאת, במושג 'לכם' הכתוב לגבי מצוות, אין הדבר ברור לנו מה משמעותו של המושג לכם, ונאלצים אנו לדון מה כוונת מלת 'לכם', שאפשר ש'לכם' אין משמעותו כלל בעלות וקנינים וזכיות או אפשר שיש בו משמעות מעל ומעבר לבעלות, שעל כוונת פירוש מלת 'לכם' אנו צריכים לדון ולברר מהי פירושה ועניינה. ולפ"ז הכל בא על מקומו בשלום, שעבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול, אין צריך כלל שיהיה נקרא 'לכם' ממש [כמו אולי בנוגע למצוות] אלא שיהא שייך לו, כלומר שיהיה לו בעלות עליה ואיסורי הנאה יש להם בעלות, משום כך, אם הגביה הישראל את הע"ז היא שייכת מעתה לישראל ואין לו בטול. וכן אם קנה חמץ בפסח, נחשב 'שלו' ולוקה. וכן בגט, כתבו על איסורי הנאה כשר.
וכאן גבי אתרוג אנו דנים במשמעות במלת 'לכם' לגבי מצוות, וע"ז נחלקו בגמ', חד אמר דבעינן רק היתר אכילה ולא יותר וזה נקרא לכם אע"פ שאינו שלו, כגון מעשר שני אליבא דרבי מאיר שאין לו בעלות עליו, מ"מ כיון שיש לו היתר אכילה נקרא זה 'שלכם'. וחד אמר מפני שאין בו דין ממון, כלומר כיון שאסור הוא בהנאה אע"פ שיש לו עליו בעלות מ"מ זה אינו מספיק, דאכתי אינו נקרא שלו עד שיהא בו היתר הנאה, ובלולב דאין בו אכילה כו"ע סברי דבעינן דין ממון היינו בעלות והיתר הנאה עי"ש בתוס'. וממילא מיושבים נמי דברי רש"י ולא יהיו סותרין אהדדי, ששם בב"ק מדבר לענין בעלות דהיינו בשור הנסקל שנאסר בהנאה לאחר שנגמר דינו ומשום כך נחשב 'שלו', כלומר ושייך לו אלא דאינו ברשותו ומשו"ה אינו יכול להקדיש אבל כאן מדובר במצות לולב ובפירושו של המלה 'לכם' ואינו נקרא 'לכם' אע"פ שיש לו בעלות על החפץ כיון שאסור הוא בהנאה. ובנתן לו מתנה ע"מ להחזיר אע"פ שעליו להחזיר מצד התנאי בין להרא"ש דס"ל שהמתנה הוא לעולם אלא שמכוח התנאי צריך להחזיר לו דבר שכבר נעשה שלו וצריך הנותן שיעשה קנין בדבר בין להקצוה"ח הסבור דהוי רק מתנה לזמן, מ"מ כיון שעד זמן ההחזרה הוא שלו לגמרי נקרא שלו כנ"ל. ומה שיש להעיר שרש"י פסחים דף ו' ע"ב בד"ה ולאו ברשותיה כתב בהדיא דאיסורי הנאה הוי אינו שלו. ואפשר שלענין חמץ הדבר שונה, שהדין תשביתו עושה אותו לאינו שלו אבל באופן שאין אלא איסור הנאה לחוד נקרא שלו ואינו ברשותו עיי"ש עכ"ד הס' אורח מישרים עיי"ש עוד באורך. ועי' עוד בקונטרסי שיעורים של הגר"ז גוסטמן זצ"ל [בב"ק עמ' שפ"ב ונדרים עמ' קס"ד].
גזל עכו"ם ו'לכם'
בס' יראים [הובא במ"א סי' תרל"ז ס"ק ג'] כתב דאפילו למאן דאמר גזל עכו"ם מותר והגוזל מעכו"ם אינו עובר איסור ומותר לו להשתמש בחפץ הנגזל, מכל מקום, אינו נעשה שלו וכל אחד יכול לתופסו ממנו. ונפקא מינה בזה לענין מצות ד' מינים, דקיי"ל דביום הראשון בעינן שיהיו 'לכם' ואתרוג השאול פסול, דאם גזל אתרוג מעכו"ם אף למ"ד גזל עכו"ם מותר, מכל מקום אי אפשר לצאת בו חובת מצוה ביום הראשון דלא חשיב לכם עכת"ד.
ובאבני מילואים [סי' כ"ח ס"ק ב'] נקט בפשיטות דדעת הרמב"ם אינו כן אלא דלמ"ד גזל עכו"ם מותר, שפיר אפשר לצאת בו גם ביום הראשון וכדלהלן: תנן [בסוכה ל"ד ב'] אתרוג של ערלה פסול, ובגמ' שם מ"ט פליגי בה ר"ח בר אבין ור"א חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה [ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו - רש"י] וחד אמר לפי שאין בה דין ממון שאינו שוה פרוטה [דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא רש"י]. ומסיקה הגמרא, אכילה כו"ע לא פליגי דבעינן, כי פליגי בדין ממון, מר סבר היתר אכילה בעינן, דין ממון לא בעינן, ומר סבר דין ממון נמי בעינן. ואיכא בינייהו מעשר שני בירושלים אליבא דר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה, דלמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה אבל א"צ דין ממון הרי יש בה היתר אכילה וכשר. למ"ד לפי שאין בה דין ממון, מע"ש ממון גבוה ואין לו בה דין ממון ופסול.
והנה דעת הרמב"ם [בפ"ג הלכה י"ז מהלכות מע"ש] דמע"ש ממון גבוה ואפ"ה פסק דאתרוג של מע"ש כשר, ומבואר שפסק כמ"ד דסגי בהיתר אכילה ולא בעינן דין ממון, וכ"כ הכ"מ [פ"ו ה"ח מחו"מ] בדעת הרמב"ם. ומעתה כתב האבני מילואים, שאם נבוא לדון על הגוזל אתרוג מעכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר אם יכול לצאת בו ידי חובתו ביו"ט ראשון, נראה פשוט שיכול לצאת בו, שהרי אפילו אם תמצי לומר שאין לו בו קנין ממון וכל אחד יכול לתופסו ממנו וכדברי היראים, מ"מ כיון שסו"ס יש לו בו היתר אכילה הרי מספיק בכך להיחשב 'לכם' ולא גרע ממע"ש למ"ד ממון גבוה, שאף שאין לו בו דין ממון, אפ"ה יוצא בו ידי חובתו משום דסגי בהיתר אכילה. ונמצא דדברי היראים דגזל עכו"ם לא חשיב לכם אינם עולים בקנה אחד עם מה שפסק הרמב"ם כמ"ד דסגי בהיתר אכילה עכת"ד האבני מילואים.
והנה מבואר מדברי האבני מילואים שנקט בפשיטות שהסובר דסגי בהיתר אכילה ולא בעינן דין ממון, פירוש דבריו, שלדעתו אין צריך שתהיה לו בעלות כלל בגוף האתרוג וסגי במה שבמציאות יש לו אפשרות והיתר לאוכלו. ועל בסיס הנחה זו נקט שגם גזל עכו"ם שאינו קנוי לו כלל וכל אחד יכול לתופסו אפ"ה שפיר חשיב לכם למ"ד דסגי בהיתר אכילה.
אמנם דבריו צריכים עיון גדול, וכפי שהעיר הג"ר משה קופשיץ [בקובץ ארוממך תשס"ד], דבפשוטו היה נראה דבזה לא נחלק אדם מעולם דגדר 'לכם' היינו שיש לו בעלות בדיני ממון אלא שנחלקו אמוראי איזה בעלות צריך שתהיה לו באתרוג כדי שיחשב 'לכם', שיש מ"ד דסגי במה שיש לו בעלות רק לענין אכילת האתרוג ויש מ"ד דלא סגי בכך אלא צריך שיהיה לו דין ממון גמור לכל הענינים כגון לקדש בו אשה וכו' אבל כל שאין לו בעלות בגוף האתרוג, ודאי לכו"ע לא הוי לכם ולא סגי כלל במה שיש לו אפשרות והיתר לאוכלו. ומה שיוצאים באתרוג של מע"ש גם למ"ד מע"ש ממון גבוה למ"ד דסגי בהיתר אכילה היינו משום דגם למ"ד מע"ש ממון גבוה מ"מ ודאי יש לבעלים זכות מצד דיני ממונות לאוכלו ואין אחר יכול לתופסו ממנו רק שאינו שלו לגמרי לקדש בו אשה. ועי' בחי' הגרי"ז זבחים ו' א' בשם הגר"ח ז"ל דלמ"ד מע"ש ממון גבוה, אין הכונה שאינו שלו כלל אלא הענין הוא שיש לו בעלות מוגבלת ונ"מ שאין לו לקדש בו אשה ולמוכרו וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"ה מאישות ה"ב קידשה במע"ש אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל, הרי שלא כתב דאינו שלו אלא שאין לו לעשות בו שאר חפציו ועפי"ז מובן מש"כ הרמב"ם [בסוף פ"ג דמע"ש] דאפשר להקדיש מע"ש יעו"ש.
ולפי זה היה נראה, דנידון היראים אינו תלוי כלל בפלוגתא דאמוראי, אי סגי בהיתר אכילה או דבעינן גם דין ממון, שהרי לדברי היראים אין להגזלן בעלות כלל בגוף האתרוג וכל אחד יכול לתופסו ממנו וא"כ לכו"ע לא הוי לכם ולא סגי בכה"ג מה שבמציאות יש לו אפשרות והיתר לאוכלו וכמשנ"ת.
ויש הוכחות לכך, דגם למ"ד דסגי בהיתר אכילה צריך שיהיה לו על כל פנים בעלות בדיני ממון על אכילת האתרוג. הנה הדין פשוט ומוסכם דאין יוצאים באתרוג השאול ביו"ט הראשון משום דבעינן לכם וכדתניא בגמ' [מ"א ב']. והנה דעת התוס' [ל"ה ב' בד"ה דאי] דא"צ היתר אכילה דוקא לזה שרוצה לצאת בו אלא סגי במה שיש באתרוג היתר אכילה לאחר, ומש"ה גם ישראל יוצא באתרוג של תרומה טהורה דאע"ג דהישראל עצמו אין בו היתר אכילה הרי יש לו לכהן בו היתר אכילה יעו"ש. וכ"מ פשטות לשון הרמב"ם [פ"ח ה"ב] דגם ישראל יוצא באתרוג של תרומה.
ומעתה הרי צ"ע מאי טעמא אין יוצאים באתרוג השאול למ"ד דסגי בהיתר אכילה ודא"צ דין ממון, דנהי דהשואל עצמו אסור לו לאכול האתרוג ולהפסידו מ"מ למה לא תיסגי לן במה שיש לבעלים היתר לאוכלו. אלא ודאי דלכו"ע לא סגי במה שיש לו אפשרות לאוכלו אלא צריך שיהיה שלו בדיני ממון לענין האכילה וכיון שאתרוג השאול אינו שלו כלל אפילו לענין אכילתו לא חשיב לכם ולא שייך שיועיל מה שהבעלים יכולים לאוכלו מאחר שסו"ס אין לשואל קנין ממון בגוף האתרוג ולא דמי לאתרוג של תרומה שקנוי הוא לישראל אלא שאסור לו לאוכלו.
והוסיף הנ"ל להוכיח שצריך בעלות ממונית, שתוס' [ל"ה בד"ה אתיא] הוכיחו דלכו"ע אין יוצאין באתרוג של טבל. ובטעמא דמילתא כתבו, משום דהוה ליה כמו אתרוג של שותפין כיון שיש לכהן וללוי חלק בו עכת"ד.
ובכפות תמרים ושאגת אריה [סי' צ"ז] כתבו לבאר את דברי התוס' דמה שלא הזכירו דאתרוג של טבל פסול משום שאין לו בו היתר אכילה שהרי אסור לאוכלו בטבלו הוא משום שנקטו בפשיטות דכיון שבידו לתקנו ע"י הפרשת תרומה שפיר חשיב כמי שיש לו בו היתר אכילה יעו"ש.
ומעתה לדעת האבני מילואים דלמ"ד דסגי בהיתר אכילה אין צריך שיהיה לו כל בעלות בגוף האתרוג, אם כן צ"ע מאי טעמא פסול לדידיה אתרוג של טבל דאף שכתבו התוס' דה"ל כאתרוג של שותפין, מ"מ מאי איכפת לן בזה, והלא סו"ס יש לו היתר ואפשרות לאוכלו ע"י שיפריש תרומתו וכנ"ל. אלא ודאי דבר פשוט ומוסכם הוא דצריך שהאתרוג יהיה שלו בדיני ממון אלא דלמ"ד דסגי בהיתר אכילה ס"ל דסגי במה שהאתרוג הוא שלו לענין אכילתו, ואין צריך שיהיה שלו כלפי כל דבר וממילא באתרוג של טבל כיון שאין האתרוג שלו אפילו לענין האכילה שהרי יש לכהנים וללויים חלק בה לכו"ע לא הוי 'לכם'.
עוד העיר בשיטת האבני מילואים דלדעתו למאן דס"ל היתר אכילה אינו תלוי כלל בבעלות אלא צריך שיהיה לו בפועל אפשרות לאוכלו, א"כ היאך מהני באתרוג מתנה ע"מ להחזיר כדאיתא בסוכה [מ"א ב'], והלא סו"ס אי אפשר לו לאוכלו שהרי צריך להחזירו אלא ודאי הענין הוא כמשנ"ת דלכו"ע ענין 'לכם' תליא רק במה שיש לו בעלות וקנין ממון בגוף האתרוג אלא דמאן דס"ל דסגי בהיתר אכילה, ס"ל דסגי במה שיש לו זכות ממון לענין האכילה ואין צריך שיהיה שלו לגמרי לענין כל דבר אבל הא מיהא מוסכם לכו"ע דאין צריך אלא בעלות ה'דיני ממון' בגוף האתרוג, ואם כן אתי שפיר דמהני מתנה על מנת להחזיר דסו"ס בשעה שיוצא בו חשיב כשלו ממש לענין כל דבר עכ"ד. ושו"מ שכ"כ האבן האזל [נזקי ממון ח' א'] והשער"י [ש"ו פט"ז] שהכל מודים שצריך שהממון יהיה שלו, ולא די במה שיש לו אפשרות לאכלו, אלא נחלקו מהי מידת הזכות שצריכה שתהיה לו בדבר, האם די בזכות אכילה ואין צריך שיהיה לו דין ממון לכל שימושו ואף אתרוג שאינו שוה פרוטה כשר, אף שאין לו חשיבות כממון שיש לו ערך חשוב, או שמא צריך שיהיה לו גם דין ממון, שהוא שולט על כל השימושים והוא בבעלותו לגמרי, ולא די במה שהוא שלו רק לענין אכילה. ועי' אריכות נעימה באוצר העיונים בסוף מסכת סוכה [ח"ב בהוצאת מתיבתא].
הבנת המנחת חינוך בשיטת רש"י
בסוכה [כ"ז] מבואר דרבי אליעזר פוסל סוכה שאולה וחכמים מכשירין דכתיב כל האזרח וכו' מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. ופירש"י שם, דאי אפשר שיהיה לכולם, דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה עכ"ל. נראה מפירש"י דכיון דבעינן 'לכם', כל שאינו שוה פרוטה לא הוי לכם, ואם שאול פסול כדברי ר' אליעזר לא היה יוצא כיון דאינו שוה פרוטה אלא על כרחך צריך לומר דשאול כשר וא"כ יש לו שוה פרוטה ע"י שאלה. ולכאורה נראה מדבריו דאפילו אם נאמר דשאול כשר, מ"מ פחות משוה פרוטה פסול כמו שנתבאר דלא מטי לכל חד שוה פרוטה אלא ע"י שאלה [ומוכח דשאלה כשר]. והעיר המנ"ח שאין סברא זו מתקבלת על הדעת, שמכיון ששאול כשר, ולא בעינן לכם, א"כ פחות משוה פרוטה לא גרע. ובעל כרחך צריך לומר דכוונת רש"י דלא מטי פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה, ואי אמרת שאול פסול א"כ לא משכחת לה דיוצא בסוכה. אלא על כרחך שמכאן צריך להסיק, ששאול כשר, וא"כ אין צריך לשאלה, כי פחות משוה פרוטה ג"כ כשר כיון דאין צריך לכם עכ"ד המנ"ח.
יסוד גדול של האור שמח
והנה, יסוד גדול חדית לן האו"ש בהל' סוכה [פ"ח הכ"ה], שמה ששאולה כשירה בסוכה, אין הכוונה שאין צריכים קנין כלל כיון דלא בעינן לכם כמו לולב אלא כיון שהתורה אמרה 'לך' דבעינן קנין שלו, אע"ג דמרבינן מ'כל האזרח' דאפשר לצאת גם בסוכת חבירו, מ"מ זה אינו אלא רק אם יש לו מקצת קנין כמו שואל שיש לו קנין פירות, דאין הבעלים יכולים לחזור בהם שלא ישתמש בו, כיון שזכה זכות השתמשות דהיינו קנין פירות. אבל אם הסוכה אינו שלו כלל, ודאי פסול דסו"ס כתיב בתורה 'לך'. ובזה הוא מבאר דברי השאג"א דגזל עכו"ם נתמעט מ'לך' למעוטי גזולה, הגם דגזל עכו"ם אין מצוה להשיבו, מ"מ אם חזר הגוי ותפס ממנו קודם יאוש ודאי דאין מוציאין ממנו בדיינים. נמצא דלא הוי שלכם ולא הוי דומיא דשאול דאיכא ביה קנין לזמן, והראיה, דהשואל לזמן ובא להחזיר לבעליו תוך זמנו הלא צריך הבעלים לעשות בו קנין מחדש עכתו"ד.
למדנו מדבריו יסוד חדש בגדר סוכה שאולה, שאין הכונה שלא צריכים שום בעלות אלא צריכים שיהיה בגדר 'לך', ושאולה נחשבת 'לך' כיון דלשואל יש קנין פירות לזכות השתמשות כל ימי זמן השאלה, וזאת גילתה תורה בפסוק 'כל האזרח' דסגי במקצת בעלות, דהיינו קנין פירות של שואל ולא בעינן בעלות גמורה שיהא שלו לגמרי. וכן יש לדייק מלשון השו"ע הרב [תרל"ז י"א] שסובר כיסוד הנ"ל שכתב בזה"ל ומ"מ לכתחילה אין לישב בסוכה העומדת בקרקע של חבירו מפני שאינה נקראת שלו ממש והתורה אמרה תעשה לך – משלך, ואינו דומה לשאולה ממש שהשאילה לו מדעתו והרי הוא כשלו ממש עכ"ל. חזינן בהדיא, דאין הכונה בשאולה דלא בעינן בעלים כלל אלא אדרבה בשאולה חשיב כשלו עי"ז, שיש לו קנין פירות לזכות השתמשות ועי"ז חשיב תעשה לך – משלך.
ולאור היסוד המאיר של האור שמח, ששאולה כשירה רק כשיש לו קנין לזכות השתמשות כמו שואל, כתב בס' דברי יהושע [סי' ל"ז] שמובן היטב מה שצריכים שו"פ גם לשאלה, כיון דבעינן קנין כמו בשואל ובפחות משו"פ לא שייך לעשות קנין. והא דכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת היינו בזא"ז שיזכה כ"א זכות השתמשות אחרי שחבירו גמר להשתמש וע"כ דשאולה כשירה דכ"א יכול לשאול דאי שאולה פסולה ובעינן שיהא לכולם בעלות זה לא שייך דהוי פמשו"פ לכ"א ואת"ל שכל א' יקנה אחרי שחבירו גמר, זה לא מיקרי סוכה אחת לכולם ודו"ק עכ"ד ועיי"ש מה שכתב ליישב קושיות נוספות עפ"י יסוד האו"ש עכ"ד עיי"ש.
תמיהת המנ"ח – איך יוצאים בערבה פחות משוה פרוטה
והמשיך המנ"ח "עכ"פ מבואר בדבריו, דהיכי דבעינן לכם ושאול פסול, גם פחות משוה פרוטה פסול, וא"כ בהרבה מצות דבעינן שיהיו שלו כגון מצה ולולב ודומיהם צריך שיהיו שוה פרוטה דבלאו הכי אינו יוצא אם אינו שוה פרוטה דלא מיקרי לכם.
ולפי זה, לא מצינו ידינו ורגלנו והיאך יוצאים אנחנו מצות ארבע מינים במדינה זו דערבה מצויה מאד ובד או שני בדין ערבה אין שוה פרוטה בשום אופן בכל מדינה זו וכל מין מארבע מינים פסולים בשאול היאך אנו יוצאים ידי חובתנו במדינה זו בארבע מינים ביום ראשון של חג.
וגם להבין סברת רש"י למה לא הוי פחות משוה פרוטה 'לכם' דהא בודאי שלו דאסור לגזול הימנו דכל שהוא אסור לגזול מן התורה, א"כ אמאי לא נקרא לכם, הא יש לו בעלים. ואינו דומה לאיסורי הנאה או שצריך היתר אכילה, עי' פ' לולב הגזול דף ל"ה, דזה שהוא פחות משוה פרוטה הוי שלו לכל צרכו ואסור לגזול ממנו א"כ יש לו בעלים וגם במצה צריך לדקדק שיהיה הכזית שוה פרוטה דשוה פרוטה הוא חצי שעורה כסף צרוף עי' בראשונים וכזית מצה אינו שוה כל כך במדינותינו, א"כ ח"ו אין ישראל יוצאים ידי חובת מצה בלילה הראשונה ולא ראינו ולא שמענו מי שידקדק בזה. ולא מצאתי בשום פוסק קדמון או אחרון שיביא זה וצ"ע מאוד שלא הרגישו בזה המפרשים והפוסקים בפרט במצה דאורייתא וכו' עכ"ד.
בס' ביכורי אליהו [לגר"א דרבקין סי' ח' וכן כתבו אחרים] כתב שתמיהתו מערבה שאינה שוה פרוטה במדינה זו אפשר ליישב, דכמו שבודאי אין צריך שיהיה כל בד של ערבה שוה פרוטה ואם הב' בדים ביחד שוה פרוטה כשר כיון דמצוה אחת היא קאי לכם על שניהם, כמו כן אפשר לומר דכיון דכל ד' מינים מצוה אחת היא דהא מעכבין זה את זה קאי לכם על כל הד' מינים ביחד שיהיו שוה פרוטה אבל תמיהתו ממצות מצה וכן על עצם סברת רש"י במקומה עומדת.
בס' מוע"ז [ח"ו סי' ע"ג] כתב לחלק דמצות סוכה שאני, שצריך דירה לשמש בו עראי לאכילה ושינה בבעלותו וכשאין בו שוה פרוטה לא חשיבי ולא חשוב בעלות שימושו, ולכן לא נקרא לכם ולא יצא אבל בערבות ומצה אין צריך שתהא שלו לשימוש רק לברך עלה או במצה לאוכלו וגם פחות משוה פרוטה שלו ולא דמי לאסור הנאה שאינו שלו לכמה פוסקים דלא שוה מידי ורש"י קאי בסוכה דוקא שצריך דירת עראי שלו לשימושו ובזה הוא דס"ל שלא מועיל בפחות משוה פרוטה.
ויש לומר עוד בכוונת רש"י שמתייחס לשותפות דוקא שאם אין לו בה אלא פחות משוה פרוטה לא סגי ולא נקרא לכם דלא חשיבי. אבל בשלו ממש גם פחות משוה פרוטה שלו ויוצא עכ"ד [וכן כתבו רבים לחלק עי' לבוש מרדכי ב"ק סי' ו', חוברת המאור תשרי תשי"ב, טל תורה על מס' סוכה ועוד ועוד].
אלא שהעיר בס' עבודת דוד [עמ"ס סוכה עמ' רנ"ט] שעדיין יש לעיין בזה מלשון רש"י [להלן ל"ה א' ד"ה לפי שאין בה דין ממון] שכתב שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא עיי"ש. והנה התם לא מיירי בענין של שותפות ואפ"ה כתב רש"י דכיון דלית ליה בו שוה פרוטה לאו שלכם הוא וצ"ע עכ"ד. ואולי אין להקשות משם שהרי מדובר באיסורי הנאה [ערלה] דלא שוה מידי כנ"ל. ושוב האיר ה' עיני ומצאתי בשו"ת בית יצחק [או"ח ק"ד ח'] שכתב שרש"י פירש כן רק הערלה שם לעולם אינו יכול להצטרף לשוה פרוטה כיון שאסור בהנאה ואף מעט שוויות אין בו שהרי אין לו ערך כלל, אך במקום שכל החסרון הוא רק מפני שאינו שוה הרבה, אך יש בו ערך מועט וראוי להצטרף לכדי פרוטה, כמו בערבה ומצה, שאף אם אין בהם שוה פרוטה בכל אחד לחוד, מ"מ ראוי להצטרף לפרוטה, באופן זה מודה רש"י שנחשב שלכם ויצא.
בס' כלי שרת [מובא באוצר מפרשי התלמוד] כתב לחלק, דאף שפחות משוה פרוטה נחשב שלו לענין גזל ושאר דברים, לגבי סוכה אינו נחשב לך, שבמקום שנאמר לך צריך דין ממון וזה חסר בפחות משוה פרוטה [ואינו קשה למה אסור לגזול]. וכעין זה בשפ"א ועי' בס' גבורות יצחק [סוכה סי' כ"ג] מה שהאריך.
בס' יד אליהו כתב חילוק אחר בין סוכה לשאר מצוות, דסוכה שאני דבעינן שתחול עליה קדושה כחגיגה ורש"י לשיטתו בגיטין [י"ב: ד"ה בפחות] שאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה, ולכן דווקא בסוכה בעינן שוה פרוטה. באוצר מפרשי התלמוד [סוכה כ"ז:] הקשו על דבריו, שהרי הסוכה שוה פרוטה ורק לכל אחד ואחד אין בה שוה פרוטה, ואם כן אין זה חסרון לענין הקדש כיון שסוף סוף ההקדש חל על כל הסוכה ובכולה יש שוה פרוטה. [ועוד רבו הדיונים, עי' בס' היקר 'סוכה וארבעת המינים' של הרב מרדכי כהן שהאריך להביא מהרבה אחרונים].
חולה שיש בו סכנה
ברש"י ד"ה קא סלקא דעתיה כתב "מאן דבעי היתר אכילה, אי הוי בה היתר אכילה כגון מעשר שני בירושלים לא בעי דין ממון". וכתב בס' נתן פריו: לכאורה יש לומר עוד נפק"מ בחולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול ערלה, דהיתר אכילה יש בו אבל ממון אין בו. אלא שיש לומר דמה שהותר לחולה שיש בו סכנה אינו בגדר היתר אכילה, ולא מבעיא למאי שפסק הרמב"ם [פ"ב משבת] דשבת דחויה אצל חולה וכמש"כ בכס"מ שם, ודאי די"ל דאין זה בגדר היתר אכילה כיון דבאמת לא הותר לאכילה אלא שהחולה מחמת אונסו אינו נענש באכילת האיסור. אלא אפילו אם נימא דבפקוח נפש הותרו האיסורים וכמש"כ הרא"ש [יומא פ"ב], מכל מקום יש לומר דלא מקרי לכם אלא אם הותר לאכילה כדרך אכילתו דהיינו שהותר לבריאים שלא לאונסם אבל בחולה שהותר רק לאונסו אע"ג דלדידיה הוי היתר גמור משום וחי בהם, מ"מ י"ל דאין זה בגדר דבר שיש בו היתר אכילה משום דדיני התורה נאמרו רק כפי דרכם וכמו שכתב בשו"ת הרי"ם [יו"ד סי' י"ד], דכל דיני התורה צריך שיהיו כדרכם עיי"ש. והחולה שהותר לו לאכול איסורין אין זו אכילה כדרכה וכשאמרה תורה ולקחתם לכם שצריך שיהא בו היתר אכילה הכונה שיהא באתרוג היתר אכילה כדרכה ולא בדרך אונס בחולה שיש בו סכנה.
ועל פי זה העיר במש"כ הריטב"א קדושין [נ"ו] אהא דהמקדש בערלה אינה מקודשת, והקשה דהא שרי שלא כדרך הנאתן אפילו מדרבנן לחולה שאין בו סכנה ותירץ דמכל מקום אסור הוא לה למכרה לחולה זה וליטול דמים ממנה. תדע, דהא אפילו בדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בה סכנה ואפילו הכי אסור למוכרה לה בדמים דא"כ נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה אלא דודאי דאסור למוכרם וכיון דכן לא חשיב ממונא כלל ואפילו היא חולה שראויה ליהנות בה אינה מקודשת דלאו ממונא יהיב לה עיי"ש. והנה לדרכנו יש לומר, דאינו יכול לקדש חולה שיש בו סכנה באיסורי הנאה, דכל דיני התורה צריך שיהיו כדרכם וכשאמרה תורה שצריך לקדש בכסף הכונה היתה לכסף דעלמא מה שנקרא כסף כדרך העולם, אבל איסורי הנאה אף שהותר לחולה שיש בו סכנה הנה אין זה אלא מצד האונס וממילא אין זה כסף כדרך העולם כי לפי סדר העולם כדרכו אין זה בגדר כסף כיון דהוי איסור הנאה ובכסף כזה לא אמרה תורה שאפשר לקדש [ועיין בר"ן קדושין שם]. ובמשנה למלך [פ"ה מאישות ה"א] כתב לדון דמקדש חולה שיש בו סכנה באיסור הנאה אינה מקודשת דאפשר דלא חשיב ממון אלא מה שהוא שוה לכל אבל דברים האסורים שאינם שוים לכל כי אם לחולה אפשר דלא חשיב ממון כלל כדי שתתקדש בהם ומה שאוכלת אותם לא חשיבי הנאה עיי"ש והדברים עתיקים. והנה כעין סברא זו שייכת גם בנדון דידן דלא חשיב היתר אכילה לענין שייחשב לכם במה שהותר לחולה שיש בו סכנה כיון שלא הותר אלא דרך אונס ואין זו אכילה כדרכה.
יש לדון דבחולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול איסור הנאה, ממילא יש לו גם דין ממון, כיון דלדידיה שוה פרוטה, שהרי הוא רשאי לאכלו ויכול ליהנות ממנו. ועיין משנה למלך הנ"ל שדן במקדש באיסורי הנאה לחולה שיש בה סכנה אם היא מקודשת די"ל דאינה מקודשת דאע"ג שהיא חולה שיש בה סכנה ולדידה מותר לה ליהנות ממנו מכל מקום כיון דלהמקדש אסור בהנאה א"כ להמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה שוה פרוטה עיי"ש וא"כ היכי דגם המקדש הוא חולה שיש בו סכנה דמותר גם לדידה י"ל דמקודשת דלתרוייהו מותר בהנאה ואיכא שוה פרוטה הן להמקדש והן להמקודשת ויש להאריך ואכ"מ.
סוכה בחינת גן עדן
עתה, נפנה לעיין במשמעות הרוחנית והרעיונית של חג הסוכות וזיקתו לשבת ולשבת הארץ, וזאת בעיקר עפ"י משנתו של השפ"א ועפ"י הס' היקר 'שבת ומועד בשביעית'.
סוכה, כמו שבת, היא בחינת העתיד ומעין העולם הבא "עיקר השמחה לעתיד כמ"ש ישמח ד' במעשיו, אמרו חז"ל שמח לא כתיב רק ישמח [לעתיד]. וכן בש"ק שיש בו הארת הנשמה שהיא מעין עוה"ב [בבחינת הזמן]. וע"ז כתיב במזמור השבת כי שמחתני וכו' במעשי ידיך ארנן, שהשבת עדות שבנ"י הם בני עוה"ב, ומרגישין הארת הנשמה. וכמו"כ סוכה מעין עוה"ב בבחינת המקום ויש הרגשת הקדושה והוא פריסת סוכת שלום בשבת ובסוכה" [שפ"א סוכה תרס"א ועי' מאמרי פחד יצחק מאמר כ"ה].
בתחילת הבריאה, גן עדן היה מקום של שמחה, ומגלים בסוכה את הארת אותה שמחה קדם הסטורית: " וישם שם את האדם - ועיקר הבריאה היתה להיות דירת האדם שם, ושם היתה שמחה כמ"ש כשמחך יצירך בגן עדן. והגם שכתיב 'ויגרש את האדם' אעפ"כ יש זמנים שמתנוצץ קצת הארה מבחינת ג"ע. השי"ת זיכה אותנו לישב בצילו והיא [הסוכה] מעין בחינת ג"ע. השי"ת הכניסנו לדירה זו שחל עליה שם שמים [דירה זו היא מעונו של הקב"ה] והשמחה במעונו [שפ"א דברים עמ' ק' ועי' יחזקאל כ"ח י"ג בעדן גן אלקים היית, כל אבן יקרה מסוכתך...את כרוב ממשך הסוכך וגו' וב"ב ע"ה].
חלל הסוכה מחזיר אותנו אחורה לתענוג גן עדן הקדום וגם מוביל אותנו קדימה ומשמש בבואה לתענוג של חיי העולם הבא.
היחס שבין הסוכה כג"ע לבין העולם הסובב מחוצה לה בבחינת המקום משתווה ליחס שבין השנה השביעית לבין שש שנות העבודה בבחינת הזמן.
"בזעת אפך תאכל לחם היא הקללה לאחר החטא, ומקודם היתה כל אכילת אדם מגן עדן. אך גם אחרי החטא נשאר לבנ"י זמנים שמתעורר להם זה הכח הראשון. ובזמן שהיו שמיטין ויובלות היתה כל השנה שנת שבתון ולא היו עוסקין בזריעה וקצירה, ואז יש לבנ"י הארה מדרך ראשון שקודם החטא [שפ"א ויקרא עמ' צ"ח וע"ע שם עמ' ר' ולעיל פ' בראשית]. קודם החטא שם הקב"ה האדם בג"ע לעבדה ולשמרה ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצוות ל"ת ואחר החטא כתיב וישלחהו וכו' מגן עדן לעבוד את האדמה, א"כ [שעיקר הגרוש מג"ע היה על מנת לעבוד את האדמה ע"ע רד"ק תו"ש בראשית ג' אות רי"ב] בזמנים שיש שביתת מלאכה לבנ"י כמו בשבת וכן בשמיטין הוא אות לבנ"י שהם במדרגה הראשונה [שפ"א ויקרא עמ' ר"ג. עוד על בחינות השמיטה ביחס לעוה"ב ראה שפ"א שם תרמ"ז תרנ"ב].
גם הסוכה [מבחינת מקום] וגם שנת השבע [מבחינת הזמן] מחזירות את האדם למקום נועם הנשמות, גן עדן מקדם. הגירוש לא היה טוטאלי ואבסולוטי ויש זמנים שאשפר לחזור ולקבל הארה.
סוכה – צלא דמהינותא
הישיבה בסוכה היא זכר היציאה של עם ישראל למדבר, לארץ לא זרועה, לעתיד לא נודע, מתוך ביטול מגבלות הטבע, ואמונה איתנה בבורא שיוליך אותם וידאג לצרכיהם. השפת אמת העמיק בפנים שונות ביציאה זו: 'זכרתי לך חסד נעוריך' [ירמי' ב' ב'], דכתיב זכר עשה לנפלאותיו [תהילים קי"א ד']. כמו שעשה הקב"ה הנפלאות לאבותינו והשאיר מהם זכר לדורות כמו כן זכותן של אבותינו היה ג"כ למעלה מן הטבע ונשאר גם מזה זכר לדורות וע"י קיום מצות סוכה יכולין למצוא זאת התשוקה להיות נמשך אחר השי"ת לצאת מן הטבע [שפ"א דברים עמ' ק].
'זכרתי לך חסד נעוריך' ממשמע זכות זה נזכר לעולם לבנ"י. בודאי נמצא מידה זו לעולם בלבות בנ"י להיות נמשך אחר השי"ת להפקיר הכל ללכת אחריו, לכן אחר יוהכ"פ שנטהרו בנ"י נעשין אחד ואז הם נמשכין אחר השי"ת. וזה רמז הסוכה [שפ"א סוכות תרמ"ח].
ענין הליכה מבית לסוכה, צא מדירת קבע וכו' הוא מעין מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אע"ה לך לך מארצך וכמו כן בבנ"י שנאמר זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי וכו' [שם עמ' ק וע"ע שם עמ' קא ע"י מצות הסוכה שהיא כענין לכתך אחרי במדבר].
ענין סוכות ממש הוא מה שזכו בנ"י להיות נמשך אחר השי"ת ויצאו מהנהגת הטבע וכפי מה שזוכין להבדל מן הטבע כמו"כ זוכין להנהגה שלמעלה מהטבע והיא בחינת ענני הכבוד [שפ"א סוכות תרמ"ז].
מציאותם של ישראל במדבר היא עדות להתגברות על מגבלות הטבע ועל זכרון זה הם חוזרים מדי שנה במועד חג הסוכות. לאור מבט זה, מתגלית אף המשמעות של חג האסיף. שעה שאדם שמח על הישגיו הכלכליים והחקלאיים ולכאורה מגביר את תלותו בהם, הרי בקריאת מגילת קהלת הוא מתנער מהם מנתק את כבליהם ומכריז כלפי עולם החומר הבל הבלים.
התעלות זו שבעת ימים בשנה מדי שנה הרי היא יסודה הערכי של השנה השביעית כולה. כל ענין השביתה הוא בטול הטבע .... שיש בכח בנ"י לצאת מן הטבע וכו' שלא להיות טבועים תחת ההרגל והטבע רק לידע שכל עוה"ז הוא טפל ופרוזדור לטרקלין. והנייחא של איש ישראל הוא בעת השביתה ממעשים של הטבע שזה עיקר חיות האיש הישראלי [שפ"א פ' בהר תרמ"ד]. זכרתי לך חסד נעוריך וכו' והקב"ה זכך עשה לנפלאותיו ונתן לנו מצוות שנזכה על ידיהם למדרגה הראשונה וכמו כן בשנת השמיטה הוא ממש לכתך אחרי בארץ לא זרועה [שפ"א פ' בהר תרמ"ז]. אע"פ שהם בעולם הטבעי וזורעין ואוספין, מ"מ כשבאה שמיטה ושובתין נתלבשו בבחינת מלאכיו 'אי לך ארץ' [קהלת י' ט"ו] הוא כשמשועבדים אל הטבע, זה 'שמלכך נער' הנהגה הטבעיות אבל ע"י שמיטה יוצאין מהשתעבדות הטבע [שפ"א ויקרא ר"ב].
בכוון דומה הלך אף בעל 'שם משמואל' בנסותו לתת למעלתה של א"י בשביעית הסבר עיוני. "שבת בשנים נעשה התדבקות הארץ בעולם שלמעלה מהטבע אבל כמו שבת בימים שיש עליות רק בפנימיות העולמות ולא בחיצוניות כן שבת בשנים הוא רק בפנימיות העולם" [ש"מ בהר תר"פ].
וע"פ האמור תובן טוב יותר דעת המכילתא שאמנם נדחתה שמצות סובה תדחה מפני השמיטה, שהרי ערכי בטול הטבע המונחים ביסודה של המצוה מוצאים את ביטויים בשביעית ומעתה שאנו זוכים בקיומה של מצות סוכה אף בשמיטה, הרי שהאור המציץ עלינו מצל האמונה נכפל ומתבהק. הזכרון ההיסטורי המתייחס לארץ לא זרועה הופך בין דפנות סוכת השביעית לממשות שבהווה.
אחדות
מוטיב האחדות חוזר ונשנה במשנתו של השפת אמת: "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם [ישעי' נ"ט ב'] ולכן אחר שנטהרו מעונות וביוהכ"פ ניטל ההבדל, ויש עונות שמבדילין האחדות בין אחד לחברו ז"ש ביניכם ולבין עצמכם ממש, דיש שמבדילין בין אדם למקום ובסוכות ולאחר הכפרה עשה הכל אחדות אחת ונפשות בנ"י מתאחדין, זהו רומז ד' מינים שבלולב שנעשין ובינם לבין עצמם אגודה אחת, והסוכה שמתאחדין נפשות בנ"י לאביהם שבשמים לכן נקרא חג האסיף ושנאספים אל הבורא. ואיתא [חגיגה ט"ו ע"א] זכה נוטל חלקו וחלק חברו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנום. והנה בר"ה ויוהכ"פ אחר המשפט שלמעלה בודאי בנ"י זוכין ליטול חלק האומות וכמו כן הצדיקים זוכים לחלק חבריהם אבל הצדיק צריך לבקש להחזיר לכל אחד חלקו וכו' וזה ענין ד' מינים שבלולב שנעשין אגודה אחת שיחזירו בנ"י כל אחד לחברו חלקו וזהו באגודה אחת" [שפ"א סוכות תרס"ג]. ארבעת המינים הם לאגד ולחבר נפשות בנ"י כמ"ש במדרש [ויקרא ל'] יש בהם שיש להם טעם וריח וכו' וע"י האגודה זוכין להכנס לסוכה דכתיב [ירמי' ב' ב'] אהבת כלולותיך לכתך אחרי וכו' [דרש כלולותיך מלשון התכללות הזיקה לכלל ישראל אהובה היא לפני המקום], שאין יכולין לבוא להמשכה להיות נמשך אחר הבורא ית' רק ע"י שמכניסין עצמן בכלל ישראל ודרשו חכמים [סוכה כ"ז ע"ב] כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת [מנחות ק"ג ע"ב גם אם הסוכה שיושב בה קטנה מלהכיל את כל ישראל הרי סגולת התאחדות ישראל מתקיימת בה] לכן בשבת אין צריך לולב כי בשבת מתאחד ג"כ נפשות בנ"י כמ"ש [זוהר תרומה] דמתאחדין ברזא דאחד [שפ"א סוכות תרל"ט וע"ע שם שנת תרס"ב שכתב בשבת אין צריך לד' מינים דהנפשות קרובים וכל הפרוד בבחינת הגוף ושבת יומא דנשמתין ועי' תרמ"ח].
רעיון האחדות מוצא ביטוי גם בשנת השמיטה, וכדברי השם משמואל:
שמיטה היא מצד הכלל להיות כולם כאחד כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם, לאכלה לך ולעבדך וכו' שתהיה יד כולם שוה [ע' רש"י ויקרא כ"ה ו'] דכל ישראל כאיש אחד חברים ואז הם מרוצים [רצויים] מצד הכלל וע"כ תמצא שכל פרשיות השמיטה נאמרו בלשון יחיד תזרע שדך וגו' ואיתא בזוה"ק שכ"מ שנאמר בלשון יחיד הוא מצד הכלל שהם כולם יחד כאיש אחד חברים וכמ"ש וידע שם ישראל וגו' ואמרו חז"ל כאיש אחד בלב אחד [שם משמואל ויקרא עמ' של"ה].
וכך מתפרשת הסמיכות בין פרשת שמיטה לבין איסור אונאה: עיקר אל תונו הוא כדי להיות בנ"י באחדות כמ"ש חז"ל שאונאת דברים ג"כ בכלל, והנה מצות השמיטה אינה מצוה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ"י יכולין לקיים זאת המצוה כמ"ש בזמן שכל יושביה עליה וכמו בשבת מתיחדין בו ברזא דאחד ע"י השבת לכן ע"י האחדות באין לשביתת שמיטה [שפ"א בהר תרל"ח וע"ע עמ' קצ"א]. כך גם מנומקת תקנת הפרוזבול כשראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה [שביעית פ"י מ"ג] ואי' בספה"ק ששמיטה היא "שנת שויון ומרגוע, אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות קפדנית. אין חלול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו וחמדת העושר המתגרה ע"י המסחר משתכחת".
ההתכנסות בסוכה עם ארבעת המינים בידיו בשנת השמיטה מגלה מימד חדש ועצום של אחדות.
חג שמח ואורות אין סוף!!
0 comments Leave a Comment