לע"נ הרבנית גיטל וינברג ע"ה בת האדמו"ר זצוק"ל ואם יבלחט"א מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א
אורות הגבעה
בס"ד גיליון צ"ח
לזכות כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א
לרפואת ישי דב בן נרי שנפצע בעין בקרב
פרשת בראשית
לעיני כל ישראל - בראשית
"עין בעין יראו בשוב ה' ציון", שאם שומרים עין זוכים לראות בשוב ה' ציון. וכך מתפרש החיבור בין סוף לתחילת התורה. לעיני כל ישראל – ע"י שעם ישראל שומר עיניים ומידת היסוד [המרומז במילת כ"ל כידוע], זוכים ל"בראשית וכו' ורוח אלקים מרחפת" זה רוחו של מלך המשיח [חלקת יהושע ועי' דברים נשגבים בענין זה בס' תורת אמת לג"ר לייבלה איגר זצוק"ל].
השאיפה לחיות עפ"י דין
בראשית ברא אלקים כו' ופירש"י ברא אלקים, ולא אמר ברא הוי"ה [שם רחמים], שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין, והיינו דכתיב [להלן ב ד] ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים.
וכאן מתעורר קושי עצום. וכי יתכן שהקב"ה שינה את דעתו? בס' שפת אמת [בראשית תרל"ז וע"ע תרל"ח ד"ה ברש"י ויום כיפור תרמ"ט] כ' ע"ז בזה"ל וח"ו שתהי' חזרה באחרונה רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי אח"כ שיתף מידת הרחמים, אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה ולכן עלה במחשבה במדת הדין שהרצון יהי' בדין כנ"ל. ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא כמו שכתוב 'לא-ל גומר עלי' וזה הוא ברחמים כי במדת הדין צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים וזה שיתף עמו מדת הרחמים עכל"ק עכ"ל.
יש אידיאל ויש מציאות. באידיאל האדם צריך לשאוף לשלימות המקסימאלית אפילו אם במציאות לא יגשים את שאיפותיו הנעלות. וכך הסביר הפני מנחם זצ"ל בשם החיד"א את המאמר השגור בפי העולם "אין דבר העומד בפני הרצון". והרי רואים הרבה בני אדם עם רצונות שלא התגשמו בפועל? אלא שאין דבר המונע מהאדם לרצות. אי אפשר לעצור ולחסום את הרצון. ובמקרה הטוב הרצון הוא הצנור [אותיות דין כדין] שעל ידו נוצר [כנ"ל] שאיפתו. ועיין מה שכתב בספר ברכת אליהו פרשת בראשית.
ובס' מבשר טוב העיר שיסוד דברי קדשו רמוזים בגמרא [מכות י] 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'. הרי שלמעשה מוליכין אותו, ונדרש ממנו רק לרצות 'בדרך שאדם רוצה לילך'. ולמדנו מדברי קדשו שלענין המעשה אין רחמים אלא הוא במידת הדין כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא אף שהבחירה של האדם הוא לרצות בטוב אבל מעשיו צריכים להיות כדין המוטל עליו.
הרי לפנינו יסוד גדול שעיקר מה שנתבע האדם בעולם הוא בבחירת העבודה בלבד לקיים ובחרת בחיים לכוין רצון לבו ושאיפת חייו לטוב אבל על עצם המעשה בפועל הרי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים וכדאיתא במדרש "מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו"' ע"כ. נמצא שעל רצון האדם יש מידת הדין שצריך לכל הפחות שהרצון יהיה בשלמות הגמור וכשהרצון הוא בשלמות באמת אפשר לזכות במידת הדין.
והרי בתשרי עלה במחשבתו לברוא העולם ורק בניסן נברא בפועל [תוספות ר"ה כז.]. ואין זמן מתאים יותר מחודש תשרי להגביר את השאיפות ולרומם את המחשבות כדי להשיג את השלימות האנושית. אנשים ששאפו לבינוניות הגיעו פעמים רבות לעברי פי פחת וד"ל. [ועי' בקובץ חכמי לב ח"א עמ' קנ"א מה שהאריך בזה ובס' וזאת ליעקב פ' בראשית ותמצא נחת].
בעצב תלדי בנים
מעשר שני, בניגוד לתרומות ומעשרות אחרים, אינו ניתן לאחרים כ"א בעלים אוכלים אותו בקדושה לפני ד'. והלימוד הוא שכשם שבכלל האומה צריכים שימצאו אנשים מיוחדים עובדים עבודת הקודש שהם מיישבי עולם באמת, ע"כ ראוי להספיק כל צרכיהם ולראות זאת כחובה קדושה. כמו כן, יש באדם עצמו בכ"א ואחד צדו הרוחני-השכלי-האלקי, וזה הכח הוא הכהן הפרטי שראוי להכירו לטוב, וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי שהוא יסוד אשרו והצלחתו. הרי מונח בתוך כל יהודי כהן קטן! ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כן ניתנה מצוה זו לאכול המע"ש בקדושה לעצמו מצד הכהן שבו.
אבל במה איפוא יוודע לאדם עילוי ערכו השכלי-האלקי? במה שישכיל כי כל הרעות והנזקים הבאים לאדם בעולם אינם כ"א מצד חמרו ועכ"פ מצד חסרון השפעה השכלית כדברי הר"מ במו"נ ע"כ לא יאכל המע"ש באנינות, [עי' במשנה מע"ש ה' י"ב], להורות שכל צרה ורעה שבעולם אמנם באה רק מצד הצד השפל של האנושות, מצד יחס בהמותו, אבל כשתתגבר הנשמה השכלית בכלל העולם ובפרטיו מוכרחת היא האנינות שתסולק מן המציאות ובלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים. פנים בעת אשר חרפת עמו יסיר מעליו כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו כמו שמוכרח ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה שדורשת לזה. הרי שבתוך הקללה לחוה מונחת ברכה מוסתרת. הצער של חבלי הלידה מעוררים את האשה להתמסר לגידול ילדיה, שכידוע, ככל שאדם סובל יותר עבור אידיאל, באותה מדה מתגברת התמסרותו ודבקות למשימת מילויו. אולם, רק עקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", אבל לולא החטא לא היה צורך בברכה החבויה בתוך הקללה אלא ההתמסרות טוטאלית לגידול ילדים הייתה באה באופן טבעי. וכשיותקן המוסר תהיה אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם ומצד הערך החינוכי לא יהיה האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהיה בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א'. פסוק זה מלמד שכל צער, יסורין ודכאון פיזי ונפשי באים כדי להחזיר את בני האדם בתשובה.
וכן המיתה שנקנסה ביחד עם בעצב תלדי בנים לא באה רק כ"ז שצריך לה לריכוך קושי לבב בני האדם אבל לא כאשר שולט השכל ונגמר השכלול של הכהונה העצמית הנמצאת בכל אדם. "כי כל בניך יהיו למודי ד'", "ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את שהו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם" שהוא יסוד המעלה שמעיר לזה מע"ש, אין מקום לכל פגע ולא לפגע המות המסבב אנינות ע"כ לא יאכל ממנו באונו, שצריך שיגדיר האיסור את תכנו ומטרתו של המע"ש. כשאוכלים מעשר שני צריכים לזכור את ה"תחנה הסופית" והמטרה האחרונה של הבריאה. אנחנו שואפים לעולם שבו שולטת בכיפה שלימות מוסרית בכל נברא, ואז כבר לא יהיה צורך במוות. אכילת מעשר שני, המסמל את הצד הכלי-קדושתי-אלקי באדם, אסורה כאשר אדם נמצא במצב המזכיר לו את הפגם של האנושות, דהיינו תמותת בני אדם. "לא אכלתי באוני ממני" [עפ"י דברי כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל].
עונשי אדם ואדמה
פירות האילן מוכנים לאכילה עם נשירתם או קטיפתם, אין צורך לעבדם ולהכינם. גם נטיעת העץ אין בה מלאכה רבה והרי הוא צומח וגדל ומוציא פירות מעצמו ומאליו מדי שנה בשנה. לעומת זה, בתבואה מלאכות רבות היא טעונה, סידורא דפת [שבת ע"ג ב] חרישה וזריעה, זרייה, דישה, טחינה, לישה ואפייה וכל זה תוצאת החטא הקדמון, חטא עץ הדעת, אשר בגללו באה הקללה של 'בזיעת אפך תאכל להם' [בראשית ג יט] כי על כן 'עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה'. לפני החטא החטה היתה פרי העץ מוכנה לאכילה בלי טורח ועמל.
והנה קללה זו ד'בזיעת אפך תאכל לחם' הרי היא כלולה ב'ארורה האדמה בעבורך' [שם שם יז] שנכלל בה גם קללה לאדמה עצמה, והא דהאדמה נתקללה גם היא מבואר בפרש"י [שם א יא ד"ה עץ פרי] וז"ל שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וכו' ועץ עושה פרי ולא עץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה עכ"ל. ובמהות העוון דאין טעם עצו ופריו שווה פירש לן הרה"ק מאיזביצא זצוק"ל דמה שהיה צריך להיות טעם עצו ופריו שוה היינו שהאמצעים לא יופיעו כדבר בפ"ע וטעמם יהיה כטעם התכלית והקלקול דעץ עושה פרי הוא הקלקול דניתוק האמצעי מהתכלית והופעתו בפני עצמו. ונראה לפ"ז בביאור העונש דהוא בבחי' 'תיסרך רעתך' [ירמי' ב'], וכמו שיתבאר בהרחבה. העונש הוא הנצחת מצב החטא ומיסודו. 'בזיעת אפך תאכל לחם' הרחקת יתר בין האמצעי והתכלית. כעונש האדמה כך עונש האדם.
'עמך מקור חיים באורך נראה אור' [תהילים ל"ו י'] הביטוי הוא כפול, 'באורך נראה אור', כי את האור לכשעצמו איננו מסוגלים לראות, האור הוא רק מכשיר ואמצעי לראות דברים. לכן לגבי דידנו הכשר מצוה וגוף המצוה מחולקים כמו אמצעי ותכלית. ברם, כלפי שמיא ההכשר והאמצעי הרי הם כתכלית. לכן בעת שמחת בית השואבה היתה השמחה בעת שאיבת המים אף שזו היתה רק הכשרה ואמצעי לנסוך המים, וזה 'באורך נראה אור' ע"י אורך אנו רואים גם באור האמצעי את אור התכלית. וזה מה שאמר רב נחמן [סוכה נ' ע"ב] מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית. מקורה של שמחת האמצעי היא בראשית הבריאה במחשבה הקדומה שטעם העץ יהיה כטעם הפרי.
פרי עץ הדר [אמור כ"ג מ'] ופירש"י עץ שטעם עצו ופריו שוה. עץ פרי עושה פרי למינו [בראשית א' י"א] ופירש"י שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן וכו' ע"כ. ויש באתרוג שטעם עצו ופריו שוין תיקון למה שהארץ לא עשתה כן והוא הטעם בעבודה של התכלית כבר באמצעי ותיקון הבריאה שהאדם כבר יהיה לו טעם התכלית בעבודתו. "הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקצר וגו" [עמוס ט' י"ג].
האתרוג מייצג את השוויון של העץ ופריו, את האידאה הבראשיתית המתגשמת בתקופת האחרית. ומכאן ענינו אצל חג הסוכות. על חג זה לימדנו המהר"ל [גבורות ד' פמ"ו] 'שהוא שלימות האחרון וע"י אותה שלימות הדבקות בו יתברך וזמן האסיף שיש להוויה אסיפה וכו' עוד יש אסיפה למעלה מאסיפה עד שהכל נאסף אל הסיבה הראשונה'. ובא הסברם של הדברים בפחד יצחק [יוהכ"פ עמ' ע"ד ואילך] החזרת השליחות של כנס"י באחרית הימים כאשך יושלם המעגל שייכת היא לחג האסיף ע"ש החזרת הרכוש לבעלים וכו'. ולפי דרכו של המהר"ל השמחה היתרה של חג הסוכות היא משום שמרום פסגת השמחה הוא דוקא בשעת הגמר ושמחת בית השואבה מתייחסת היא בפרטיות לשמחת גמר שליחותה של כנסת ישראל וחזרתה אצל משלחה ואסיפה לבית בעליה'. שעת הגמר שחג הסוכות האידנא היא בבואותו מקור שמחתו התאום בין כל מאורעות ההיסטוריה כמכשיר ואמצעי לבין תכלית ההוויה. שיא שיאי התקונים חגיגת האסיף העולמי תשובת העולם בחינת האתרוג העץ אשר בתוך הגן הופכת לנחלת כל עצי הגן אשר בו מתהלכת האנושות.
וכמובן, בשנת השבע, כאשר מתבטל קללת "בזיעת אפיך" ואין אנו עובדי אדמה שנה אחת, העיסוק באמצעי נמחק ורק התכלית מול עינינו וטועמים בפירות שביעית את טעמו של העולם המתוקן.
סוכות זכר לענני הכבוד. ענני הכבוד הם בחינת אמצעי להנחותם דרך. ענני הכבוד בזכות אהרן כהנא קדישא. כהנים הם בחינת אמצעי. שלוחא דרחמנא או שלוחא דידן. אהרן הוא שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא כאחת [עי' היטב בשפ"א סוכות תר"ס ד"ה סוכות]. מקרב בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. אמצעי. אוהב את הבריות ו"מקרבן לתורה". ונפלא לשוחרי מדע כמה מתאימה שיטת האבני נזר שבניית הסוכה היא מצוה. הכשר מצוה, אמצעי, "משתדרג" ומקבל של מצוה. והאריך בזה כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א בחול המועד סוכות תשע"ה. והדברים היו מתוקים מדבש ונופת צופים.
בברכות [י"ז א'] נשאלה השאלה, נשים במאי זכיין, שהרי הן פטורות מתלמוד תורה. והתשובה היא שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה. ונותנות רשות לבעליהן ללכת ללמוד תורה וממתינות להם. והנה שלשת אלה הם רק אמצעים לתכלית לימוד התורה, ואף על פי כן מצינו שם שאמרו חז"ל גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים. ולמדנו שזכות העסק באמצעים ושכרם עולה על הזכות והשכר של העוסקים במטרה עצמה.
רעיון זה נרמז לנו גם בשמחת בית השואבה. באותה שמחה שנקראה על שם האמצעים השאיבה אעפ"י שזו רק הכנה למטרה, לניסוך המים, מוסרים לנו חז"ל [במסכת סוכה נ"א ב'] שמקומם של הנשים שם היה למעלה ואילו האנשים עמדו למטה, היינו שבחגיגה מפוארת זו שבה הובלט בצורה חגיגית הערך של ההתמסרות לשכלול האמצעים, היה מעמד הנשים המקדישות כל כך הרבה לאמצעים, מכובד ביותר ומקום המושב הגבוה ניתן להן.
חזרה לענייננו. דעת לנבון נקל, שאם כשנפקד האדם על עוונו, נפקדה גם האדמה על עוונה, על כרחנו לומר שעוונות אלו מישך שייכי אהדדי. "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" ועי' בתרגום יונתן בן עוזיאל – וז"ל והוו תרוויהון חכימין [-ערומים] אדם ואנתתיה, ולא אמתינו [יתבוששו] ביקריהון. ובביאור הדברים, נראה עפימ"ש חז"ל דאיסור עה"ד היה רק לההוא יומא. ועי' בר"ר [פכ"א ט'] דרש ר' יהודה בן פדייה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בציוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים כו'. וכעונש לאותו לא יתבוששו - לא אמתינו, באה בבחי' תיסרך רעתך, המתנת יתר והרחקת יתר בין האמצעים והתכלית. בזיעת אפך תאכל לחם, הרבה ארבה עצבונך והריונך, בעצב תלדי בנים.
שני החטאים הגדולים במהלך הדורות הלא הם חטא עה"ד וחטא העגל. והרי גם בחטא העגל משתקפת אותה תכונה של קוצר רוח ואי סבלנות. 'וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר' והרי גם העונשים דומים להפליא. לולא חטא עה"ד היו במדריגת 'והייתם כאלקים' ואילמלא חטא העגל 'אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם'. לולא חטא עה"ד היו במדריגת וחי לעולם. ואילמלא נשתברו לוחות ה"ה חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות, חירות ממלאך המות [עירובין נ"ד א]. וע"י חטא העגל ירדו למדריגת אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו [ע"ז ה.].
וכבר באו הדברים מפורשים מפיהם של חכמינו ז"ל [שבת קמו א] דבשעת מ"ת פסקה זוהמתן הזוהמא שנמשכה מחטא עה"ד וע"י הטא העגל חזרה זומהתן. ולהנ"ל ה"ז אותה זוהמא ממש, ולא יתבוששו, כי בושש משה.
ומעתה, הדרך לתיקון היא ע"י לוחות שניות, לימוד תורה בעמל וביגיעה, ריחוק האמצעי מהתכלית. ואי' ע"ז במדרש [שמו"ר פמ"ו א] ויגד לך תעלומות חכמה כפליים לתושי' ומשום כך, א"ל הקב"ה למשה שלא יצטער על השבירה והיינו דההגדה הבאה באופן דהעלמת החכמה היא כפליים לתושי'. ותיקון נוסף בא ע"י עבודות סידורא דפת, חרישה, זריעה וכל עבודות האדמה מתוך אמונה בחי העולמים שבכך הוא מעלה את האמצעיים [עי' שפ"א פסח בשם החידושי הרי"ם].
שאיפת 'והייתם כא-להים גו'' נובעת מהיותנו בצלם אלהים. אך מימושה תלוי בהמתנה וצפיה מתוך ריסון ואיפוק. ימי ההגבלה, אל יהרסו לראות, תכליתם אני אמרתי אלהים אתם [עי' ע"ז ה א]. הפקעת זוהמת קוצר הרוח, אך משבושש משה לרדת ונדחפו לפנים מן המחיצה אכן כאדם תמותון גו' ביום אכלך ממנו מות תמות. ולא יתבוששו - ולא אמתינו.
וכה דברי רבי נחמן [ליקוטי מוהר"ן קמא סי' ו']: כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלקים אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו [משלי כה ב] 'כבוד מלכים חקור דבר', והכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו שחולקים לו הכבוד הזה וחולקים עליו שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלהים ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו ועליו נאמר שם 'כבוד אלהים הסתר דבר', כי אסור לחקור על הכבוד הזה. ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה. ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק כי לית כבוד בלא כ"ף [עי' זהר ח"ג רנה, ב ובגין דא שיעור סכה כו' ולא למעלה מעשרין דאיהי כ' כתר עליון כו' כבוד עילאה כו' ולית כבוד בלא כ' ובגין דא שערו מארי מתניתין לקבלייהו סכה העשויה כמבוי כו' עיי"ש] והכ"ף הוא כתר [כנ"ל] בחי' אהי"ה בחי' תשובה כי אהיה דא אהא זמין למיהווי, היינו קודם התשובה עדיין אין לו הוויה כאילו עדיין לא נתהווה בעולם כי טוב לו שלא נברא משנברא, וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה אז הוא בבחי' אהי"ה היינו שיהי' לו הוויה בעולם היינו אנא זמין למיהווי וזה בחי' כתר כי כתר לשון המתנה בחי' תשובה כמ"ש חז"ל [יומא לח ב] הבא לטהר מסייעין לו משל לאחד שבא לקנות אפרסמון אומרים לו המתן וכו' וזה בחי' כתר כמ"ש [איוב לו ב] כתר לי זעיר ואחוך אבל קודם התשובה כו' עכ"ד עייש"ה. [ונפלא שמשמעות דברי חז"ל שאדם הראשון איבד את ה"כתרים" אחרי החטא (תנא דבי אליהו פ"ד) ומפורש בחז"ל שבת פ"ח שאחרי חטא העגל איבדו את כתר ה'נעשה'. חוסר הריסון האיפוק וההמתנה מביא לאיבוד הכתר.]
והנה ז"ל הגמ' ביומא שם אמר ריש לקיש [משלי ג לד] אם ללצים הוא יליץ ולענוים חן, בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין. תנא דבי רבי ישמעאל, משל לאדם שהיה נפט ואפרסמון בא למדוד נפט אומר לו מדוד אתה בעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו, המתן עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה עכ"ל. מאי דנקט לגבי האפרסמון דאומר לו המתן כו' צ"ע דהא אדרבה באים אנו לומר דמסייעין ולא רק פותחין לו, והסיוע הרי יכול להיות תיכף והול"ל דאומר לו אמדוד עמך ותו לא. והיינו שדייק רבי נחמן דההתבסמות דאני ואתה היא ע"י ההמתנה. הכתר והכבוד לחי העולמים ומתגלה ע"י ה'כתר לי זעיר', הצפייה וההמתנה, בחי' אהי"ה ל' עתיד. ישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה. הביאה ממרחק מוסיפה לכבוד וההשתוקקות מעצימה את הקשר כמו שהרהורי עבירה קשין מעבירה [יומא כ"ט,א] כך הרהורי מצוה יש בהם עוצמה וצד יתרון על המצוה עצמה. המתן לי עד שאמדוד עמך שנתבסם אני ואתה. המתן דוקא. הבורח מן הכבוד וכל חפצו וישעו כבוד אלקים שומע בכל הסתר והעלם את האמירה של 'המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה', ואז יפאר בישועה. לענוים יתן חן, אוהבי ה' המחכים בכבוד אלקים אני ואתה.
ויש לפרש בזה תוכן 'מזמור שיר ליום השבת' שכל המפרשים נדחקו לפרש מה עניינו אצל יום השבת, כי הוא מדבר על רוע הסדר בעוה"ז, וכמו שאמר 'איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און', שהוא דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות וממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה והוא הראות בעולם משפט מעוקל וצדיק ורע לו ורשע וטוב לו [לשון הרמב"ן בהקדמתו לאיוב]. ועל זה בא המשורר לענות לשואל, הנה נקלעת ביום ערב שבת, ומה פלא שנתקלת בבלבול הסדר, 'כתר לי זעיר' עוד מעט יבוא יום השבת יום שכולו שבת ואז הכל על מקומו יבוא בשלום וצדיק כתמר יפרח להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו.
[עפ"י ספר חכמי לב ד' עמ' תרפ"ה והלאה ובחלק ו', ספר רשימות לב על סוכות, ספר שבת ומועד בשביעית בפרק על סוכות, ס' דרשות בית ישי עמ' קמ"ה ועוד מקדושי עליון נ"ע].
שבת שלום ואורות אין סוף!!
0 comments Leave a Comment