עפ"י שיעורים שמסרתי לחברים מקשיבים לקולי בס"ד

"שמן משחת קודש"

מעלת שמן המשחה

החוק השולט בהשפעת השכל הוא 'מתלמידי יותר מכולם'. כלומר לא רק שהשכל אינו מתחסר על ידי ההשפעה לזולת אלא שאדרבא השפעה זו מביאה היא לו תוספת כח. מיוחד הוא חוק זה רק להשפעת החכמה, כלומר מהותו של השכל שייכת היא בעצם לחיי עולם הבא ולתקופת אחרית הימים אלא שדירתו בעולם הזה איננה אלא דירת עראי של גר השוכן במקום רחוק ממקום מושבו הקבוע. ובדרך משל נאמר, אם נראה חכם עוזב מקום משכן חכמתו הקבוע ומתגורר לפרקים במקום רחוק מן החכמה, הלא נבין כי בבחינת ה'חכמה לעצמו' לא היה בא למרחק ורק הצורך להשפיע הוא שהביאו לחיות חיי גר במרחקים. הוא הדין והיא המידה בכח השכל. הוא גר בעולם הזה [כמבואר בגבורות ה' ספ"ט] ותכונת הגרות של השכל מעידה היא כמאה עדים כי מהותו של השכל מהות של השפעה היא....

והנה יודעים אנו כי ישנה תיבה אחר אשר כל ישראל משתמשים בה לבטא את כלליותה של תקופת אחרית הימים. התיבה הזו היא 'משיח'. פירושו של משיח הוא משוח בשמן המשחה. ונמצא, כי כלליותה של תקופת אחרית הימים על שמו של שמן היא קרויה. ויציבא מילתא בדבריו של המהר"ל כי 'שמן' מלשון 'שמיני' [ראה נר מצוה] שהוא מספר שלאחרי שבעה משום שהוא על הטבע. ומפני כך אנו אומרים כי כשם שנמצא באדם כח שהוא בבחינת גר בזמן הזה, כמו כן נמצא כנגדו בעולם 'חפצא' כזו, שמן שמה. וכשם שסגולת הגרות של השכל יוצרת בפעולתו של השכל מהלך של בלתי מתחסר על ידי השפעה, כמו כן נוהג הוא המהלך הזה בפעולתו של שמן המשחה. ומאירים הם דברי המהר"ל דמפני ששמן המשחה מקדש הוא את כל הכלים, לכן כולו קיים לעתיד לבוא. כלומר, מכיון שמהותו של שמן המשחה היא השפעה דוקא, הרי מציאותו של שמן המשחה בעולם היא דוגמת כח השכל באדם וממילא נוהג בו החוק שאין פעולת השפעה מחסרת אותו, ואע"פ שהשתמשו בו כולו נשאר קיים. וראה בנר מצוה שכתב "השמן הוא מיוחד לקדושה, וראיה לזה בשמן מקדשין ומושחין הכל".

[עפ"י פחד יצחק חנוכה מאמר י"א ועי' בס' גור אריה פ' כי תשא ובהערותיו המאירות של המהדיר שליט"א]

שמן המשחה למלך וכה"ג

בהוריות (יא, ב) איתא: "ת"ר: שמן המשחה שעשה משה במדבר, היו שולקים בו את העיקרים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: והלא לסוך את העקרים אינו סופק וכו', אמר לו רבי יהודה: וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא תחלתו שנים עשר לוגין, וממנו היה נמשח משכן וכליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים,  וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: (שמות ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם", וכן הוא בכריתות (ה, ב), הובא גם בפירש"י תשא (ל, לא) עה"פ לדרתיכם: "מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבא.

והנה שמן המשחה שנעשה בתחילה ע"י משה רבינו במדבר הי' כדי: "שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה" (לשון הרמב"ם בסהמ"צ שורש י) ולפי"ז כדאי לעיין בנוגע ללעת"ל - שכולו קיים אז, מה יצטרך להיות נמשח בשמן המשחה.

א) בנוגע ל"מלך המשיח" ידוע ספיקת המנחת חינוך (מצוה קז) אם צריך משיחה או לא, די"ל דאי"צ משיחה כיון דיהי' מזרע שלמה דור אחר דור, א"כ המלכות ירושה לו מעת שפסקה מלכות ואין צריך משיחה, אעפ"י שפסקה המלכות בעוה"ר כמה דורות, מ"מ אין זה מפסיק ירושה, אך אם נאמר דהבא מכח מי שצריך משיחה הוא ג"כ צריך משיחה, א"כ תיכף שמרדו ישראל ברחבעם ולא קבלו  עליהם מלכותו, א"כ אפילו אם היו רחבעם וזרעו מלכים היו צריכים משיחה למלוכה על כל ישראל, א"כ גם מלך המשיח מזרעו יהי' צריך משיחה אף ששלום ואמת יהיו בימיו לכל ישראל, ועי' גם במצוה תצז שציין המנ"ח למצוה הנ"ל, ושם נסתפק בסגנון אחר אם מלך המשיח צריך משיחה כיון שהמלכות בטלה כמה שנים בעוה"ר, או אפשר דמ"מ דינו כמלך בן מלך ואי"צ משיחה עיי"ש, ובלקוטי שיחות חכ"ג עמ' 205 ציין למנ"ח זה, ונסתפק גם מצד שיהי' "רב" אולי יצטרך סמיכה ולא משיחה עיי"ש, ובצפע"נ הוריות (יא, ב ד"ה התם שבט) כתב וז"ל: "ונ"מ דאם אי"ה לימות המשיח יהי' נצרך משיחה חדשה דכיון דפסקה מלכות בית דוד, אך התורה אמרה לנו לא יסור שבט וכו' אך צריך משיחה חדשה" עכ"ל עיי"ש. ועי' בכל ענין זה בארוכה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' יב.

ב) בנוגע "לכהן גדול" איתא בתו"כ פ' צו פי"ח: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו ר' יהודא אומר יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבוא ת"ל זאת וכו'" - היינו שיצטרכו משיחה רק אז ולא לע"ל כי עומדים בקדושתם במשיחה הראשונה ואי"צ משיחה אחרת, וכן איתא במדב"ר פ' נשא (יד, יג), "עדיין אני אומר שימשחו לע"ל ת"ל זאת אין נמשחין לע"ל", עיי"ש, אבל הרמב"ן בסהמ"צ (שרש שלישי) כתב בנוגע לאהרן ובניו לע"ל שיקדשו א"ע במילואים לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת מיתה, ויהיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כראשונה ויהיו המילואים האלה נוהגין בהם, וראה גם ב'זהר הרקיע' על האזהרות (עשין קכז-קכח) שהביא דברי רמב"ן אלו, ובנוגע לזה שיצטרכו משיחה חדשה אינו חולק, וכבר הקשו רבים על הרמב"ן שזהו בסתירה לתו"כ הנ"ל.

וי"ל בזה עוד, ע"פ מ"ש ביחזקאל (מג, יח-יט): "ויאמר אלי בן אדם כה אמר ה"א אלה חוקות המזבח ביום העשותו להעלות עליו עולה ולזרק עליו דם. ונתתה אל הכהנים הלוים אשר הם מזרע צדוק הקרובים אלי נאום ה"א לשרתני פר בן בקר לחטאת". וכתב הרד"ק שם: "ונתת - ליחזקאל אומר שהוא כהן ואמר שהוא יתן הקרבן לכהנים להקריבו והוא יזרוק הדם ויכפר על המזבח, כי לעתיד יהיה הוא כהן גדול ואע"פ שיהיה אהרן שם, או יהיה הוא משנה לו, וגם זה הפסוק יורה על תחיית המתים לעתיד וכו'" עכ"ל, וכ"כ הרשב"ץ בס' מגן אבות ח"ג (פז, ב) וז"ל: "והא-ל ית' אמר ליחזקאל כשהראה לו המזבח שעתיד המלך המשיח לבנות, אמר שם ונתת אל הכהנים הלוים אשר הם מזרע צדוק פר בן בקר לחטאת וגמר הפרשה כולה, הנה הבטיחו דהוא יהי' כהן גדול לימות המשיח וזה מורה על תחיית המתים וזה לא הי' בבית שני, כי יחזקאל לא עלה מבבל כי אומרים בקבלה כי קברו הוא בבבל, ועוד כי סדר הקרבנות שעשו עולי בבל אינו דינו כסדר הנזכר בזו הפרשה, על כן יראה כי זה יהי' לעתיד לימות המשיח, ואז יהי' שם יחזקאל וכו'" עכ"ל, ובס' 'לב חיים' ח"א סי' לב להגר"ח פאלאג'י זצ"ל (ד"ה גם) כתב דבזמן בנין בית שלישי יהי' יחזקאל קיים בתחיית המתים והוא יהי' כהן גדול עם אהרן הכהן, דגם אהרן יקום באותו פרק בתחיית המתים עיי"ש, דלפ"ז נמצא שיחזקאל יצטרך להיות נמשח להיות כהן גדול.

כלי המקדש לעת"ל

אמנם יש לחקור בנוגע ל"כלי המקדש" לע"ל, אם יצטרכו להיות נמשחים בשמן המשחה או לא, דהנה כתב הרמב"ם (ה' כלי המקדש פ"א ה"ז-ח): "אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד, אפילו כהן בן כהן מושחין אותו וכו'. בבית שני שלא היה שם שמן המשחה היה כ"ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד שהיה לובש בגדי כהונה גדולה". ושם בהי"ב כתב: "כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה שנאמר וימשחם ויקדש אותם, ודבר זה אינו נוהג לדורות, אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בקודש בשירות הם מתקדשין", וכן איתא בשבועות (טו, א): "כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך - עבודתן מחנכתן . . דאמר קרא: (במדבר ז, א) וימשחם ויקדש אותם, אותם (שבמשכן) במשיחה ולא לדורות במשיחה", משמע מזה דלעת"ל לא יתקדשו הכלים ע"י שמן המשחה.

אבל בע"ז (נב, ב) איתא: "בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש? א"ל: אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו. איתיביה: (דברי הימים ב כט) כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו, מאי לאו הכנו - דאטבלינהו, הקדשנו - דאקדישנהו? א"ל: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי, הכנו - שגנזנום והקדשנו - שהקדשנו אחרים תחתיהם". וברש"י ד"ה והקדשנום פי' שחזרו ומשחום "בשמן המשחה" וכ"כ בחי' הריטב"א שם בשם הר"י, וכבר תמהו רבים: שהרי מבואר דרק אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ומה שייך אז משיחת כלים בשמן המשחה?

ובשו"ת שואל ומשיב להגרי"ש נטנזון (מהד"ק ח"ג סי' מב) תירץ דהא דלדורות עבודתן מחנכתן היינו משום דתורה אמרה שאף שלא יהי' להם שמן המשחה יהי' עבודתו מחנכתו, אבל כל שנזדמן להם שמן המשחה פשיטא דהי' מושחין בשמן המשחה עיי"ש.

ולפי דבריו מובן דלע"ל שיהי' להם שמן המשחה ודאי ימשחו הכלים בשמן המשחה, ועי' רמב"ם בספר המצות שורש י שכתב: "ואמנם ימנה (מ"ע לה) הצווי שצונו שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר", הרי משמע מזה דסב"ל להרמב"ם דגם משיחת כלי הקודש היא מצוה לדורות דלכן הוא נכלל במנין המ"ע, ולפי דברי הגרי"ש א"ש, כיון שבכל זמן שיזדמן להם שמן המשחה מושחין בו את הכלים.

כשעבודתם מחנכתן אם משיחה מועלת

אבל מלשון הרמב"ם הנ"ל בהל' כלי המקדש לא משמע כדבריו, דהרי כתב דאין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד, [ורק בזמן בית שני שלא הי' להם שמן המשחה הי' הכה"ג מתרבה בלבישת בגדים] משא"כ בנוגע למשיחת כלים כתב אח"כ דדבר זה אינו נוהג לדורות, הרי משמע מזה דגם אם יש שמן המשחה ליכא בזה משיחה, וכבר הקשה בס' 'פרדס יוסף' (תשא ל, לא ד"ה לדורותיכם) וכן בסהמ"צ להר"ח העלער שם (הערה 8) שדבריו בשורש י סותרים למ"ש בס' היד הנ"ל שאין זה מצוה לדורות, וכן זה סותר למ"ש במ"ע לה, וז"ל: "שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה . . וכן ימשחו בו קצת המלכים . . וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו, ולא ימשחו בו הכלים לדורות כי בבאור אמרו בספרי (נשא עה"כ וימשחם) שבמשיחתן של אלו כלומר כלי המשכן, הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא". עכ"ל.

וראה מאירי שבועות (טו, א), שכתב בהדיא דכל הכלים שעשה משה במשכן נמשחו בשמן המשחה ובו נתקדשו אע"פ שלא נשתמשו בהם עדיין לעבודה, אבל מכאן ואילך בכל הדורות עבודתן מחנכתן, ר"ל שלא היו מושחין אותם כלל ומשנתחנכו לעבודתם נתקדשו ואפי' היו מושחין אותם לא היו מתקדשין אלא בעבודה, הרי דסב"ל דלדורות אין שמן המשחה מועיל בהם כלל.

 אבל עי' בפי' ר"ח סנהדרין (טז, ב), וז"ל: "אבל כלי הקודש עבודתן מקדשתן ואין צריכים הכלים לדורות משיחה" עכ"ל, דמשמע דסב"ל רק דאין צריכים אבל אם נמשחו שפיר נתקדשו, ואפ"ל שכן סב"ל גם להגריש"נ ולכן נקט דכשהי' להם שמן המשחה ודאי רצו יותר לקדשם ע"י שמן המשחה, ולא ע"י שירות, וזה אפ"ל לכאורה גם לפי דעת הרמב"ם, והא דכתב שאינו נוהג לדורות כוונתו דלדורות ליכא חיוב לקדשם ע"י שמן המשחה - לא כמו בכה"ג ומלך דכאשר יש שמן המשחה מחוייבים למושחם ואם כנים הדברים יוצא לשיטה זו בנוגע ללע"ל כשיהי' שמן המשחה יקדשו בהם גם הכלים.

כלים שנתוספו אח"כ במדבר אם עבודתם מחנכתן

 וי"ל בכל זה עוד, דהנה בלשון הברייתא דשבועות ד"כל הכלים שעשה משה - משיחתן מקדשתן" יש לפרש בב' אופנים: א) דזה קאי רק על הכלים שעשה משה בתחילת בנין המשכן, אבל אם הי' עושה כלים אחרים אח"כ גם בהם אמרינן דעבודתם מחנכתם. ב) או הפירוש הוא שכל הכלים שנעשו ע"י משה גם אם היו נעשים אח"כ בעינן למשיחה דוקא.

וכנראה דפליגי בזה האחרונים, שהחת"ס בשו"ת או"ח סי' לז כתב, וז"ל: "והכלל דאפילו בימי משה אי היה עושה כלים אחרים הי' עבודתן מחנכתן, וברייתא פ"ב דשבועות (טו, א) ורמב"ם שהוכיח כל כלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, לא דתליא במשה, אלא שהאמת כן היה שלא עשה משה שום כלי חדש אלא אותן שנמשחו, אבל אי היה עושה היו מתחנכים בעבודה ממיעוטא דאותם והוא ברור בלי ספק" עכ"ל, וראה גם בחידושיו בע"ז שם, אבל השואל שם נקט בפשיטות דקאי על כל הכלים בכל זמן המדבר שצריכים משיחה דוקא עיי"ש.

ועי' בשו"ת 'חיים שאל' (ח"א סי' עב) שחקר בכלים שעשה משה אם נטמאו כגון שנשתמשו בהן לע"ז דדינא הוי שיטבלום ויקדשום כדי שיחזרו לקדושתן, אי בכה"ג בעו משיחה ואפילו לדורות, מי נימא דדוקא להשתמש בהם במדבר בעו משיחה אבל לדורות מאחר דנתמעטו מקרא דאותם במשיחה אפשר דלא בעו משיחה ועבודתן מחנכתן, או"ד כי מיעט קרא היינו לאותם כלים חדשים שיעשו במקדש אבל אותם שעשה משה במדבר דקדושתן במשיחה אה"נ אם נטמאו אח"כ במקדש דבעו משיחה כשעת עשייתן.

ומביא ראי' מתוספתא ריש פי"ג דסוטה דגרסינן התם: "משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד ונגנזו עמו קרסיו קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו ואע"פ כן לא היו משתמשין אלא בשלחן שעשה משה ומנורה שעשה משה, מנורה שעשה משה לא היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". והנה לכאורה מתוך דברי התוספתא זה נראה להוכיח כהצד השני דכלים שעשה משה ונשארו לדורות אם נטמאו צריך משיחה לקדשן מדקאמר ולא היתה צריכה משיחה וכו' משמע דדוקא אלו שמשתמשין בהם ובקדושתן קיימי לא בעו משיחה להשתמש בהם לדורות דקדושה ראשונה וכו' אבל אם נטמאו ודאי דבעו משיחה. עכ"ד. (וממשיך שם לתרץ דברי רש"י הנ"ל בע"ז, וזהו ע"ד שתירץ גם ב'שאלת הכהנים' שם).

ולכאורה משמע מזה דלא סב"ל כהחת"ס, כי לפי החת"ס בודאי נימא דאם נטמאו הכלים ונפקעו קדושתם אין למושחם, שהרי הם ככלים חדשים, והלא אפילו בזמן משה רבינו אח"כ הי' עבודתם מחנכתן, וכ"כ בס' 'שערי טהר' ח"א עמ' 248 עיי"ש, וראה עוד בהמשך התשובה מה שהשיב לו החיד"א בענין זה.

ועי' בלשון רש"י סנהדרין (טז, ב), "מיכן ואילך - כלים שעשו אחרי כן עבודתן מחנכתן, משעה שמתחנכים בעבודה - מתקדשין", ובשבועות (טו, א) כתב "מכאן ואילך - כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה", וביומא (יב ב) כתב: משיחתן מקדשתן - כדכתיב במדבר (ז) וימשחם ויקדש אותם, מכאן ואילך לא נמשחו כלים חדשים שנעשים שם, כדאמרינן במסכת שבועות (שם): אותם במשיחה", דמלשונו בשבועות "כלי הדורות" משמע דרק אחר זמן משה לא הי' משיחה, אבל כל הכלים שבזמן משה היו טעונין משיחה, וכן משמע מלשון הרמב"ם הנ"ל "כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה", אבל מלשונו ביומא "מכאן ואילך לא נמשחו כלים חדשים שנעשים שם, משמע קצת כהחת"ס דאף אם נעשו עוד כלים במדבר לא נמשחו (וכדדייק בס' 'משנת אליעזר' סה, ד).

קידוש כלים לעת"ל ע"י משה רבינו

והנה אי נימא כאופן הב', נמצא דאמרה התורה דקידוש כלים בשמן המשחה תלוי במשה רבינו, דרק אם נתקדשו ע"י משה רבינו צ"ל ע"י שמן המשחה, אבל בדורות אח"כ שלא נתקדשו ע"י משה רבינו עבודתם מחנכתן, ולפי"ז י"ל גם בנוגע ללע"ל דמבואר ביומא (ה, ב), "כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבא נמי - לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם", וכן כתבו התוס' פסחים (קיד, ב ד"ה אחד) "וכשיבנה משה ואהרן יהא עמנו", א"כ י"ל שקידוש כלים החדשים יהי' ע"י משה רבינו ובמילא יתקדשו ע"י שמן המשחה.

ויש מקום לבאר הטעם דרק משה רבינו הוא שקידש את הכלים בשמן המשחה ולא אחר, ע"פ מה שכתב בלקו"ש חכ"ה פ' חיי שרה (ג) עמ' 111 וז"ל: "דער שמן המשחה איז דער שמן שעשה משה באופן אז "יהי' זה לי לדורותיכם" און "כולו קיים לעתיד לבוא", און ווי דער רמב"ם זאגט אין הל' כלי המקדש "הניחו בכלי לדורות" "ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה", און דעריבער פועל'ט די משיחת שמן המשחה אוף דעם "לדורותיכם" הקיום והנצחיות וכו'" עכ"ל, [ומבאר בזה למה מצינו משיחה בשמן המשחה רק במלכות בית דוד עיי"ש], וכיון שמצינו גם שמעשי ידי משה נצחיים כמבואר בכ"מ, לכן פעולת הקידוש ע"י שמן המשחה צ"ל ע"י משה רבינו דוקא, וראה בערוך השלחן העתיד הל' כלי המקדש סי' טז אות ג מ"ש בענין זה.

ובספרי זוטא פ' נשא (פיסקא ז) וכן בבמד"ר (יד, יג) איתא: "ביום המשח אותו, יכול שהוא נמשח מעתה, אמ' זאת עוד אינו נמשח מעתה, עדיין אני אומר לא ימשח לימות המשיח אבל ימשח לעתיד לבא אמרת זאת חנוכת המזבח אחרי וגו' עוד אינו נמשח לעתיד לבא", ולכאורה משמע מזה לא כהנ"ל דבימות המשיח לא יהי' משיחה בכלים כלל?

אבל י"ל דזה אינו כי מיד אח"כ אומר: "וכה"א זאת משחת אהרן ומשחת בניו (ויקרא ז, לה) יכול שהן נמשחין מעתה אמרת זאת אינן נמשחין מעתה עדיין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבא אמרת זאת אינן נמשחין לעתיד לבא וכו'", ושם ודאי הפירוש הוא שאהרן ובניו עצמם לא יצטרכו משיחה חדשה לע"ל, כיון שכבר נמשחו קודם, אבל אם יתמנה כה"ג חדש (ע"ד הנ"ל ביחזקאל) בפשטות יצטרך משיחה, א"כ יש לפרש כן גם בנוגע להכלים, דהכוונה הוא דרק כלים אלו שכבר נמשחו בימי משה ויתגלו לע"ל לא יצטרכו משיחה חדשה, אבל כלים חדשים יצטרכו וכפי שנת'.

נס חנוכה בשמן המשחה

והנה בשו"ת שואל ומשיב הנ"ל הביא בשם הש"ך על התורה שכתב דבימי חשמונאי מצאו השמן המשחה וע"י שמן זה נעשה הנס דהנרות, וראה בס' קב הישר (פרק צו) שכתב וז"ל: "ואח"כ באו בני חשמונאי לבית המקדש ולא מצאו כי אם צלוחית אחת של שמן אשר היתה חתומה בטבעת של כהן גדול אשר באותו צלוחית היו מושחין בו המלכי ישראל וכל כהן גדול שהיה טעון משיחה נמשח באותו פך של שמן המשחה, והיה בה כי אם כשיעור הדלקת יום א', ואלהי השמים אשר שיכן שמו במקדש עשה נס שהיה השמן ההוא דולק שמונה ימים" עכ"ל[1], ועפ"ז תירצו האחרונים קושיית הב"י דכיון שהנס לא הי' רק לז' ימים למה קבעוהו לשמונה ימים? ולהנ"ל אפ"ל דזה גופא שמצאו שמן המשחה אף שכבר נגנז זה גופא הי' הנס, או אפ"ל דכיון דכולו קיים לע"ל, נמצא דגם אחר שדלק שמונה ימים לא נחסר ממנו כלום (ע"ד ביאור הרבי בחט"ו פ' חיי שרה - שק"מ כסלו, שהי' שורף ואינו נכלה וכו'), ונשאר כולו קיים, וראה בס' 'להורות נתן' חאו"ח סי' ס', ובס' 'ימי שמונה' סי' מז, שהאריכו לתרץ עפ"ז הרבה קושיית בנס חנוכה ואכמ"ל.

[עפ"י קובץ הערות גיליון תתקנ"א מאת הרב הגאון ר' אברהם יצחק ברוך געריליצקי שליט"א. ובגיליון הבא העיר על דבריו הרב הגאון ר' עקיבא גרשון ווגנר שליט"א כדלהלן]

השגות על הנ"ל

בגליון תתקנא (עמ' 6) העיר הגראי"ב גערליצקי שי' שכדאי לעיין בנוגע ללעת"ל - שכולו (השמן המשחה) קיים אז, מה יצטרך להיות נמשח בשמן המשחה.

[והכוונה להקשות - לכ' - דמהו הצורך בנס זה שכולו קיים לעת"ל. ועי' בתו"ש פר' תשא (הערה קנה) בשם תוס' העזרה שדן בזה, דכיון דקוב"ה לא עביד ניסא למגנא א"כ צ"ל דיש צורך בשמן המשחה לעת"ל, וע"ש מה שהביא בזה].

ודן בזה אם יצטרכו למשוח הכלים לעת"ל, והביא מ"ש הרמב"ם בספר המצות שורש י: "ואמנם ימנה (מ"ע לה) הצווי שצונו שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר", וכ' "הרי משמע מזה דסב"ל להרמב"ם דגם משיחת כלי הקודש היא מצוה לדורות דלכן הוא נכלל במנין המ"ע", והביא ש"כבר הקשה בס' 'פרדס יוסף' (תשא ל, לא ד"ה לדורותיכם) וכן בסהמ"צ להר"ח העלער שם (הערה 8) שדבריו בשורש י סותרים למ"ש בס' היד שאין זה מצוה לדורות, וכן זה סותר למ"ש במ"ע לה, וז"ל: "שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה . . וכן ימשחו בו קצת המלכים . . וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו, ולא ימשחו בו הכלים לדורות כי בבאור אמרו בספרי (נשא עה"כ וימשחם) שבמשיחתן של אלו כלומר כלי המשכן, הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא". עכ"ל". עכ"ד.

ויש לעורר בזה, דהרי בספר המצוות שם כ' ז"ל: "השורש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. פעמים יבאו צוויים בתורה אין אותם הצוויים הם המצוה אבל הם הקדמות לעשיית המצוה כאילו הוא מספר איך ראוי שתיעשה המצוה ההיא . . וכן קח לך בשמים ראש (ר"פ תשא) לא יימנה, ואמנם יימנה (מ"ע לה) הצווי שצונו שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר. ועל הדרך הזה הקש כל מה שדומה לו עד שלא יתרבה אצלך מה שאין ראוי לרבותו...", עכ"ל.

וא"כ כוונתו רק לחלק בין הענינים שהם רק כעין הכשר להמצוה, להענינים שהם חלק מגוף המצוה, וכן חילק בנידו"ד, דהמשיחה עצמה נמנה דהוי גוף המצוה ולא ה"הקדמה" או ההכשר לכך, והכוונה לחלק במצות משיחה בשמן המשחה בין החלק שהוא הקדמה להחלק שהוא גוף המצוה. ואם כוונת הראי' הוא דסו"ס הרי מצוה שאינה לדורות אינה נמנית, וא"כ מדכ' הרמב"ם שמצות משיחת הכלים נמנה הוי ראי' דהוי לדורות, אכתי לא הבנתי הראי' מכך, דהא אין המצוה דמשיחת הכלים מצוה בפנ"ע, כ"א הוי מצוה אחת, וכל' הרמב"ם בריש הל' כלי המקדש "מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו", והיינו שהוא מצוה א' כללית, ולא שייך לומר שלא למנות מצוה זו מצד זה שמשיחת הכלים אינה נוהגת לדורות, כי הרי המצוה נוהגת לדורות.

ועי' במ"ע לה (הביאו הרה"ג הנ"ל בההערה) כ' הרמב"ם "ולא ימשחו בו הכלים לדורות, כי בבאור אמרו בספרי שבמשיחתן של אלו כלומר כלי המשכן הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא", ומהמשך דבריו משמע דלא כ' זה על טעם למנות או שלא למנות המצוה, דהא נמנה בלא"ה כנ"ל, אלא לבאר דיני המצוה הנמנה.

 [ומה שרצה הרה"ג הנ"ל לדייק מדברי הר"ח סנהדרין שכ' "ואין צריכים הכלים לדורות משיחה" עכ"ל, "דמשמע דסב"ל רק דאין צריכים אבל אם נמשחו שפיר נתקדשו" לא הבנתי הדיוק, דאדרבא, מכיון דאי"צ א"כ מה"ת שיהי' שום ענין או פעולה במשיחתן?].

ולעיקר הקושיא דכיון דקוב"ה לא עביד ניסא למגנא מהו הצורך בהנס שכולו קיים לעת"ל, הנה לפמ"ש הרה"ג הנ"ל בסוף ההערה דשמן זה הי' השמן דנס חנוכה, אפ"ל עוד (ע"ד מ"ש שם, רק באופן הפכי) דבאמת הצורך בהנס הי' מצד הנס דימי חנוכה, ורק במילא קיימים לעת"ל, דע"פ ביאור הרבי בגדר הנס שהי' באופן דנמנע הנמנעות כו', א"כ מסתבר דאותו הנס שעל ידו הי' שמן לשבעת הימים, הנה ע"י אותו הנס נשאר השמן גם אח"כ (ולא הי' באופן שהי' נס בפנ"ע לכל יום ויום), ועפ"ז הנה זה דכולו קיים לעת"ל אפ"ל שזהו כתוצאה מהנס שהי' לצורך חנוכה, והא דנשאר גם על לעת"ל הוי בדרך ממילא. ויש לדון בזה, ובאתי רק להעיר.

"וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" [ל"ב ו']

במשנה נאמר "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון". ומבאר המהר"ל: "ועוד יש לך לדעת מה שאמר 'כי יגיעת שניהם משכחת עון' שתלה הדבר בעמל ויגיעה. וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל".

ובכתובות נ"ט: 'הבטלה מביאה לידי זימה'. ובקידושין פ"א אמרו: "סקבא דשתא ריגלא". ופירש שם הערוך - כיון שאוכלין ושותין ובטלין ממלאכתן מתייחדין ובאין לידי עבירה. והרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פכ"ב הכ"א כתב "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". ולהלן פ"ג מ"א כתב "כי היצר הרע דרכו שיבוא מחמת הבטלה". אמנם בהמשך דבריו מבאר יותר שלא רק שחוסר התעסוקה הוא המביא לחטא אלא שכאשר תופס עצמו כדבר שנשלם ולכך חדל מלעמול אז דבק בו החסרון שיש בבריאה [הערת המהדיר שליט"א].

ממשיך המהר"ל: ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק, אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו "וישב", אינו אלא לשון צער. "וישב ישראל בשטים", מה כתיב בתריה "ויחל העם לזנות", "וישב יעקב" מה אירע? מכירת יוסף. "וישב ישראל בארץ מצרים", מה כתיב? "ויקרבו ימי ישראל למות", "וישב ישראל ויהודה לבטח" מה כתיב "ויקם ה' שטן לשלמה". ובמדרש מפרש עוד "וישב ישראל בשטים". אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה שנאמר "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" ע"כ.

ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל, הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל, הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון. אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה עכ"ד.

וכותב הגרש"ר הירש: מפסוק ח' אנו למדים כי כוונת אהרן הושמה לאל והקרבנות הוקטרו לעגל. ברישא של הפסוק נאמר וישכימו גו' ואילו בסיפא: וישב העם משמע שלא כל העם כולו השתתף בהקרבת הקרבנות. היו אלה דוברי העם ועסקניו שהרחיקו לכת עד כדי כך, ואילו העם השתתף במסיבות הזבח ובמעשים שבאו בעקבותיהן. מעשים אלה קרויים כאן לצחק. ואופייני הדבר, שכן 'צחק' מורה לעולם על שלילת דבר שהצחוק מכוון אליו [ע' פי' בראשית יז יז]. ויש בו משום התנשאות על דבר כבד, גדול, נעלה ואציל. אדם המקריב קרבן לה' האחד והיחיד ולתורתו בהתאם למצוות תורתו, משעבד בקרבן את עצמו לה' ומתמסר לפקודת תורתו הקדושה המקדשת את חיי המוסר, הוא נכנע לפני העניין הנעלה הגדול והאציל שהוא גבוה מעל האדם, ומזמין את האדם להתעלות אליו. ואילו הקרבן האלילי, להבדיל, המובא אל אלהים אשר האדם בדה אותם מליבו, כשם שיצא ממעמקי הנפש הסובייקטיבית, כן יעורר את האדם למעשים של שרירות לב נועזת ביותר. הן אדם זה לא התקדש לשם התמסרות נפשו בקרבן. כסבור הוא שעל ידי הקרבן עלה בידו לרתום את מושל עתידו המדומה לצורך סיפוק משאלותיו כאוות נפשו, שעל ידי הקרבן התגבר על כעסו ועל שוויון נפשו של אותו מושל. על ידי הקרבן לא הטיל רסן על אחת נפשו הסובייקטיבית, אלא על אלוהיו. מבינים אנחנו כי בעקבות קרבן שכזה שהוא היפוכו הגמור של מושג הקרבן היהודי יבואו מעשי הוללות ותאוות בשר דהיינו שיחרור יצרי הפרט, ומה גם שכל הפולחן האלילי מושתת על כך, שעושים את הטבע החושני לאידיאל, דבר שבהכרח יביא לידי פירוק ערכי המוסר. גם 'צחק' כאן רומז על שיחרור יצר החושניות, ומשמעות הביטוי מלמדת שלא היתה כאן התמכרות לתאוות אלא התפרקות חושנית מערכי המוסר כדי להפגין את אפסותם של כבלי המוסר. הווה אומר התקלסות בחוקי המוסר על ידי קידוש החושיות.

הנה חזה עם ישראל בבשרו ולמד לקח לדורי דורותיו בה בשעה שתורת המוסר האלוהית אמורה היתה לרדת אל קרבו ולשכון בתוך מקדשו בארץ כערובה היחידה לקשר זיקתו אל ה', למד שהסטייה הקטנה ביותר מן הכניעה הבלעדית לפני ה' האחד והיחיד דהיינו פולחן אלילי בכל צורה שהיא, יביא בהכרח לידי כפירה בחוק המוסרי של ה', וגם האיש שנועד להיות הכהן הגדול הראשון לעם ישראל למד אותה שעה לקח לעצמו ולדורי דורות. אל "יתחכם" כהן בישראל, אל יעשה בדברי האמת של תורת ה' כבתוך שלו, ואל ישא ויתן בהם ולמענם כדרך שנושאים ונותנים בדברים מוותרים על חלקם, כדי להציל את השאר. עדות ה' חקוקה על סלע איתן יכול אתה להיכנע לה ויכול אתה לכפור בה. אולם שום כהן לא יוכל לשנות בה כקוצו של יוד.

פרה אדומה - טהרתן של ישראל

השבת נקרא את פרשת כי תשא ביחד עם פרשת פרה, שהיא אחת מארבע פרשיות שקוראים לפני פסח. רש"י אומר שהפרה היא טהרתן של ישראל (מגילה כט ע"א ד"ה ברביעית), ולכן קוראים את הפרשה לפני פסח, כדי שישראל יהיו טהורים בזמן הקרבת הפסח. צריך להבין מה הכוונה שהיא טהרתן של ישראל?

רש"י בפרשת חקת מביא בשם ר' משה הדרשן, שהפרה מכפרת על חטא העגל. צריך לברר, כיצד הפרה מכפרת על חטא העגל?

תפקיד הפרה הוא להחזיר אדם שנטמא בטומאת מת לטהרתו. המיתה ירדה לעולם כיוון שעברו על הציווי של הקב"ה לא לאכול מעץ הדעת, אחרי שהנחש השיא אותם. התיקון לכך הוא לעשות את הציוויים בדרגת "עד דלא ידע", כמו שהיה בפורים, מתוך חוסר דעת, כלומר מתוך התבטלות גמורה להקב"ה (ולא סתם טפשות), "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד). על כן, הכפרה על המיתה שירדה לעולם בגלל חטא עץ הדעת, היא על ידי פרה אדומה, שהיא "חקה חקקתי", שאפילו שלמה המלך לא הצליח לרדת לעומקה, "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג; עיין נידה ט ע"א).

והנה, כאשר ישראל עמדו לרגלי הר סיני - פסקה זוהמתן, שהטיל הנחש בחווה (שבת קמו ע"א). ומפרש נפש החיים, שחזרו לדרגת אדם הראשון קודם החטא, והיינו שלא הייתה מיתה בעולם. אבל אחרי שחטאו בחטא העגל, חזרה להם זוהמתן. ממילא מובן כיצד הפרה מכפרת על חטא העגל, שעל ידי הפרה חוזרים לדרגת אדם הראשון קודם החטא, כמו שביארנו. וזו כוונת רש"י שהפרה היא טהרתן של ישראל, שהיא מביאה אותנו לנקודת ההתחלה האמיתית, ומעידה שישראל במקורם הם טהורים. 

אחרי חטא העגל אמר הקב"ה (שמות לב, לג): "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי". אותו שורש של המילים הללו מופיע בהקשר לגאולת מצרים (שמות ג, טז): "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם", שהייתה מסורת ביד אבותינו שבלשון הזה הם נגאלים. מה מובנו של השורש "פקד"?

אפשר לפרש על פי הגמרא בכתובות (דף ה ע"ב), שדנה לגבי אדם העושה חבורה ומוציא דם - האם הדם "חיבורי מחבר", ונחשב שאותו אדם עקר את הדם; או שהדם "מיפקד פקיד", ומפרש רש"י: "כמו פקדון כנוס ועומד, ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה, אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא". כלומר, דבר שנתון בפקדון רק צריכים לתת לו אפשרות לצאת, והוא יוצא מאליו. באותו מובן הייתה גאולתם של ישראל שנגאלו בלשון פקידה, שלא רק שהגיע הזמן להיגאל, אלא הייתה מציאות שהרגישו מבפנים שהגיע הזמן שהדברים יצאו החוצה, ורק היה צריך לפתוח להם את הפתח.

נאמר בפסוק (תהלים קכו, א): "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". בדרך כלל מפרשים, ששיבת ציון תהיה מעבר למחשבות שאדם יכול לחשוב, שבמציאות לא רואים דברים כאלה, אלא זה יהיה כמו חלום. אבל אפשר לפרש אחרת. ידוע שאין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו (ברכות נה ע"ב). לפי זה כוונת הפסוק "היינו כחולמים", שלעתיד לבוא יתגלה למפרע שהגאולה היא עניין שבתוך תת ההכרה של כל נפש יהודי, שכל הזמן הייתה קיימת בו האמונה שהגאולה תגיע. כלומר, לעתיד לבוא הגאולה תוציא מתוכנו דברים שלא היינו מודעים לקיומם. וזהו ה"פקד פקדתי" שהיה בזמן גאולת מצרים.

לפי זה, כוונת מה שאמר הקב"ה אחרי חטא העגל - "וביום פקדי ופקדתי", שגם כשהקב"ה נפרע על הדברים שמוצא לנכון להפרע מהם, הוא לא ידלג על הדברים שהיו קיימים אצלנו כל הזמן בפנים. וכמו שכותב הכוזרי, שבחטא העגל לא הייתה החלפה של האלוקות בדבר אחר ח"ו, אלא הם רצו מתווך אחר באמצעותו יוכלו להתקשר אל הבורא, מאחר שמשה רבנו היה גדול מידי בשבילם.

לפעמים ביטולה זהו קיומה

כתוצאה מחטא העגל נשברו הלוחות. הגמרא מסבירה כיצד הייתה למשה רבנו רשות לשבור את הלוחות (שבת פז ע"א). משה רבנו נשא קל וחומר בעצמו: ומה פסח שהוא מצווה אחת, ולאדם מומר אסור להיות שותף בפסח, הלוחות שהם כל התורה כולה, וישראל חטאו באבזירייהו דע"ז - על אחת כמה וכמה שלא יהיה להם חלק בו. ועל זה ששבר את הלוחות, אמר לו הקב"ה: "אשר שברת", ומפרשים חז"ל (שם): "יישר כחך ששברת". וצריך להבין, על מה מגיע למשה ישר כח?

כתוב בשם הגר"א, ששבירת הלוחות הייתה מעשה של קנאות, שהיא הלכה ואין מורין כן (ואע"פ שעשה קל וחומר, כתבו התוספות שם שאין זה ק"ו גמור). שלפני שהלך פנחס להרוג את זמרי, בא למשה רבנו ואמר לו: "לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו?!" (סנהדרין פב ע"ב). ונשאלת השאלה, היכן כתוב שמשה רבנו לימד את העניין הזה ברדתו מהר סיני? על כך אומר הגר"א, שאת העניין הזה לימד בעצם שבירת הלוחות. בעצם זה שמשה רבנו שבר את הלוחות, הראה שלפעמים יש מציאות של קנאים פוגעים בו, ואמנם זו הלכה ואין מורין כן. על כך אמר לו הקב"ה: יישר כחך ששברת.

בסוף התורה הכתוב משבח את משה רבנו (דברים לד, יב): "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל". אילו היו שואלים אותנו מה השבח הגדול ביותר שאפשר לומר על משה רבנו, היינו אומרים שהוריד את התורה וכד'. אולם רש"י בשם חז"ל מפרש אחרת: "לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז): 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר (שמות לד, א): 'אשר שברת' - יישר כחך ששברת". ולכאורה זה לא מובן, איך ייתכן שה"מכה בפטיש" לשבח הכי גדול של משה רבנו הוא ששיבר את הלוחות?

שמעתי מאבי מורי זצ"ל פירוש נפלא בזה. הגמרא במנחות אומרת (דף צט), שלפעמים ביטולה של תורה זהו קיומה, ולכן מבטלים תורה להכנסת כלה ולהוצאת המת (רש"י שם). את זה הגמרא לומדת מכך שמשה רבנו שיבר את הלוחות, שלעינינו זה נראה ביטולה, אבל בעצם זה היה קיומה. לפי זה מובן מדוע זה השבח הכי גדול שאפשר לומר על משה רבנו, שהכוונה שכל מה שעשה בחייו - הכל היה תורה. ואפילו מעשים שלמראה עיני בשר ודם נראים כאנטי-תורה, היינו שבירת הלוחות, אצל משה רבנו זה היה לקיום התורה. אצל משה רבנו גם ביטולה - היה לקיומה. לא על כל יהודי, ואפילו גדול, אפשר לומר דבר כזה.

תורה שנתנה בחמישה קולות

על סמך דין זה נפסק להלכה שמבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה (שו"ע אבן העזר סה, א). וכתב החלקת מחוקק (שם ס"ק ב), שאפילו מי שתורתו אומנתו, צריך לבטל לשם הכנסת כלה. והדבר טעון הסבר, שהרי מי שתורתו אומנתו לא מבטל תורה לשום דבר אחר (עיין שבת יא ע"א).

הפירוש הוא: חז"ל אומרים (ברכות ו ע"ב), שהמשמח חתן וכלה - זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות. ולכאורה היה מספיק לומר "זוכה לתורה", ומה הנפקא מינה בכמה קולות התורה נתנה? אלא שזה היה ההבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים. כשהקב"ה נתן למשה רבנו את הלוחות השניים, אמר לו (שמות לד, ג): "וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ", ומפרש רש"י: "הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות". דהיינו, לוחות הראשונים נתנו בקולות, ולכן נשברו; ולוחות שניים נתנו בצנעא (ולהלן נבאר מדוע אם כך נתנו הלוחות הראשונים לא נתנו ג"כ בצנעא). אם כן, "זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות", הכוונה לתורה שבלוחות ראשונים. מעלתם של הלוחות הראשונים, ש"אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות - לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד ע"א). זאת אומרת, שכחת התורה ירדה לעולם אחרי שבירת הלוחות. אם כן, בלוחות ראשונים - שנתנו מבלי החטא - ישנה דרגה מיוחדת של תורה בלי שכחה, ובלוחות שניים אפשר להשיג אותו דבר רק בדרך של עמל, חזרות וכו'. ולכן הדגישו חז"ל שזוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות, דהיינו לדרגה של הלוחות הראשונות; והיינו שלא סתם זוכה לסיעתא דשמיא להשלים את השעות שביטל, אלא זוכה לדרגה של תורה בלי שכחה. ועכשיו מובן מדוע גם מי שתורתו אומנתו מבטל תורה לשמח חתן וכלה, מפני שזוכה לדרגה של תורה בלי שכחה, ובלי זה - לא היה זוכה לדרגה הזאת.

מעלת הלוחות השניים על פני הראשונים

הטור בהלכות תשעה באב  כותב (סימן תקנט), שנוהגים לא לומר בתשעה באב: "ואני זאת בריתי וגו'". הטעם לכך, מפני שתשעה באב אסור בתלמוד תורה, וממילא לא שייך להזכיר את הברית. ומביא שרבינו נסים חולק על זה, שהרי מותר ללמוד בדברים העצובים, כגון איוב וירמיהו. צריך לברר מה יענה על כך הטור?

ניתן להסביר על פי הכתוב במדרש תנחומא (פרשת נח, ג):

"יתברך שמו של ממ"ה הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות, כמ"ש: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב), ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע"פ וגלה אותם לישראל. ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות, ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבע"פ נאמר: ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא), וכתיב: ולא תמצא בארץ החיים (שם כח), ומאי לא תמצא בארץ החיים - וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט). וכך דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד), ואמרו חז"ל: לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים, וזו היא תורה שבע"פ, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך, שנאמר: העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור. ולעתיד לבא - ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה). ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט), ואמר רב דימי בר חמא: א"ל הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר, על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר. - והלא משעה שאמר להן: מקבלין אתם את התורה? ענו כלם ואמרו: נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנא': ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד. וכו'."

המדרש תנחומא אומר, שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ. וממילא, מה שכתוב "ואני זאת בריתי וגו'", הכוונה לתורה שבע"פ. והנה, גם בדברים הרעים שמותר ללמדם בתשעה באב, כל זה בדרך של בקיאות; אבל בדרך של משא ומתן, חקירות דרישות וכד' - אסור (משנ"ב סימן תקנד, ס"ק ד). על כן סובר הטור, שאע"פ שמותר ללמוד בדברים הרעים, מכל מקום, כיוון שלומדים אותם רק בבקיאות ולא כתורה שבע"פ, אין זה בכלל "ואני זאת בריתי וגו'" שנאמר על תורה שבע"פ, ולכן לא אומרים בתשעה באב פסוק זה.

בתורה שבע"פ ישנה דרגה מיוחדת שנתנה בעיקר בלוחות השניים. אחרי שנשברו הלוחות הראשונים ירדה שכחה לעולם, כמו שהבאנו. ולכן מאז אין מי שלומד את התורה שבע"פ אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו, כדברי המדרש, מפני שהדרך היחידה שאדם יכול לזכור את תלמודו היא על ידי תורה שנלמדת באף, תורה מתוך עמל, מתוך השקעה לחזור על תלמודו [ולא רק בסוף הזמן]. אם כן, אותם דברים שקבלנו בדרך קלה בלוחות ראשונים ואיבדנו אחרי חטא העגל, חזרו מתוך עמל ויגיע שלנו. בדרך כזו התורה נהפכת ל"תורה דיליה" - לתורתו של הלומדה עצמו. וכמו שכתוב בתהלים (א, ב): "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה", ומפרש רש"י שם על פי הגמרא (קידושין לב ע"ב): "בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו".

האבן עזרא כותב (שמות לד, א), שהדרגה של הלוחות השניים יותר גדולה מהלוחות הראשונים, בבחינה מסוימת. וכך גם מתבטא הרמב"ן (שם שם, ג): "וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון". ואף על פי שירדה שכחה לעולם, אין הכוונה ח"ו שהתורה נהייתה פחותה, אלא ההבדל נעוץ בכך שמאז האדם צריך לעמול בתורה כדי שתהיה תורה דיליה, כמו שהבאנו; לעומת לוחות ראשונים שבאו בקלות, ולכן גם אבדו אותם בקלות. וזו הסיבה שגדול כבוד הלוחות השניים מהלוחות הראשונים בבחינה מסוימת, שבני ישראל החזירו לעצמם את האבדה על ידי עמל, ועל ידי כך נהפכת התורה לתורה דיליה, והרי אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו (בבא מציעא לח ע"א), שכלל זה נכון גם ברוחניות ולא רק בדברים ממוניים, כמו שכתב המהרש"א (במסכת ברכות).

בזה מובן שאמר הקב"ה למשה רבנו: יישר כחך ששברת את הלוחות הראשונים, שעכשיו אפשר לתת לישראל את התורה במהדורה בתרא, תורה שצריכים לעמול עליה, כמו שאמרנו, שזהו הקניין השלם. ולא דבר שבא בקלות, שדבר שבא בקלות - הולך בקלות.

בדומה לכך, כתוב בשם ספר התניא, שלא כדורות הראשונים הדורות האחרונים. בדורות הראשונים הייתה אטמוספרה כזאת שקשה היה לאדם לחטוא. ולכן אחד שחטא אז, היה צריך לתיקונים הרבה יותר גדולים. אבל בדורות שלנו הרבה יותר קל לחטוא, וממילא התיקון גם כן קל. דומה הדבר לאדם ששבר קיר - אם הקיר עשוי בטון וברזל, הרבה יותר קשה לבנות אותו מחדש; ואם הקיר עשוי גבס, כשם שקל לשבור אותו, כך אפשר לתקן אותו בקלות. הכלל הזה נכון בכל המעשים, ובפרט בלימוד תורה. כך אמר הקב"ה למשה רבנו: אחרי שלוחות הראשונים נשברו, תקבלו לוחות שניים, אבל בדרגה של עמל, שעל ידי העמל התורה הופכת לתורה "דיליה" וזהו הקניין השלם.

זה ההבדל בין אתערותא דלתתא, שיש לה קיום, לעומת השפעה חד פעמית משמים, כעין השפחה שראתה מה שלא ראה יחזקאל, ובכל זאת נשארה שפחה. ועל כן לוחות ראשונים אין בהם שכחה, כי אין בהם יצר הרע, - הכל אלוקי. אולם מאידך, הגמרא מעירה שלא נאמר בהם 'טוב' (בבא קמא נה ע"א). 'טוב' הוא דבר שיש לו קיום (ויתכן שלכן מאחלים בכל שמחה: "מזל טוב", שיהיה לזה קיום). וכמו כן מסביר המהר"ל (תפארת ישראל פרק לה), שעל יצירת העולם נאמר: "וירא אלוקים כי טוב", דהיינו יש לו מציאות וקיום.

והרחיב על כך ר' צדוק בספריו, שבתחילה ישנן מחשבות קדושות וגדולות, ואח"כ אדם מגלה בעצמו את הפער בינו לבין האידאה, ולהגיע למצב של "פסל לך" משלך.

על כן, רק כשמשה משבר את הלוחות, התורה מציינת שהלוחות הם "מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים" - להדגיש שמפני דרגת קדושתם העליונה הוצרך לשברם, ואילו לפני כן נאמר (לא, יח): "כתובים באצבע אלוקים", ולא כתוב גם "מעשה אלוקים".

בתפילת שחרית של שבת אומרים: "ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת", והכוונה ללוחות שניות, שהרי בראשונות כתוב "זכור". והנה הרמב"ן על התורה כתב (שמות כ, ח), שזכור הוא מצות עשה היוצאת ממידת האהבה, והוא מידת הרחמים; ושמור הוא במצות לא תעשה, והוא מידת הדין היוצאת ממידת היראה. כי הנשמר מעשות דבר רע בעיני אדוניו, ירא אותו. וזה הטעם שעשה גדול מלא תעשה.

על כן מדויק שבתפילת שחרית מוסיפים: "ולא נתתו ה' לגויי הארצות". ואילו בנוסח של "אתה קדשת" שאומרים בתפילת מעריב לא מוזכר עניין זה שהשבת היא רק לבני ישראל. כי בלוחות שניות עניינה של השבת באה כזכר ליציאת מצרים, ולא כזכר למעשה בראשית שנכתב בלוחות ראשונות, ויציאת מצרים שייכת רק לישראל (ועיין משך חכמה לפרשת ואתחנן ולפרשת עקב (י, כ)). 

התורה שנתנה בקולות ובפהרסיא

נשאלת השאלה, מדוע הלוחות הראשונים לא נתנו לכתחילה בלי קולות וברקים, שאז ממילא לא היו נשברים?

עונה על כך השפת אמת בשני מהלכים (כי תשא תרלט):

"ברש"י: אין לך יפה מן הצניעות. וקשה, למה לא נתן גם הראשונות בצינעא? אבל בוודאי שניהם צריכין, שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי' צדיקים גמורים, והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית', ולפרסם כבוד מלכותו ית' בעולם בפרהסיא, כאשר כך הי' רצון אבינו אברהם בתחלה. אכן כאשר עמלק הרשע ימ"ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו, כמ"ש: ראשית גוים עמלק כו', וכמ"ש במ"א, ונפלו גם בנ"י מהתלהבות הראשון, עד שגרם שבאו אח"כ לכלל חטא העגל, לכן הי' אח"כ העצה בבחי' הצניעות. ומ"מ גם זה אמת, כי לולי התלהבות הקודם בפירסום, לא הי' אח"כ יכולת לילך בדרך צניעות. רק ע"י שכבר הקדימו בקולי קולות, נתקיים אח"כ הצניעות. וזה לימוד לדורות, כי בתחילה צריך להיות בהתלהבות עצום, ואם כי לא יהי' נשאר זאת ההתלהבות דבר של קיימא, עכ"ז הוא העצה גם לימי הירידה אח"כ. והאמת, כי מקודם היו בנ"י למעלה מהטבע ממש כמלאכי השרת, וכמו לעתיד לבוא שיהי' עבודת הבורא ית' בפרהסיא, רק בעוה"ז צריך להיות בהסתר. ובוודאי הרצון צריך להיות בעין טובה להשתוקק לפרסום כבוד שמו ית', אבל כאשר רואין רוב הסתרות וכחות הסט"א השולטים בעלמא דשיקרא, צריכין בע"כ להתנהג בהסתר ובצניעות כנ"ל. ואמרנו לשון זה: אין יפה מן הצניעות, הוא כלשון משנה: יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב, שאם בלי ספק גדלה קדושת עוה"ב ביתר שאת, אך יש חן לפניו ית' בעבודת האדם בעוה"ז יותר. וכמו כן הצניעות הוטב בעיני הבורא ית', אם כי היא למטה ממדריגות לוחות ראשונות. והוא כיתרון הבעל תשובה על צדיק גמור. והנה, כדברים האלה הבינו בנ"י גם בראשית הענין ואמרו: דבר אתה עמנו כו' פן נמות. ולא הוטב בעיני מרע"ה, לאשר הוא ע"ה לא הי' לו נגיעה בזה החטא. אבל בנ"י לב יודע מרת נפשו. והסכים הקדוש ברוך הוא לדבריהם כמ"ש במ"א מזה."

המהלך הראשון הוא מהלך כללי. צורת הבניין היא כזו. יש דרגה של לוחות ראשונים ויש דרגה של לוחות שניים. דבר זה קיים גם אצל כל אדם. בהתחלה יש התלהבות, ואחר כך היא מתמוגגת. ולא צריך להיבהל מכך, משום שתמיד נשאר ממנה משהו בפנים, ובשעות מצוקה, אדם יכול להתחבר להתלהבות שהייתה לו, וזה המנוע שמניע אותו באותן תקופות.

[ר' עקיבא איגר כתב אגרת לבנו, ר' שלמה איגר. שם מספר שהגיע לעיר המבורג וראה הרבה אנשים שלומדים תורה, אבל לא ראה אצלם את האש של תורה, שהכל בקרירות ויבשות שם. והרי תורה נתנה באש.]

המהלך השני הוא שפשוט הנסיבות השתנו. כאשר בני ישראל היו למעלה מהטבע, בדרגתו של אדם הראשון לפני החטא - "פסקה זוהמתן", אז היה אפשר לתת להם את הלוחות בפרהסיא, דהיינו שתפקידם של ישראל להאיר אור לכל הגויים על ידי פרסום תורת ה'. אבל לאחר חטא העגל ירדו ישראל ממעמדם, ושוב לא היו יכולים לממש את הרצון שחבוי בכל יהודי - לפרסם את האלוקות. עד שלעתיד לבוא נחזור לדרגה שלפני חטא אדם הראשון, וכמו שהיה במעמד הר סיני לפני שחטאו בעגל.

חז"ל אומרים (ברכות ח ע"ב): שהלוחות ושברי לוחות היו מונחים בארון. ומכאן למדו: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". גם אדם שהגיע למצב שלא יכול ללמד יותר ותורתו לא ניכרת כלפי חוץ, והוא נחשב כמו שברי לוחות, מכל מקום הוא כבר חפצא אחרת. כמו כן, אחרי שהלוחות הראשונים נשברו, אמנם לא הייתה מציאות של תורה בפרהסיא, אבל עדיין זה נשאר בגדר שברי לוחות, שגם זה חלק מהתורה.

ובאמת אצל כל אדם יש מצבים כאלה של שבירת הלוחות, שביטולה זהו קיומה, כפי שלימד אותנו משה רבנו.

הימים שבין פורים לפסח

אנו מתקרבים לימי בין הזמנים. השל"ה כותב שיהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של "בין הזמנים", לא יזכר ולא יפקד. אמנם בזמננו לא נוהגים כך. אין ספק שצריכים את זה. "לכל זמן ועת לכל חפץ". יש זמנים לחזרות, יש זמנים להכנות. המעבר מלוחות ראשונים ללוחות שניים נעשה על ידי שבירת הלוחות, וגם זו הלכה, ולפעמים ביטולה זהו קיומה, - בתנאי שנדע שגם קיומה זהו קיומה

אנו נתונים בזמן שבין פורים לפסח, שהם ימי נסים לישראל (רש"י תענית כט ע"א). תמיד חושבים שנסים זה משהו לא הגיוני מעל הטבע. אבל בתפילת שמונה עשרה רואים שלא כך, שאנו אומרים: "ועל נסיך שבכל יום עמנו". וכפי שהרמב"ן על הפסוק "לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם" (שמות כ, יז), מפרש את המושג "נס" על פי הפסוק "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" (תהלים ס, ו), שזהו מאורע שמרומם את הבריות ונותן להם דחף מלמטה למעלה. הימים האלה שבין פסח לפורים הם זמנים שיש במה לאדם להתלות ולטפס מעלה, "נתת ליראיך נס להתנוסס".

לא בכדי קוראים בהפטרה של פרשת פרה, שהיא טהרתן של ישראל, את הפסוקים ביחזקאל המדברים על העניין של חילול ה' הגדול של עם ה' שיצאו מארצו. רצונם של מתקני ההפטרה לומר לנו, שתקנתם של ישראל היא לא רק להזות את אפר הפרה, אלא עם ישראל צריך לחזור למקומו הטבעי, שכל עוד שישראל נמצאים בגלות זהו חילול ה'. וטהרתם של ישראל מתבטאת בכך שנמצאים במקום הטבעי להם.

[עפ"י שיחתו של הגרי"ש שליט"א]

מנחת יצחק – עיונים במנ"ח

כתב בחינוך מצוה ה' שהמצוה היא לשחוט את קרבן הפסח וכו' והעיר המנ"ח שלאו דווקא השחיטה אלא ההקרבה עד זריקת הדם. ובס' פתי מנחה ותורת לוי [על המנ"ח] כתבו בדעת החינוך שהמצוה היא בשחיטה דוקא, וכמשמעות הפסוקים "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים", "שם תזבח את הפסח בערב". וזריקת הדם והקרבת האימורים אינם אלא דינים בסדר הקרבן כמו שאר הקרבנות. וכך משמע ברמב"ם [סה"מ] "שצונו לשחוט שה הפסח ביום י"ד וכו'", ובריש הל' קרבן פסח "מ"ע לשחוט הפסח וכו'". ועי' בתורת לוי ובס' בשולי המנחה מה שהביאו עוד.  

ואין המדרש עיקר אלא המעשה ....

אברהם (אדוארד) ברנשטוק, נולד כשנה לאחר מלחמת העולם הראשונה בוורשה. הוא טעם מעט יהדות בבית סבו החסיד, אבל הוריו המשכילים התרחקו מדרך התורה.

בהיותו בן 24, החל להיכנס לעסק המשפחתי, מפעל טקסטיל בו יצרו עניבות. כאשר המסחר נחלש באזורם, אברהם החליט לנסות את מזלו באמריקה והפליג לשם. הוא הצליח במסחרו, השיג 'גרין-קארד', והציע לאביו לבוא גם הוא לארצות הברית. האב ביקש שבנו יחידו יחזור לוורשה לבסס את עסקם שם, ואולי לאחר מכן ייסעו לאמריקה. אברהם ציית לאביו וחזר. שבוע לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. השערים ננעלו. אין יוצא ואין בא.

אברהם הצליח להישאר בגטו ורשה בכל שנות המלחמה. הוא היה מגולח ונראה כפולני מלומד, ובזכות זה ניצלו חייו. היה חבר במחתרת הפולנית והצליח להיכנס ולצאת מהגטו ולחלץ חמישה מקרוביו. הוריו ויתר בני משפחתו הושמדו.

כאשר הנאצים הפציצו את גטו ורשה לאחר המרד, אברהם היה בחוץ, ושמע פולני אומר לרעהו:

"חבל שהגרמנים מפציצים את הגטו והורסים הכל. הם היו צריכים להרוג את הג'וקים האלה, ולהשאיר לנו את הרכוש".

אברהם פנה, לראשונה בחייו, לקדוש ברוך הוא ואמר בסערה: "ריבונו של עולם, תראה איך הם מתייחסים לבני העם שלך!"

כעבור זמן מה היה המרד הגדול של המחתרת הפולנית. כל ורשה הופצצה ונחרבה על ידי הגרמנים. לא היו אז כמעט יהודים בעיר. אברהם, שהצליח להימלט לעיירה סמוכה, חש שקיבל מענה לפנייתו לקב"ה.

לקראת סיום המלחמה הורו הפולנים לא לתת לאברהם לצאת משערי פולין כשהוא בחיים. כאשר היה חבר במחתרת הפולנית, גנב מהם נשק והעבירו לפרטיזנים היהודים. הפולנים נפגעו מכך שיהודי רימה אותם ורצו להתנקם בו. היו לו שלושה שמות בדויים, שבהם השתמש בשנות המלחמה. הוא התלבט איזה שם לומר בגבול כדי לא להיתפס, ובחר להופיע דווקא בשמו הרשמי 'אדוארד ברנשטוק'. כאשר עבר בגבול, ראה כי הפקח בודק אם שמו נמצא ברשימת המבוקשים, והבחין בשלושת שמותיו הבדויים. שמו הרשמי לא הופיע, וכך ניצל.

בתום המלחמה אברהם לא ידע איך להמשיך בחייו. הוא ניסה לבנות מחדש את העסק בבלגיה. כשנה לאחר המלחמה, בעקבות מבוכתו הגדולה, הלך לאסטרולוג ידוע בבלגיה. האסטרולוג קרא את המפה שלו לפי פרטי לידתו ואמר: "יש לך טעות בפרטים שמסרת לי!"

"מה פתאום?! אין לי שום טעות. זה מקום הולדתי וזה התאריך והשעה שלי".

"לא יתכן. לפי הנתונים שמסרת לי, האדם הזה נהרג במלחמה!"

"מה פתאום נהרג?!", אמר אברהם, "אלה הפרטים שלי!"

"אם ככה", אמר האסטרולוג, "אז אתה יהודי!"

אברהם החוויר כסיד, לקח את רגליו והסתלק מהמקום, כשהוא מהרהר: במשך כל המלחמה חיפשו בנרות כל יהודי, ואף אחד לא העלה בדעתו שאני יהודי, והנה האסטרולוג הזה יודע...

הדבר הזה הדליק אצלו ניצוץ.

הוא הגיע לצרפת ופנה לאחד האסטרולוגים הגדולים בעולם כדי ללמוד את האסטרולוגיה על בוריה. בשיעור האחרון נבחנו התלמידים. כל תלמיד לקח נתונים מאדם מוכר לו ובנה מפה אסטרולוגית. אברהם החליט לערוך את המפה של עצמו. הוא ערך את המפה שוב ושוב, אך לשווא. לפי הנתונים הוא היה מת... הוא ניגש למורה הדגול והראה לו את ניסיונותיו. המורה התבונן, ערך חישובים ואמר בהחלטיות: "האדם הזה מת!"

"אבל אני מכיר אותו אישית", טען אברהם מבלי לגלות שמדובר בו, "והוא לא מת!"

האסטרולוג הגדול אמר: "אם הוא לא מת, אז הוא יהודי. יש רק מקרה אחד שבו המפה לא משקפת את האדם, במקרה שמדובר ביהודי".

אברהם הבין שיש ביהודי משהו שמעל הטבע. בתום הקורס התחבר לרב שניאורסון בצרפת, שהקים ישיבה לפליטים לאחר השואה. בתחילה לא היה מקום לינה עבורו, והוא הסתפק בספסל שמצא במסדרון.

כך החלה התקרבותו ליהדות. אחרי שנים הוא עלה לארץ כיהודי מאמין והגיע לישיבת חב"ד בלוד. הוא התחתן בגיל 49 עם רחל, עולה מצרפת, והביא חמישה ילדים יראי שמיים, זכה לחתן את כולם ולראות נכדים. תמיד נהג לומר לצאצאיו כי בעת צרה על היהודי לעשות משהו מעל הטבע והרגילוּת שלו, כדי שהקב"ה יעשה משהו מעל הטבע ויושיעוֹ.

בערוב ימיו חלה אברהם. בליל שבת היו לצד מיטתו בבית החולים שני בניו, זאב ושמואל, שסעדו אותו. הבנים אכלו את סעודת ליל שבת, ושוחחו ביניהם. הם דיברו ביניהם על כך שה'בן איש חי' כותב בספרו 'בן יהוידע' על המזלות של החודשים. אביהם שמע את המילה 'מזל' בוקעת מפיהם, נשא את עיניו למרום ואמר לבניו: "אין מזל לישראל!"

אלה היו מילותיו האחרונות. למחרת בבוקר החזיר את נשמתו לבוראו. [עודד מזרחי]

שבת שלום ואורות אין סוף!!

לקבלת העלון, הערות ותרומות – [email protected]