עפ"י שיעורים שמסרתי לחברים המקשיבים לקולי בס"ד

א

עיצומו של יום בפורים

הנה יש לעיין בעצם מהותם של ימי הפורים, האם קדושה עצמית יש בהם וכימי חג ומועד שבעצם ימים טובים הם ומקדושת היום נובעים מצותיו, כך גם ימי הפורים משום מהותם וקדושתם יש בהם מצוות מסויימות אף שאין בהם איסור מלאכה, או שמא כל ענינם במצוותיהם ולא בעצם היום. ואפשר שיסוד שאלה זו תלוי' במה שדנו האחרונים בכל איסורים דרבנן אם איסורי חפצא הם או איסורי גברא. דשמא אין בכלל ביד חכמים להשית איסור על החפצא, דרק יוצר בראשית שברא את העולם וטבע את טבעו רק הוא לבדו יכול להשית איסור חפצא. וכך גם לענינו רק מי שאמר והיה העולם קבע שיש ימים מקודשים מחבריהם, ואין כח חכמים אלא לצוות עלינו כדת מה לעשות וממה להמנע.

ויש להראות פנים בשאלה זו לכאן ולכאן, ונבאר.

א: בביאור הלכה סי' תרצ"ב דן במי שאין לו מגילה האם אומר ברכת שהחיינו על עצם היום, והביא את דברי הגר"י עמדין במור וקציעה דאכן אומרים שהחיינו על עצם היום, והביא עוד מש"כ המאירי בשבת כ"ג דמי שאינו מדליק ואינו רואה נר חנוכה מ"מ מברך ברכת הזמן וברכת שעשה נסים לאבותינו, אך פקפק בדברים להלכה, עי"ש. ולכאורה נחלקו אם יש קדושה בעצם היום או שמא כל ענינו במקרא מגילה, הרי לן מקור נוסף לשאלה היסודית הנ"ל.

ב: ונראה עוד לדון מהמבואר בסימן תרפ"ח סעיף ו' בפורים המשולש דקוראין את המגילה ביום ו' ואומרים עה"נ ביום השבת וסעודת פורים אוכלים ביום א', ובבית יוסף תמה למה לא יאמרו עה"נ ביום ו' שבו קוראים את המגילה. אמנם אף שכך נטה מסברא פסק בשו"ע דעה"נ אומרים בשבת ולא ביום ו' שבו קוראים את המגילה. ובשו"ת הרדב"ז (ב"א ק"ה) תמה על תמיהת הב"י דלמה יקדימו לומר עה"נ ביום י"ד, עי"ש.

ונראה לכאורה דשני צדדים אלה תלויים גם הם בשאלה הנ"ל דאם נקטינן דאין עצומו של יום מקודש מסתבר דיש לומר עה"נ ביום מקרא מגילה שהיא המצוה העיקרית של ימי הפורים, אבל להלכה נקטינן שיש חפצא של מועד על עצם היום ולכן אף שהקדימו מגילה ליום ו', מחשש שמא יעבירנו, אומרים עה"נ בעצם יום הפורים בשבת קודש.

ג: כתב הגהות מיימוניות בהלכות תפלה פ"ב אות ו' "אומר על הנסים בערבית פורים אעפ"י שלא קראו את המגילה ולא כאשר פסק בסדר רב עמרם שאין לאמרו עד לאחר קריאת המגילה ועיין בהלכות פורים" (וכ"כ עוד בסוף הלכות מגילה). ולשיטה זו רמז הרמ"א בסי' תרצ"ג ס"ב "ובליל י"ד אעפ"י שלא קראו המגילה עדיין אומר על הנסים בתפילת ערבית" עי"ש.

ולכאורה אין פשר לשיטת רב עמרם דמה זה תלוי אם קראו את המגילה, וכי יעלה על הדעת דכל עוד לא ישבו בסוכה או לא אכלו מצה לא יזכירו את יו"ט בתפילה ומה ענין קדושת היום למצוות הנוהגות בו. (ועיין עוד במגן אברהם סי' תרצ"ז סק"א דבפורים קטן אין אומרים על הנסים שהרי אפילו בפורים י"א שאינו אומר עה"נ עד שיקראו את המגילה וק"ו באדר ראשון שאין בו מקרא מגילה כלל עי"ש).

והנראה בזה דשאני פורים מימי חג ומועד שיש בהם קדושה בעיצומו של יום משא"כ בפורים שאין בעצם היום ולא כלום וכל מהותו במצוותיו ולכן סובר רב עמרם גאון דכל עוד לא קראו את המגילה לא אומרים עה"נ. אמנם להלכה נדחתה שיטה זו כמבואר, אך לא בהכרח משום דאנן קי"ל דעצם היום מקודש ויש בו חפצא דחגים וזמנים אלא משום דעה"נ ומקרא מגילה לאו הא בהא תליא ואף שלא קראו את המגילה מ"מ אומרים עה"נ, (ומובן לפי"ז מש"כ המג"א דבפורים קטן לכו"ע אין אומרים עה"נ דכמו שאין קוראים בו מגילה כלל כך לא תיקנו מעיקרא לומר בו עה"נ וז"פ).

ב

שמחה בפורים

והנה בספר משנת יעב"ץ להגר"ב ז'ולטי באו"ח סימן ע"ט כתב לחלק בין ימים טובים שבהם יש מצות שמחה בעצם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הי"ז "חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו…אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים…יש בכלל אותה השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו" הרי שביו"ט יש מצות שמחה בעצם, ומשו"כ צריך לשמח כל אחד כראוי לו אנשים בבשר ויין נשים בבגדי צבעונים וקטנים בקליות ובאגוזים כמ"ש שם בהלכה י"ח, אבל בפורים אין מצות שמחה בעצם היום אלא מצות משתה שהוא מעשה של שמחה וכמבואר ברמב"ם פ"ב ממגילה ד"חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה…ושותה יין עד שישתכר" וכו'.

וכתב פירוש נפלא בלשון המקראות במגילת אסתר דמתחלה כתיב "שמחה ומשתה ויו"ט" (ט' י"ט) ולאחר שקיבלו עליהם כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" ומבואר במגילה (ה' ע"ב) דמתחלה רצו לתקן יו"ט ולאסרו בעשיית מלאכה אך למסקנה לא תיקנו יום טוב אלא משתה ושמחה בלבד, והעיר המשנ"י למה מעיקרא כתב שמחה ואח"כ משתה "ימי שמחה ומשתה ויו"ט" ואח"כ כתוב לשון הפוך "ימי משתה ושמחה", אלא דמתחלה כשרצו לתקן יו"ט ממש פשיטא דהיה יום שמחה ומשתה, דביו"ט יש מצות שמחה שמכוחה צריך לעשות משתה, אבל למסקנא דלא תיקנו בו יו"ט עיקרו היום אינו לשמחה אלא למשתה כמבואר, ודפח"ח.

ולכאורה נחלקו הפוסקים בשאלה זו אם יום הפורים הוא בעצם יום שמחה דהנה בסימן תרצ"ו סעיף ז' כתב המחבר דאבילות נוהגת ביום הפורים, והרמ"א שם חלק וכתב דאין אנו נוהגים אבילות ביום הפורים, ונראה שנחלקו אם ימי הפורים הם בעצם ימי שמחה (דעת הרמ"א דאין אבילות נוהגת בהם) או שמא אין בהם אלא מצות משתה והנהגה של שמחה (ומשום כך יש בהם דין אבילות, שיטת הבית יוסף).

וע"ע שם סעיף ח' שמותר לישא אשה בפורים ואין בו דין אין מערבין שמחה בשמחה, ובט"ז שם הביא דעת האוסרים, הרי דגם בזה נחלקו אם יום הפורים הוא יום שמחה או לא.

אמנם לענ"ד על אף שהדברים מתיישבים כמין חומר בלישנא דקרא, מ"מ פשוט בעיני כביעתא בכותחא דמצוה להיות שמח וטוב לב בפורים דמ"מ הימים הם ימי משתה ושמחה במובן הפשוט, וכי תיקנו חז"ל לשתות ולאכול לא כדי שיהיה שמח וטוב לב, ואין לדייק כלל מלשונות הרמב"ם דאין בפורים אלא מצות הסעודה בלבד כמ"ש במשנ"י דהלא להדיא כתב שם בהי"ד "מצות יום י"ד לבני כפרים ועיירות ויום ט"ו לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה"  וכו' הרי דהימים הם ימי  "שמחה ומשתה" ויתירא מזו כתב בשו"ע סימן תרצ"ו סעיף ז' דיש "מצוה דאורייתא לשמוח בפורים דדברי קבלה כדברי תורה". הרי להדיא דמצוה לשמוח בפורים. אלא שבהלכות יו"ט הוסיף הרמב"ם דביו"ט צריך להיות שמח וטוב לב הוא ואשתו ובניו וב"ב, כדי להשמיענו הלכתא גבירתא דצריך לשמח אשתו בבגדי צבעונים והקטנים באגוזים וכדו', והלכה זו ודאי לא נאמר בפורים, אך לגבי עצם המצוה להיות שמח וטוב לב, פשיטא שגם בפורים כך מצווה האדם להרגיש, דמה זה יום שמחה אם לא שאנשים ישמחו בו.

אך מ"מ נראה דאף דביו"ט ובפורים יש מצות שמחה, לאו בחדא מחתא מחתינן להו, ויש גדרים שונים ואופנים שונים בדיני השמחה, לא הרי זה כהרי זה. ומסתבר אכן דשמחת פורים עיקרה במשתה היין ומשו"כ תיקנו בה ימי "משתה ושמחה".

ונראה עוד דגם שתי ההלכות הנ"ל, אבילות בפורים, ונישואין בפורים, לאו בחדא מחתא מחתינן להו, דהרי חזינן להרמ"א שחולק על המחבר לגבי אבילות ולא לגבי נישואין, וע"כ צריך לדון בכל הלכה והלכה בגדריו המסויימים, ואין לדמות בזה מילתא למילתא ונראה ברור דיש מקום לדון דרק דין יו"ט דוחה אבילות ולא יום שמחה כפורים, וכיוצ"ב נחלקו בהא דאין מערבין שמחה בשמחה, אבל אין שום צד לומר דאין מצות שמחה בפורים, ודו"ק כי הדברים ברורים.

ג

בחיוב אכילת בשר בסעודת פורים

כתב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב הלכה ט"ו) "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה".

ומבואר מדבריו דיש חובה לאכול בשר בסעודת פורים. ולכאורה הוכיח כן מהמבואר בגמ' (מגילה ז' ע"ב וכן בירושלמי ו' ע"ב) דר' יהודה הנשיא שלח לר' הושעי' בשר עגל במשלוח מנות. ובב"מ (ע"ח ע"ב) אמרו "מגבת פורים לפורים, מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין בדבר אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלן אותן והמותר יפול לכיס של צדקה". הרי שבסעודת פורים היו שוחטין עגלים ואוכלים.

ובטעם הלכה זו נראה פשוט דכיון דימי הפורים נקבעו כימי משתה ושמחה, הלא אין שמחה אלא בבשר ויין, וכ"כ בכסף משנה שם.

ובשו"ע סימן תרצ"ו ס"ז מבואר "יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשתות בפורים דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה". וגם מדברים אלה מבואר דיש חיוב לאכול בשר בסעודת פורים, דאל"כ איך ידחה איסור אונן באכילת בשר, וע"כ דמשום שמחת פורים צריך לאכול בשר.

והנה המגן אברהם (סימן תרצ"ה ס"ק ט"ו) כתב דאף דבמגילה כתוב לעשות אותו ימי משתה ושמחה, ואין שמחה אלא בבשר ויין, מ"מ אפשר דאין מצוה לאכול בשר בפורים, דהלא אף ביו"ט אין מצוה לאכול בשר אלא בזמן שבית המקדש קיים, וציין לסימן תקנ"ט, עי"ש.

והנה בסימן תקנ"ט כתב השו"ע בס"ב שלא ימשך בבשר ויין ובהוללות, ובמג"א סק"ג כתב דמ"מ מצוה לאכול בשר, וא"כ צ"ע בכונתו בסימן תרצ"ה.

ולכאורה צ"ל דכיון שאין חיוב מה"ת לאכול בשר ביו"ט אלא משלמי שמחה, אף שביו"ט תיקנו שמצוה לאכול בשר, אפשר דבפורים שאינו יו"ט ממש לא תיקנו חיוב בבשר. וכל כונת המג"א דמלישנא דקרא ימי משתה ושמחה אין להוכיח שצריך לאכול בשר דגם מצות שמחת יו"ט מה"ת אינה אלא בבשר שלמים. אך לכאורה תמוה דהלא להדיא מבואר ברמב"ם ובשו"ע דאכן מצוה יש לאכול בשר בפורים, כמבואר.

וכיוצא בדבר יש לעיין בדברי הט"ז סימן תרצ"ג סק"ב שהביא את מש"כ בשו"ת מהרש"ל סימן מ"ח בשם גדול אחד בדורו מהר"י פאלק שפסק דאף שאין מחזירין מי שלא אמר על הנסים בתפלה בפורים, מ"מ מי שלא אמרו בברכת המזון צריך לחזור ולברך דכיון דכתיב ימי משתה ושמחה הוי סעודת פורים חובה גמורה כמו סעודת שבת ויו"ט. והט"ז הוסיף על דבריהם דמ"מ אי"צ לחזור אא"כ שכח לומר עה"נ בסעודת שחרית אבל אם אמרו בסעודה זו אף ששכח לומר עה"נ במה שקרוי בפינו סעודת פורים דהיינו מה שאוכל לשם שמחת פורים אחה"צ אין צריך לחזור, וכך פסק למעשה.

ואת"ל דיש חיוב גמור לאכול בשר בסעודה זו, הרי לא יצא יד"ח בסעודת שחרית שודאי לא אכל בה בשר, ובאמת מבואר להדיא בלשון הרמב"ם דאכילת הבשר חובה היא בסעודת פורים דז"ל "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר וכו'". ובאמת יש לתמוה יותר דבסעודת שחרית גם אין רגילים לשתות יין וכי יצא יד"ח סעודת פורים ללא שתיית יין, והלא זה מעיקרי מצות היום לבסומי בסעודת פורים, ואף מפורש בדברי הרמב"ם שם דשתיית היין מישך שייכי לסעודת פורים ואינה מצוה בפני עצמה, וא"כ איך יצא יד"ח בסעודת שחרית.

ולכאורה צ"ל דאף אם צריך לחזור ולסעוד כדי לאכול בשר ולשתות יין בסעודתו, מ"מ אי"צ לחזור ולומר על הנסים דכבר יצא בברכת המזון בסעודת השחרית. אך לכאורה אין לזה טעם דהלא אמרית עה"נ אינה מצות היום אלא חובה בברכהמ"ז של סעודת החובה, ואם לא יצא יד"ח הסעודה בשחרית, ומחוייב לחזור ולאכול סעודת בשר ויין, לכאורה פשוט דצריך לחזור ולומר עה"נ, וצ"ע בדברי הט"ז.

ד

בחיוב אכילת פת בסעודת פורים

והנה אף המג"א הביא את דברי מהרש"ל בשם מוהר"י פאלק בסימן תרצ"ה סק"ט וכתב שכך גם דעת השל"ה אלא שהקשה עליהם דכי עדיף ברכהמ"ז מתפלה והלא התפלה ודאי חובה היא ואעפ"כ אינו חוזר אם לא אמר עה"נ, וק"ו במי שלא אמרו בברכהמ"ז. ומ"מ כתב דאם כבר אמרו בסעודת שחרית ודאי אינו חוזר ואומר.

ועוד כתב המג"א לפקפק בשיטת הרש"ל, מהרי"פ והשל"ה דבאמת אינו חייב לאכול פת בפורים ויכול לצאת במשתה ושמחה ללא פת וא"כ אין כלל חיוב ברכהמ"ז ועה"נ, וכ"כ באליהו רבה (סק"ז). ועיין עוד בפמ"ג (א"א סימן תרצ"ו ס"ק ט"ו) שנחלקו הפוסקים אם צריך לאכול פת בסעודת פורים. ועיין עוד בברכי יוסף (ומובא גם בשע"ת תרצ"ה סק"א) בריש סימן תרצ"ה שכתב "אם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא, אחד קדוש בתשובה כת"י".

הרי לן דעת המג"א א"ר וברכ"י שאין צריך לאכול פת בסעודת פורים.

אך במור וקציעה כתב שדבר זה אי אפשר לשומעו כלל, דאין לך קביעת סעודה ללא פת והרי ברור דבפורים אין המצוה להרבות באכילה בלבד כמו בערב יוה"כ אלא לעשות סעודה דזו משמעות "משתה ושמחה", ואין לך סעודה ללא פת, עי"ש.

אך לכאורה יש לתמוה והלא הרבה פוסקים נקטו שיוצא ידי חובה בסעודה שלישית ללא פת אף שבודאי צריך לאכול בשבת שלש סעודות, הרי דגם ללא פת יש תורת סעודה.

אך מטעם אחר נראה לכאורה דצריך לאכול פת בסעודת פורים, דהלא כתב הרא"ש בברכות (פ"ז סוס"י כ"ג) בשם רבינו יהודה דצריך פת בסעודות יו"ט משום דאין שמחה ללא פת, וא"כ מסתבר דכמו שצריך בשר בסעודת פורים דכתיב בה ימי משתה ושמחה, כך גם ידעינן דצריך לאכול פת.

ה

הלל בפורים

הנה שנינו במגילה י"ד ע"א שני טעמים למה אין אומרים הלל בפורים רב נחמן אמר קריאתה זו הלולא, ורבא אמר משום דאכתי עבדי דאחשורוש אנן עי"ש, ולכאורה שתי דרכים יסודיות יש כאן שונות זו מזו בשרשן, לר"נ יום ראוי זה ראוי להלל, אלא שקריאת המגילה היא היא ההלל, ולרבא אין יום זה ראוי להלל.

וחידוש גדול כתב המאירי שם דלר"נ אם לא קרא את המגילה מכל סיבה שהיא יש לומר הלל, אך לרבא פשיטא שאין אומרים הלל כלל, ולהלכה נסתפק בזה בשערי תשובה סימן תרצ"ג ס"ק ג', ויסוד הספק הוא האם הלכה כרבא או כר"נ, דהרמב"ם בפ"ג ה"ו מהלכות מגילה וחנוכה הביא רק את טעמו של רב נחמן, וכ"ה באבודרהם הלכות פורים, אך בשבלי הלקט וכן בלבוש בסי' תרצ"ג הביאו את שני הטעמים, (ופלא על המשנ"ב שם ס"ק ז' שלא הביא אלא את שיטת רבא דאכתי עבדי אחשורוש אנן).

ומסקנת השע"ת דאם לא קראו את המגילה יקרא הלל בלא ברכה. ולענ"ד אף זה חומרא יתירא, דבאמת המאירי הוא שיטה יחידאה בהלכה זו, וכל כעי"ז לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, אלא פשוט דכיון שכתב הרמב"ם, השו"ע וכל הראשונים והפוסקים לדורותיהם דאין אומרים הלל בפורים ולא העלו על דעתם דמי שלא קרא את המגילה יקרא את ההלל וע"כ שהבינו דמעיקרא לא תיקנו לקרות את ההלל בפורים ולא נחלקו אלא בטעם הדבר, אך לכו"ע לא תיקנו הלל בפורים, ואף אם מחמת סיבה כלשהי לא קרא את המגילה פטור הוא מלומר הלל.

ובאמת מבואר כך להדיא בלשון הרמב"ם שם (פ"ג ה"ו מחנוכה) דלא תיקנו הלל בפורים, ודו"ק בכ"ז.

ו

גדר מתנות לאביונים ומשלוח מנות

הנה יש לעיין בגדר מתנות לאביונים אם הוי מדין צדקה דתיקנו ליתן ביום זה צדקה לעניים או הלכה מסויימת היא מדיני שמחת פורים, וגם בשאלה זו לכאורה נחלקו הפוסקים כאשר תחזינה עינינו.

בתשובות מהרי"ל סימן נ"ו נשאל אם מותר לתת מת"ל מכסף מעשר, וצדדי השאלה, אם צריך ליתן משלו ולא ממעשר שממון עניים הוא, או שמא אין מצוה זו אלא להרבות שמחה וכאשר הוא נותן לאביון מסויים שמח אביון זה וכך מצוותו, ולכאורה שני צדדי השאלה הלא הם שני צדדי שאלתנו הנ"ל, דאם הנתינה היא המצוה כמו בצדקה צריך ליתן משלו אבל אם אין כאן אלא הלכה שיסודה בשמחת פורים יכול ליתן אף ממעשר.

אך המהרי"ל בתשובתו חידש טעם אחר למה אין ליתן מת"ל מכסף מעשר, משום דחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא משלו, ומשמע מדבריו דבאמת אפשר דשרש המצוה אינו אלא לשמח לב אביון ודל, אך מ"מ כיון דחובה היא, אין ליתנו ממעשר עי"ש.

והנה בבבא מציעא (ע"ח ע"ב) מבואר דאין מדקדקין במעות פורים, ובירושלמי מגילה (א' ד' דף ה' ע"א) אמרו בלשון אחר, "כל הפושט יד נותנים לו", אך לא נתבאר בדברי שני התלמודים טעם בהלכה זו ובריטב"א שם בב"מ כתב דאין מדקדקין לבדוק האם הוא אביון או לא אלא נותנים לכל כדי להרבות שמחה וכ"כ שם בתוס' הרא"ש "יש מפרשים אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ויתנו לו וזה אינו עני אלא כל דכפין ייתי וייכול כדי שיהו הכל שמחים", ולכאורה מבואר מדבריהם דלא דין צדקה יש כאן אלא נתינה הקשורה לשמחת פורים בלבד.

ויסוד זה נראה מוכח גם ממה שמבואר בסי' תרצ"ד סעיף א' "כל אדם חייב ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים", ובט"ז שם דכל אדם אפילו עני וביאר שם הפמ"ג במשבצות דלא כמו בצדקה דהעני פטור מליתן כשאין לו במת"ל כל אדם חייב משום שמחת פורים עי"ש.

אמנם אי בדידי תליא נראה דבודאי יש כאן מצות צדקה, דהלא תיקנו ליתן מתנות לאביונים, אך גדרי צדקה זו שונים מגדרי הצדקה הכלליים כיון שענינה ותכליתה לשם שמחת פורים וסעודתה ומשו"כ תיקנו לקיימה באופן שיש בה ריבוי שמחה, וז"פ.

ז

בגדר משלוח מנות

ונראה עוד דגם מצות משלוח מנות ענינה אחד עם מת"ל ושני צדדים הם לאותה מטבע, וכך למדתי מדברי הכל בו (סוף הלכות פורים) "ומשלחין מנות איש לרעהו, אל העשיר שולח שני מנות ואל העני מנה אחת, ונפקא לן מקרא דכתיב "ומשלוח מנות איש לרעהו" שתי מנות לאדם אחד, ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' אביונים" ולמדנו מדבריו, דשני דינים אלה ענין אחד הם, לעשיר (רעהו) שני מנות ולאביון מנה אחת, וכן הוא בר"ן במגילה שם בפירוש רבינו יונתן.

וע"ע בחזון איש או"ח סימן קנ"ה אות א' "נראה דמשלוח מנות ומת"ל אינם מתחלקים ולכן לא הזכירו בגמ' משלוח מנות בזה בכלל מתנות לאביונים, ואמנם במגן אברהם בשם הרלב"ח כתב דמשל"מ בכלל משתה ושמחה (ושמעתי בשם הכנסת הגדולה דמשל"מ בכלל מת"ל)" הרי שנקט החזו"א דמשל"מ ומת"ל ענין אחד הם ביסודם, אף שזה לאביון וזה לכל אדם, אלא שנתקשה במש"כ המג"א דמשל"מ בכלל משתה ושמחה.

אך להמבואר "כל הנחלים הולכים אל הים" והכל עולה בקנה אחד ושני מצוות אלה שני צדדים של מטבע אחת הם, ומטבע זה שמחת פורים הוא, דכדי להרבות בשמחת פורים תיקנו לשלוח זה לזה, ותיקנו לשלוח שני מנות לעשיר ומתנה לאביון והכל כדי להבטיח ולהרבות סעודת פורים ושמחתה.

והנה ידוע מש"כ בשו"ת חת"ס או"ח סי' קצ"ו דיש שני טעמים במשלוח מנות א' משום סעודת פורים וזה שיטת תרומת הדשן ב' להרבות רעות כמ"ש בספר מנות הלוי, והחת"ס כתב בזה נפ"מ להלכה עי"ש, אך לפי המבואר ברור שיסוד גדר מצוה זו שמחת פורים אך אפשר שתיקנו לשלוח באופן שירבה אהבה ורעות ושמחה יתירה, ודו"ק בזה.

הנה כתב הבה"ל בשם הבנין ציון דצריך דוקא לשלוח מנות אבל אם נותן בעצמו אינו מקיים מצוה, דמשלוח מנות כתיב. אך לענ"ד אין לדייק כלל לשון זה וכל כה"ג זיל בתר טעמא ואם ע"י שליח מקיים מצוה זו ק"ו אם יתן בעצמו, ובפרט לפי מה שנתבאר דיסוד מצוה זו כדי להרבות שמחה וסעודה ודאי אין לחלק בין שולח לנותן בעצמו ושמעתי שהחזו"א גם דחה הלכה זו מכל וכל.

ח

זמן הסעודה בפורים שחל בערב שבת

במה ששאל בפשר מנהגנו לעשות את סעודת פורים אחרי חצות בפורים שחל בערב שבת, על מה סמכו לסטות מדברי הרמ"א שכתב דבערב שבת יש לעשות את הסעודה שחרית וכך נהג הגר"א כמבואר במעשה רב סימן רמ"ח.

אבאר בזה את הנלענ"ד.

הנה כתב הרמ"א בסימן תרצ"ה ס"ב "ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה וערבית יתפללו בלילה ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים) ולא כמו שנוהגין להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו וכשחל פורים ביום שישי יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת (מנהגים) ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית הרשות בידו (ת"ה).

הרי לן מדברי הרמ"א דבשנים כתקונם נהגו לעשות את הסעודה לאחר תפלת המנחה, ובחל פורים בער"ש נהגו להקדימה בשחרית, ועוד כתב רמ"א דגם בשאר השנים רשות ביד האדם לאכול סעודת פורים בשחרית. וכבר הביאו הא"ר והמשנ"ב בס"ק ט' את דברי השל"ה דהאוכל סעודת פורים שחרית הרי זה משובח וטעמו של השלה"ק דסעודת פורים זכר היא לסעודת אסתר ומסתמא בשחרית היתה כדרך אכילת מלכים. ובכף החיים ס"ק כ"ב הביא מסידור הרש"ש דגם לפי הקבלה יש לאוכלה שחרית עי"ש.

אמנם מה שהביא שכן מנהג הגר"א, לענ"ד אינו ראיה לני"ד דמנהג הגר"א לישב כל היום כולה בסעודה דיום משתה ושמחה כתיב, והגר"א היה מתיישב בסעודה שחרית ויושב בה עד ערבית וכמבואר במעשה רב שם "סעודת פורים עיקרה ביום על כן הנכון לכוין לצאת בסעודת שחרית. והוא ז"ל עשה סעודתו במשתה ושמחה כולה ביום וכשהחשיך התפלל מעריב וחזר ללמודו". ובתוספת למעשה רב שם כתוב "סעודתו במשתה ושמחה, ואדמו"ר החסיד עשה סעודתו תיכף אחר התפלה. ואח"כ ישב על שולחנו כל היום ואכל ושתה הרבה למאד לקיים חיוב עד דלא ידע. ולעת ערב בירך ברהמ"ז ופג יינו והתפלל תפ"ע".

והמג"א בס"ק ה' כתב דאין אנו נוהגים לאכול סעודת פורים בשחרית משום שטרודים אנו במצוות היום, מגילה, מ"מ ומת"ל וכ"ה במשנ"ב שם סק"ח, עי"ש. וסברא זו כתב בתרומת הדשן סימן ק"י כדי ליישב את מנהגם של אלה שמתחילים את סעודת הפורים סמוך לערב ועושים את רוב הסעודה בלילה, ומ"מ כתב בסו"ד דאף שכתב ליישב מנהגם "מ"מ רבותי ואני אחריהם נהגינן עיקר הסעודה בשחרית, כמדומה שכן נהגו ברינוס" עי"ש.

ומ"מ מבואר שמקורות רבים וחשובים יש לעשות את עיקר סעודת פורים שחרית בכל שנה ושנה וזה דעת תה"ד, השל"ה, הרש"ש, ומנהג הגר"א. אך לדעת הרמ"א נהגו לעשות הסעודה לאחר תפלת מנחה אך הרוצה לעשותה שחרית רשות בידו. אך בחל פורים בער"ש נהגו לשיטתו לעשותה שחרית.

אך המג"א בס"ק ט' כתב בשם המרדכי, שו"ת מהרי"ל סימן נ"ו והשל"ה שעושים את הסעודה לאחר המנחה ובהגיע הלילה פורס מפה ומקדש עי"ש, וכ"כ המאירי בכתובות דף ז' ע"ב וז"ל "ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל בער"ש שמתחילין בסעודה בעוד יום עד שיקדש היום ופורסים מפה ומקדשים וגומרין את הסעודה".

אך רובא דעלמא לא נהגו כן ואולי משום שלדעת המקובלים אין זה ראוי לכתחלה כמו שכתב בכף החיים בסימן רע"א ס"ק כ"ג דלשיטת האר"י סדר העולמות והמוחין הוא בקבלת שבת ואח"כ קר"ש וברכותיה ואח"כ תפלת העמידה, ויכולו, וקידוש היום, והפורס מפה ומקדש מהפך את העולמות, עי"ש.

וגם לפי ההלכה נכנסים אנו לספק ברכה כמבואר בשו"ע סימן רע"א ס"ד שנחלקו אם צריך שוב לברך ברכת המוציא, ואפשר דמשו"כ נמנעו רבים בכלל מלפרוס מפה ולקדש. ובערוך השלחן שם סעיף י"ג כתב דלאחר שקידש על היין צריך לחזור ולבצוע על לחם משנה, ולכאורה זה תלוי אם צריך לחזור ולברך ברכת המוציא דכבר כתב רש"י (שבת קי"ז ע"ב) דכל מצות לחם משנה אינה אלא לברך על לחם משנה ואם אינו מברך ברכת המוציא מה מצוה יש בלחם משנה, אך כבר כתבתי במנחת אשר (במדבר סימן כ"ה) דיש אומרים דלאו בברכה תליא מילתא אלא שמצוה לקבוע סעודת שבת ויו"ט על לחם משנה ולבצוע עליהם בשעת קביעת הסעודה ותחילתה, ולפי דרך זו יש מקום לדברי העה"ש דלאחר קידוש חוזרים וקובעים את המשך הסעודה לכבוד השבת, ודו"ק.

ועוד נראה לכאורה טעם שלא לנהוג כן בער"ש דהלא אמרו בירושלמי למה אין עושין סעודת פורים בשבת "לעשות אותם ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בבי"ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים" (כ"ה בירושלמי מגילה ה' ע"א). ולפי"ז לכאורה אין לשלב סעודת פורים עם סעודת שבת אלא יש להשלים סעודת פורים לפני סעודת שבת, וצ"ע.

אך נראה עיקר בזה לבאר מנהגנו, דהנה בסימן רמ"ט ס"ב איתא "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור. הגה, וסעודה שזמנה ערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפי' סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מט' שעות ולמעלה".

הרי לן דאף שמעיקר הדין מותר לאכול סעודת מצוה שזמנה בערב שבת כל היום וכמ"ש הרמ"א לגבי פדיון הבן ומילה וה"ה בסעודת פורים מ"מ מצוה שלא לקבוע סעודה זו מתשע שעות ולמעלה, ואף שהלכה זו נכתבה בשו"ע לגבי סעודה שרגיל בה בחול, מסתבר דה"ה וק"ו בסעודה גדולה שאין רגיל בה בחול, ומה לן במה דהוי סעודת מצוה וכי לא יוכל לקיים מצותו מבעוד יום. ומשו"כ נראה דהמנהג הנכון לגמור את סעודת הפורים בעוד יום כדי להתכונן לכבוד שבת ולאכול סעודת שבת לתאבון.

ומאידך נראה דכמו שנהגו בכל שנה ושנה לא לאכול את סעודת פורים בשחרית משום שטרודים בשאר מצוות היום ה"ה כשחל פורים בערב שבת. ועוד דהרי מצוה לאכול בשר בסעודת פורים כמבואר לעיל, ואין אנו רגילים לאכול בשר ולשתות יין בשחרית.

כ"ז נראה ברור ופשוט ליישב מנהגנו לא לאכול סעודה זו שחרית ממש ומאידך לגומרה מבעוד יום כדי שיאכל סעודת שבת לתיאבון. [עפ"י שיעורו של הגר"א וייס שליט"א תשע"ב]

מצות מחיית עמלק והחרמת ז' עממים

החינוך במצוה תר"ד כתב וז"ל: "שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם, זכר ונקבה גדול וקטן וכו'. וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולן. וכענין שאמרו ג' מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך וכו' ולהכרית זרע עמלק". ויש בדפוסים אחרים שכתוב בהם ובאמת גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להורגם ולאבדם וכו' ועובר ע"ז ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל מצוה זו עכ"ל.

והנה במצוה תכ"ה כ' החינוך להרוג שבעה עממין וכו' ולאבדם בכ"מ שנמצאים שנאמר עליהם החרם תחרים אותם וגו' ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן וכו' ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה עכ"ל. ולכאורה צ"ע, מ"ש דבמצות מחיית עמלק שלא הוסיף החינוך דכ"ז הוא אם יש בידו להרגו מבלי שיסתכן כמו שכתב לענין מצות הריגת ז' עממין וצ"ע.

חינוך: החרם תחרימם – מצות יחיד

והנראה לומר בזה, דהנה כבר הקשה המנ"ח שם על דברי החינוך, דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו התורה ציוותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, ובדרך העולם נהרגים שני הצדדים בעת מלחמה, ובע"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, וא"כ דחויה סכנה במקום זה ומצוה להרוג אף שיסתכן עי"ש שנשאר בזה בצ"ע.

ובחי' מרן רי"ז הלוי על התורה פרשת בשלח כתב דזה שאין משגיחין מלחמה על סכנת נפשות, זהו מדיני מלחמה, דהרי יוצאין גם למלחמת הרשות אף שאין שם מצוה כלל אבל עצם המצוה הרי היא ככל מצות שבתורה שנדחין מפני פיקו"נ, והחינוך הרי מיירי במי שבא לידו אחד מז' עממין שלא במלחמה וזה שפיר נדחה מפני סכ"נ ועל כן לענין ביטול מצות העשה והלא תעשה הוי זאת ככל מצות שנדחין מפני סכנה ורק בכה"ג שיכול להרגו מבלי שיסתכן הוא דעובר על הל"ת ומבטל המצ"ע, ואתיין היטב דברי החינוך.

מלחמת עמלק  - חובת ציבור

ונראה דכ"ז הוא רק במצות החרם תחרים דעצם המצוה בזה לא שייך למלחמה דוקא דאין עיקרה לעשות בהן מלחמה כ"א להרוג כל יחיד ויחיד שבהם וגם דהוא חובת יחיד ולכן שפיר י"ל דלא שניא מצוה זו משאר המצות, והא דיוצאין למלחמה ואע"ג דהוי סכנה כ"ז הוא מדיני המלך כדאשכחן דכופין לצאת למלחמת רשות ואע"ג דזה ודאי דהוי מלחמת מצוה וכדחזינן דיש למלך לכופן לצאת למלחמה זו גם בלי רשות ב"ד, כ"ז הוא משום דיש בכלל המלחמה קיום מצ"ע דהחרם תחרים, ועי"ז הוא דגם בדיני מלחמה חייל ע"י מצוה זו דין מלחמת מצוה אבל עצם מצותן אינו שייך למלחמה [ובכה"ג שהשלימו, דתו ליכא דין כפייה מצד המלך הדר דינא ככל מצוה דנדחית במקום סכנה]. אולם מצות מחיית עמלק הוי עצם המלחמה מצוה, ועיקרו ויסודו של דין המצוה הוא לעשות מלחמה בהם. וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים ה"ד שב' מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בל"ת שנאמר לא תחיה כל נשמה. ושם בה"ה כתב "וכן מצ"ע לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק" יעו"ש. והנה מזה שלא הוסיף הרמב"ם אצל מחיית עמלק דכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בל"ת מבואר דס"ל להרמב"ם דחלוקה מצ"ע דהחרמת שבעה עממין ממצות מחיית עמלק ושאני בזה מצות מחיית עמלק דהיא חובת הצבור ואינה מצוה על כל יחיד ויחיד ולכן כשבא לידו א' מהן ולא הרגו אינו עובר. וכן הוא להדיא ברמב"ם בסהמ"צ מצוה רמ"ח וז"ל וכשתסתכל כל אלו המצוה שקדם זכרם עד שתמצא מהם מצות שהם חובה על הצבור לא על כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק וכו' הרי דס"ל להרמב"ם דמצות מחיית עמלק הוי חובת הצבור ולא חובת כל יחיד ויחיד. ויסוד הדבר הוא משום דהמצוה היא ללחום עם עמלק וכדכתיב בקרא [שמות יז טז] מלחמה לה' בעמלק וחובת מלחמה אינה מוטלת כ"א על הצבור משא"כ מצות החרמת ז' עממין אינו חובת מלחמה והוא חיוב על כל אחד ואחד מישראל כמו שאר מצות עשה.

מעתה מיושבים היטב דברי החינוך, גם לפי הגירסא בדפוסים אחרים דאיכא במצות מחיית עמלק חיוב גם על כל יחיד ויחיד, ומי שבא לידו אחד מהן ולא הרגו ביטל מצות עשה, דהקשינו מ"ש דלא הוסיף החינוך דכ"ז הוא שלא במקום סכנה, אולם לפמש"כ מבואר הדבר היטב, דאע"ג דאיירי במי שבא לידו אחד מהן שלא בשעת מלחמה, מ"מ חייב להורגו גם במקום סכנה כיון דחזינן שהתורה ציותה לעשות עמהם מלחמה וכמש"נ א"כ דחויה סכנה במקום זה שהרי בדרך העולם נהרגים משני הצדדין בשעת מלחמה, ובע"כ דהמצוה ניתנה במקום סכנה. ומכיון דאיכלל במצוה זו להרוג אותן גם שלא בשעת מלחמה, ממילא דהמצוה הוא להרוג אותן אף שיסתכן דהרי המצוה ניתנה במקום סכנה, וא"ש היטב.

ולפי"ז מבואר היטב הא דכתב החינוך דנשים חייבות במצות החרם תחרם וכדמבואר בחינוך שם ואילו במצות מחיית עמלק כתב דרק הזכרים חייבים ואין נשים חייבות. והביאור בזה הוא כמש"כ, דמצות מחיית עמלק מלבד מה דהוי חובת צבור ולא שייכא בנשים הוא ביסודה דין מלחמה ואין לנשים לעשות מלחמה וכמש"כ ברדב"ז פ"ז דמלכים עיי"ש משא"כ בז' עממין אין המצוה שייכת למלחמה דווקא ולכן גם נשים חייבות ואה"נ דאין המלך כופן לצאת למלחמה מ"מ אם בא לידן אחד מהן ויכולים להורגו מבלי שתסתכנו חייבות להורגו וכמש"כ מרן הגרי"ז שם דכיון דהם במצות החרם תחרם, על כן מחויבים לבוא לעזרה ולקיים מצות החרם תחרם, ולענין זה גם כלה יוצאת מחופתה אבל אינה מחויבת להכניס עצמה לסכנה.

רמב"ם – גם החרם תחרימם הוא חובת מלחמה

אולם נראה דהרמב"ם חולק בזה עם החינוך וס"ל דבאמת גם מצות החרם תחרימם הוא חובת מלחמה וממילא דהוא חובת צבור ולא חובת יחיד. דהנה הרמב"ם שם כתב וז"ל וכל שבא לידו אחד מהן ז' עממין ולא הרגו עבר בל"ת נאמר ולא תחיה כל נשמה עכ"ל ומבואר מדברי הרמב"ם דלא עבר אלא בל"ת אבל לא ביטל העשה דהחרם תחרעמם. אולם החינוך כ' דביטל גם מצות עשה הביאור בזה הוא, דס"ל להרמב"ם דתרי דינים נאמרו במצות מחיית ז' עממין חדא, עיקר המצוה של החרם תחרים שהוא לעשות עמהן מלחמה והוא חובת הצבור כמצות מחיית עמלק, ושנית איסור דלא תחיה כל נשמה דהוא חיוב על כל יחיד שבהם ואינו שייך למלחמה, ולכן בבא לידו אחד מהם ולא הרגו לא ביטל המצ"ע דהמצ"ע שייכת למלחמה ואין ליחיד חובת מלחמה. וכן גם לא על כל יחיד שבהם בפני עצמו ולא עבר אלא אלאו דלא תחיה כל נשמה. אולם החינוך ס"ל דגם מצות עשה היא חובת יחיד ולא שייכא למלחמה ורק מצות מחיית עמלק היא חובת מלחמה וחובת צבור ולכן כל שבא לידו ולא הרגו ביטל גם את מצות העשה דהוא חיוב מצוה על כל יחיד ויחיד וכמש"נ. [נחלת בנימין מועדים עמ' שע"ו ועי' על דרך זו עם תוספות בס' גבורת יצחק על פורים, ובס' אור אברהם על מסכת מגילה ובעוד הרבה ספרים].

חותך מילותיהם

בתנחומא [סו"פ כי תצא מובא בדעת זקנים] נאמר "ויזנב בך - מכת זנב שהיה חותך מילתן של ישראל וזורקן כלפי מעלה ואמר בזה בחרת, טול חלקך" יעו"ש. והדברים צ"ב.

ונראה לבאר בדברי התנחומא ע"פ דברי הרמב"ם בפ"י מהל' מלכים ה"ז שכתב וז"ל "יצא זרעו של ישמעאל שנאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע", ויצא עשיו, שהרי יצחק אמר ליעקב "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך", מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו בדרכו ישרה" עכ"ל. וכבר הקשו, שהגמ' לומדת דבר זה שבני עשיו אינן בכלל זרע אברהם משום דכתיב ביצחק ולא כל יצחק. ואמר הגר"ח ע"ז, שבודאי עיקר הלימוד הוא מקרא דביצחק ולא כל יצחק, אבל עדיין אין אנו יודעין מי מזרעו של יצחק הוא הנחשב לזרעו של אברהם, אם יעקב או עשיו. וע"ז בא הקרא ד'ויתן לך את ברכת אברהם' שרק זרע יעקב הוא שנחשב לזרע אברהם. והוסיף ע"ז הגרי"ז, דבאמת עד  אותה שעה היה הדבר תלוי ועומד מי יהיה נחשב זרע אברהם. וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם שכתב "מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה", הרי שתלה הדבר בזה שהוא החזיק דתו ובדרכו הישרה יעו"ש.

ונראה דיסוד דברי הרמב"ם אלו שתלה הדבר זה הוא המחזיק בדתו ובדרכו הישרה הוא משום שסובר הרמב"ם, שלעולם שם זרע אברהם תלוי בזה אם יעקב מחזיק בדתו ובדרכו הישרה ובכל עת שאינו מחזיק בדתו ובדרכו הישרה פקע ממנו ברכת אברהם. וזהו הביאור בקרא ד'והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צווארך' [בראשית כז מ] ופרש"י כלומר כשיעברו ישראל על התורה ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל ופרקת עלו עי"ש דכל מה שזכה יעקב לברכת אברהם והוא זרע אברהם כ"ז הוא משום שהוא המחזיק בדתו ובדרכו הישרה ואם אינו מחזיק בדתו ממילא פקע ממנו ברכת אברהם וכמש"נ.

ובדברינו אלו יתבארו היטב דברי התנחומא, דנראה דהא דלקחו מילותיהם של ישראל אין זה רק להראות שאינם מקיימים מצות התורה, כי אם דעיקר הדבר שזכה יעקב ונבחר להיות זרע אברהם ועיקר מלחמת עמלק הוא בשביל הברכות שלקח יעקב מעשיו וכדאיתא בילקוט פרשת חוקת הוא משום שהוא המחזיק בדתו ובדרכו ישרה והיינו מצות מילה ודרך השם וכדמבואר בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ע"ז ה"ג וז"ל ויעקב אבינו למד בניו וכו' ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם יעו"ש. והנה דרך ה' היינו מצות והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה הוי חנון וכו' וכדמבואר ברמב"ם פ"א מהל' דעות עיי"ש והוא מה שכתוב אצל אברהם [בראשית יח יט] למען אשר יצוה את בניו ללכת בדרך ה' והיא הנקראת דרכו הישרה דישרים הם דרכי השם וגו' וכמש"כ הרמב"ם שם ויעקב הוא המחזיק בדרכו הישרה. ועוד הוא מחזיק במצות אברהם היינו מצות מילה דהיא המצוה שנתחייב בה אברהם יתר על מצוות בני נח ועל כן נקראת מצות אברהם [ע' בפ"י ממלכים] והן הן דברי הרמב"ם הוא המחזיק בדתו ובדרכו הישרה ר"ל מילה ודרך ה'.

מעתה מבואר היטב למה נטפל עמלק למצות מילה דרק משום דיעקב הוא המחזיק במצוה זו נבחר להיות זרע אברהם והוא מה שאמר עמלק בזה בחרת טול חלקך ר"ל דהרי בחרת ביעקב משום דהוא השומר ברית מילה, הרי שלך לפניך וזרק מילותיהם שלא נפרעו כלפי מעלה לקיים בזה הא דכתיב והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צווארך דהבחירה תלויה ועומדת בזה שיעקב הוא המחזיק בדתו ובדרכו הישרה ורק אז יש ליעקב זכות אבות וכמש"נ.

"וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" - האמרי אמת ז"ל אמר, 'ר"ק ר"ע כ"ל היו"ם' ס"ת עמלק, כי עמלק הוא שורש ומקור הרע הרודף בכל יום ויום. והוסיף דאיתא במדרש אסתר [ט ב] שלהמן היו שס"ה יועצים כמנין ימות החמה עי"ש היינו שעמלק רודף כל יום ויום, ובכל יום יש יועץ אחר ולפיכך מזכירין מחיית עמלק בכל יום לזכור זאת ולהתגבר עליו.

והוסיף הפני מנחם ז"ל ואמר דבעמלק איתא שהיה חותך מילות וזורקן כלפי מעלה היינו שמתנגד בעיקר למילה ולשמירת הברית ולפיכך וכל יצר מחשבות לבו ר"ת וימ"ל, שעל ידי המילה ושמירת הברית בקדושה יכולים להתגבר על עמלק.

והמתנגד לעמלק הוא מרדכי "הצדיק" הרומז על מידת יסוד.

[עפ"י ס' נחלת בנימין – פורים, וס' לקוטי יהודה פ' נח, וע"ע בס' תולדות יעקב יוסף פ' פקודי, בני יששכר מאמר ג' דרוש ו', ברך משה דברים עמ' קפ"ג, אור אברהם עמ"ס מגילה סי' י"ח, זאב יטרף פרק ח', חותם המלך עמ' תקמ"ו, מנחת אהרן על מחיית עמלק עמ' י"ט, ועוד ועוד]

עמלק וישראל

לא רק צורר הוא עמלק לישראל, כי אם הפכם הגמור. עיקר שרשם של ישראל הוא מלמעלה, ומסתעפים גם למטה, ולעומתם עמלק כל שרשו מלמטה ואין לו שום שורש למעלה. לפיכך אין לו כל צד של קיום ואינו כשאר דברים שאפשר להחליף מצבם מטומאה לטהרה, שכך היא המידה שכל שאין לו שורש מלמעלה הוא כולו טמא.

כל באי עולם עומדים בתווך, אם יכופו עצמם לישראל ויהיו גם הם לאלקים או יתחברו לעמלק ותהיה אחריתם כמוהו. במקום ששמעו עמים וירגזון וחיל אחז יושבי פלשת ונבהלו כל אלופי אדום ונמוגו כל יושבי כנען, שם בא עמלק והחזיר את כל העמים אליו. זהו 'וישמע יתרו', מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק [רש"י שמות יח א]. אלו שתי השמועות המטות את באי עולם לישראל או לעמלק.

לפני החטא, היתה הקדושה שורה באדם והיצר הרע שוכן מחוצה לו. בא הנחש ופינה מקום מן הקדושה ונכנס גם הוא לפנים. נועדים היו ישראל אל ה' שבאמירת 'אנכי ד' אלקיך' תקבע תורה בקרבם, ובאמירת 'לא יהיה' נעקר יצה"ר מליבם. אמנם כיון שקדם עמלק שהטיל בהם זוהמתו חזרו ואמרו 'דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות', חזר יצה"ר אל תוך לבם [עיין ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפא – א.ה. שם כתוב שכשאמרו "דבר אתה" חזר יצה"ר אל תוך לבם. החידוש כאן הוא שהגורם לבקשה הזו היה עמלק].

כזה ביאור ענין רפיונם של ישראל מן התורה ברפידים [סנהדרין קו א]. על נסותם את ד' לאמור היש ד' בקרבנו אם אין [שמות ט ז]. בדקו הם עצמם לדעת אם שבו לדרגת חזרת העולם לתקונו שיהיה ד' בקרבם אם לא. ואמנם ברפיון ידיים מן התורה אי אפשר לבוא לדרגה זו, אז בא עמלק 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' [דברים כה יח], כי בלא תורה בא כל דבר דוקא מתוך עייפות ויגיעה. דווקא על ידי התורה שמתשת כוחו של אדם [עיין סנהדרין כו:].

כל מה שמתגדלת השאיפה לקדושה בלבבות מתגברת גם השנאה. שנאה שבאה מתוך אהבה יש פה, ואם חלושה היא השנאה, סימן הוא על חלישות האהבה לקדושה. אמרו לו ישראל, משה רבינו, כתוב אחד אומר 'זכור את אשר עשה לך עמלק', וכתוב אחד אומר 'זכור את יום השבת לקדשו', האיך יתקיימו שניהם, זה זכור וזה זכור? אמר להם משה, לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס, זה זכור לשמור ולקדש את יום השבת וזה זכור להשמיד ולהכרית את כל זרעו של עמלק [פרקי דרבי אליעזר פרק מג]. שאלתם של ישראל היא, איך אפשר לאהבה ושנאה במחיצה אחת בלב אחד ועל זה באה התשובה כי אדרבה ככל שיגבירו זכירת השבת תתגבר זכירת השנאה לעמלק כמו במי שיש לו כוס של קונדיטון וכוס חומץ ככל שמחבב את הקונדיטון כך מרחק את החומץ. נמצא שאין שנאה בלא אהבה וממילא הכל אחד. [מי מרום חט"ו עמ' ע"א-ע"ב].

מנחת יצחק – הערות במנ"ח לזכות אאמו"ר ר' יצחק יונה בן שמואל פינחס שליט"א

איסור אכילת חמץ בערב פסח

כתב המנ"ח מצוה י"ט אות א' שאיסור אכילת חמץ בערב הפסח הוא איסור נפרד מאיסור אכילת חמץ בפסח. והוסיף דלפ"ז, אין אכילת חצי זית חמץ בערה"פ מצטרפת עם אכילת חצי זית חמץ בליל הפסח לחיובא אף דאכל לב' אלו החצאים בכדי אכילת פרס ע"ש. ויל"ע דבאם אכן ב' איסורים הם, א"כ נמצא דבחרכו בזמן איסורו בערב הפסח יהא שרי בפסח, שהרי לגבי איסור הפסח ה"ז כחרכו קודם זמנו דשרי וצ"ע. וגיסי הגרי"ג אדלשטיין שליט"א יישב דעכ"פ יאסר בפסח כדין חמץ שעבר עליו הפסח מאחר שעבר עליו איסור דערב הפסח. [ס' משאת המלך עמ' ט'].

בגדר בל יראה

המנ"ח [מצוה י"א אות כ'] הביא קושית השעה"מ עמש"כ החינוך דהעובר על ב"י במעשה כגון שחימץ עיסה או שלקח חמץ לוקה. והלא שי' החינוך דלאו שאב"מ אין לוקין עליו, אף באם עבר עליו במעשה ע"ש.

ונראה בהקדם גדר לאו דב"י, דהנה דרשו בספרי 'לא יראה לך' בטל מלבך. וצ"ב, דהלא בפשטא לא יראה הוא לאו דשלילה, דלא יראה החמץ, ואילו בטול הוא חיוב לבטל החמץ, והאיך אזהרת לאו זה היא אף לעשות בטול. וע"כ מוכח ומבואר דאינו כן, ואין זה לאו דשלילה אלא אדרבה גדר זה הלאו הוא "עשה מעשה דלא יראה" והר"ז כיוצ"ב דלאו דלא תעמוד על דם רעך  ולאו דלא תוכל להתעלם, דאזהרתם היא דאל תמנע ותעמוד על דם רעך או תתעלם מאבדתו ואתה מוזהר בקום ועשה מעשה, וכך גם כאן, כך הוא הלאו, דאל תמנע ויראה לך חמץ אלא קום ועשה מעשה ובטל בלבך עד דלא יראה לך חמץ.

והנה בשיטת החינוך שאין לוקין על לאו שאב"מ אף באם עבר עליו במעשה הביאור הוא שבעיקר הלאו הוא שנאמר שלאו זה אינו במלקות, מאחר שאפשר לעבור עליו בלא מעשה. וגדר הדבר נראה שכל ששייך לעבור על זה הלאו בלא מעשה א"כ אף בעבר עליו במעשה אין בזה כדי להאלים את חומר הלאו.

מעתה נראה, דכל מש"כ החינוך אי"ז אלא כמו בלאו דנקימה דהוא מוזהר להמנע מענין הנקימה, ובזה אף אם יעבור על הענין במעשה אין בזה כדי להאלים את חומר הלאו, משא"כ לאו של ב"י שנתבאר שעיקרו הוא ציווי עשיה על הגברא שהוזהר לא להמנע אלא קום ועשה מעשה, בזה שפיר י"ל שכל שעבר על ידי מעשה, הרי האלים את חומר האיסור מה שהוזהר מלהמנע ממנו.

וכן יתיישב עפ"ז שלכאורה יש להקשות לשיטת החינוך ממה שאמרו בנדרים דלוקה על בל תאחר באם עבר עליו במעשה כגון דטימא עצמו ע"ש היטב בר"ן. ואמאי לוקה, והלא שייך לעבור על בל תאחר בלא מעשה? אמנם למתבאר א"כ ה"נ לאו דבל תאחר דהאזהרה היא קום ועשה מעשה, הלכך אם עבר עליו במעשה הרי האלים את חומר הלאו ומשום הכי הוא לוקה. [שם עמ' ח']

ואין המדרש עיקר אלא המעשה....

איך הייתם מרגישים אילו קיבלתם בדואר מכתב מעו'ד אמריקני, ובו הוא מבשר לכם כי זכיתם בירושה ע'ס 25 מליון דולר? לא פחות ולא יותר.
אין ספק כי פעימות הלב היו הופכות מואצות, לחץ הדם היה קופץ לשחקים, העיניים היו מתערפלות, וסף העילפון לא היה רחוק מכם. 25 מליון דולר!!! זה סכום בלתי נתפש לאברך מן השורה, המטופל ב- 10 ילדים, חלקם נשואים, העמוס בחובות לגמ'חים, לבנקים וכו' וכו'.
ובכן, שמואל זמירסקי קרא את המכתב הממוען אליו, ישר והפוך 10 פעמים לפחות. הוא התיישב על ספסל בגן הציבורי, ומראות יַלְדוּת חלפו לנגד עיניו.
אבא ואמא שלו, היקרים לו, חיבקו אותו חזק. השוטר הנאצי שניצב בסמוך, האיץ בהם לסיים את הסצינה המשפחתית. דמעות ניגרו כמים. שמואל בן השלוש, היה קטן מכדי להבין את גודל השעה, אבל ליבו הקטן, לב יהודי, קלט שמדובר בשעה קשה עבור כולם. עיניו של הגרמני ירו גיצים של שינאה. שמוליק רצה להשאר עם אמא ולהשען על ראשה, הגיונו הילדותי קלט שדבר רע הולך להתחולל פה... אסון.
הנאצי קרע את אמו מעליו, ודחפה אל המשאית, אמא זועקת, אך לשווא. המשאית החלה לנסוע, ואמא נעלמה מעיניו לנצח. אבא חזר איתו לגטו, אך לזמן קצר. רופא המחנה דרש את התינוק אליו. אבא התחנן 'תשאירו אותו אצלי'. הרופא המרושע, בעט ביהודי, ונטל באכזריות את שמואל הרזה עד לשד עצמותיו. אבא שכב על הרצפה שותת דם ובוכה 'שמואל! שמואל!' זעק, 'תמיד תזכור את אבא ואמא' התאנק אבא.
שמואל נלקח אל רופא הגטו, קיבל אוכל חם, כמה זריקות והועבר לציפורני המיסיון. מהר מאד גזזו את פאותיו, ענדו צלב כבד על צווארו, והנזירות עטפו אותו בחום ואהבה. למרות גילו הזערורי, הבין שמואל שהוא בעצם אסיר. הוא יהודי, והפסל של ימח שמו וזכרו, עורר בו גועל. הוא לא הבין מדוע.

הוא היה ילד נוח ועדין ושיתף פעולה עם הכומר הגדול. היתה לו ברירה? לא היו לו מספיק ידיעות וכוחות נפש להתנגד. 
אחרי ארבע שנים, הגיע למנזר רב יהודי עם זקן ארוך ולבן ועיניים טובות לב. היתה זו שעת ארוחת הצהרים, כ- 200 ילדים שבויי המיסיון ישבו שם. היו שם רוסים, קווקזים, יגוסלבים, מכל מין וצבע.
שמואל זוכר היטב את הרב שאמר 'בוקר טוב ילדים', ואז הוא זעק במלוא גרון 'שמע ישראל השם אלוקינו'. ליבו רטט בקרבו, הוא הכיר את המלים הללו. אמא היתה משכיבה אותו לישון, ומלמדת אותו להגיד קריאת שמע. 'השם אחד' סיים שמואל את המשפט בקול רועד. הוא לא היה היחיד, היו עוד כמה כאלה סביבו. הרב קרא אליהם. הם ניגשו אליו והוא ליטף את ראשיהם. 'מתוקים שלי' אמר 'אתם יהודים. עכשיו אני לוקח אתכם לארץ ישראל, שם ילמדו אתכם את כל התורה כולה'.
אושר הציף את ליבו. הוא חיבק ונישק את הרב ובכה ובכה. 'אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי משפחה, אבל יש לי את הרב היקר הזה, ויש לי גם קריאת שמע', כך חשב בליבו.

שמואל הגיע ארצה ולמד בישיבות קדושות, הוא הפך לתלמיד חכם בעל שם טוב, והקים משפחה לתפארת. במהלך המלחמה, גויה גרמניה, הציעה לאביו של שמואל להנשא לה, כדי להצילו מצפרני הנאצים. התרגיל הצליח, אביו של שמואל נמלט מן הגטו וניצל. אחרי המלחמה, במקום לגרשה, הוא המשיך לחיות עמה. 

כשבגר שמואל נודע לו שאביו חי, מתגורר בארה'ב ונשוי לנוצריה. המפגש ביניהם היה צונן משהו, ורק כשנפרדו, שמואל הרגיש שליבו קרוע בקירבו. אבא לא שרד עם אמונה. הנאצים ניצחו אותו. 
הקשר ביניהם היה רופף ביותר. מכתב פה ומכתב שם. פעם בכמה שנים שיחת טלפון.
הוא הביט עוד פעם במכתב 'מיסטר שמואל זמירסקי, אני מצטער להודיעך כי אביך משה זמירסקי, ובשמו הנוצרי סטפן קלימפטון נפטר. צו הירושה שיש בידי, מעביר לרשותך 25 מליון דולר, מתוך 50 המליון שהיו לאביך בנכסים ובכסף נזיל. אביך עדיין לא נקבר, עליך ליצור קשר עם אחיך ריצ'רד קלימפטון על מנת לתאם ביניכם היכן לקברו, אחר כך אעביר לרשותך את מחצית הירושה. על החתום פיליפ גולדשטיין עו'ד'. 
ריצ'רד, אחיו הגוי, התעקש לקבור את אבא בבית קברות נוצרי. 'אבא חי כנוצרי לכל דבר' טען. שמואל התחנן 'אבל אבא יהודי...'.

שמואל בדק היטב, ונודע לו, כי בראש השנה וביום הכיפורים היה אבא מגיע לבית הכנסת הסמוך ושוהה שם כמה שעות. הוא לא היה מומר, נותרה בו אמונה באלוקי ישראל. עובדה.
הגוי התעקש. שמואל התעקש. דרך ללא מוצא.
עורך הדין גולדשטיין הציע לשמואל, הצעה מבריקה: תציע לריצ'רד מליון דולר יותר מן הירושה, ושיסכים לקבורה יהודית...

הגוי היה מתוחכם, הוא הבין שלשותפו לירושה, יש ענין גדול מאד בקבורת אביו עפ'י דת משה וישראל והרחיב את העסקה: 'אני מוכן לקבורה יהודית רק בעבור ויתור על כל חלקך בירושה...' חד וחלק. שמואל ניגש אל אחד מגדולי הפוסקים שבדור כדי לדעת כיצד יוצאים מן הסבך.
'הירושה עדיין אינה שלך' הסביר הרב 'לירושה יש שלושה שלבים. השלב הראשון צורכי הקבורה של הנפטר, אחר כך ישמש הממון למימון מזונותיה ומגוריה של האלמנה, ולבסוף תחולק הירושה בין היורשים. נכון לרגע זה, הממון שהותיר אביך, צריך לשמש אותו ורק אותו, כדי להביאו לקבר ישראל'.
גם במחיר 25 מליון דולר???
'כן' השיב הרב 'קבר ישראל שווה כל מחיר, ההלכה מחייבת שהממון של הנפטר יועמד לצורך הקבורה ההגונה והקדושה של יהודי".

שמואל ויתר. הוא לא הרגיש שום קושי בדבר. אנחת רווחה מילאה את ליבו. קודם כל כבודו של אבא. נכון אבא נכשל, נסיון השואה היה גדול מכפי כוחותיו, אבל סוף כל סוף הוא נפטר כיהודי, ומה יותר כבוד מאשר להביאו לקבר ישראל.
'זה הכבוד היחידי שיכולתי לעשות עבורו' ניגב את דמעותיו אל מול עיני הרב. 'לא זכיתי לשהות במחיצתו ב- 50 שנה האחרונות, אני מאמין שבשמים יעריכו את הכבוד שנתתי לאבא אחרי מותו'.
הרב הניח יד אוהבת על כתפו של שמואל ואמר: 'האמן לי ר' שמואל, אני מרגיש שעשית לאביך כבוד, כבוד גדול. בן כמוך, קדיש כמוך, זה עילוי נשמה הכי נפלא לאביך'.
והם פסעו ברחוב, לכוון השטיבל לתפילת ערבית. [מסיפורי קובי לוי]

פורים שמח ואורות אין סוף!!

לעילוי נשמת התינוק חיים גבריאל ז"ל בן ידידי הרב אהרן חנינא הכהן פינקלשטיין שליט"א

לעילוי נשמת האשה הצדקנית מרת גיטל מירל בריינדל לאה זצ"ל בת האדמו"ר הקדוש רבי יוחנן זצ"ל ואמו של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א