לזכות כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
נוסח ראשון ללא עיון הראוי.
הקדמה
במאמר זה ננסה לברר קצת דין זוטו של ים ושתי ההתייחסויות של הרמב"ם לדין זה בשני הקשרים שונים. כל דברינו נכתבים עפ"י רבותנו שמפיהם ומפי כתבם אנו חיים.
רמב"ם – בזוטו של ים צריך יאוש
הרמב"ם פ"ו מהל' גזילה ואבידה ה"א כתב "קורות ואבנים וכיו"ב ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין וכו' ואם אינו יודע אם נתיאשו אם לא נתיאשו חייב להחזיר". ובה"ב "לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו ש"י ומשלוליתו של נהר וכו' אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר".
השגת הראב"ד – דברי הרמב"ם הם נגד הגמרא
ובהשגות הראב"ד א"א אלו דברי תימה הם ע"כ. וכוונת ההשגה מבוארת דבסוגיין הרי מבואר דבזוטו של ים ושלוליתו של נהר לא שייכת כלל פלוגתא דאביי ורבא דאפילו באתא ליד המוצא לפני יאוש וקודם שידע שנאבד אפילו הכי רחמנא שרייה, דומיא דדבר שיש בו סימן דלא פליגי אביי ורבא ותרווייהו סברי לאיסורא, כמו כן לא פליגי בזוטו של ים ותרווייהו סברי להיתרא. ואילו לשיטת רמב"ם דגם בזוטו של ים אינו מותר אלא אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים, אם כן גם שם שייכת פלוגתא דאביי ורבא, ולאביי בנטל קודם יאוש יהא אסור אפילו נתייאש אח"כ משום דבאיסורא אתא לידיה. ובנחלת דוד כתוב שזוהי קושיא עצומה על הרמב"ם.
האם לפי הרמב"ם צריך יאוש מדעת?
וברמב"ם פי"א שם ה"י כתב המוצא אבידה בזוטו של ים כו' יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזו ודאי נתייאש ממנה ע"כ. הרי מבואר שוב שהרמב"ם אינו סובר [כדברי תוספות בסוגיין ונביאם לקמן] דדין זוטו של ים הוי היתר התורה בלא שום יאוש אלא דבעינן ג"כ יאוש.
והקשה הלח"מ, מאי שנא דבפי"א כתב דבסתמא אמרינן דודאי נתיאש ובפ"ו כתב דאם אינו יודע אם נתיאשו יחזיר? ותירץ דבפי"א מדבר באופן שאין יכול להציל, ולהכי דייק וכתב 'ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק' משא"כ בפ"ו כתב סתם 'ובשלוליתו של נהר', משום ששם מדבר באופן שיכול להציל ע"י הדחק, ולפיכך, דוקא אם ידע שנתיאש אינו חייב להחזיר אבל אם לא ידע יחזיר.
ויש לעיין האם סובר דבזה מודה אביי דסגי אף יאוש שלא מדעת או דבעינן דוקא יאוש מדעת.
מגיד משנה – לפי הרמב"ם צריך יאוש מדעת
ובנחל"ד [להלן דף כב ד"ה והרמב"ם] הביא דברי המ"מ פ"ו שם דהרמב"ם סובר דבעינן דוקא שידע שנתייאשו הבעלים בודאי אבל אי הוי יאוש שלא מדעת לא מהני. [ממה שכתב הרמב"ם 'אם ידע בודאי שנתייאש', אין הכוונה דבעינן שישמעו מפיו שנתייאש רק דבעינן שידע שהבעלים ידעו מהטביעה דאז ממילא אנן סהדי שנתייאש אבל אם לא ידע כלל מהטביעה גרע טפי דהוי ישל"מ ולא מהני ע"ש].
נחלת דוד – לפי הרמב"ם בזש"י היאוש ברור כ"כ עד שגם לאביי ייאוש שלא מדעת הוי יאוש וכדברי הריטב"א לקמן
וקשה להבין מה שכתב הנחלת דוד עצמו ליישב את הרמב"ם לפי דברי הריטב"א לקמן בשמעתין גבי הא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורמוני אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. וכתב הריטב"א שם וז"ל וכ"ת א"כ אמימר ורב אשי היכי אכל, יש לומר דמידע ידעי דמינח הוה נייחא ליה למרי בר איסק שיהנה תלמיד חכם מנכסיו ולא אתא באיסורא לידיה דרחמנא שריה מעיקרא כי אע"ג דלא ידע כי האי שהן תלמידי חכמים כדאמרינן בזוטו של ים עכ"ל. וביאר הנחלת דוד דברי ריטב"א שהוא סובר שההיתר של זוטו של ים הוא מטעם יאוש כמו שיטת רמב"ם, ואפילו הכי, לא שייך ביה יאוש שלא מדעת משום דיאוש בזוטו של ים הוא ברור כל כך עד שאפילו אביי מודה ביה דאמרינן מעיקרא הוא דמייאש.
קשה על הנחל"ד – למה מצריך הרמב"ם שיתייאשו בפועל?
ודברי הנחלת דוד צריכים תלמוד, דאם כן למה מצריך הרמב"ם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים, גם בלא נתייאשו יהא מותר ואפילו לא יתייאשו לעולם, כמו לרבא דאמר יאוש של"מ הוי יאוש דמותר אפילו לא ידעו הבעלים לעולם כמו שכתב השיטה מקובצת בסוגיין בשם הריטב"א עצמו וז"ל ורבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא סגי דלא מייאש פירוש ואפילו לא נתייאש לבסוף כלל דכיון דלית בה סימן כאבודה ממנו ומכל אדם דמי וכו' הריטב"א עכ"ל. וכך הקשה בקונטרסי שיעורים.
גם באבן האזל פ"ו שם כתב דלא משמע כן בהרמב"ם פ"ו דבזוטו של ים מהני ישל"מ דהא כתב שם להדיא 'שזה ודאי שנתייאשו הבעלים ממנה', דמוכח דבעינן שכבר נתייאשו ולא סגי ביאוש שלא מדעת. ואכן א"כ צ"ע דהא בגמ' כאן קאמר 'בזוטו של ים כו"ע לא פליגי אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה, כי פליגי בדבר שאין בו סימן' דמוכח דבזוטו של ים לא שייך פלוגתא דאביי ורבא דיאוש שלא מדעת [ולכו"ע הוי יאוש ואילו להרמב"ם הא אף בזה לא מהני יאוש שלא מדעת].
אבן האזל – בזש"י הוא מסתמא לאחר יאוש ולכן הגמרא העמידה דלא פליגי וכל מחלוקתם של אבי ורבא הוא באבידה רגילה שאין בו סימן
וכתב האבן האזל דאין כונת הגמ' דבזוטו של ים לא שייך פלוגתא דאביי ורבא אלא רק דבזוטו של ים הוא דוחק לאוקמי שלא ידעו הבעלים עדיין כיון דלא מיירי שמצאו בשעת שטיפה רק לאחר זמן דבסתמא כבר ידעו וממילא ודאי דהוי יאוש, ולכן ניחא ליה לאוקמי בדבר שאין בו סימן דמשכחת לה בשעת אבידה דלא ידעו הבעלים והוי יאוש שלא מדעת עיי"ש [ומש"כ 'בזוטו של ים כו"ע לא פליגי אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה' הכוונה דכו"ע לא פליגי שהרי ודאי התייאש אבל לעולם גם בזוטו של ים נחלקו אביי ורבא].
איך יפרנס הרמב"ם דברי הגמרא שמשמע ממנה שבזוטו של ים אין צריך יאוש
אכן אכתי הקשה האבן האזל מהגמ' לקמן דף כ"ב שקשה לשיטת רמב"ם: "מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכו' אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ופירש"י ממנו קרא יתירה הוא לאשמועינן שאינו אבוד אלא הימנו ע"כ.
וממשיכה הגמרא, ואיסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן שרא אף איסורא בין דאית בה סימן ובין דלית בה סימן אסורה תיובתא דרבא ופירשו התוס' וז"ל איסורא דומיא דהיתרא מה שמתיר אבודה ממנו ומכל אדם על כרחך לא איצטריך קרא בידע ומתיאש דהא אפילו במצויין אצל כל אדם מותרת ביאוש אלא לא איצטריך אלא כי לא ידע ואע"ג דלכי ידע לא מתיאש אפילו אם יש בו סימן כיון שהיא אבודה מכל אדם הכי נמי איסורא וכו' עכ"ל ולרמב"ם דגם אבודה ממנו ומכל אדם אינה מותרת אלא ביאוש איך יפרש דברי הגמרא [שקשה קושיית התוספות, שאין צורך ללמוד שזוטו ש"י מותר במקרה שהתייאש, שהרי גם באבידה רגילה מותר במקרה שהתיאש ומאי קמ"ל אלא ע"כ שמדובר שלא התייאש].
אבן האזל – לדעת הרמב"ם יש שני גדרי יאוש, א' אבידה רגילה שאין בו סימן מחמת שחזרת האבידה אינה מצויה ב' זוטו של ים מחמת שמציאת האבידה אינה מצויה [אבודה ממנו ומכל אדם]
והאבן האזל כתב דלדעת הרמב"ם דאף זוטו של ים הוי משום יאוש צ"ל דאיכא שני דיני יאוש, חדא נלמד מפסוק "ממנו" דזוטו של ים מותר, ועוד דין יאוש דילפינן מקרא דשמלה [עי' לקמן בדף כ"ז.] דממעט דבר שאין בו סימן.
וע"כ דגילתה התורה שני גדרי יאוש, דבדבר שאין בו סימן דילפינן משמלה הוי היאוש מחמת ד'חזרת' האבידה אינה מצויה, שכיון שאין בו סימן אי אפשר להשיבו. אבל בזוטו של ים הוי היאוש משום ד'מציאת' האבידה אינה מצויה, דאף דאם ימצאו האבידה אפשר להשיבה דיש בה סימן, מ"מ היאוש הוי מחמת האבידה עצמה דאי אפשר למוצאה וגילה הפסוק שבשני אופנים אלו מהני היאוש.
ובזה יליף שפיר איסורא דומיא דהיתירא, דמה התירא אין חילוק בין אין בו סימן או יש בו סימן והיינו דהדין יאוש בזוטו של ים דהוי מחמת מציאת האבידה הוי בכל גוני דאפי' ביש בו סימן הוי יאוש, דומיא דהכי באיסורא דהיינו באופן דהיאוש הוי רק מחמת חזרת האבידה [היכא דאינה אבודה מכל אדם] נמי משכחת איסור בין בדבר שיש בו סימן ובין בדבר שאין בו סימן [ולימוד זה מהיתרא לאיסורא אינו מתייחס לסימנים], והיינו ע"כ ביאוש שלא מדעת דאז גם באין בו סימן משכחת שאסור ומוכח דישל"מ אסור ע"ש.
ריטב"א – בזש"י מהני יאוש שלא מדעת
ומעתה יתברר לנו דברי הריטב"א בטו"ט ודעת. דהנה, בחידושי הריטב"א לקמן דף כ"ב כתב דבזוטו של ים דרחמנא שרייה הוי נמי רק מטעם יאוש דכל אבידה דים יאוש שלא מדעת היא דלכי ידע ודאי מייאש, ואך דבים אף אביי מודה דמהני אף יאוש שלא מדעת ע"ש וכן מבואר בריטב"א דף כ"ב.
וצ"ב מ"ש זוטו של ים משאר אבידות דכיון דסובר דלהיתר דזוטו של ים בעינן נמי יאוש כמו שאר אבידה באין בו סימן, א"כ מ"ש מהתם דלא מהני ישל"מ והכא מהני.
וכתבנו לעיל דבנחל"ד ביאר כוונת הריטב"א משום דבזוטו של ים הוא ברור כ"כ דיתיאש דבזה אף אביי מודה. אכן, בפשוטו כתב הגר"ד פוברסקי [בשיעוריו על בב"מ] שאביי דסובר דיאוש של"מ לא הוי יאוש היינו אפי' היכא דהוי ודאי שיתיאש ומשום דסובר דבעינן יאוש בפועל ורק דכונת הריטב"א היא דבזוטו של ים הוי האבידה בהחפץ, דהחפץ מצד עצמו כבר אבוד ממנו ולא דהיאוש עושהו לאבוד ממנו, ולכן בזה מודה דאף יאוש שלא מדעת נמי מהני בזה. דדוקא בדבר שאין בו סימן דמה שנעשה אבוד ממנו נגמר רק ע"י היאוש דיאושו פועל שיהא אבוד ממנו, בזה סובר אביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, דעכ"פ אין כאן יאוש בפועל שיעשהו לאבוד משא"כ בזוטו של ים דמה דנעשה אבוד ממנו הוי מחמת החפץ עצמו ולא היאוש עושהו אבוד ובעינן היאוש רק לההיתר, בזה שפיר אף לאביי מהני יאוש אפי' שלא מדעת. ועדיין קשה, מנלן שישנם שני דיני יאוש?
אכן לדברי האבן האזל מבואר היטב, שהרי יש באמת שני פסוקים לשני דיני אבידה ויאוש, דמקרא דזוטו של ים דהחפצא הוי אבוד ואין היאוש מועיל בהאבוד, בזה הוי הלימוד רק דהוי היתר ובזה אף יאוש של"מ נמי סגי. משא"כ בהדין יאוש בדבר שאין בו סימן דילפינן משמלה דהיאוש הוי מחמת חזרת האבידה, דבזה הוי הלימוד דהיאוש עושהו לאבוד, בדין יאוש זה, לא מהני ישל"מ [אכן אכתי צ"ב אליבא דרבא דגם בעלמא ישל"מ הוי יאוש מ"ט בעינן קרא לזוטו של ים].
סיכום השיטות
נתבאר בס"ד ג' שיטות בדין זוטו של ים: א' שיטת התוס' דהוי היתר ולא בעינן יאוש. ב' שיטת הריטב"א דבעינן יאוש ורק דסגי בישל"מ. ג' שיטת רמב"ם [לפי האבהא"ז] דבעינן נמי יאוש בפועל וישל"מ לא מהני.
ביאור היונת אלם – דין אבידה ודין הצלת ממון חבירו
אמנם בספר יונת אלם כתב בשיטת הרמב"ם לחלק שיש שני דיני זוטו של ים, דבפ"ו לא מהני יאוש שלא מדעת ובפי"א מהני יאוש שלא מדעת. דהנה לכאורה צ"ב, מ"ט הביא הרמב"ם דין זה דזוטו של ים ב' פעמים, גם בפ"ו וגם בפי"א? וכתב היונת אלם, דבאמת, הדין שכתב בפ"ו והדין שכתב בפי"א תרי דינים הם, ומחולקים בעיקר יסודם, שיש שני דיני אבידה, חדא, עיקר דין אבידה הנאמר בקרא דאשר תאבד ממנו ומצאתה, דזה הוי דוקא היכא שהדבר אבוד מן הבעלים דרך נפילה ואינם יודעים היכן הוא, ובאבידה זו יש חלות שם אבידה, ויש בה כל דיני אבידה הנאמר בקרא.
אבל אם הבעלים יודעים היכן הוא ורק שהחפץ עומד ליאבד אם לא יצילו, אין זה מעיקר דין אבידה ואין בה חלות אבידה כלל הנאמר בקרא, ואין זה אלא חיוב הצלת ממון חבירו מהפסד מכלל דינא המבואר לקמן [דף ל"א.] דאם ראה מים ששוטפים ובאין הרי זה גודר בפניהם שיש עליו חיוב להציל ממון חבירו מהפסד. ובזה נראה פשוט דלא הוי רק חיוב הצלת ממון אבל לית בזה דיני וחלות אבידה. וכמו כן, בכה"ג שהחפץ לפני הבעלים אלא שהולך לאיבוד, אין עליו דין אבידה כלל ואין בזה אלא מצות הצלת ממון גרידא.
וכתב, דנראה דכל היתרי אבידה כאבידת עכו"ם ופחות משו"פ וכן ההיתר דאבודה ממנו ומכל אדם שהוא ג"כ מהיתרי אבידה, לבד מיאוש, ליתא אלא באבידה דקרא. אבל בדין אבידה דהצלת ממון דלית עליה חלות שם אבידה, ליתא לכל היתרי אבידה, ודוקא יאוש מצינו דמהני אף באבידה דגזילה, מהני גם באבידה כגון זו דהצלת ממון.
ולפי"ז, מיישב היטב דברי הרמב"ם, דבאמת בזוטו של ים יש שני דינים. דבפרק ו' באמת אינו מדבר על דיני השבה כלל, אלא מדיני הצלת ממון, שמדבר על מקרה כגון שהחפץ היה לפני הבעלים אלא שהולך לאיבוד שאין בזה שם אבידה דקרא רק מצות הצלת ממון חבירו, דבזה אין באמת היתר של אבודה ממנו ומכל אדם אלא בעינן רק להיתר של יאוש, שההיתר של יאוש הרי אינו תלוי דוקא בחלות שם אבידה אלא כל שהחפץ אבוד מהבעלים מהני יאוש כמו באבידה דגזילה.
ולכן, באמת כתב שם הרמב"ם דין זה בפ"ו שמדבר שם בהל' גזילה כיון שלא שייך לדיני אבידה כלל. אכן, בפי"א מדבר מעיקר אבידה דקרא, באופן שאין החפץ לפני הבעלים דהוי אבידה ככל אבידה, שבזה ישנו היתר של אבודה ממנו ומכל אדם.
ומדויק כן ג"כ בלשון הרמב"ם, שבפרק ו' כתב הרי אלו מותרין והרי הן של מצילן וכו' לפיכך המציל וכו' והיינו דכתב לשון 'מציל' ולא לשון מוצא אבל בפי"א כתב לשון ה'מוצא' אבידה בזוטו של ים וכו' הרי זה של 'מוצאן' וכו'.
וא"כ בזה מבואר היטב, שהרמב"ם מחלק גם לענין דין יאוש שלא מדעת, דבפי"א שמדבר באופן דהוי אבידה ממש ככל אבידות ורק דהוי זוטו של ים שבזה יש היתר של אבודה ממנו ומכל אדם אלא שסובר דבעינן ג"כ יאוש בזה אף יאוש שלא מדעת נמי סגי.
אבל בפרק ו' שמדבר באופן שלא הוי אבידה ממש רק דין הצלה, שבזה אין היתר של אבודה ממנו ומכל האדם, וכל ההיתר הוי רק ע"י היאוש כמו יאוש דגזילה, בזה סובר הרמב"ם שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, שהרי פסק כאביי שבאופן שהיאוש הוא המתיר בעינן יאוש בפועל ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
ודוקא באופן שהזוטו של ים הוי אבידה, שבזה גלי קרא שבאבידה זו דלא חסר בה, הוי היאוש רק תנאי [שהמתיר הוא ה"אבודה מכל אדם"], מהני גם יאוש שלא מדעת.
ולפ"ז מבואר היטב הא דהאריך הרמב"ם ברפ"ו וכתב בזה שתי הלכות, דמה הוסיף בהלכה ב' על הלכה א'? ולדברינו ניחא, דבשתי ההלכות מדבר באופן שהבעלים עומד ורואהו ואין היתר דאבידה רק דבה"א מדבר באופן ששטפם נהר דאפשר להציל, וחידש בזה דאעפ"כ מחויב להשיב וגם יש בזה היתר דיאוש כיון שהולך לאיבוד ובכה"ג אין זה ודאי יאוש ואם אינו יודע אם נתייאשו, חייב להחזיר. ובה"ב שכתב המציל מן הנהר ומזש"י, שם מדבר באופן שאין יכול להציל וכזש"י דעלמא, וחידש בזה דאעפ"כ הואיל והבעלים רואהו אין לזה שם אבידה ואין היתר דאבודה ממנו ומכל אדם ורק מדין יאוש הוא מותר, ולזה בעינן דוקא יאוש מדעת ומש"כ אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים ר"ל דיודע בודאי דהבעלים יודעים משטיפת הנהר ואז באמת תלינן דודאי נתיאשו וכדאיתא בפי"א ואם לא ידע יחזיר, היינו דאם אינו יודע אי ידעי הבעלים יחזיר, כיון דישל"מ לא מהני כאן, שההיתר הוא מדין יאוש.
ולפ"ז אתי שפיר דהנה לביאור הלח"מ ק"ק אמאי הוצרך הרמב"ם לחלק הך דינא בב' פרקים הנ"ל ולא חילק בפי"א גופא בין יכול להציל לשאין יכול. אבל לפי ה'יונת אלם' ניחא, דבפי"א מיירי בדיני אבידה ושם עיקר החידוש הוא בשאין יכול להציל דההיתר הוא עצם האבודה ממנו ומכל אדם ומהני גם ישל"מ משא"כ בפ"ו שמדבר בענין הצלת ממון חבירו גרידא, חידש לב' הצדדים דביכול להציל מחוייב להשיב ויש היתר של יאוש אע"פ שהוא דין הצלה גרידא, ועוד דבשאין יכול להציל ההיתר הוא רק משום יאוש ולא משום אבוד ממנו ומכל אדם ולא יהני בזה ישל"מ.
ומקור דברי הרמב"ם הוא מברייתא דף כ"ד המציל מן הארי וכו' ומזש"י וכו' ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשים מהן. וכבר נדחק הרא"ש אמאי קתני בזש"י טעמא דיאוש וכתב דמפני שהבעלים מתיאשים קאי רק אמקום שרבים מצויים [ולא על זש"י]. ובאמת דאף לשיטת הרמב"ם דהתירא דזש"י מדין יאוש קשה, מאי דימתה הברייתא דין זש"י לדין רבים מצויים, דברבים מצויים ההיתר הוא משום יאוש מדעת ואילו בזש"י היאוש הוא רק תנאי ומהני אף שלא מדעת.
אכן לביאור היונת אלם א"ש, שהברייתא מדברת באופן דהבעלים עומד ורואהו שאין בזה היתר אבידה אלא דין הצלה. וזהו מקור דברי הרמב"ם דבזש"י כה"ג בעינן דוקא יאוש מדעת כמו רבים מצויים, ע"כ ביאורו הנפלא של היונת אלם והביאוהו כמה אחרונים. אבל עי' בשיעורי רבי שמואל [עמ' קכ"ט והלאה] שהשיג עליו והוכיח מהרמב"ם שלא כדבריו עיי"ש.
סתירה בגמרא
ובאמת, יש סתירה בדברי הגמרא, דבדף כ"ב ב' קאמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק דאבידה ששטפה נהר מותרת משום דיליף מיתורא דקרא ד"ממנו" ומשמע דאין זה מדין יאוש אלא גזירת הכתוב והלכה מיוחדת. ואילו לקמן בשמעתין דף כ"ד א קאמר גמרא וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובבל מקום שהרבים מצוין שם, הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן ע"כ. הרי דהיתרא דזוטו של ים אינו מגזה"כ אלא מדין יאוש.
שני דיני יאוש – א' מקרא ד"ממנו" שאין מצות השבה באבודה מכל אדם ב' שיכול לזכות בזה
ואשקוטה ואביטה בס' קונטרסי שיעורים [שיעור ט"ז] אחרי שהקשה סידרה של קושיות כולל זו שעכשיו העלינו מסתירת הסוגיות, ייסד ששתי הלכות מיוחדות ישנן בזוטו של ים: א' דין הנלמד מקרא דממנו שהוא מיותר דבאבודה ממנו ומכל אדם אין כאן כלל מצות השבת אבידה ואינו חייב להשיב אפילו במקום שהבעלים לא נתייאשו ואפילו עומד וצווח, ומהלכה זו מדבר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק והא דקאמר מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, כוונתו מותרת מדין מצות השבת אבידה שעליה מדבר הפסוק. אבל מכל מקום אסור ליטלה לעצמו מדין גזל שהרי הוא ממון חבירו אלא מניחה במקום שהוא.
ואין זה דוחק לומר שהלשון מותרת אינו אלא משום אבידה שהרי מצינו בהא דקאמר הש"ס [פרק הגוזל ומאכיל ב"ק דף קי"ג ב] דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת וכן הוא לשון הרמב"ם בפ' י"א מגו"א ה' ג' אבידת עכו"ם מותרת ופירש הב"ח ביו"ד סי' קמ"ו והובא בש"כ שם ס"ק א' דאינה מותרת אלא מדין אבידה אבל אי אפשר לזכות באבידת עכו"ם עד שיתייאשו הבעלים. ונוכל לפרש גם המותרת בזוטו של ים דאינו אלא מדין אבידה.
דין ב' - באם נתייאשו הבעלים הרי היא של מוצאה דזוכה בה מדין יאוש ומזה מדברת הברייתא דר' שמעון בן אלעזר. ותדע דלא נקט שם הלשון מותרת כדנקט ר' ישמעאל בן יהוצדק אלא קתני הרי אלו שלו ועל זה מסיק הטעם מפני שהבעלים מתיאשין מהן דאילו מקרא דממנו אינה אלא מותרת אבל אינה יכול לזכות בה. ודייק רמב"ם משני המימרות אלו בש"ס דשתי הלכות נפרדות הן בזוטו של ים.
וראיה ברורה לדברינו דשיטת הרמב"ם הוא דאבידה אסורה למוצא אפילו במקום שהתורה מיעטה מכל דיני השבת אבידה מהא דכתב הרמב"ם שם פ' י"א ה' י"א וז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא סגרה והלך לו השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה הרי זה אבד ממונו לדעתו ואעפ"י שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו עכ"ל. ועיין קצוה"ח סי' רמ"א בשם שו"ת ב"ח סי' צ"ז דודאי מצא הרמב"ם דרשה זו בתוספתא או בירושלמי. הרי להדיא דהתורה פטרה ממצות השבה אפילו הכי אסור ליטלה לעצמו וסובר הרמב"ם דהכי נמי הוא בזוטו של ים.
והשתא יתורץ הרמב"ם כמין חומר, דלכך נקיט לדינא דזוטו של ים בפ' ו' דמיירי מדיני גזילה משום דבזוטו של ים יש בו דין גזל דלא נתמעט אלא ממצות השבה. ומה שכתב רמב"ם שם ואם לא ידע יחזיר כוונתו יחזיר מדין גזל. תדע דלא כתב חייב להחזיר גם הא לא מיירי עדיין ממצות השבת אבידה עד פ' י"א שמתחיל שם בה' א' דהשבת אבידה מצות עשה.
ויתורץ בפשיטות מה שמבואר בסוגיין דבזוטו של ים לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא משום דכיון דלא נתחייב בהשבה אין זה מיקרי באיסורא אתא לידיה, דטעמא דבאיסורא אחא לידיה כתבו התוס' ב"ק דף סו א משום דכבר נתחייב בהשבה ובזוטו של ים דמיעט מהשבה מקרא דממנו פרט לזוטו של ים, אם כן ודאי קני לה ביאוש דאח"כ אע"ג דבא לידו קודם יאוש ומכל שכן לשיטת המלחמות לקמן דף כ"ו בהא דאמר רבא ראה סלע שנפלה וכו' ואע"ג דאהדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב יעוי"ש שכתב דדוקא נטלה על מנת להשיבה דהוי שומר אבידה ושומר של בעל האבידה וידו כיד הבעלים ולא מהני יאוש בבית הבעלים ואם כן בזוטו של ים דאינו שומר אבידה הרי היא כמונחת בקרקע וקונה ביאוש דאח"כ. וכמו כן כתב במחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ו' ליישב מה שקשה על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי דמבואר בגמרא דהרי אלו שלו ולרמב"ם הא אבידה מדעת אינו הפקר ותירץ המח"א דהגמרא מיירי בנתייאש אח"כ ולא שייך באיסורא אתא לידיה עכת"ד הקונטרסי שיעורים וע"ש מה שהאריך עוד כדרכו בקודש ועי' במשנת יעבץ [חו"מ סי' ל"ח], ובחי' רבי פסח פרוסקין בסוגייתנו, שם דרך שיעור נ"ג, שיעורי עיון התלמוד, ס' אהלי יעקב [פרבשטיין] ועוד ועוד.
סיימתי ל"ב בעומר התשע"ה
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
פה גבעת זאב החדשה
0 comments Leave a Comment