"היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בבל לבבך ובבל נפשך". [פכ"ו ט"ז]
ופירש"י עמש"כ היום הזה וגו' וז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם ע"כ [והוא ממדרש תנחומא ועיין בילקוט שמעוני]. וזה דרש הוא ומ"מ פשוטן של מקרא צ"ב. ועיין ברמב"ן שכ' וז"ל הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר צוה אותו ה' לחדש להם ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות גו' כי כבר השלמתי לך הכל ע"כ והוא פשט הכתוב. וצ"ב השייכות בין דרש שכ' רש"י עם הפשט שכ' הרמב"ן. עוד צ"ב בהאי קרא, דמ"ש חוקים דכתיב בהו ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואילו משפטים כתיב בהו סתם ואת המשפטים ולא כתיב ואת המשפטים האלה ומ"ש.
ונראה לבאר, דידוע דתרי"ג מצוות שהם רמ"ח מצ"ע ושס"ה מצוות ל"ת הם נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ובסוגיא דמכות דף כ"ג מפורש דרמ"ח מצ"ע הם נגד רמ"ח אברים ובריב"ן שם שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה. וכ"ה במדרש תנחומא פ' כי תצא והובא ברמב"ם בהקדמתו לסהמ"צ עיי"ש. ועיין באוה"ח על עה"ת שמות פל"ט ל"ב עיי"ש, ופירוש הדבר שכל פרט ופרט שבאדם תלוי ומשועבד למצוות ה', ועי"ז מלכותו ית' ישנה בכולו. ואל"כ ישנם צדדים באדם שאינם משועבדים להשי"ת ואין עול מלכותו עליהם, ומש"ה "היום הזה" שכ' הרמב"ן שנשלמו בו אמירת כל המצוות, נגמר השיעבוד באדם הישראלי וחלה בו המציאות של עבד שלם לה'.
וזה מבואר במש"כ בירמיה [פ"ב כ"א] ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה. ופירש"י שם ממדרשו דנטעתיך שורק היינו הוספתי לך על שבע מצוות בני נח שש מאות ושש כמנין שורק ע"כ. מבואר מזה, דע"י הוספת המצוות עד שנהיו תרי"ג מצוות הא משוה להו כלה זרע אמת. שע"ז זועק הנביא, איך נהפכת לי סורי הגפן נכריה, ומשום דהמצוות פועלות בכל חלק וחלק שלכם עד דמשו"ז כולה זרע אמת נהייתם והוא כנ"ל שהמצוות פועלות בעצמותן בכל חלק וחלק שבהם תרי"ג מצוות הוא גמר העשי' בהם עד שעי"ז נעשין כלה זרע אמת.
והנה משפטים היינו דברים שהשכל מחייבם, גם אם לא נכתב, וחוקים היינו דברים שאין השכל מחייבם וחייבים הם מחמת ציווי השי"ת. אלא שכיון שלשכל אין כח נגד רצון הגוף החומרי ופיתויי היצר, רק ע"י היות האדם משועבד כל כולו להשי"ת יעשה את המתחייב מצד שכלו ואל"כ גם כשהשכל מחייב לעשות, לא יעשהו האדם. ונמצא לפי"ז דלגבי החוקים, שהיום הזה נגמר ציוויים וכמוש"כ הרמב"ן, חל ביום הזה ציווי על חוקים אלו לעשותם ואין כאן ענין על כללות הנושא של חוקים. אלא ענינו הוא כלפי כל חוק וחוק שיש עליו ציווי לעשותו ומכח זה מתחייבת העשי', והיינו מש"כ החוקים האלה. אבל לגבי משפטים מה שחל היום הזה הוא המציאות שמכוחה ממילא יקיימו את מה שמחייבם השכל דהיינו המשפטים שכנ"ל, אחרי שנגמר שיעבודם יעשו ממילא את המשפטים שמחייבם השכל גם לולא הציווי עליהם שהי' ביום הזה. ומש"ה כתיב בחוקים "החוקים האלה" ובמשפטים כתיב סתם "ואת משפטים", דחוקים היום הזה חייל ציווי לעשותם על מה שיש עליו חוק דהיינו מש"כ חוקים האלה והיינו על החוקים המסויימים שנצטוו שגמר הציווי הי' היום הזה. אבל משפטים היום הזה חלה המציאות שתפעל את עשייתם בכלל ואין הענין כלפי משפט זה או זה שהיום נצטוו עליו אלא הענין הוא על כלל מציאות המשפטים שמכח מה שהי' היום הזה חלה בהם העשי', ולכן כתיב סתמא ואת המשפטים.
וזהו מש"כ בהמשך הקרא "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך", והיינו דלאחר שנתבאר ברישא דקרא שהיום הזה חייל שיעבוד מוחלט בכל אבריו וגידיו של האדם למצות השם, דמה"ט כנ"ל יעשה את המשפטים, ועבודת האדם היא לא לפעול בעצמו שיעשה את רצון ה' אלא לעמוד על המשמר שלא לקלקל את המתבקש ממהותו שהיא עשיית רצון ה', היינו מש"כ "שמרת ועשית" שא"צ אלא שמירה ולא פעולה כדי לעשות ואם רק יהי' "ושמרת" ממילא יהי' "ועשית", והעשי' תהי' ממילא בכל לבבך ובכל נפשך, שכנ"ל כל רצון האדם וכל מהותו משעובד לדבר ה', ואם רק ישמור האדם את מה שיש במהותו, ממילא תהי' עשייתו כפי מהותו, שהיא בכל לבבו וכל נפשו המשעובדים לרצון ה' שכן חל בהם היום הזה. ולכן נאמר ענין זה כאן דכנ"ל הכל ענין אחד הוא.
ויבואר בזה המשך הפרשה במש"כ בקראי י"ז י"ט "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש לה' אלהיך כאשר דבר". ופירש"י עמש"כ "את ה' האמרת" שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה ע"כ. ולכאורה, עיקר הענין הוא בבחירת ישראל את ה' ובחירת ה' את ישראל, ומה זה ענין להפרשה והבדלה דווקא. ועיין בזה ברמב"ן ודעת זקנים מבעלי התוס' ובספורנו כאן עיי"ש.
ועיין באלשיך שהרבה לתמוה בזה: א' במש"כ את ה' האמרת היום וגו' דמה היו ישראל ביום ההוא שבו האמירו את ה' ביום ההוא [ועי' בזה ג"כ באוה"ח]. ב' במש"כ "להיות לך לאלהים" שיותר הי' צודק לאמר "להיות לו לעם", שהוא מעין אמרו וללכת בדרכיו ולשמור וגו'. ג' שהי' לו להפוך הסדר ולומר ללכת בדרכיו ולשמור וגו' להיות לך לאלהים כי ע"י ללכת בדרכיו ושמור מצוותיו הוא לנו לאלהים. ד' אמרו ולשמוע בקולו, כי הלא שמוע בקולו התחלה אל כל האמור, והאיך נאמר באחרונה. ה' אומרו וה' האמירך וגו' דמה זו חטיבה עשה להם ביום הזה כי לא פורש בכתוב. ו' אמרו להיות לו לעם סגולה וגו' כאשר דבר וגו' כי הלא זה מיום מתן תורה הי' שנאמר הייתם לי סגולה וגו' ומה בא לחדש להם עתה. ז' אמרו "ולשמור כל מצוותיו", והרי הוא מספר המעלות הטובות שהוא ית' האמירם כאומרו "להיות לו לעם סגולה וגו' ולתתך עליון וגו'", והאיך יפסיק בינתיים באמרו ולשמור מצוותיו שהוא המצוות שעל ידם זוכים למעלות ההם [ועיין באוה"ח ובמשך חכמה מש"כ בזה ע"ש]. ומה גם שהרי נאמר בפסוק הקודם "ולשמור מצוותיו וחוקיו ומשפטיו" ולמה חזר לומר ולשמור וגו'. ולא עוד אלא שיראה כסותר הקודם כי שם נראה שהוא הכנה אל היותם לו ית' לעם סגולה וכאן אומר שהוא אחרי כן. וכן קשה שיורה שיהיו לו ית' סגולה בלי שמירת המצוות שאחרי אמרו להיות לו לעם סגולה אומר ולשמור וגו' ח' אמרו ולתתך עליון וגו' כי הלא יורה שהוא ענין אמרו להיות לו לעם סגולה כאשר דבר והיינו היותו עליון על כל הגויים. ט' אומר ולהיותך עם קדוש וגו' כי הלא נהפוך הוא כי תחילה קדושים יהיו ואח"כ זכו להיות עליון על כל הגויים לתהילה שם ולתפארת כי קדושתם היא המגדילתם על כל העמים עיי"ש.
ולמש"כ נראה דודאי בחירה היתה מכבר אבל כל שעדיין לא נמסרו כל תרי"ג המצוות לישראל, נמצא שעדיין ישנו חלק בהם שאינו משועבד לה' וכנ"ל, ועי"ז נמצא שהקב"ה אצלם עדיין אינו חטוב [וכמ"ש כאן בת"א ות"י כאן דהאמרת היינו חטבת] ומופרש לגמרי מאלהי הנכר להיות להם לאלהים, שהרי עדיין יש להם חיבור לאלהים אחרים באותו חלק שבהם שעדיין לא נשתעבד לה' ע"י המצוה המיוחדת לאותו חלק. וכן הוא ג"כ כלפי ישראל שעדיין אינם מובדלים וחטובים בפנ"ע משאר אומות ביחס להקב"ה, אחרי שיש בהם חלק המחובר לאחרים, שבו אין הפרדה ביניהם לשאר אומות, ורק היום הזה שחל ציווי ה' בכל מציאותם, נפרדו עי"ז משאר אלהים אחרים ואצלם ה' מעכשיו מופרש ומובדל לגמרי בהיות ה' היום להם לאלהים, שפירושו שלטון ובעלות מוחלטת ומשום שכנ"ל, כל כולם משועבדים לו ית' ועי"ז מופרש ה' לבדו כלפיהם באין להם שום שייכות לאלהים אחרים דהיינו מש"כ האמרת למש"כ רש"י, וכן נפרדו ישראל לגמרי משאר אומות כלפי ה' דהיינו מש"כ וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וכל זה היום הוא דחייל, דכנ"ל ההפרדה חלה רק בגמר קבלת כל התורה כולה וכנת'.
וזהו מש"כ בקרא י"ז כהמשך למש"כ את ה' האמרת היום וגו' וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומשפטיו ולשמע בקולו, דעיקר ענין ההפרדה הוא בהיותנו משועבדים לגמרי בלתי לה' לבדו, שזה חל ע"י שחוקיו ומצותיו ומשפטיו בגדר לשמור הוו משום שמוטבעים הם בנפשות ישראל וכל מציאותם היא ללכת בדרכי ה', ועי"ז כנ"ל ה' בלבד הוא האלהים ואין בלתו. וכמו"כ הוא לענין מש"כ בקרא י"ח "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך" דהיינו שנעשיתם חטיבה וסוג אחר משאר העמים בהיותכם בלתי לה' לבדו, וזה מביא שתשמור כל מצוותיו שהודגש כאן כל מצוותיו וכנ"ל שהענין של ה' האמירך היום שיסודו הוא בהיותך כל כולך משועבד לו ית' הוא פועל כל כולך שהם רמ"ח אבריך ושס"ה גידך שמצדם מתבקש השיעבוד שישנו בכל תרי"ג המצוות והיינו ולשמור כל מצוותיו.
ומעתה א"ש כל משה"ק האלשיך דמשה"ק עמש"כ ענין זה כלפי היום הרי נת' לעיל דאכן הכל חייל היום. ומשה"ק עמש"כ להיות לך לאלהים, שיותר צודק יאמר להיות לו לעם שהוא מעין אמרו וללכת בדרכיו ולשמור, וכן שהי' לו להפך הסדר ולומר ללכת בדרכיו וגו' להיות לך לאלהים כי ע"י לכת בדרכיו ושמירת מצוותיו הוא לנו לאלהים. וכן אמרו לשמוע בקולו לבסוף, והרי שמיעה בקולו הוא התחלה אל כל האמור, למש"כ לא מיירי קראי הכא על עשיית המצוות אלא על המצב של ישראל בהיותם משועבדים למצוות שזה עצמו מפריד את מציאותם משאר האלהים, ואך ורק ה' הוא להם לאלהים אלא דממילא בא הדבר לידי ביטוי אח"כ בזה שעשיית המצוות אצלם היא בגדר שמירה בלבד ולא שצריך מעשה מיוחד והתאמצות מיוחדת לעשייתם. ולכן הוקדם מש"כ "להיות לך לאלהים", שזהו עיקר הענין של את ה' האמרת היום וכנ"ל, שע"ז ממשיך הכתוב שענין זה בא לידי ביטוי במה דממילא ישנה בהם הליכה בדרכיו ושמירת מצוותיו ולכן נאמר הדבר בסדר זה.
וכן מש"כ לשמוע בקולו לבסוף הוא משום דלא מיירי על עשיית המצוות, שבזה קודמת השמיעה לעשי' אלא מיירי על מציאותם הרוצה הליכה בדרכיו ולשמר חוקיו ומצותיו ומשפטיו וגו' שהכל הם מעשים השייכים לאברי הגוף, שכלפיהם באו תרי"ג מצוות ברמ"ח אברים ושס"ה גידים וע"ז ישנו את מש"כ לעיל עמש"כ בקרא ט"ז שהוא השכל והדעת שהם נקיים רק לדבר ה' דהיינו ולשמע בקולו שהוא על עצם השמיעה והרצון לדבר ה' ולכן נאמר הדבר בסדר זה.
וכן א"ש משה"ק האלשיך דמהו מש"כ ולהיות לו לעם סגולה דתלי בהיום, והרי מיום מתן תורה ניתן ענין זה, דלמש"כ אמנם ענין זה חייל ע"י נתינת תורה לכל הויתו של האדם, ונאמר הדבר בפ' יתרו כלפי עצם מתן תורה אבל חלות הדבר הוא בגמר מתן תורה, שדבר זה היום הי' וכנ"ל, ולכן תלי לה קרא בהיום. וכן מש"כ ולהיות לו לעם סגולה, היינו בזה שעצם מציאותם שונה באשר מציאותם היא לדבר ה' והא משווי להן סגולה שהוא אוצר חביב [כמוש"כ רש"י בפ' יתרו ובת"א כאן] דממילא כן הוא ביחס למציאותם זו המעוררת חביבות ואכן ודאי דלמעשה אם ח"ו לא ישמרו את המצוות תיבטל חביבותם אבל הכא לא כלפי עשיית המצוות מיירי אלא על עצם מציאותם שיש בה חביבות מיירי וזה אמנם ישנו ע"י הענין של וה' האמירך היום וגו'.
ולפי"ז במש"כ ולשמר כל מצוותיו הרי נתבאר שע"י שהאמירך ה' היום דהיינו מה שפעל בך את השיעבוד המלא ע"י השלמת כל המצוות שעי"ז חל שיעבוד מוחלט בך, הא משווי בך ממילא שתשמור את כל מצוותיו וזה ע"י וה' האמירך היום חל בך, דהיינו הפעולה שבה האמירך ה' לו לעם סגולה ושפיר נכלל זה בכלל המעלות הטובות דכנ"ל ע"י וה' האמירך היום חלה מעלה זו שכל המצוות בגדר שמירה בלבד הם אצלך, וחזר הכתוב לומר דבר זה שכבר כתיב בקרא י"ז שהרי כנת' הכל ענין אחד הוא שיש לו ב' תוצאות והענין הוא החלות שחלה היום כפי שבא הדבר לידי ביטוי במה שהמצוות בגדר שמירה בלבד הם והתוצאות הם שעי"ז הו"ל את ה' האמרת היום ועי"ז הו"ל וה' האמירך היום וכיון שזהו הענין המביא את התוצאה שפ"ד נאמר ענין זה גם כלפי התוצאה של את ה' האמרת היום וגם כלפי התוצאה של וה' האמירך היום. וע"ז כתיב בקרא י"ט ולתתך עליון וגו' והיינו שאחרי שכתוצאה ממה שה' האמירך היום בחלות שחלה במהותך תהא אצלך עשיית המצוות בגדר שמירה בלבד תהא תוצאה נוספת במה שה' האמירך היום מלבד מה שמצב זה הוא מצב של להיות לו סגולה והוא שעי"ז בשמירת כל מצוותיו תפעל העשי' בעצמותך ולא תהא זו עשי' מבחוץ שהרי העשי' נובעת ממהותך הדורשת את העשי' ועי"ז מתייחסת העשי' לגוף מציאותך וזה יפעל לתתך עליון על כל הגויים לתהילה לשם ולתפארת באשר תרוממך עשיית המצוות להבדילך מכל הגויים למעלה למעלה וזה יהיה לך לתהילה לשם ולתפארת, וכן שעי"ז יהיה ולהיתך עם קדש לה' אלהיך שתפעל העשי' קדושה בעצמותך, אחרי שחלו מעשי המצוות בגופך, ועי"ז תקדש כולך להיות עם קדוש לה' אלהיך. ונאמר הדבר בסדר זה כהמשך לענין של וה' האמירך וגו' דהיינו שנעשיתם מופרשים ונבדלים משאר האומות שע"ז נאמר שההפרשה היא הפרשה להיותך עליון ולשם ולתפארת מכל גויי הארץ וכן שההפרשה היא להיות לו לעם סגולה וגו' דהיינו ולהיתך עם קדוש לה' אלהיך וא"ש כל משה"ק לעיל.
ועיין בסוגיא דברכות דף ו' דמבואר שם, דענין התפילין של ישראל מקביל למש"כ כאן את ה' האמרת היום וגו' ותפילין דמרי עלמא מקביל למש"כ כאן וה' האמירך היום וגו' ותפילין דישראל הו"ל מכח מה שאתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ותפילין דמרי עלמא הו"ל אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם עיי"ש בסוגיא, וצ"ב הענין. וברש"י שם כ' שהאמרת היינו לשון חשיבות ושבח, ולכאורה הוא שלא כמוש"כ כאן רש"י שהוא לשון הפרשה והבדלה. אכן רש"י שם ובחגיגה דף ג' כ' ממש"כ יתאמרו כל פועלי און דמשמע לשון חשיבות ושבח וכאן כ' רש"י ג"כ מהאי קרא להוכיח שהוא תפארת וגדולה כהמשך למש"כ שהוא לשון הפרשה והבדלה ומה זה ענין זל"ז, וכבר עמד ע"ז המהרש"א ברגיגה שם עיי"ש.
ולמש"כ נראה דעיין בע"י שם שהביא מהרשב"א דתפילין נקראו טוטפות מלשון תכשיט ועדי המונח לתפארת, ונצטוינו להניחם בזרוע על הלב לרמוז על היות אהבת ה' ויחודו וזכרון מופתיו כרוכים על זרועותינו, ושל ראש לרמוז שהיותו ית' תפארתנו ולעטר מצוותיו ויחודו עטרת לראשנו וכו' ובמקום שהמח רופס לרמוז שהמח שהוא מקום קיבול השכל ושהוא מתפשט אליו מן הלב מאתו ית' והוא שורש להתחלה והתפשטות עיי"ש. והיינו להורות שהיותנו עבדי ה' אינו דבר נוסף ממנו אלא הוא מהותנו דמשו"ז מתפארים אנחנו בזה אחרי שזו מציאותנו ויש כאן נגד הלב כלפי הרצון הבא מן הלב שכנ"ל הרצון של האיש הישראלי הוא לתורה ומצוות, ויש כאן נגד השכל וכנ"ל במש"כ בריש דברנו, שעי"ז שזוהי מציאות הגוף, ממילא זהו ג"כ פעולת השכל והמח וזה ישנו בתפילין של ישראל הבאים להורות את היות הקב"ה בקרבנו בגוף מציאותנו וכמו"כ תפילין דמרי עלמא באים להורות את דבקות הקב"ה בישראל [עי"ש במהרש"א בברכות שם] וא"כ אמנם הפירוש של האמירך הוא מלשון תפארת והדר אבל מה שהיא תפארת הוא מחמת שה' חטיבה בפנ"ע אצלם וכנ"ל שאין להם אלא את ה' בקרבם, וכן מה שישראל תפארת אצל הקב"ה הוא מחמת שישראל הם בלתי לה' לבדו שאחרי שזוהי המציאות, ממילא הו"ל תפארת בחוץ כפי שבא הדבר לידי ביטוי בתפילין שהם תכשיט ועדי וכמוש"כ הרשב"א ושפיר מיישך שייך ענין ההפרשה וההבדלה לענין התפארת שכ' רש"י וי"ל.
ונמצא לפי"ז דעיקר הקמ"ל של הפרשה הוא שהתורה ותרי"ג המצוות נמצאים בתוך הויתם של ישראל ואינם דבר שמחוצה להם וגוף מציאותם של ישראל דורשת את קיום תרי"ג המצוות. וא"ש היטב לפי"ז הפשט דקרא ט"ז במש"כ היום הזה ה' אלהיך מצוך וכנ"ל מדברי הרמב"ן עם הדרש שכ' רש"י לענין שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ומשום דכשם שבצרכי הגוף מה שעשה אתמול אינו נוגע להיום, כיון שכל יום ויום הוא סיבה חדשה לעשי' ועי"ז לעולם הדברים כחדשים הם אצלו כמו"כ הוא בתורה ובמצוות לפי המבואר בפרשה זו שהם צורך האדם והיום הזה שחל בו ענין צורך זה, הא משווי ממילא שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים אחרי שכן הוא מצד מציאות האיש הישראלי וא"ש הדרש מכח הפשט וכנת'. [די באר]
"ובאת אל הכהן וכו' ואמרת אליו הגדתי היום לה' א-להיך"
לקמן בפסוק ה' כתיב "וענית ואמרת לפני ה' ארמי עובד אבי", ואילו בקרא זה כתיב רק "ואמרת אליו". והנה בפרש"י לקמן כתב "וענית לשון הרמת קול" וכן הוא בגיטין דף פ"ג א' כל עניה האמורה בתורה הרמת קול הוא. לפי"ז נראה, דכל דין הרמת קול שנאמר במקרא ביכורים הוא רק במה שאומר לפני ה' ארמי אובד אבי. אולם מה שהוא אומר לכהן "הגדתי היום", כיון דכתיב ואמרת ולא וענית ואמרת אין זה בהרמת קול.
והנה בדעת זקנים מבעלי התוס' כתבו וז"ל וענית ואמרת קריאת ביכורים הוא בקול רם אבל קריאת וידוי מעשר בערתי הקודש מן הבית הוי בקול נמוך דלא כתיב וענית כי אם ואמרת וזהו שיסד הפיוט וידוי נמוך ומקרא רם תענה עכ"ל ר"ל דקריאת ביכורים נאמר בקול רם ואילו קריאת וידוי מעשר הוא בקול נמוך יעוש"ה.
והנה לפמש"כ גם בקריאת ביכורים עצמה חלוקים הם האמירה של והגדתי שנאמרה להכהן ממה שהוא אומר לפני ה', דאילו מה שנאמר לפני ה' נאמר בקול רם והאמירה לכהן היא בקול נמוך וחד דינא להו עם מצות וידוי מעשר שנאמרת בקול נמוך.
ובאמת יש לומר בזה עוד דהנה בכל מקרא ביכורים תרתי איתנייהו ביה, דין קריאה ודין וידוי. דהנה בפ"ב דביכורים [מ"ב] תנן, יש במעשר וביכורים משא"כ בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורים לאונן ר"ש מתיר וחייבין בביעור ור"ש פוטר. ובירושלמי שם, "וטעונין וידוי קדש קדש עליון", ופריך בירושלמי "תנינן כל אילין מילייא ור"ש פליג וגבי וידוי לית ר"ש פליג", והיינו דהוקשה לירושלמי דאי לית ליה לר"ש גז"ש דקדש קדש, א"כ למה מודה ר"ש דביכורים טעונין וידוי. ותי' בירושלמי "וידוי זו קרייה, ולית ר"ש פליג דכתיב וענית ואמרת". ויעו"ש בביאורי הגר"א שכ' ומשני וידוי דביכורים זו קריאה דכתיב בביכורים וענית ואמרת וענית זו קריאה ואמרת זו וידוי עכ"ל ר"ל דמה שביכורים טעונים וידוי לא ילפינן ליה מוידוי האמור במע"ש כ"א דהקריאה עצמה בביכורים תורת וידוי ביה ובאמת תרי מילי איכא במצות קריאה חדא מצות קריאה דוענית זו קריאה ושנית מצות וידוי דואמרת זו וידוי יעוש"ה.
ולפמש"נ נראה דמצות וידוי מתחלת מ'ואמרת אליו הגדתי' דשם לא כתיב וענית כ"א ואמרת ובקריאת הגדתי איכא קיום מצות וידוי ולא מצות קריאה, ולכן דינו בקול נמוך כדין וידוי מע"ש דהוא בקול נמוך ולא בקול רם. ואילו מצות קריאה מתחלת רק מ'ארמי אובד אבי' דכתיב ביה וענית ואמרת לפני ה' וגו' ודינו בקול רם וכמש"כ.
והנה ברפ"ז דסוטה תנן וידוי מע"ש נאמרת בכל לשון ואילו מקרא ביכורים נאמר בלשון קודש. וכתב רש"י סוטה [דף לב א] מקרא ביכורים שהיה קורא מארמי אובד אבי עד סוף כל הפרשה. ולכאורה צ"ע דהרי מצות מקרא ביכורים מתחיל מוהגדתי היום. אולם לפמש"נ אתיא היטב דמצות קריאה דדינה בלשון הקודש מתחיל ארמי אובד אבי דאילו אמירתו לכהן הגדתי היא מכלל מצות וידוי ונאמרת באמת בכל לשון וכמש"כ. [נחלת בנימין]
שמחה
השמחה תבא בעת ההתחדשות, בזמן החידוש מתחדשים עמו כל כוחותיו ומתבטלות התכונות הטבעיות, אין שנאה ואין תחרות וממילא אין עוון. וכן הוא בדרך משל, כשאדם יתבשר שזכה בזכיה גדולה, הוא מוותר על כל ההקנטות שמקנטים אותו, ואין זה עולה על דעתו כלל ורק כשהתרגל אל הבשורה והדבר נעשה אצלו ישן, חוזרות אליו התכונות הטבעיות שיוצאות ממחבואן ופועלות ברעתן כפי שהן באמת. וכן הוא שבשעה שמרגישים את ההתחדשות, רחוקים אז מכל כבלי העולם.
הרגשת ההתחדשות היא להכיר שכל העולם, וכל ההויה כולה מתחדשת מאתו ית' בכל רגע ורגע, וממנה ועל ידה תבא השמחה הישרה ומבלעדה אין שמחה בעולם. אמנם, כמו שמשיגי ומביני החידוש ההוא הם אך ישראל עם קדושו, כמו כן המקום המבוצר להכרה זו הוא אך ורק ארץ ישראל. עמלק מיוחד הוא נגד הכרה זו ועל כן יושב בארץ הנגב על גבול ארץ ישראל, לעכב אותם מלבא שמה לפרסם חידוש העולם, וההתחדשות הבלתי פוסקת, הנקודה המחיה את האומות, היא הראשית ואותה בא עמלק לשלול ואינו נותן לה להתפשט. ובזה מתגלית שנאתו העזה לקב"ה שאינו מניח להפיץ את ידיעת האמת, ומכירים כי יסודו משנאה כבושה ולכן נצטוינו לשונאו.
לא כן הם ישראל, שאם אמנם הופיע מהר פארן, שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוהו היינו שחיזר אחריהם שיקבלו את התורה וישארו בצביון אומתם כמות שהם, וזה בא לבירור שהתורה מיוחדת דוקא לישראל ולא לעם אחר. אמנם בכל זאת מגמתם של ישראל לפרסם שם ד' בעולם, כעתירתנו בימים הנוראים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו". בעת מתן תורה בשבעים לשון נתנה ובכניסתם לארץ ישראל כתבו על האבנים באר היטב בשבעים לשון, לומר כל מי שרוצה להזדווג עם ישראל יכול לבוא. וזהו "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" [זכריה י"ד ט].
ובדבר זה בולט ההבדל בין ראשית גויים עמלק לקודש ישראל לד' ראשית תבואתה [ירמיה ב ג] מגמת עמלק להעלים את הנקודה ואחר כך להתקומם עליה ולכפור בה, כי ממילא כן הוא, שמי שאינו אוהב את ד' ואינו רוצה שיתרבו אליו אוהבים הוא שונא, ומוכרח להתקומם עליו כביכול, בבחינת יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, וקודש ישראל לד' ראשית תבואתה, שהם מפרסמים שמו יתברך בעולם וממשיכים את הנקודה אל ההויה כולה.
וכל זה מפני שעמלק כופר בחידושו של עולם וסובר שהכל ישן וזקן וטבע ההויה לבחול במה שהוא ישן ומתגעגעים להתחדשותו. ועל כן הם באים לכל המידות הרעות, קנאה, שנאה, עצבות וכיוצא. לא כן הם ישראל שמכירים ומרגישים את ההתחדשות התמידית הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם וחפץ צורם ומתוך התלהבות והתפעלות הם מבליגים על הכל ומתמלאים אהבה וחבה וקוראים בשם ד' עד שלבסוף יאמרו כל הגויים "בית יעקב לכו ונלכה באור ד' וגו' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" [ישעיה ב ג-ה].
ומפני זה אחרי "זכור את אשר עשה לך עמלק" יבא הציווי "והיה כי תבואו אל הארץ" שעל ידי מחיית עמלק זוכים לביאת הארץ מקום השורש של הכרת החידוש, וכשהשמחה מתגברת ומביאים ביכורים שיסודה שמחה היא מתפשטת בכל האיברים וביכורים ילפינן מבתרומת ידך שכל האיברים נכללים בעונג העליון האלקי המתגלה על ידי המקום המבוצר של ישראל בארץ ישראל, ומרוב גילוי ההתחדשות בעולמים כולם נאמר "ושמחת בכל הטוב".
בזוהר הקדוש [במדבר ח"ג קיח א] נאמר "עבדו את ד' בשמחה" [תהלים ק ב] בארץ ישראל, באשר השמחה רק בזמן הרגשת ההתחדשות שמשיגים בארץ ישראל דוקא וכשמזניחים חלילה את ההרגשה הזו באה ח"ו התוכחה "תחת אשר לא עבדת את ר' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".
וזה תוכן הפרשה לעורר את ישראל שיהיה הכל בעיניהם כחדש, "היום הזה נהיית לעם", ובהיות שתעודתם ומקור חיותם של ישראל הוא אך על ידי הכרת ההתחדשות והשמחה הבאה ממנה ובזמן שאין להם זה, אין להם כלום התעורר משה להמשיך זהר ההכרה והשמחה הלזו גם בהיותם בגלות, ועל כן הרגיש שמפני זה כל יסודו להיות בארץ ישראל, והתחנן על זה, אבל לא נענה כדי להשאיר מזה גם בחוץ לארץ, ולמען יהיה לאל ידם להחזיק מעמד גם שם, ועם משה ישובו אחר כך לארץ ישראל.
וזה כוונת דברי המד"ת כאן "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידים ליפסק, עמד והתקין להם לישראל שיהיו מתפללים שלשה פעמים בכל יום", אע"פ שהתפילות אבות תקנום, בכל זאת המשיך בהתפעלות צהלת השמחה של הרגשת ההתחדשות. וזהו שאמר הכתוב "באו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ד' עושנו" [תהלים צה ו]. שלש בחינות הן השתחווייה כריעה ובריכה ואינם מתגלים אלא בהכרת והרגשה ההתחדשות, ואז שמחים מאד בבחינת ישמח ישראל בעושיו [תהלים קמח ב] הוא מה שאמר "לפני ד' עושנו". כוחות אלו הכניס משה בתפילות למען שגם בגלות תתלוה אתם מקור קדושתם ומהות אמיתותם "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו" [תהלים קד לא]
[מי מרום פ' כי תבוא]
מלכויות זכרונות ושופרות
"סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי רבי יוחנן בן נורי אמר לו רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים (משנה). אמר לו רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואשתני אשתני. תנו רבנן מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנאמר (תהלים כ"ט) הבו לה' כבוד ועז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות רבי אליעזר אומר דכתיב (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה מקרא קדש שבתון זה קדושת היום זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות… מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר (ויקרא כ"ג) אני ה' אלקיכם ובחדש השביעי זו מלכות רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר (במדבר י') והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלקיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן" (ראש השנה ל"ב ע"א).
"אמר רבה אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר" (שם ל"ד ע"ב).
הנה משמע מפשטות דברי הגמ' דאמירת מלכויות זכרונות ושופרות בר"ה מה"ת היא, שהרי מן המקראות דרשו כן. ועוד דלשון הגמ' "רחמנא אמר אידכר" משמע דמה"ת הוא וכעין מה שאמרו (שם ט"ז ע"א) "למה תוקעין רחמנא אמר תקעו". וכך גם משמע מלשונם "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות וכו'".
אמנם באמת מבואר להדיא בגמ' (שם ל"ד ע"ב) דאין הברכות אלא מדרבנן שהרי אמרו שם "כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכא דאף על גב דהא ודאי והא ספק".
הרי לן להדיא דאין הברכות אלא מדרבנן ולא מה"ת.
וכבר עמד הריטב"א על שאלה זו בר"ה (ט"ז ע"א) וכתב "והא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה (תורה) זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל בסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלקיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות, ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם".
הרי לן דעת הריטב"א דבכל מקום שהסמיכו חכמים דבריהם על מקראי הקודש הו"ל מעין דאורייתא וחמור מדברי סופרים, דכיוונו חכמים לרצון התורה ונמסר בידם כח זה.
וכך נראה גם בכונת בעל המאור שכתב (דף י"ב ע"א מדפי הרי"ף) "אותן שתוקעין מעומד הלא הם על סדר ברכות התפלה והן נראין כשל תורה וכדרבא דאמר רבא אמר הקב"ה אמרו לפני וכו'". ובודאי אין כונתו דהוי מה"ת ממש, שהרי גמ' מפורשת דהוי מדרבנן כנ"ל, אלא נראה כונתו דהוי כעין דאורייתא ונראין כשל תורה, וכדעת הריטב"א.
אמנם הרמב"ן במלחמות (י"א ע"א מדפי הרי"ף) כתב לגבי מש"כ (שם ט"ז ע"א) אמר הקב"ה לישראל תקעו לפני בשופר של איל, דאין זה מה"ת ומצינו לשון זה אמר הקב"ה גם בדרבנן וכמו שאמרו אמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות, עי"ש. הרי שהוכיח ממאמר זה דגם בדרבנן מצינו לשון זה דאמר הקב"ה.
(והנה כל הראשונים הנ"ל לא עמדו אלא על לשונם "אמר הקב"ה" ולכאורה צריך עיון טפי לשונם רחמנא אמר, ולכאורה לשון זה משמע טפי דהוי דין תורה, ובמקומות שונים בש"ס מצינו לשון זה, וכמדומני שבכל מקום מדובר בדין דאורייתא ממש, עיין סוטה ה' ע"ב, ב"ק ז' ע"ב, ב"מ קי"ד ע"ב, והרי אמרו לגבי מלכיות זכרונות ושופרות (ר"ה ל"ד ע"ב) למה מזכירין רחמנא אמר אידכר ומשמע דהוי מה"ת, וצ"ע).
ב
ולולי דברי הראשונים, היה נראה לכאורה לומר דבאמת הוי אמירת מלכיות זכרונות ושופרות מה"ת וכדמשמע מפשטות לשונות הגמ', וממה דדרשו מקרא דיש לומר מזו"ש. אלא דאין זה מצוה אלא בהדי תקיעות השופר, וכפשטות דברי חז"ל "אמרו לפני מלכיות… אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה בשופר". וזה גדר הדין דיש ללוות את תקיעת השופר בפסוקים וברכות של ענייני מלכיות זכרונות ושופרות, אבל כשאין לנו שופר אין ענין באמירת מזו"ש אלא מדרבנן, דכך תיקנו חכמים מטבע של תפילת ר"ה, אבל כשיש תקיעת שופר יש בזה מצוה דאורייתא.
ואתי שפיר מה שאמרו שם (ל"ד ע"ב) דאם במקום אחד תוקעין בשופר ובעיר אחרת מתפללין מוסף אין הברכות אלא מדרבנן כיון שאין עמהם תקיעת שופר.
ולכאורה זו דרך נפלאה ליישב סתירת הסוגיות, אך בטלה דעתי לדעת רבותינו.
אמנם בדרך זו יש ליישב דברי רש"י עה"ת (ויקרא כ"ג כ"ד) שפירש יום זכרון תרועה דהכונה לפסוקי זכרונות ושופרות, ודחה הרמב"ן דאין זה אלא אסמכתא מדבריהם. והביא את דברי הגמ' דהולך למקום שתוקעין כיון שאין הברכות אלא מדרבנן, עי"ש. ולדרכנו ניחא דבאמת הוי מדאורייתא בהדי שופר.
ג
והנה יש לעיין בתקיעות ובברכות במזו"ש, מה בהן עיקר ומה בהן טפל, דלכאורה נראה שהברכות טפלות הן לתקיעות, ובאות ללוות את תקיעות השופר. אך יש מקום לומר דלאחר שכבר יצאנו יד"ח בעיקר מצות השופר בתקיעות דמיושב אין תקיעות דמעומד אלא ללוות את ברכות התפילה. ונראה דנחלקו בזה רבותינו הראשונים, ונבאר.
הנה נחלקו הראשונים בענין מי ששח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ושלש מחלוקות בדבר, דעת רבינו שמחה הובא בהגהות מיימוניות (פ"ג אות ט'), ובבית יוסף סי' תקצ"ב שחוזר ומברך, לעומתו דעת הרי"ד בפ"ד מר"ה דאף לכתחלה מותר לשוחח, ובתווך שיטת הרמב"ם (פ"ג הי"א) והשו"ע שם סעיף ג') דלכתחלה אין להפסיק כדי שברכת השופר תחול גם על תקיעות דמעומד אך בדיעבד אינו חוזר ומברך.
שיטת רבינו שמחה מובנת, דכיון שתיקנו חכמים תקיעות דמעומד ועשאוהו כחיוב גמור. אף שכבר יצא יד"ח מה"ת חוזר ומברך על מצוה דרבנן. שיטת הרמב"ם אף היא מובנת דכיון שיצא יד"ח עיקר המצוה שוב אינו מברך ואין זה דומה למצוה דרבנן שמברך עליה כגון נ"ח ומקרא מגילה כיון שבדרך כלל מברך על תקיעות דמיושב ופוטר את אלה שבמעומד, אך שיטת הרי"ד צריכה ביאור, דלמה מותר לכתחלה להפסיק וכי לא נכון לברך על כל התקיעות כאחד.
ונראה ביאור שיטתו לפי המבואר בריטב"א ר"ה ל"ד וז"ל והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו ידי חובת מצות שופר בתקיעה דמיושב, ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר, אלא לחובת תפילה בציבור להעלות תפלה בתרועה, כענין [שעושין] בתעניות שתוקעין על ז' ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפילה] בשופר, עכ"ל.
ולמדנו מדבריו חידוש גדול דהתקיעות שעל סדר מלכויות זכרונות ושופרות בעצם לא שייכי למצות השופר אלא לענין התפלה ותקיעות אלה להעלות את התפלה והברכות הן. וכעין התקיעות שבתפלת התענית, ולא כהבנה המקובלת שהברכות מלוות את התקיעות, אלא להיפך התקיעות טפלות ומלוות את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות, ולפי"ז נקט הרי"ד דעל תקיעות אלה לא מברכים לשמוע קול שופר כיון דלא משום מצות השופר הן, ודו"ק בזה.
ד
ושיטה מחודשת עד למאד בענין תקיעות דמיושב ודמעומד מצינו בבעל המאור בר"ה פ"ד (דף י"ב ע"א מדפי הרי"ף) והיא, דתקיעות דמיושב היינו התקיעות שבחזרת הש"צ על סדר מלכויות זכרונות ושופרות, וקרויים תקיעות דמיושב משום דאף שהש"צ צריך לעמוד הציבור רשאי לשבת, ותקיעות דמעומד הן מה שנהגו בימיהם לחזור ולתקוע את כל הסדר לאחר גמר התפילה, והן תקיעות דמעומד כיון שהציבור כבר עמד על רגליו לקראת היציאה מבית הכנסת. ומה שאנו נוהגין לתקוע לפני תפלת המוסף בברכה אינו אלא מנהג שנהגו לאחר חתימת התלמוד משום חולים שאינם יכולים לשהות בביהכ"נ עד חזרת הש"צ עי"ש.
ולדרכו הוסיף עוד בעל המאור דבימי חז"ל לא היו מברכים על השופר ברכת המצוה דכיון דתקיעות הראשונות היו על סדר הברכות דמלכויות זכרונות ושופרות שוב לא צריך לברך ברכת המצוה וכמו שאין ברכת המצוה על קריאת שמע כיון שמברכין עליה ברכות קריאת שמע, אלא שלאחר שנהגו לתקוע לפני התפילה שוב נהגו גם לברך לפני תקיעת השופר, עי"ש בדבריו המחודשים.
וגם המאירי הלך בדרכו בר"ה שם ובברכות י"א ע"ב, והוסיף לפי דרכו דאף לאחר שנהגו לתקוע ולברך לפני תפילת המוסף אין ברכת השופר חלה על התקיעות שעל סדר התפילה דאלה די להם בברכת מזו"ש, ומשו"כ מותר להפסיק בין התקיעות שלפני מוסף לאלה שעל סדר הברכות.
הרי לן שתי דרכים בביאור שיטת הרי"ד דמותר לדבר בין תקיעות דמיושב לאלה דבמעומד.
ומ"מ למדנו דנחלקו הראשונים בתקיעות שעל סדר התפילה האם המה עיקר והברכות טפלות להן או שמא ברכות עיקר והתקיעות טפלות להן, ודו"ק בכ"ז.
ה
וידוע מה שנחלקו גדולי עולם הגרי"ז מבריסק והחזו"א בענין תקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות, דלדעת הגרי"ז רק מי ששמע כל חזרת הש"צ יוצא יד"ח בתקיעות אלה, ולדעת החזו"א בסי' קל"ז אות ב' די בכך שהתפלל תפלת הלחש כדי לתקוע אחר גמר תפלתו וקיים בכך את מצות התקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות עי"ש.
וכיון ששיטת הגרי"ז אינה מבוארת בספרו הגדול, ואין אנו חיים אלא מפי מעתיקי השמועה תלמידיו ותלמידי תלמידיו לא ידעתי לשיטתו אם צריך לשמוע את כל חזרת הש"צ או די שישמע את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות.
ויהיה בזה נפ"מ בחקירתנו הנ"ל אם לא שמע סוף הברכה מקדש ישראל ויום הזכרון אם יצא יד"ח מלכויות זכרונות ושופרות, אך אפשר דמ"מ כיון שזה מטבע הברכה אם לא שמע כולה כאילו לא שמע ברכת המלכויות, ודו"ק בכ"ז כי הדברים אמורים בדרך הערה ועדיין צ"ע.
ז
בגדר אסמכתא
ובעצם דברי הריטב"א דגדר אסמכתא הוי רצון ה' ולא לסימנא בעלמא, (וכ"כ המהר"ל מדעתיה בבאר הגולה באר א' ובגור אריה פרשת יתרו (שמות י"ט כ') בתוקף רב עי"ש). רבים נקטו בדעה שהריטב"א שלל מכל וכל, עיין קרית ספר למבי"ט בהקדמתו שכתב דחכמים הסמיכו מה שנאמר למשה בסיני על פסוקי התורה לסימנא בעלמא, וכדבריו מצינו ברדב"ז ובכסף משנה (פ"ג מהלכות נזירות ה"ב) על מה שכתב הרמב"ם דסתם נזירות שלשים יום הוי הלכה מפי הקבלה, וכתבו נושאי כליו הנ"ל דאף שדרשו בגמ' (נזיר ה' ע"א) ממה דכתיב נזיר יהיה בגימטריא שלשים, אין זה אלא סמך על דרך סימן (כס"מ) או לסימנא בעלמא (רדב"ז). הרי לן שהסמיכו מה שניתן הלממ"ס על המקראות לסימנא בעלמא. ובאמת כבר כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה דיש שהסמיכו על המקראות "כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק". וכ"כ במו"נ ח"ג פמ"ג עי"ש. וכך כתב גם בספר הכוזרי (מאמר ג' ע"ג), עי"ש.
אמנם בתורתו של הרמב"ם ונושאי כליו לא מצינו הנחה זו אלא כשהסמיכו הלממ"ס על המקראות ולא באסמכתא שהיא מדרבנן, אך מ"מ כיון שלהדיא מצינו שאין כל הכרח שאסמכתא הוא "מענין הפסוק" וכונת התורה, לכאורה מסתבר כן גם במה דמצינו שהסמיכו דבריהם על המקראות ולא כדברי הריטב"א.
ועיין עוד בדברי התוס' במנחות (צ"ב ע"ב) ד"ה גירסא "גירסא בעלמא קראי אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא". וע"ע בסוטה (ל"ב ע"ב) תוד"ה ורבי "דאין שיטת הגמ' לדייק כ"כ על אסמכתא". ומבואר גם בדבריהם שלא כדברי הריטב"א, דאם אסמכתא הוי כונת התורה ומעין דאוריתא אין מסתבר לומר דאין שיטת הגמ' לדקדק באסמכתא.
ועיין מה שכתוב בליקוטי מהרי"ל אות פ"ד "אמר כל היכא דאיתמר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פירושו ודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא, וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו, ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים".
ומכל זה נראה דרבים מרבותינו הראשונים נקטו שלא כדברי הריטב"א, אלא דאסמכתא הוי ככל דרבנן, וכפי שמשמע דעת הרמב"ן לגבי מלכיות זכרונות ושופרות.
אמנם מצינו מקורות בדברי הראשונים גם לדרכו של הריטב"א. עיין תוס' עבו"ז כ"ב ע"א שכתבו לבאר מה שאמרו במועד קטן (י"א ע"ב) "לא מיבעיא ימי אבל דאסור מדרבנן אלא אפילו חול המועד דאסור מה"ת" דאף דמלאכת חול המועד אסור מדרבנן כיון דאסמכוה על פסוק בתורה הרי זה מה"ת. ומבואר מדבריהם דאסמכתא חמור משאר דרבנן, דהרי בגמ' אמרו רבותא שהקילו לא רק באבל אלא אף בחוה"מ דהוי מה"ת.
וגם בחגיגה י"ח ע"א כתבו התוס' כדבריהם בעבו"ז, והוסיפו עוד לבאר מה שאמרו שם "אמר ר' יוחנן אלא מעתה חג האסיף איזהו חג שיש בו אסיפה… אלא בחולו של מועד, חש"מ מי שרי" וכו'. ומשמע מזה דמלאכת חוה"מ אסורה מה"ת. וכתבו (ד"ה חולו של מועד) "לאו משום דלא מישתרי מדאורייתא, אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר (אסמכתא) לאו מסתברא ליה לאוקמא קרא דשרי בהדיא בהכי". וגם דבריהם מתבארים רק לפי דרכו של הריטב"א, ודו"ק בכל זה.
ועיין עוד מה שכתב הרא"ש ברכות דף י' (פ"ק ס"י) דאף דאמרו בתפילת מנחה דאם התחיל לאכול סמוך למנחה אינו פוסק בשחרית פוסק דחמור טפי דאסמכוה אקרא "דלא תאכלו על הדם". הרי דאסמכתא חמור משאר דרבנן, וכ"ז ראיה לדרכו של הריטב"א.
אך הריטב"א עצמו כתב שם דכשם שבמנחה אם התחילו אין מפסיקין כן גם בשחרית, הרי דאף שהריטב"א הוא מרא דשמעתתא דאסמכתא הוי כונת הפסוק ומעין דאורייתא מ"מ אין הכרח שהחמירו יותר באסמכתא משאר דרבנן, ודו"ק בכ"ז.
ועיין עוד בדברי הריטב"א בעבו"ז ע"ה ע"ב שכתב דכיון דטבילת כלים הוי מדרבנן ספיקו לקולא, אף דמבואר להדיא בגמ' שם דאסמכוה אקרא, הרי לן דאף לשיטת הריטב"א אמרינן באסמכתא ספד"ר לקולא.
ועוד יש להעיר מדברי הריטב"א ביומא ע"ד ע"א שהעיר לר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן למ"ל ריבוי דכל חלב, ולשיטתו דאסמכתא הוי רצון התורה לכאורה לק"מ. אך באמת נראה דכיון דלא הוי ילפותא גמורה מה"ת, ע"כ הוי יתור, ודו"ק בזה.
וע"ע בביאור הלכה סימן רס"ג סעיף ב' הביא בשם הפרי מגדים דאסמכתא חמור טפי מדרבנן בעלמא, וכתב כן לגבי ג' סעודות שבת דאסמכוה אקרא, ויש פשר לדבריו רק לשיטת הריטב"א, כמבואר.
וחידוש עצום כתב בזה הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות כ' דיש ב' גדרים שונים באסמכתא. א: אסמכתא חשובה שיש בה מעין רמז מפורש בתורה, וכהא דלמדו בחולין (ק"ו ע"א) מים ראשונים מקרא דידיו לא שטף במים, וזה הוי כעין ד"ת ממש עד שספיקו לחומרא. ב: אסמכתא בעלמא דהוי ככל דרבנן בעלמא וספיקו לקולא. וכהא דלמדו בברכות (נ"ג ע"ב) מים ראשונים ואחרונים מקרא ד"והתקדשתם והייתם קדושים". ולמד כל עיקר חידוש זה מדברי הרא"ה בבדק הבית ריש הבית הששי (ומבואר שם דהרשב"א לא ניח"ל בזה, עי"ש).
והפמ"ג האריך בזה בבקיאות נפלאה כדרכו, ויש לדון לפי"ז בדבריו שבסי' רס"ג לגבי ג"ס ואכמ"ל, ובכלל יש לדון טובא בדבריו, ואכמ"ל.
ולסיום הדברים אעיר מדברי הירושלמי חגיגה (ז' ע"ב) "חביבין הדברים הסמוכין לכתב מן הדברים הסמוכין לפה" ואפשר דיש מזה מקור לדברי הריטב"א וסייעתיה, ואכמ"ל.
אך מאידך מפורש להדיא בירושלמי שביעית (א' ע"א) דאסמכתא הוי ככל דרבנן דלגבי מה שתיקנו לאסור עבודת הארץ לפני השביעית ושוב התירו רבן גמליאל ובית דינו איסור זה אמרו שם "בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות… ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד".
הרי דהוי ככל דברי סופרים אם כשאסרו וגם כשהתירו סמכו דבריהם על דברי תורה, עי"ש היטב ודו"ק.
רוממות מלכותית
בפרשת כי-תבוא אנו קוראים את הברכות והקללות – הברכות אם נשמע בקול ה' והקללות, חס-ושלום, אם לא נשמע בקולו (כמו הברכות והקללות בפרשת בחוקותי). נתבונן באחד השיאים של הברכות, בפסוקים "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".
בנוסף לכל הברכות, נמצאת בפסוקים אלו אחת המצוות הכלליות בתרי"ג מצוות התורה: "מצות עשה מן התורה לילך בדרכי ה' שנאמר 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו', וכך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ועושה מתנת חנם, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים. וכן שאר כל המדות שיש באדם צריך להדמות עצמו בהם לבוראו ולמאוס ברע שבהם ולבחור בטוב" (שו"ע אדה"ז או"ח קנו, ג).
והנה הרמב"ם מזכיר בהלכה זו כמה וכמה מדות טובות שבהן עלינו להדמות לה', בתחילה "חנון ורחום" ולאחר מכן "מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש" (הלכות דעות פרק א). להלכה זו, "הֱיֵה קדוש", ניתן למצוא מקור מפורש מלשון התורה, שהרי הפסוק פותח בהבטחה "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ" ומסיים שדבר זה יבוא בזכות שאנו נקיים "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". אם כן, להיות קדוש זו גם עבודה שלנו וגם הבטחה של ה'.
המושג 'קדוש' הוא מאד מרכזי בתורה, אך כאן יש לו הקשר מיוחד. ראשית נשים לב לפועל המיוחד "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ". לשון זו מזכירה את מה שנאמר בסיום הברכות בפרשת בחוקותי: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת", ושם פירשו חז"ל "בקומה זקופה" (רש"י). לכן מסתבר שגם כאן פירוש הברכה הוא שאנו נהיה עם קדוש מתוך קומה זקופה!
לפי זה, יש קשר פשוט בין שני הפסוקים, " יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ … וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" – הקומה הזקופה של עם ישראל מטילה מורא על האומות, המפחדים לפגוע בנו. והנה חז"ל דרשו על פסוק זה "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ – אלו תפילין שבראש". התפילין בראשו של היהודי מבטאים את שם ה' הנקרא עלינו (שהרי בתפילין כתוב שם ה'), ומיקומם בגובה הראש מבטא את הקומה הזקופה החיובית של כל יהודי, שהתגלותה מביאה לניצחון על האויבים.
"מלך עלוב"
אולם עלינו להבין מהי המשמעות של "להיות קדוש בקומה זקופה". במבט ראשון, הקומה הזקופה סותרת את מידת הענוה – שהיא ודאי מהמידות הטובות בהן אנו מצווים ללכת במצוות "והלכת בדרכיו" (ובמידה זו יש לנהוג "עד הקצה האחרון" כדברי הרמב"ם בהלכות דעות)!
בהקשר זה נזכיר את הספר המופלא "תומר דבורה", ספר קצר שחיבר ר' משה קורדובירו זי"ע – הרמ"ק, גדול המקובלים לפני האר"י הקדוש. הספר פותח במשפט "האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה"… ובהמשך מפרט כיצד להתדמות לה' לפי סדר י"ג המידות העליונות (בנבואת מיכה), כאשר המידה הראשונה "מִי אֵל כָּמוֹךָ" פירושה "היות הקב"ה מלך נעלב, סובל עלבון" (ובמקום אחר מופיע גם הביטוי "מלך עלוב") – שהרי בני-האדם משתמשים בחיוּת שה' מעניק להם כדי להמרות את רצונו, ולמרות העלבון הגדול הזה הוא ממשיך להחיות אותם גם בזמן החטא עצמו! כך – אומר הרמ"ק – על האדם לנהוג בדרך זו ולהיות סבלן עד כדי כך!
איך ניישב בין שני הכיוונים האלה? מצד אחד – קומה זקופה המטילה מורא ופחד על הבריות. ומצד שני – מצוה להיות עניו ושפל, סבלן וותרן, עד הקצה האחרון!
"המלך הקדוש"
ראשית נסביר שהקומה הזקופה אינה מבטאת גאוה אישית כלל. הברכה היא שעם ישראל ילך בקומה זקופה, יהודים ויהדות בקומה זקופה – לנהוג כיהודים ללא בושה, כמי שה' נתן לנו את התורה, כמי שה' נתן לנו את ארץ ישראל (כדי להקים בה את מלכות ישראל).
אך יותר בעומק, קדוש פירושו נבדל, מהות עצמית הנבדלת לגמרי מהמציאות התחתונה הפשוטה. לקדושה-נבדלוּת זו יש את תכונת "הרוממות העצמית" בלשון החסידות. בתפילה אנו מכנים את הקב"ה "המלך המרומם לבדו מאז", וכל דבר שזוכה לתואר 'קדוש' – כמו "ישראל קדושים" – ממילא הוא גם מרומם. הגילוי של אותה רוממות הוא הקומה-הזקופה של ישראל, והוא הוא שם ה' שנקרא עלינו.
דוקא מי שיש לו "רוממות עצמית" יכול להיות "מלך נעלב" בתכלית! כי הרוממות העצמית אינה תלויה כלל באישור מן החוץ. זוהי המהות של דבר 'עצמי' – עומד בפני עצמו, במישור האמת המוחלטת, ודי לו בזה. כך הדבר בצד המתוקן של הקדושה, בה המלכות אינה זקוקה לדרוך על אף-אחד, ולמעשה כלל אינה זקוקה לרומם את עצמה אלא היא מרוממת מאליה. כך היא.
לעומת זאת אנו מכירים היטב את אלו שמרוממים את עצמם, דואגים מאד להתרומם עוד ועוד – ולשם כך הם דורכים על אחרים! כך הדבר בצד של הקליפה, בה המלך מרומם את עצמו על חשבון השני, משפיל את השני כדי להגביה את עצמו, הרוממות שלו אינה יכולה לסבול מציאות אחרת, והוא חש שכולם עוינים אותו (כמו מלכי-התוהו, מלכי אדום, בהם נאמר "וימת… וימלוך" – כל אחד מולך דווקא על חשבון הקודם).
"כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" – הקב"ה "מרום וקדוש" ודווקא הוא שוכן "את דכא ושפל רוח", סובל וסבלן מאין כמוהו, "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו". כך גם כאשר ישראל זוכים ל"כתר מלוכה", הם דבקים במידותיו של הקב"ה, "והלכת בדרכיו", והרוממות העצמית שלהם אינה סותרת בכהוא-זה את היותם "רחמנים ביישנים וגומלי-חסדים", מלכים עלובים.
כעת נבין מהי תחושת היראה בפני המלך. כשאנו אומרים "המלך הקדוש" (בתפילות הימים הנוראים) אנו חשים יראה – אבל אין זו יראה בפני מי שדורס אותנו, אלא יראה של השתאות בפני גילוי הרוממות העצמית של ה'. דומה לזה היא היראה שחשים אומות-העולם בפני ישראל, "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" – כמובן שמי שרוצה לפגוע בנו מתיירא ומפחד לנפשו, אך בפנימיות נמצאת כאן יראה בפני הפלא-המהלך הזה ששמו ישראל, שמצד אחד הם "נעלבים ואינם עולבים" ומצד שני יש בהם מאותה רוממות עצמית של מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא.
הגרי"ג שליט"א ט"ז אלול תשע"ב, צפת
ולא המדרש העיקר אלא המעשה....
סיפור אמיתי, מצחיק ומפחיד, אשר ימחיש לנו בבירור על מי כדאי לסמוך באמת...
מעשה שאירע לפני זמן מה בדרום. שרה זיו (שם בדוי), הייתה אישה מבוגרת ששהתה בבית אבות. בנה היחיד, שמעיה (שם בדוי), הגיע בכל יום רביעי בשבוע לבקרה, לשמחה ולדאוג לצרכיה. ביום בהיר אחד קיבל הבן טלפון מבית האבות. המנהל נמצא על הקו, וכך הוא אמר לו: "צר לי, אולם עלי לבשר לך דבר מה הקשור לאימך. אתמול היא לא הרגישה כל כך טוב, ניסינו לאתר אותך ולא הצלחנו. לבסוף נאלצנו להזעיק אמבולנס. רצינו שתלווה אותה לבית החולים". שמעיה שמע זאת ושאל: "מה שלומה כעת? היכן היא מאושפזת?". המנהל אט אט סובב את השיחה, עד שבסיכומו של עניין אמר לו לאחר פרק זמן: "צר לי, אך אמך נפטרה". שמעיה היה המום מהבשורה הקשה, ובמשך דקות אחדות לא היה יכול להוציא הגה מפיו. לאחר שנרגע קמעא מבכייתו, החל לברר פרטים: "היכן הגופה עתה?". "היא נמצאת עתה בטהרה", השיב המנהל, "אנא, תגיע בהקדם לסדר את ההלוויה".
הבן הגיע מיד. ההלוויה הצנועה התקיימה בשקט. שמעיה, קרע כדין וברך 'ברוך דיין האמת'. אחר כיסוי הגולל אמר קדיש ופנה לביתו לשבת שבעה. יום רביעי, שבוע שלאחר שקם מהשבעה, הטלפון צלצל. "הלו, שמעיה מה שלומך?!", שאל הקול שמעבר לשפופרת.
"מי זה?!", שאל שמעיה, כשפעימה נעתקה מלבו.
"זו אני אמא, אתה כבר לא מזהה אותי?!".
שמעיה התעלף.
חבר, שבדיוק עמד לידו, העיר אותו מעלפונו. 'מה קורה כאן? מה זה יכול להיות??', שאל את עצמו. הוא שוב ניגש את השפופרת בזהירות רבה. "אמא?! איפה את?", שאל. "נו, באמת, איפה אני יכולה להיות? כאן בבית אבות. ראיתי שלא באת ביום רביעי שעבר, אז הבנתי שכנראה אתה עסוק ולא יכולת להגיע. אבל מה קרה היום?!", שאלה ברוגז.
שמעיה צנח לתוך הכורסה שלידו ברגליים רועדות לאחר דקות ספורות הוא נרגע מעט, והבין שהשיחה בדבר פטירת אמו מקורה בטעות. הוא נזכר, שמתוך הלחץ העצום שהיה בו לפני ההלוויה, דילג על שלב זיהוי הגופה, כך שאכן יתכן שחלה טעות בזהות הנפטרת.
"אז איך את מרגישה? הכל בסדר?", שאל. "כן, ודאי", ענתה, ופתחה בשיחה קולחת כהרגלה.
מיד בתום השיחה התקשר שמעיה לבית האבות. למזלו, המנהל עדיין היה במקום.
"אדוני המנהל, לפני כשבוע הודעת לי על מות אמי. עשינו לה הלוויה כדת וכדין, ואף ישבנו שבעה עליה אבל היום היא דיברה איתי בטלפון... בתחילה חשבתי שאני הוזה, אולם הצג הראה את מספר הטלפון שבחדרה". לשמע הדברים גמגם המנהל מן העבר השני ואמר: "אני מיד מברר את העניין וחוזר אליך". אכן, לאחר מספר דקות, חזר המנהל אל שמעיה, ופתח בשורה של התנצלויות על אי ההבנה המשוועת שהייתה כאן.
כיצד קרה הדבר? הנפטרת האמיתית – שמה היה שרה בן זיו, והיא התגוררה "לגמרי במקרה" קומה אחת מעל שרה זיו. מאחר והשמות דומים להפליא, הועבר השם המוטעה למנהל, על מנת שיוכל להודיע לבן המנוחה. לאחר שעמד על הטעות, הטלפון הבא היה, כמובן, לבנה האמיתי של הנפטרת – שרה בן זיו.
"הלו, שלום, מר בן זיו?" המתין המנהל לתגובה. "מדבר", אישר הקול מן הצד השני. "צר לי להודיע לך, אבל הייתה כאן אי הבנה משוועת, אני ממש מתנצל. האשמה כולה בנו. אני לא יודע להסביר איך התרחשה טעות מעין זו...", פתח המנהל.
"מי מדבר?", שאל הבן בסקרנות.
"מדבר מנהל בית האבות בו אימך מתגוררת. לפני שבוע וחצי אמך לא חשה בטוב, ולצערנו הרב נפטרה. חשבנו, שמדובר באשה ששמה כמעט זהה לשם של אמך, "שרה זיו", ולכן פנינו לבנה ובישרנו לו ש... היא נפטרה", סיים המנהל.
"אז מה קורה עכשיו?!", שאל הבן לאחר דקות אחדות, כשהוא מנסה לעכל את הבשורה על פטירת אימו.
"למען האמת, כבר אין מה לעשות. היא נקברה לפני כשבוע וחצי", ענה המנהל, כשהוא ממתין למטר צעקות מן העבר השני. התגובה לא איחרה לבוא, אולם היא הייתה שונה בהרבה ממה שציפה לה המנהל.
"תגיד לי, קברו אותה בקבורה יהודית?!", שאל הבן בתדהמה.
"כן כן, בודאי", מיהר המנהל להפיס את דעתו. "וגם אמרו עליה קדיש?!", שאל הבן שנית.
"כמובן", ענה המנהל. "אל תדאג – דאגו לה להכל: עשו לה טהרה, הספדים, ואפילו ישבו עליה שבעה...", חתם.
מהצד השני נשמעו משפטים לא ברורים: "אני המום- היא ניצחה אותי!... אז היא צדקה ואני טעיתי...".
"במה העניין?", שאל המנהל בתמיהה.
"אסביר לך", השיב הבן. "מאז שאמי נמצאת בבית אבות, היו לנו ויכוחים באמונה. הודעתי לה שאיני מאמין בכלום, שהכל שטויות, ושאיני מתכוון לקבור אותה בקבורה יהודית, אלא לתרום את גופה למדע... היא, לעומת זאת, הייתה מפצירה בי בכל הזדמנות לחזור בי מתוכניותיי, אולם לשווא. לבי היה נעול על מסגר.
"והנה, יום אחד כשפתחה שוב את הנושא, הכריזה לפתע בצער: 'אתה יודע מה?! אם אתה לא תדאג לי, בורא עולם ידאג לי'. עניתי לה שאעשה את כל המאמצים להיפך... והנה, אני עומד עתה משתומם להיווכח כיצד בורא העולם אכן עזר לה!...
"היא זו שצדקה ואני טעיתי. עליי לעשות חשבון נפש נוקב", חתם הבן את השיחה, והותיר את המנהל המום.
0 comments Leave a Comment