פשוטה לפניה ואחריה

"יום תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, מר סבר גנוחי גניח ומר סבר ילולי יליל [ר"ה לג ב]. היבבא היא מהות ותוכן היום.

גנוחי גניח כדרך החולים המאריכים בגניחותיהם, ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן בקולות קצרים סמוכים זו לזו [רש"י שם]. ועדיין לא שמענו ולא ידענו איך נהפך לאבל מחולנו, איך נהיתה כזאת אשר יום בריאת האדם תכלית מעשיך הוא יום יבבה, על מה ולמה אנו גונחים כחולים ומייללים כמקוננים ליום הגדול הזה.

בתורה שבכתב מפורשת רק התרועה ואילו תורה שבעל פה מגלה לנו שיש גם פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, [ר"ה שם], ובודאי שלא דבר ריק הוא שכך נתגלו עניני היום וגם יש לנו לעמוד על כך שהפשוטה שלפניה אע"פ שבסדר הקיום היא מקדימה את התרועה, מ"מ בסדר התוועדותנו אליה היא באה אחרי התרועה [שיהיו כל תרועות החודש השביעי זה כזה]. ומקור הקולות הפשוטים הוא מיובל, דילפינן שיהיו כל תרועות החודש השביעי זה כזה, והלב מרגיש דאי הוו זה כזה בצורת הקולות, ודאי דהוו זה כזה גם בתוכן ובמהות במדת מה.

שמצות היום בשופר [משנה ר"ה כ"ו:] והשופר הרי לזכרון אתי [ר"ה כ"ו א'], כי על כן נקרא יום זה בפי אנשי כנסת הגדולה במטבע התפלה יום הזכרון [עי' רש"י עירובין מ א ד"ה זכרון אתי את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון דכתיב זכרון תרועה עכ"ל ועי' רמב"ן ויקרא כ"ג כ"ד אבל זכרון תרועה כמו יום תרועה יהיה לכם יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני ה' כו']. ותאבים אנו לדעת את משמעות היותו של יום זה יום הזכרון בעבודתנו.

אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר [ר"ה טז א]. ובודאי שכל משכיל דורש אלקים ידע שלא בביטוי שפתים גרידא תליא מילתא. ועי' חינוך מצוה של"א וז"ל שהתקיעה ההיא דר"ה אנו עושים לקבוע מחשבתינו על ענין עקידת יצחק, ונצייר בנפשנו לעשות גם בנו כמוהו לאהבת ה' ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני ה' לטוב, כלומר שנהיה זכאים לפניו עכ"ל. ובודאי שע"י הזכרון שלנו נמשך הזכרון למעלה והדברים צריכים להתפרש לפי ערכנו.

וז"ל הלוצאטו בהקדמת מסילתו: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר, ומפורסם אצלם פרסום גדול עכ"ל. ומבואר דגם מי ששכוח אכתי נחשב ידוע ובכל זאת גם במה שידוע יש צורך להיזכר, וצריכים אנו לפרש לעצמנו את הדברים האלה.

ברמב"ם הלכות תשובה [פ"ג ה"ד] אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישינים משינתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזיכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי זמן כו' עכ"ל. ומבואר דשכחת הבורא בהבלי הזקן נחשבת שינה וההתעוררות מתוך השינה היא המביאה אותנו לזכירת הבורא וכאשר כן באו הדברים להדיא במורה נבוכים [ח"ג דמ"ז] שתקיעת שופר ענינה הערת בני האדם לשכחתם עי"ש והיינו שהשכחה שינה היא, וע"י ההערה חוזרים לזיכרון. עורו ישנים כו' וזיכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת כו' ומבואר עכ"ח דהידיעה לעולם ישנה [יו"ד סגולה] אלא שאיננה פעילה, וכענין השינה הערת בני האדם משכחתם, להזכירם את הידוע להם, הבורא ידוע לנו אנחנו צריכים רק להתעורר כדי להזכר בו.

וכן הוא גם ברמב"ם הלכות מזוזה ספ"ו: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן כו' עכ"ל והא קמן דזכרון והתעוררות חדא נינהו. בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין את כל מעשיהם [משנה ר"ה טז א]. ויעוין בר"ן שם וז"ל ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים כו' ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא פכ"ג בשם רבי אליעזר בפסוק דרשו ה' בהמצאו דתניא בכ"ה באלול נברא העולם ולפ"ז הא דתניא בגמרא דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם על גמר ברייתו קא אמרינן דאדם הראשון, שבו נגמר העולם, נברא ביום ששי, דהיינו באחד בתשרי. וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצא בראש השנה נברא אדם הראשון שעה ראשונה עלה במחשבה שנייה נתייעץ עם מלאכי השרת וכו' וכו' בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית נצטווה, בעשירית סרח, באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס, אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס, וכל זה אימתי? בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נדון בראש השנה יותר מבשאר ימים כו' עכ"ל הר"ן. זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון יום זה תחילתו "ויפח באפיו נשמת חיים" [בראשית ב ז], וסופו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" [שם שם יז], כי על כן בזה היום ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו [ר"ה לב ב] כי הלא בהאי יומא החיים והמות נתתי לפניך גם החיים וגם גזירת המיתה באו ביום זה. יסוד הדין דראש השנה הוא ההכרעה בין המהדורא קמא של האדם "וחי לעולם" לבין המהדורא בתרא, מות תמות. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. באחת עשרה נידון ובשתים עשרה יצא בדימוס נתמעטה צורתו של האדם ונתגמדה קומתו גזירת מיתה  רובצת עליו, אך ניתנה לו האפשרות לחדש ימיו כקדם. היציאה בדימוס פירושה מתן האפשרות לתיקון והחזרת העטרה ליושנה. מימושה של אפשרות זו הוא על ידי עבודת הדורות כולם עד לאחרית הימים בעת שיקויים היעוד [ישעיה כה ח] "ובלע המות לנצח גו' וחרפת עמו יסיר" [עיין דרך ה' להרמ"ח לוצאטו זצ"ל ח"ב פ"ד]. מאז סרח בעשירית הרי הוא משול כחרס הנשבר, חיי האדם הם שבר על שבר בהיות ארבו טמון בקרבו, מעוטי ימים, נשויי טובה, שבעי רוגז, עגומי נפש, כי על כן יום יבבה יהא לכון, גנוחי גניח וילולי יליל, על מיעוט הצורה של כלל האדם ועל שבריו ומשבריו של האדם הפרטי, מה שידע איניש בנפשיה מחשבותיו דיבוריו ומעשיו אשר לא לה' המה מאז אותו סרחון ראשוני של אדם הראשון, הרי צורתו הגלויה והמפורשת של היום הזה היא יום יבבה יום של שברים ותרועה.

ובכל זאת באה תורה שבעל פה ומגלה מתחת להריסות השברים את הפשוטה שלפניה בחי' אשר עשה האלקים את האדם ישר לפני שהמה ביקשו חשבונות רבים, ובחי' זו נמצאת מתחת לשברים, ואדרבה היא היא יסוד ושורש גניחותינו ויללותינו גנוחי גניח כדרך החולים המאריכין בגניחותיהם, אילו היה חולי הגוף מצבו הטבעי של האדם, הרי לא היה מקום לגניחה על כך, ורק משום היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא [רמב"ם הל' דעות רפ"ד] הוא מתאנח על חוליו ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן. אילו המיתה היתה טבעית לאדם לא היה מקום לקונן ולבכות עליו. יסוד הקנה והנהי הוא ההכרה הפנימית שמצבו המתוקן של האדם הוא וחי לעולם וכמבו' ברמב"ן בריש ספר תורת האדם "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר" הדמעה יסודה הכרה שהמות הוא חרפה שבאה לעולם ע"י קלקול ופגם, וכך הוא ודאי ביחס לגניחות וליללות שבאות להדיא מתוך ועל מצבינו הרוחני הירוד. יסוד קולות השברים בהכרה הפנימית העמוקה כי ממקור עליון חוצבנו ומעמדנו הנוכחי אינו ראוי לנו, ועוד זאת אילמלא היינו עדיין יכולים וצריכים לחזור לנעורנו ולחדש ימינו כקדם אילמלי הפכה ונהייתה מהדורתינו הבתראית לצורת קיומנו הקבועה, כי אז הרי שאותן השעות הראשונות של זה היום תחילת מעשיך לא היו מוסיפות להסעיר את נפשנו ולעורר בנו גניחה ויללה. כך שביבבה הגלויה והמפורשת של יום התרועה, מתגלה לנו לא רק פשוטה שלפניה אלא גם הפשוטה שלאחריה. אי היכולת להתאים את עצמנו למהדורתינו הבתראית מוכיחה שבמעמקי הפנימיות עדיין קיימת המהדורא הקמאית.

נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד [תהלים לא יג] וברש"י ברכות נח ב כ' וז"ל וסתם כלי לאחר י"ב חודש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חודש כו' עכ"ל. ומבואר דלהיות נשכח מלב פירושו להיות מה שנתייאשו ממנו. כי על כן נשכחתי כמת מלב הוא הייתי ככלי אובד שבעליו התייאשו ממנו. ולכאו' הרי הבעלים שנתייאשו מן הכלי יתכן שפיר שזוכרים את הכלי ולא נשכח מהם ורק שהתייאשו מלמצאו שוב. אלא דהן הן הדברים שנאמרו למעלה, שהשכחה איננה מחיקת הידיעה, גם הידוע יכול להיחשב שכוח, כל שאין הידיעה חיה ופועלת שבעל האבידה יחזר אחר אבידתו, ה"ז שכוח. היאוש היא שכחה כל שנתייאשו הבעלים הרי הידיעה שלהם רדומה. להיזכר פירושו שהידוע יחזור לחיים שהידיעה תהיה פעילה וכל' הרמב"ם הערת בני האדם משכחתם.

תרועת הזכרון ביום הזכרון ענינה עורו ישנים כו' השוכחים האמת בהבלי הזמן כו' וזכרו בוראכם. השכחה היא מיתה. כליון העבר במידה שאינו חי ופועל ומשפיע על ההווה. נשכחתי כמת והשינה ה"ה אחד מששים במיתה [ברכות נז ב]. הידיעה רדומה והוא הוא מש"כ הטור או"ח סי' תקפ"ב ותיקנו להוסיף בברכת מגן, זכרנו לחיים, כי בחיים נופל לשון זכירה עכ"ל. תרועות ההתעוררות ביום הזכרון המעוררים את הזכרון הרדום בחי' אחד מששים במיתה הם יסוד הזכירה לחיים.

זכרנו לחיים. מים חיים הם מים הנובעים ממקורם בלי הפסק. חי נושא את עצמו ואינו נישא על גלי ההשפעות החיצוניות. שנהיה לראש ולא לזנב. אנחנו אמורים להיות בראש כל מערכת היצירה להנהיג את העולמות כולם להגדירם ולהעניק להם משמעות ולא ח"ו להיות לזנב הנגרר. "אחור וקדם צרתני" [תהלים קלט ה]. אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך [ויקר"ר ר"פ תזריע]. שנהיה לראש ולא לזנב.

הגניחות והיללות הם ההקדמה והפתיחה לגילוי מהותנו הפנימית צורת האדם הקמאית הפשוטה שלפני' ולאחרי' שרק ע"י ההתחברות אליה נוכל להתעלות מעל להבל וריק אשר אין בהם מועיל, מעל לקטנוניות של חיי היום יום ולהיות לראש.

זה היום תחילת מעשיך בו נברא האדם אשר למרות שמצד סדר הבריאה הוא אחור למעשה בראשית ניתנה לו הבחירה אשר על ידה יכול הוא להיות קדם למע"ב תחילת מעשיך, מנהיג את העולמות כולם שנהיה לראש. אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית.

כשקורים בעולם מאורעות גדולים אנחנו עלולים להתגמד בעיני עצמנו ולהרגיש קטנים נעדרי חשיבות ומשמעות. העולם כולו גועש ורועש ממה שחוללו בני עולה נבזים ושפלים באחרית השנה שעברה ואנן בדידן כלגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יודעים נאמנה שכשמתגלה רשעות בעולם ה"ז חילול השם כי הלא בצלם אלקים עשה את האדם וח"ו קללת אלקים תלוי ועל כן זה מחייב את כולנו להתחזק ביתר שאת זה לעומת זה, להרבות פעלים בגילוי צלם אלקים בבניין העולמות שלנו מהעולם קטן של כאו"א עד לעולם גדול שיתגדל ויתקדש שמיה רבה.

[קובץ חכמי לב חלק ו' עמ' תת"ו – תת"ח]

טובל ושרץ בידו

טובל ושרץ בידו – רש"י: אינו משיב גזילה, רמב"ם: לא גמר בלבו לעזוב

תענית ט"ו א': אמר ר' אדא בר אהבה, אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה, שנאמר [משלי כח יג] "ומודה ועוזב ירוחם", ואומר [איכה ג מא] "נשא לבבנו אל כפים אל קל בשמים". ופרש"י שיש בידו עבירה גזל ואינו חוזר בו לשלם את הגזל כו' וכן פי' הר"ן ובהכי איירי הסוגיא.

והרמב"ם כ' בהל' תשובה פ"ב ה"ג כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, אין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ. וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרט את החטא כו'. וכ' הכ"מ דמקור דבריו מסוגיא הגמ' הנז' ומפרש הרמב"ם מה שאמרו "אינו חוזר בה", דהיינו שאינו גומר בלבו לשוב עי"ש. וצ"ע שלא פי' כרש"י דאיירי לענין גזילה שמתודה עליה בלי להשיבה, דהא הסוגיא איירי בענין גזילה והיה משמע דגם דברי ראב"ה הם בענין גזילה וצ"ע. ובס' המכתם הביא את פרש"י ואת פי' הרמב"ם.

חקירה בדין טובל ושרץ בידו – כאילו לא טבל או טבל ושוב נטמא

ויש לעיין בטובל ושרץ בידו דלא עלתה לו טבילה, האם אמנם הטבילה שטבל מטהרתו, אלא מאחר שעדיין השרץ בידו, הרי שחוזר ונטמא מיד מחמת השרץ, או שמדיני הטבילה הוא שאינה מטהרת למי שמחזיק טומאה בידו, וכיון שכן הרי טובל ושרץ בידו לא נטהר כלל ונשאר בטומאתו הישנה.

ראייה מהירשולמי שכאילו לא טבל

ובחי' הגר"ח על הש"ס סי' כ"ד דן בזה, והביא את הירושלמי בשבועות פ"ב ה"א: ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה, עלתה לו טומאה חמורה לאיזה דבר שאם נכנס למקדש פטור. ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה לא עלתה לו טומאה קלה. ופי' הגר"ח בד' הירושלמי דהא להתחייב קרבן על ביאת מקדש בטומאה צריך ידיעת הטומאה בתחילה, וכיון שכן, הרי בזה שהיה טמא בטומאה חמורה וטבל ובשעת טבילה נטמא בטומאה קלה ולא ידע מהטומאה קלה זו שנטמא בה, אין כאן ידיעת הטומאה בתחילה ופטור שהרי מהטומאה החמורה הראשונה נטהר ואילו מהטומאה קלה השניה שנטמא בה בשעת טבילה לא ידע, הרי אין כאן ידיעה בתחילה ואינו חייב קרבן אם בא למקדש בטומאה. אבל אם היה טמא בטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה חייב אם לא ידע מהטומאה השניה, דכיון שבטבילה עצמה נטמא, נמצא שלא נטהר כלל ע"י הטבילה מטומאתו הראשונה, שהרי נטמא בעודו במקוה וטבילה שאינה מטהרתו אינה מועלת כלל אף על טומאה ישנה שהיה טמא בה ומשו"ה אף שלא ידע מטומאתו השניה חייב קרבן על ביאת מקדש בטומאה הואיל והיה לו ידיעת הטומאה הראשונה שלא נטהר ממנה בטבילתו. ועי"ש שבי' בזה את ד' הרמב"ם בהל' מחו"כ פ"א ה"ה דיולדת שהביאה קרבן לידה בתוך מלאת לא יצאה י"ח אף על לידות קודמות. ועי' באו"ש ל' שגגות פי"א ה"ד שגם פי' כן בד' הירוש'. נמצא מבואר ד' הירושלמי דטובל ושרץ בידו לא נטהר כלל מטומאתו משום דטבילה שאינה מטהרת אינה טבילה כלל ונשאר בטומאתו הראשונה כמו שהיה. ובגמ' הנז' מדמה אדם שיש עבירה בידו ומודה ואינו חוזר בו לטובל ושרץ בידו, הרי שגם מי שיש בידו בו עבירה ואינו חוזר בו על אף שהוא מתודה עליה אין כאן וידוי כלל כמו שטובל ושרץ בידו, אין כאן טבילה כלל ולא רק שנטמא שנית וה"ה המתודה ואינו חוזר בו אין כאן וידוי כלל.

הריצוי מעכב הכפרה אבל לא הוידוי וה"ה השבת הגזילה

וכ' הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב ה"ט אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עברות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו כו'. וענין התשובה עצמה בי' הרמב"ם שם ה"ב שיעזוב החוטא חטאו כו' וצריך להתוודות כו' עי"ש וכיון שכ' כאן שאין התשובה מכפרת אם לא ריצה את חבירו ולא נתן לו מה שחייב לו, הרי מוכח שאין כל זה חסרון בעצם התשובה והוידוי דא"כ הי' לו לבאר כל זה לעיל כשכ' את דיני התשובה ואופניה ומתוך שכתב כאן בלשון "אין התשובה ולא יוה"כ מכפרין", מוכח שלא חסר בעצם התשובה מה שלא שילם לחבירו מה שהוא חייב לו וחשיב וידוי גמור על הלאו של גזילה, אף שעדיין הגזילה בידו וחייב בהשבתה במצות השבת הגזילה על מה שגזל ועבר על לאו גזילה התודה שפיר. אלא שהוא דין בדיני הכפרה דכל שהגזילה בידו לא מתכפר לו העוון אף שהתודה שפיר וכמו שצריך לרצות את חבירו על זה, דזה ודאי אין מעכב בשם וידוי, ומ"מ כדי שיתכפר לו צריך לרצותו. וכן מוכח ביומא פ"ה ב' דתנן עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו ובגמ' שם אמרו דהמשנה קאי אף לרבי שאומר דיוה"כ מכפר בלי תשובה. ולפ"ז הרי ע"כ הא דאין מכפר עד שירצה את חבירו אינו משום שחסר בהוידוי שהרי אין צריך וידוי כלל אלא ודאי שהוא דין בכפרה שאין מתכפר לו עד שירצה את חבירו.

ומדרבי נשמע לדידן דאף דקי"ל דאין יוה"כ מכפר אלא עם התשובה כמו שפסק הרמב"ם שם בפ"א ה"ג, מ"מ עיכוב הריצוי אינו חסרון בהוידוי והתשובה אלא רק תנאי בכפרת העון, וכיון שהרמב"ם מדמה הא דצריך לשלם לו לריצוי, הרי מוכח שאם אין משלם הגזילה אין מעכב בהוידוי, והוי וידוי גמור על לאו דגזילה ורק שאין מתכפר לו עד שירצהו וישלם לו. ועי' תוס' ב"ב פ"ח ב' ד"ה התם ובשו"ע אה"ע סי' ל"ת סעי' ל"ב ובנו"כ שם.

ומתבאר לפ"ז, הא דלא פי' הרמב"ם כרש"י מה שאמרו בגמ' דאם עבר עבירה ומתודה ואינו חוזר בו דומה לטובל ושרץ בידו, דקאי לענין גזלן שלא השיב את הגזילה, שהרי לד' הרמב"ם מה שאין משיב את הגזילה אינו מעכב בהוידוי על הלאו דגזילה, ומה שאין מתכפר לו אינו אלא מדיני הכפרה אבל היא תשובה גמורה, וא"כ אינו דומה לטובל ושרץ בידו שאינה טבילה כלל ולא נטהר מטומאתו ראשונה כמו שכ'.

ולכן מפרש הרמב"ם דאיירי במי שמתוודה ואינו גומר בלבו לעזוב החטא דאינו וידוי כלל, וע"ז אמרו שפיר שהוא דומה לטובל ושרץ בידו שאינה טבילה כלל, דה"ה כאן אינו וידוי כלל. וכן מוכח מד' הרמב"ם עצמו שכ' גבי טובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו והיינו דלא רק שנשאר טמא אלא שאין הטבילה מועלת לו וכאילו לא טבל כלל דטבילה שאינה מטהרת אינה טבילה, וכן וידוי שאינו וידוי גמור אינו וידוי כלל. 

נ"מ בין רש"י לרמב"ם – גזל משני אנשים והשיב לאחד

ונראה דנ"מ בין פרש"י והרמב"ם, בגזל משני בני אדם והשיב את הגזילה לאחד מהן ולשני לא השיב, לרש"י לא נתכפר לו גם מה שהשיב, שהרי כל שלא קיים מצות השבת הגזילה, הרי הוא עדיין גזלן ואין וידויו וידוי. אבל להרמב"ם הרי מה שחייב עוד להשיב את הגזילה אינו נחשב שהוא עדיין גזלן והוידוי על הגזילה נחשב וידוי אלא הוא תנאי בכפרה, א"כ לכאורה אינו מעכב רק למי שעדיין לא השיב, אך למי שכבר השיב למה יעכב. ובמנ"ח בסוף מ' שס"ד סוף או"ק ל"ב כ' שהגוזל מכמה בני אדם והשיב לאחר מהם וריצה אותו אין מתכפר לו דשם גזל חד הוא והרי זה כטובל ושרץ בידו עי"ש. והיה נראה דכל דבריו הם לפרש"י דמי שאינו משיב את הגזילה ומתודה עליה אינו וידוי כלל, וע"ז אמרו בגמ' שהוא דומה לטובל ושרץ בידו שאינו מעשה טהרה כלל אבל לשי' הרמב"ם הרי אם אינו משלם את הגזילה חסר בשם וידוי כמו שנ', אמנם אינו מתכפר לו העוון עד שישלם כמו שאינו מתכפר לו ער שירצהו אך כ"ז הוא מתנאי הכפרה והיה נראה לפ"ז שאינו מעכב אלא למי שלא שילם לו עדיין את הגזילה אבל למי ששילם כבר את הגזילה אין מעכב בכפרתו מה שלא שילם ולא ריצה לאחר על הגזילה דאין כאן טובל ושרץ בידו וצ"ע.

והנה לפי מה שנתבאר שי' הרמב"ם דהשבת הגזילה אינה מעכבת בשם וידוי, היה נראה דהמתודה בעוד שהגזילה בידו ואח"כ השיב הגזילה, אין צריך וידוי שני, שהרי כשהתודה הגזילה היתה בידו ולא היה חסרון בהוידוי עצמו, ואמנם לא נתכפר לו בשעתו העון משום שהוא תנאי בכפרה שיחזיר את הגזילה וירצהו, אבל משהחזיר את הגזילה, שוב אין מה שיעכב בכפרה וצריך שיתכפר לו.

לא היה יודע לו יורשים יניחנה בבי"ד ויתודה

והרמב"ם כ' בהל' תשובה פ"ב הי"א בחוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם חטאתי להשם אלוקי ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו, ואם היה חייב לו ממון יחזירו ליורשים, לא היה יודע לו יורשים יניחנו בבי"ד ויתודה עי"ש. ומה שכ' בסיום דבריו ויתודה משמע שצריך שיתודה אחר שהחזיר את הממון ומה שהתודה קודם לכן לא מהני. וצ"ע למאי דנתבאר בשי' הרמב"ם הא אין חזרת הממון מעכבת בשם וידוי א"כ למה צריך שיתודה דוקא לאחר חזרת הממון וצ"ע.

אלא שיש לעיין בעיקר ד' הרמב"ם אלו שכ' לא היה ידוע לו יורשין יניחנו בבי"ד, ומשמע דבזה מקיים השבת הגזילה דהנחת הממון הגזול בבי"ד הוי השבת הגזילה, והרי כ' הרמב"ם [שם בפ"ד ה"ג] גבי כ"ד המעכבים את התשובה ומהם חמישה דברים העושה אותן אי אפשר שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו אינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו ואלו הן כו' ב' החולק עם הגנב שלפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו והוא לוקח ועוד כו' ג' והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה עד שיחזירנה לבעליה לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר ד' והאוכל שור עניים ויתומים ואלמנות אלו בני אדם אומללין הם ואינן ידועים ומפורסמים וגולים מעיר לעיר ואין להם מגיד כדי שידע שור זה של מי הוא ויחזירנו לו עי"ש וק' אמאי לא יועיל תשובה לכל אלו ואף שאין יודעים למי יחזירו הממון, מ"מ הרי בידם להניח הממון שחייבין ביד בי"ד כמו שכ' הרמב"ם בסופ"ב לענין אם מת הנגזל ואין היורשין ידועין ואין נראה לחלק בינו ובין יורשיו וצ"ע.

ואשר יראה בזה דודאי אין הנחת הממון ביד בי"ד נחשבת להשבת הגזלה, דכל שאין משיב הגזילה ליד הבעלים או היורשים לא מקיים מצות השבת הגזילה ומה שכ' הרמב"ם בסופ"ב שיניח הממון ביד בי"ד נראה בביאורו דמודה הרמב"ם דכ"ז שהגזילה ביד הגדלן לא מהני וידוי שמתודה כלל, שהרי בזה שהגזילה עדיין בידו, הרי הוא ממשיך לגזול אותה ולכן אין זה נחשב וידוי והוי ממש כטובל ושרץ בידו שמתודה ואינו שב על מה שגזל שהרי הוא עדיין גוזל ועומד בגזלתו. ומיהו אם אך הוציא מידו הגזילה ואף שלא קיים המצות השבת הגזילה לבעלים, מ"מ הואיל ואין הגזילה בידו ואינו ממשיך בהגזילה, לכן מהני הוידוי מצד עצמו, שהרי תו אינו ממשיך לגזול והוי וידוי גמור על מעשה הגזילה מיהו לא יתכפר לו עד שירצה את חבירו וישלם לו כמו שכ' הרמב"ם, אך אין זה מעכב בהוידוי אלא בכפרה ומיושבים שפיר פסקי הרמב"ם דודאי כל שאין מחזיר הממון ליד הבעלים לא נתכפר לו, ולכן מונה הרמב"ם בכלל כ"ד דברים המעכבים את התשובה כל שאינו יודע למי שישיב הממון שבידו, אך זה אינו פוטרו ממצות וידוי ותשובה ולכן אף אם לא ידוע לו מי הם יורשי הנגזל מ"מ יתודה וישוב בתשובה ולכן יוציא הגזילה מתחת ידו ויניחנה ביד בי"ד, וכיון שעשה כן שוב מהני הוידוי שהרי אינו ממשיך לגזול את הממון ואף שאין מתכפר לו עד שישלם לבעלים, מ"מ קיים מצות וידוי ותשובה בזה שאין הוידוי על מעשה הגזילה תלוי בקיום השבת הגדילה לבעלים ואף אם לא קיים את מצוות השבת הגזילה מאחר שאין הגזילה תחת ידו מהני הוידוי והתשובה על לאו דגזילה. אלא שנאמר תנאי בכפרה שלא מתכפר לו עד שישיב הגזילה לבעלים. ובק"ס להמבי"ט שם כ' הגוזל לחבירו ומת כו' מניחו בבי"ד ויתודה כגר כו' כדי שלא יהיה הגזלה בידו ויוכל להתודות והן הן הדברים.

ונמצא לפ"ז דמה שכ' המנ"ח דהגוזל מכמה בנ"א והשיב לאחד מהם לא נתכפר לו עד שישיב הגזילה לכולם, יתכן גם לדעת הרמב"ם, דמודה הרמב"ם שכל ימן שהגזילה בידו אין הוידוי וידוי כלל, וממילא הא הוי כטובל ושרץ בידו ולא נתכפר לו במה שהשיב הממון לאחד מהנגזלים, אם לא הוציא מתחת ידו את הממון הגזול של שאר הנגזלים. מיהו, אם הוציא הממון של כולם מידו, שוב מהני מה שהשיב לאחד מהן אף שלא השיב לכולם לענין תשובה על הלאו דגזילה.

נמצא דהרמב"ם ורש"י פליגי בהכי, דרש"י סבר דכל זמן שלא השיב את הגזילה ליד הבעלים או יורשיהם כמצות השבת הגזילה לא הוי וידוי על הלאו דגזילה, ולכן לא פי' רש"י מה שדימו בגמ' לטובל ושרץ בידו בכל עבירה שלא שב ממנו כראוי והוא מתודה עליה, אלא חידש בזה יותר ואף אם שב כראוי על לאו גזילה והוציאה מתחת ידו ואינו תו גזלן עליה יותר, מ"מ אם לא השיבה ליד הבעלים לא הוי ודוי כלל וטובל ושרץ בידו שאינה טבילה כלל.

ודעת רמב"ם, דאף אם לא קיים מצות השבת הגזילה כדין, מ"מ אם הוציא הגזילה מתח"י, הרי שוב אינו גזלן עליה ואינו עובר על לאו דגזילה ומהני הוידוי על הלאו דגזילה, אך אכתי אין מתכפר לו עד שירצה את חבירו וישלם לו, אך אם עדיין הממון הגזול בידו, מודה הרמב"ם שאין הוידוי מועיל כלום שהרי הוא ממשיך לגזול, וזהו שלא פי' הרמב"ם מה שמדמה בגמ' לטובל ושרץ בידו לענין גזילה, שהרי לדבריו אין ענין מיוחד בגזילה יותר משאר עבירות בזה, דאם הוציא הגזילה מתח"י, הרי לדבריו מהני הוידוי, ואם לא הוציא הגזילה מתח"י, אמנם בהכי איירי הסוגיא, דזה דומה לטובל ושרץ בידו, אך אין זה מיוחד בגזילה ושייך כן גם בשאר העבירות, וכמו שכ' הרמב"ם דהמתודה ולא גמר בלבו לעזוב את החטא, זה דומה לטובל ושרץ בידו שאינו מעשה טהרה ואינו וידוי וכמו שכ' הרמב"ם דהא איירי הרמב"ם התם באופני הוידוי ותנאיו, וזהו שסיים שם וצריך לפרוט את החטא כו'. [ובשערי תשובה לר"י ש"ד סי' י"ח כ' מי שגזל את חבירו ישיב את הגזילה ואח"כ יתודה, ואם יתודה תחילה לא עלה לו הוידוי].

ובחיי אדם ריש כלל קפ"ג כ' ויש אנשים טועים ונותנים מה שבידם מהגזל לצדקה ומפזרים לעניים וזה טעות גמור כו' ואע"פ שאז"ל גזל ואינו יודע ממי גזל, יעשה מהם צרכי רבים היינו שיעשה כן לפי שאינו יודע למי גזל, אבל אם יודע לא יועילו לו כלום עד שיחזיר לו ואם מת יתן ליורשיו כו'. ומש"כ דרק כשאין ידוע מי הנגזל יעשה מהם צרכי רבים וכמו שאמרו בב"ק צ"ד ב' ואילו כאשר ידוע מי הבעלים צריך דוקא להשיב לו י"ל דלא איירי בענין הוידוי על הגזילה דבזה י"ל דמודה להרמב"ם דאם אך הוציא גזילה מתח"י מהני הוידוי על הגזילה, ומיהו אכתי לא קיים בכך השבת הגזילה וע"כ כשאין ידוע מי הנגזל עשה בזה צורכי רבים ואילו כאשר ידוע מי הנגזל לא יעשה מהם צרכי רבים אלא ישיב להנגזל דוקא וצ"ל הואיל ואין בעשיית צרכי רבים השבה מעלייתא כמו שכ' התוס' בב"ב ל"ח ב' ד"ה דתני, ושם פ"ח ב' ד"ה התם, לפיכך מהני רק כאשר אין ידוע מי הנגזל.

[וי"ל דכיון דאין בעשיית צורכי רבים השבה מעלייתא הרי כאשר ידוע מי הנגזל ואינו משיבו אלא עושה בזה צורכי רבים גרע מזה שמניח הגזילה ביד ב"ד ואכתי נחשב דהוא ממשיך לגזול הואיל ובמקום להשיב לבעלים עשה מהן ענין אחר].

מיהו אם נימא דכוונתו במה שכ' דדוקא ישיב להנגזל ורק כשאין ידוע יעשה צרכי רבים דכ"ז בעי לעשות לפני הוידוי על מעשה הגזילה הרי אין הדברים מתאימים עם דרכו של הרמב"ם כמו שנ' אך המה ע"פ שי' רש"י דכ"ז שאינו משיב את הגזילה לבעליה אין יכול להתוודות על מעשה הגזילה.

ולפ"ז יצא מד' החי"א חידוש דכאשר אינו יודע ממי גזל ועשה בהן צורכי רבים אף דאין בזה השבה גמורה, מהני כדי להתוודות על המעשה גזילה. [משנת חיים נצבים]

יהודים – הכריזו מלכות

א. [. .] ידוע1 שבראש-השנה צריכה להיות המשכה חדשה משורש ומקור הראשון, לא רק מבחינה שלאחר הצמצום, אלא לפני הצמצום, ולא רק מבחינת רצון הגלוי, אלא מבחינת רצון המוחלט בעצמותו וכו' – דרגא הכי נעלית, שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, והמשכתה אינה אלא באופן של אתערותא דלעילא שנמשכת מעצמה.

וזהו שאומרים בראש-השנה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"3 – שראש-השנה הוא כמו יום ראשון דתחלת מעשיך, שאז היתה ההמשכה שלא על-ידי עבודת הנבראים באתערותא דלתתא (כמו עכשיו שבאתערותא דלתתא תליא מילתא), אלא באופן של אתערותא דלעילא, מצד "כי חפץ חסד הוא"4, ועל דרך זה בכל ראש-השנה, שבו נמשך אתערותא דלעילא הא' מבחינה שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל5.

ואתערותא דלעילא זו היא הנתינת-כוח לכללות העבודה דאתערותא דלתתא בשנה הבאה:

לאחרי החשבון-צדק של חודש אלול על השנה שעברה מכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו שלא כדבעי, יכול לבוא למסקנה שאין בכוחו להתעורר לעבודת ה', ועד שעל-ידי עבודתו יעורר אתערותא דלעילא. והמענה לזה – שישנה אתערותא דלעילא שנמשכת מדרגא הכי נעלית שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, ולכן בכוחה לפעול אשר מבלי הבט על מעמדו ומצבו הקודם יתעורר האדם לעבודת ה', ושעבודתו באתערותא דלתתא תפעל המשכת אתערותא דלעילא.

אמנם, כיוון שראש-השנה הוא רק "זכרון ליום ראשון", "זכרון" בלבד, ולא "יום ראשון" ממש, להיותו לאחרי שכבר נקבע הסדר שבאתערותא דלתתא תליא מילתא, לכן, גם בנוגע להמשכת האתערותא דלעילא שמצד כי חפץ חסד הוא (כב"יום ראשון") צריך להיות איזה עניין של הכנה – שזוהי העבודה של חודש אלול.

* * *

ב. עומדים עתה בכניסה ל"ימים נוראים", שבהם מתגלית מלמעלה מדת היראה7, ובמילא, גם העבודה היא בקו היראה.

ביראה גופא ישנם כמה מדרגות, ובכללות: יראה תתאה ויראה עילאה. וביראה תתאה גופא ישנם כמה מדרגות, ומהם: יראת העונש ויראת הרוממות.

ולכאורה, כשנמצאים בהתחלת העבודה דקו היראה (בימים נוראים), צריכים להתחיל מהדרגא הראשונה שביראה תתאה – יראת העונש.

אבל, האמת היא, שכיוון שבראש-השנה ישנה גם עבודת התשובה, שעל-ידה נעשה דילוג שלא בסדר והדרגה, למעלה מסדר השתלשלות, ועד שבשעתא חדא וברגעא חדא יכול להשתנות מרשע גמור לצדיק גמור9 – יכולה להיות גם התחלת העבודה בדרגות נעלות.

ומזה מובן גם שהעבודה יכולה וצריכה להיות בשמחה דווקא – כיוון שתנועת הדילוג (שעל-ידי התשובה) קשורה עם שמחה, שפורצת גדר10.

ג. ובפרטיות יותר:

כתיב11 "וגילו ברעדה", היינו, שגם העבודה ד"ימים נוראים" בקו היראה, "רעדה", צריכה להיות מתוך שמחה – "גילו ברעדה"12.

ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב "גילו ברעדה" – ולא "רעדו בגילה" – שההתחלה היא בעניין השמחה ("גילו"), אלא שהשמחה צריכה להיות מכוסה ברעדה.

ומה שכתוב בכתבי האריז"ל13 ש"כל מי שאינו בוכה בראש-השנה ויום הכיפורים אין נשמתו שלימה" – אין הכוונה לבכייה של מרירות על מצבו הלא טוב, אלא בכייה של שמחה, שמצד גודל ועוצם מעלת הגילויים דראש-השנה ויום הכיפורים שאין כלי מוחו יכולים להכיל נעשית אצלו בכייה בדמעות, על דרך מה שכתוב14 אודות רבי עקיבא שזלגו עיניו דמעות כששמע סודות התורה מרבו רבי אליעזר15.

[ועל-פי זה יומתק דיוק הלשון "כל מי שאינו בוכה כו' אין נשמתו שלימה", שבכייה זו קשורה עם שלימות הנשמה – כיוון שאין הכוונה לבכייה של מרירות על מצבו הלא טוב, שאינה שייכת לשלימות הנשמה, ואדרבה כו', אלא הכוונה היא לבכייה שמצד הרגש גודל ועוצם מעלת הגילויים דראש-השנה ויום הכיפורים, שגילויים אלה נרגשים מצד שלימות הנשמה דווקא, אלא שלהיותם גילויים נעלים ביותר, הרי גם מצד שלימות הנשמה אין בכוחו להכילם].

ד. ובביאור הטעם שגם בימים נוראים צריכה להיות התחלת העבודה מתוך שמחה ("גילו") דווקא – יש לומר:

אם תהיה ההתחלה "ברעדה" – יתכן שלא תבוא ההתעוררות לעבודה עצמה, כי, כשיעשה חשבון-צדק בחודש אלול על כל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הלא טובים שהיו במשך השנה החולפת ורואה שהנהגתו היתה שלא כדבעי, ויוסיף לעשות חשבון-צדק על העבודה דחודש אלול גופא, שגם בחודש המיוחד שנתן הקב"ה כדי לתקן את כל השנה כולה, לא היתה הנהגתו כדבעי – אזי יבוא לתנועה של הכנעה ושפלות גדולה ביותר,

– כמשל "העני ומדוכה בייסורים . . שאינו צריך שום התעוררות לבכות"16, "כשנזכר . . על רוב דחקו . . יבכה במר נפשו תיכף כו'"17 –

ועד כדי כך, שלא יוכל להעיז ולבקש מהקב"ה להיות מלך ולקבל אותו לעבד! – לא זו בלבד שלא יוכל לדרוש ולטעון שצריכים לקבלו לעבד, אלא לא יוכל אפילו לבקש זאת בתורת צדקה. לא תהיה לו החוצפה וההעזה לבקש מהקב"ה – אפילו בתורת צדקה – שיקבלו לעבד!...

וגם כשהקב"ה כבר מוחל לו, ומוכן ליתן לו מבוקשו מבלי הבט אם ראוי הוא לכך אם לאו, הרי עדיין צריך להיות "פשט העני את ידו"18, ובמילא, צריך שיהיה לו "כלי" שעל-ידו יוכל לקבל – וכיוון שכן, נשאלת השאלה: במה יוכל לקבל ("מיט וואָס וועט ער נעמען, מיט וואָס")?!...

ה. ולכן, צריכה להיות ההתחלה מתוך שמחה ("גילו") דווקא – שפורצת גדר:

על-ידי השמחה נעשית אצלו פריצת הגדרים – אשר מבלי להתחשב במעמדו ומצבו, יקיים את ציווי הקב"ה בתורה19: "אמרו לפני בראש-השנה מלכיות כו' כדי שתמליכוני עליכם"!

הקב"ה אומר לבני-ישראל: יהודים, הכריזו מלכיות ("אידן, שרייט מלכיות") – שזוהי נתינת-כוח לכל בני-ישראל ולכל אחד ואחד מישראל אשר מבלי הבט על מעמדם ומצבם יוכלו לומר מלכיות, לבקש מהקב"ה להיות מלך עליהם, ויתירה מזה, לשבח ("אמרו" כמו "האמרת", לשון שבח20) את הקב"ה בעניין המלכיות – "כדי שתמליכוני עליכם".

וכאשר יהודי אינו מתחשב במעמדו ומצבו ואומר מלכיות, אזי מתנהגים עמו מלמעלה באופן כזה – שלא מתחשבים במעמדו ומצבו אם הוא ראוי אם לאו, אם הוא כלי ויש לו במה לקבל אם לאו, ונותנים לו כל העניינים – גם הכלים, כמו שכתוב21 "והוא יכלכלך", היינו, שהקב"ה נותן גם את הכלים22 – לא מצד מעלת עבודתו, אלא מצד העניין ד"יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"23.

 (מהתוועדות ש"פ ניצבים ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ג, עמ' 347-351, בלתי מוגה)

__________________________

1)     ראה סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, א ואילך. ובכ"מ. 2)           ס"ע 339 ואילך. 3)   נוסח תפלת מוסף דר"ה (ר"ה כז, א) .4)     מיכה ז, יח. 5)           ראה לקו"ת שה"ש שם (בנוגע לאתעדל"ע הא'): "מאחר שהוא נמשך מעצמו כמו בהתחלת הבריאה שנמשך מבחי' כי חפץ חסד הוא, הרי א"כ שרשה נמשך מבחי' העצמות ממש אשר אין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, רק כי חפץ חסד הוא". 6)           הניגון שבו היו מתפללים רבותינו נשיאינו תפלת ערבית בליל א' דר"ה (ראה ספר הניגונים ח"א ניגון ט. וש"נ) – המו"ל. 7)            ראה אוה"ת ואתחנן ס"ע קעט ואילך. ועוד. 8)              ד"ה כי קרוב אליך דש"פ נצבים תרפ"א פ"ב (סה"מ תשי"א ע' 321), ולאח"ז בסה"מ תרפ"א ע' שכה. 9)                ראה גם שיחת ח"י אלול סכ"ה (לעיל ע' 20-319). 10)               ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. 11)       תהלים ב, יא. 12)     ראה לקו"ת פרשתנו מז, א. ובכ"מ. 13)      פע"ח שער השופר פ"ה. שער הכוונות דרושי ר"ה (קודם דרוש א). סידור האריז"ל סוף סדר הנסירה. 14)      ראה מהנ"ע וירא צח, ב. ט"ז באו"ח סרפ"ח סק"ב (בשם ז"ח). 15)              ראה לקו"ת תצא לז, ד. לקו"ש ח"ט ע' 208. וש"נ. 16)       ד"ה כי קרוב הנ"ל פ"ו (סה"מ תשי"א ע' 335, תרפ"א ע' שלט). 17)             דרך חיים פ"ב (ה, ד). 18)         לשון חז"ל – ריש מס' שבת. 19)                ר"ה טז, סע"א. וש"נ. 20)         ראה אוה"ת תבוא ע' תתרסט. תתרפ. 21) תהלים נה, כג. 22)   ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שלח, סע"ב. סה"מ תרפ"ח ע' כח. תרצ"ט ע' 21. 23)           תהלים מז, ה.

שבת שלום ואורות אין סוף!! 

לקבלת העלון, הערות ותרומות – [email protected]