לזכות גילה שושנה בת נעכא גיטל לברכה והצלחה בכל מעשי ידיה! 

א] אשרי תמימי דרך וכו' – ענין התמימים מבואר בדברים המפורסמים של המדרש רבה [בראשית נ"ח א] "ויהיו חיי שרה מאה שנה" – "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" [תהלים ל"ז י"ח] כשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימים וכו' לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא עי"ש.

רבות נאמר על מדרש זה, ואציג פן אחד: המושג "זמן" הוא נברא גשמי. לפני בריאת העולם לא היה זמן [ויש מפרשים "בראשית ברא אלקים" דהיינו שה' ברא את הראשית כלומר הזמן]. ה"תמימים" מעלים ומרוממים את הזמן ומעתיקים אותו לתחום הנצח. בעולם הזה על בשורות טובות מברכים הטוב והמטיב ועל בשורות רעות מברכים דיין האמת. ואילו בעולם הבא כולו הטוב המטיב [פסחים נ, א].  מפני שהעולם הזה היא מורכב מטוב ורע, לא כעולם הבא שכולו טוב ואלו שזוכים לחיות גם בעולם הזה חיים שכולו טוב כולו קודש הם המתממים את שני העולמות לעולם אחד. ואולי לכן "שבוע" נקרא במקומות רבים "שבת" כי שבת הוא יום שכולו טוב "מזמור שיר ליום השבת". ומה שרים בשבת? "טוב להודות לה'" וכל הפרק סובב הולך אודות העולם הטוב והמושלם שיש רק בשורות טובות "בפרוח רשעים כמו עשב וכו' להשמדם עדי עד". ואילו "צדיק כתמר יפרח וכו'". התמימים מצליחים להפוך את ימי החושך של עולם הזה הדומה לחושך [ב"מ פ"ג] לימי אור, ל"שבתי" יותר, שבשבת לא נאמר "ויהי ערב" כי בשבת אין צללים ואין אפילה אלא כולו אור. [עי' מי מרום כאן]

ההולכים בתורת ה' בתמימות, הם הם הזוכים לתמם את הזמן. ואולי רמז לדבר, שבפרק זה המסודר לפי סדר הא"ב, יש שמונה פסוקים המתחילים בכל אות, וכבר יסד המהר"ל שהמספר שמונה הוא מעל לטבע.

ב]  הסבא קדישא מטאלנא אמר: דוד המלך אומר בתהילים "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו" רק צריכים לדעת שללכת בתורת ה' ולהיות מעובדי ה' צריכים הקדמה לכל זה תמימות, אשרי תמימי דרך, לדעת שלא הכל מבינים מדרכי ה' לא הכל יודעים ולא הכל צריכים לדעת. הרבה דברים אי אפשר להבין צריכים ללכת בתמימות והשם יתברך יעזור לכולם שנעבוד את השם יתברך בתמימות [מהספר תנחומיך ישעשעו נפשי עמ' 935].

ג] פסוק ב' – ג': "אשרי נצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו" –הנה קיימת מחלוקת אי מצוות צריכות כוונה. ואמנם קיי"ל שו"ע או"ח ס ס' דצריכות אבל כבר האריך בנפה"ח שהעיקר בכל המצוות הוא המעשה שטהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת אל המעשה. והביא מדברי הזוהר בפרשת יתרו 'אי אזדמין ליה עובדא ויכול ביה זכאה איהו ואע"ג דלא איכוון ביה זכאה איהו דעביד פיקודא'.

והנה, כל זה במצוות עשה אבל קיום מצוות ל"ת דאמרינן ספ"ק דקידושין ל"ט ב' 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה' כגון שבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה ודאי אינו אלא במי שפירש מחמת אזהרת התורה אבל אם פירש מחמת שאינו תאב לה אין בפרישתו משום קיום מצוות ל"ת כלל. נמצא לפ"ז שעיקר קיום מצוות ל"ת הוא בלב ולא כמצוות עשה שעיקרן המעשה החיצוני.

והנה, האבן עזרא פי' גם אשר לא פעלו עולה יחשב להם כאילו בדרכיו הלכו, כלומר כאילו קיימו מצות עשה [אבל עיין רש"י שלומד אחרת].

ויש להוסיף לבאר את המשך הפסוקים עפ"י המבואר, שבפסוק הקודם כתוב "בכל לב ידרשוהו" – ודרישת הלב היא תנאי להמשך שה"אף לא פעלו עולה" ייחשב ל"בדרכיו הלכו". [עי' ס' העיקרים פ' כ"ז, עונג יו"ט סי' י"ט, צמח ה' לצבי עמ' ע"ה, דרשות בית ישי עמ' מ"ו, רינת יצחק על תהילים עמ' תקל"ג].

ד] "אשרי נצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו" – קודם "נעשה" - "נצרי עדתיו", ואח"כ "נשמע", ננסה להבין "בכל לב ידרשוהו".

ה] "נצרי עדותיו" מלשון "נוצר תאנה יאכל פריה" דהיינו ציפייה לקיום המצוות בכל הלב [עי' תפארת שלמה על רות מהדורה חדשה עמ' תקפ"ו]. אדם הדרוך ומצפה לעת בוא קיום המצוה יתקיים בו "אף לא פעלו עולה" למה? "בדרכיו הלכו" – מי שעסוק בהליכה בדרכי ה' [שהצפייה היא היא ההליכה בדרך] לא יעשה עוולה. הסוד הוא להיות כ"כ שקוע בעשיית הטוב עד שאין דריסת רגל לרע. כמו שאמרו צדיקי קמאי שאין לחטוא לא רק משום האיסור שבדבר אלא משום שאין זמן, שהרי יש כ"כ הרבה טוב לעשות.

ו] "אשרי נוצרי עדותיו" - החלק הנקרא עדות הם הסיפורים המעידים שה' ברא העולם וחדשו ושהוא משכיר ומעניש ומשדד הטבע כמו ספורי מעשה בראשית וענין אדם והדורות עד יציאת מצרים שמעידים על כל אלה הדברים. והנה הפילוסופים הדורשים וחוקרים בעניני האלהות אין דורשים בכל לב כי לבם חלוק ומסופק אבל הנוצרים עדותיו כבר קבלו יסודות אלה מדרך הקבלה והאמונה ואין מסתפקים עוד וא"כ דרישתם ועיונם בענינים האלהיים הם "בכל לב" ובלי שום ספק [מלבי"ם]. וכך יסד הפייטן: "הוודאי שמו" – מי שדורש ה' מתוך וודאות. "כן תהילתו" – זו תהילת ה'.

ז] עי' בס' מגן דוד [לאדמו"ר ר' דוד מטאלנא זצ"ל עמ' 218] שכתב שארבע "אשרי" הם כנגד ארבעה בנים, ו"אשרי נצרי עדותיו" הוא כנגד הבן החכם.

ח] "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" – אנחנו מבקשים בתפילה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. הדרך למנוע בושה זו היא ע"י שנביט בכל המצות בשלימות ולא ע"י ראייה חלקית של התורה.

האלשיך כותב שהרמז לציצית שדרכה אפשר להביט בכל המצות המרומזות בציצית.

ט] "אז לא אבוש וכו'" הרמב"ם כתב פסוק זה בהקדמה לספר הי"ד. וכוונתו שבספר זה מתומצת כל תורה שבעל פה [כדבריו שם]. ועי' מה שהאריך והרחיב בזה בס' תורת מנחם [תשמ"ב – תשנ"ב עמ' 684 והלאה]. וע"ע בס' תורת מנחם [התוועדות ח"ב עמ' 646 והלאה] ובעוד ספרים רבים ואכמ"ל.

י] "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" דהנה אחל"י בגימטריא מ"ט, וזהו רמז למ"ט ימי הספירה שבהם יכונו דרכי לשמור חוקיך, כלומר שבהם אנו מתכוננים לקבלת התורה ועל ידי זה "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" דהיינו שבחג השבועות בו אנו זוכין לבחי' של רואים את הקולות ומקבלים את כל מצוותיך אז לא נבוש כי נהיה מוכנים לקבלת התורה שהיא ביום כ"ל בגי' נ' וממילא נזכה ביום זה לבחי' של בהביטי אל 'כל' מצוותיך ודו"ק. [קונטרס בעניני ספירת העומר עמ' קי"ג].

י"א] "... בהביטי אל כל מצותיך" – עי' בשבות יעקב [ח"ב סי' ס"ד] שפסוק זה מחייב אותנו לעיין בדברי הפוסקים לפני שמכריעים שאלות הלכתיות. ועי' בשו"ת יביע אומר [בפתיחה לח"א].

י"ב] "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" – להעיר מדברי הגמרא [ב"מ קי"ח.] שבהבטה קניא.  

י"ג] "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" – משמע שבושה היא שלילית. וקשה, כל התורה ניתנה כדי שנבוש "למען תהיה יראתי על פניכם" – זו הבושה [נדרים כ.]. אלא שיש בושה שהיא עונש ויש בושה שהיא לתכלית של "לבלתי תחטאו". יש בושה מגונה "ולא הביישן למד", ויש בושת משובחת של "ובושת פנים לגן עדן". כל אדם צריך להתרחק מהבושת המגונה, להגביה לבו בדרכי השם, ללמוד ולברר עד שיגיע למעלת "בהביטי אל כל מצוותיך".

י"ד] בספר מגולה לגאולה עמ' 213 מביא מספר המאמרים פר"ת ביאור התפלה "ולא נבוש ולא נכלם וכו'" שכשיבוא המשיח ויהיה גילוי אלקות תהיה בושה גדולה מכל הזמן וכו' ועל זה מתפללם שלא נבוש וכו' ולכאורה יש להסביר על פי זה את הפסוק 'אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך' שהעמיד הרמב"ם בראש ספרו [וכבר התבארו הדברים בהזדמנויות שונות בקשר עם לימוד הרמב"ם שהוא ביטוי לשלימות התורה] שהרי אז מוסב על ימות המשיח [ע"ד אז ישיר משה ועוד] ולכן הכוונה שע"י והביטי אל כל מצוותיך נזכה לכך שאז לא אבוש היינו לעתיד לבוא כנ"ל. [ובפשוטו "אז" מוסב על הפסוק הקודם "יכונו דרכי"].

ואם כנים הדברים הרי לפנינו עוד אופן של נעוץ סופו בתחלתו של ספר משנה תורה להרמב"ם המתחיל ומסיים בענין הגאולה. [הערות וביאורים פ' כי תשא תשנ"א עמ' 13 וע"ע שם פ' שמיני עמ' 26].

ט"ו] "אודך בישר לבב" – בס' אבודרהם כתב בביאור תפילת מודים דרבנן שאין להודות ע"י שליח: "וכשיגיע ש"ץ ל'מודים' וכורע כל העם שוחין ואומרים הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים, שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו 'אדוני אתה' על ידי שליח אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו". וזו כוונת דוד המלך "אני מודה לך בעצמי ואינני ממנה שליח על כך". [עי' מה שהביא בס' עבודה ברורה עמ"ס סוכה עמ' רפ"ו ד"ה ותבא לו מאירה].  

ט"ז] בפרק זה מודגש השלימות: "בכל לבידרשוהו", "אתה צוית פקודיך לשמור מאד", "בהביטי אל כל מצותיך", "את חקיך אשמור ...עד מאד".

י"ז] בפסוק ה' כתוב "אחלי יכנו דרכי לשמר חקיך". כאן התקוה והייחול הם לשמור חקיו סתם. ואילו בפסוק ח' כתוב "את חקיך אשמר" ואז מפסיק דוד בקריאה מתוך התרגשות "אל תעזבני", ובידיעה זו שהקב"ה לא יעזבנה יכול להגיע לא רק לשמירת חקיו אלא כדברי הסיום לשמירת חקיו "עד מאד".