תהילים פרק ד' - רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה
לרפואת יצחק ברוך בן רות
ור' יצחק בן ברכה
אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר "רגזו ואל תחטאו" אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר "אמרו בלבבכם" אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה ע"כ [ברכות ה'].
א] יש להבין, אם העצה האחרונה המוודא שינצח את יצרו הרע הוא "יזכיר לו יום המיתה", למה לא מתחילים עם עצה זו?
ב] יש גם להבין מה פשר ה"הרגזה" של היצר הטוב?
ג] בנוסף צריכים להבין, איזה עצה היא ללמוד תורה או לקרוא קריאת שמע, הרי בין כה אדם מצווה בכך? במה שונה תורה זו של מלחמת היצר מהתורה שבין כה לומד?
ד] עוד שאלה – איך באמת מועילים לימוד התורה וקריאת שמע שדרכם האדם ינצח את יצרו הרע?
ה] יש לכאורה עצה הגונה ביותר – פשוט לחסל את יצרו הרע. משמעות הגמרא היא שהיצר צריך להישאר במקומו, אלא שבמקרה הספיציפי הזה צריך לנצחו.
בלי לשאול את השאלות בפירוש [כדרכו], הרב נותן להן מענה:
"הכוחות שבאדם הטובים והרעים, תכליתם להשתמש בהם בדרך הטובה, ע"כ כוחות הרעים שמצד היצה"ר אין זה עצה טובה להחלישם ולמעטם, כי לפעמים יהיו נצרכים לתכלית טוב ולא יוכל להנות מטובם. ע"כ הטוב שבהדרכות הוא שיהיו הכוחות כולם במילואם וטובם, רק שהכוחות הטובים יהיו השליטים בנפש והרעים יהיו כפופים תחת ידם. כי באמת גם הרעות טובות הנה, בשמרם את גבולם [ומתורצת קושיא ה'].
והנה מצד טבע האדם הכוחות הרעים המה נעורים ומוכנים לפעולה יותר מהכוחות הטובים. ע"כ ירגיז אדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים [ומתורצת קושיא ב'].
וכ"ז יתכן באדם שההרגש המוסרי יפה בו, ומרגיש מעצמו כל הדרכים הטובים. אבל מי שנפשו לא נטהרה כ"כ, אינו מרגיש יופי הדרכים הטובים, עד שיקבלם מהתורה והלימוד, ע"כ יעסוק בתורה, פירוש בתורת אותם הדרכים הטובים שצריך להגבירם בנפשו. דעל עסק התורה בכללה א"צ לאזהרה זו, שהוא מוזהר ועומד ע"ז. והנה ע"י הידיעה יקנה כח ההתעוררות לכסוף אל הדרכים הטובים. אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה. וכבר ביארתי במקום אחר בעה"י, ויתבאר בס"ד במאמרי, "תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד לא קרא דומה לו כמי שלא קרא ק"ש מעולם", שסגולת ק"ש היא לעורר את ההרגש הטוב, שהוא מוסיף אומץ להשכל הטוב [ומתורצות קושיות ג' וד'].
וכל אלה הדרכים יכונו רק להחזיק את הכוחות הטובים, אבל לא להחליש שום כח מכוחות הנפש. אלא שאם עכ"פ לא אזיל, אז ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע"י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה"ז יותר מהראוי, ע"כ יזכיר לו יום המיתה, אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש הכוחות הרעים, כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהי' זה הפסד גם לדברים הטובים [ומתורצת קושיא א'].
ולמדנו מכאן אורחות חיים, שלא לדכא כוחות, אפילו כוחות שנראים רעים, כי עת לכל חפץ תחת השמים ויבוא יום ואולי אפשר יהיה לנצל כח זה לטובה.
ב] עי' במהר"ל בדרך חיים תחילת פרק שלישי שביאר את שלשת הדרכים של ביטול היצר. לימוד תורה מביא אותנו למצב של חרות, כמו שנאמר חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות [מיצר הרע]. קריאת שמע מדגישה את היסוד של אחדות ה' המבטלת את היצר. וזכירת יום המיתה מובילה את האדם למצב של "העדר", כי כך טיבו של המוות. ובמצב של העדר אין יצר הרע שולט עיי"ש.
ג] עי' בס' מי מרום [חי"ז הספדים עמ' קע"ט] שעמד על הסיבות שאין אנשים מתפעלים מהמות ולא חוזרים בתשובה בזכרם אותו. א] מרוב הפרסום. ב] חושבים [בטעות] שא"א לנצחו. עיי"ש וינעם לך.
ד] פרק ד' בתהילים [שבו מופיע פסוק זה] פותח במילים "למנצח בנגינות". רש"י [פסחים קי"ז עפ"י דברי הגמרא שם] אומר שכל פתיח כזה מסמן לנו שמדבר הפרק "מלעתיד לבוא". בס' מרבה ברכה [עמ' ל"ח] ביאר בדעת רש"י, שלא פירש שדוד המלך מדבר לעתיד לבא במזמורים אלו אלא "מלעתיד לבא", דהיינו שבודאי הרי מזמור זה קיים בהוה בדיוק כמו כולם [אם לא נאמר בהדיא שהוא מנבא עתידות], אלא אע"ג שדוד המלך הוא מדבר על ההוה הוא מתלבש ברוח הקודש ומעמיד עצמו במצב של לעתיד לבא ומשם הוא מסתכל אחורה על המצב של היום הזה. מדבר על ההוה ומתאר אותו כפי שהוא נראה במבט אחורה ממי שהוא עומד לעתיד לבא [עיי"ש ראיה לדבר].
ולפי זה ביאר למה העצה של יזכיר לו יום המיתה [לכאורה החזקה ביותר כי אין אחריה עצה מה לעשות אם לא נצחו] באה לאחרונה. שהרי לעתיד לבוא [שבו עומדים בקריאת מזמור זה] אין בו מיתה. וא"כ רק בדיעבד שבבדיעבד יש להשתמש בעצה זו [אבל היא מועילה, כי סוף סוף, אנחנו אומרים מזמור זה היום] עיי"ש.
ה] הגר"ח הקשה מהגמרא על הזאת על הגמרא בקידושין [ל,א] בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, משמע שתורה לבד מספיקה נגד היצר. ותירץ שכאן מדובר שכבר בא עליו היצר הרע ואילו בקידושין מדובר לפני שחטא והתסיס את היצר. ועי' ברינת יצחק [חמש מגילות עמ' רצ"ב] מה שהוסיף. ואולי יש לחלק [ואולי ראיתי חילוק זה באיזה ספר] בין תורה כתבלין הממתיק את היצר ותורה ככוח נגד.
ו] לומדים עסק התורה מהמילים "אמרו בלבבכם" – מכאן אפשר להוכיח שיוצאים ידי חובת תלמוד תורה בהרהור הלב. ויש להאריך בזה. עי' מהרש"ם ח"ח סי' י"ט ובס' עבודה ברורה על מס' ברכות במילואים אות ה' ועוד ועוד.
0 comments Leave a Comment