לזכות מו"ר ועטרת ראשי שליט"א וכל הנלווים אליו
האם יש איסור לא תרצח במאבד עצמו לדעת?
"אך את דמכם לנפשותים אדרוש וגו'" - ופירש"י היא אזהרה למאבד עצמו לדעת. ובמנ"ח כתב לדון אם יש בזה איסור לא תרצח. והרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח כתב שההורג עצמו אין ממיתין אותו. וכתב המנ"ח דמוכח שאינו איסור רציחה, וכתב לפי"ז דא"כ אין ב"נ אסור בזה שהרי יסוד זה לא נשנה בסיני וא"כ לישראל נאמר ולא לב"נ [עי' סנהדרין נ"ט]. אולם בפסיקתא בפ' יתרו כתוב עה"כ לא תרצח - לא תתרצח, והרי שפירש שמתייחס ללאו של לא תרצח. וכ"ה בד' החזקוני שם. וכן גם נראה מדברי הרמב"ם [הל' רוצח ב' ב'] שכלל איסור זה בכלל השוכר להרוג חבירו וכן ההורג עצמו הרי זה שופך דמים ועון הריגה בידו, ונראה שאיסור אחד הוא והוא לא תרצח. ואדרבה ממה שכ' הרמב"ם שאין ממיתין אותו מוכח שהוא איסור רציחה אלא שפטור ממיתה.
למה אין קלב"מ במאבד עצמו לדעת?
ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב שאין ממיתין אותו כבר עמדו האחרונים מאי נפ"מ בזה, והרי אין ממיתין את הרוצח עד שימות הנרצח ואם הוא כבר מת א"א להמית אותו. ועי' בכלי חמדה [פ' נח] על התורה שעשה עצמו טריפה. ובמנ"ח שם כתב דנפ"מ לענין קלב"מ ובאופן שהרג עצמו ובמעשה זה שבר כלים של חבירו.
אמנם באמת צ"ב מש"כ הרמב"ם שאין ממיתין אותו, מנ"ל זאת, שאם רוצח הוא יתחייב גם מיתה ויהי' נפ"מ לדין קלב"מ ולא דמי לשוכר להרוג את חבירו שאינו אלא גרמא ולכן אסור ופטור ממיתה אבל המאבד עצמו לדעת הרי הוא רוצח בידים.
מאבד עצמו לדעת הוא רוצח אבל בלי עונש רוצח וכן אינו בקלב"מ
וכתב לבאר בס' בד קודש [בב"ב עמ' קע"א] אחרי אריכות דברים ".... ולפי"ז יש לדון ולומר, דאף שאיסור לא תרצח הוא ג"כ איסור למקום, ומשום שיקרה בעיני הקב"ה נפש מישראל, נאמר בזה איסור רציחה, ולכן גם המאבד עצמו לדעת עבר משום לא תרצח וכמבואר מד' הרמב"ם. אבל חיוב מיתה של רוצח אינו כשאר חייבי מיתות אלא חיוב הוא אל הנרצח [עפ"י תוס' מכות ו. שהנרצח הוא בעל דינו של הרוצח], ובזה שפיר י"ל שההורג את עצמו אינו חייב מיתה, דסברא הוא שאינו חייב מיתה אל עצמו. ולכן כתב הרמב"ם שאינו חייב מיתה וכבר נתבאר דנפ"מ הוא בדין פטור קלב"מ ויהא חייב לשלם ממון כשהזיק ממון חבירו ע"י הריגת עצמו וכמש"נ". ובס' חבצלת השרון [פ' נח] האריך אף הוא והגיע לאותו תירוץ. ועי' שם שכתב עוד דברים נפלאים המתוקים מדבש.
ראיה שמאבד עצמו לדעת אינו באיסור לא תרצח
במנ"ח חידש, כאמור, שהמאבד עצמו לדעת אינו עובר בלא תרצח. במרחשת [ח"ג לקוטים חדשים מכת"י כ"ט א'] הביא ראיה לדבריו מסנהדרין פ"ו. עיי"ש שהגמרא אומרת שאנחנו יודעים שלא תגנוב מדבר בגונב נפשות ולא בגונב ממון עפ"י הכלל דבר הלמד מענינו, ולא תגנוב נאמר בהקשר לא תרצח ולא תנאף שהם [עיי"ש ברש"י] מחוייבי מיתת ב"ד. ואם נאמר שלא תרצח אינו כולל המאבד עצמו לדעת, מצאנו שלא תרצח אינו מדבר רק במחוייבי מיתת ב"ד. אלא ע"כ שלא תרצח מדבר רק על מי שרצח זולתו.
ראיית המנ"ח לשיטתו שאינו בלא תרצח
והמנ"ח מוכיח את שיטתו מהרמב"ם [רוצח ב-ב' ג'] "אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו. או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו. כל אחד מאלו שופך דמים הוא. ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין: ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח. את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה הורג עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים".
הרי שאין ההורג את עצמו חייב מיתת ב"ד כדין רוצח אלא חייב מיתה לשמים מכוח הפסוק את דמכם לנפשותיכם אדרוש ולא מדין לא תרצח.
ובאבי עזרי [דעות ג' א'] חולק ואומר שבודאי עובר על לא תרצח אלא שעונש מיתת ב"ד אינו אלא בהורג אדם אחר [עי' עלון עומקא דפרשה נח תשע"ב].
ובס' חבצלת השרון [פ' נח] חקר למה אין דין רודף במאבד עצמו לדעת ויהיה מותר להרוג אותו, שהרי חיוב רודף נובע משני דינים – א] להציל את נפש הנרדף [שלא שייך במאבד עצמו לדעת] ב] למנוע אותו מעבירה. ועיי"ש שכתב שמיתת רודף הוא בעצם הקדמת מיתת בי"ד קודם המעשה. וכאן שאין מיתת בי"ד לא שייך דין רודף, ועיי"ש עוד.
ויש להאריך בנושא זה מאד וגם בדין ממית ע"י שליח ובגרמא [ועוד חזון למועד] ולא באתי אלא לעורר לב המעיין ולתת כמה ציני דרך כדי להגדיל תורה ולהמתיקה...
עש"ק פ' לך לך תשע"ז פה גבעת זאב
0 comments Leave a Comment