איתא במדרש לפרשת בהעלותך [במדבר רבה ט ד] שהתקשה משה רבנו במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה באצבע. בסוף הפיסקה ממשיך המדרש וכותב 'כיון שנתקשה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה טול ככר זהב והשליכו לאור והוציאוהו והיא מעצמה נעשית'. והדברים טעונים הסבר, אם קשה עשיית המנורה מיכולת אנוש מדוע היה צורך להראותו מנורה באצבע בשעה שבין כה הוא לא יוכל לעשותה?

עונה השפ"א ביסוד גדול בעבודת ה'!! העיקר הוא הרצון. הקב"ה לימד את משה מה לרצות וממילא המנורה נגמרה מאליה.

"............ אך כי על ידי רצון האדם בלב ונפש באמת נגמר השאר מה שאינו יכול לעשות נעשה מעצמו, וזה מה שאמרו השלך לאור כו' כן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל כי וודאי אין בכח אדם לעשות רצונו יתברך, רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו ומכל מקום הגמר בא גם כן על ידי רצון האדם וזה שהראו לו לידע מכוון ורצונו יתברך ועל ידי שרצה לעשות רצונו יתברך רק שהיה למעלה מכח אדם לזה נעשה מעצמו".

האדם מוגבל בכוח העשייה שלו אבל כוח הרצון שלו בלתי מוגבל. מה שמוטל על האדם הוא לרצות במאה אחוז וממילא מה שאינו יכול לבצע בכוחות עצמו, ייעשה בידי שמים.

וכך פירש החידושי הרי"ם מאמר חז"ל שהאומר "יגעתי ומצאתי" – תאמין. ולכאורה קשה – יגעתי משמע ע"י השתדלותו ואילו מציאה היא דבר שבא בהיסח הדעת? אלא שהן הן הדברים. ע"י היגיעה והרצון זוכים למציאה שמימית, מתנת א-ל.

במדרש מובא [שמות רבה כח א] שכאשר שהה משה רבנו בשמים ארבעים יום ולילה, למד עמו הבורא יתברך את התורה כולה כל יום ובערב שכחה. ביום הארבעים נתנה לו במתנה. והדברים טעונים הסבר מדוע שכח וניתנה לו במתנה ומפני מה לא זכה להבין אותה מתוך הלימוד שלמדה כל יום. אלא, מסביר השפ"א, שהוא אשר דיברנו! אי אפשר להגיע מתוך מעשה אנושי לתוצאות מקסימליות אלא הם רק מדד המלמד על כמות ואיכות הרצון. כאשר הוכיח שרצונו מושלם בכל מאת האחוזים על ידי שלמד כל יום מחדש ארבעים פעם זכה ונתנה לו במתנה. [עפ"י שפ"א תרל"א ד"ה נתקשה]

פתגם השגור בפי העולם [ולא נמצא מקור מפורש בחז"ל] אומר "אין דבר העומד בפני הרצון". פירשו הצדיקים שיתכן שיש דברים שמאד רוצים ואין בכוחנו להשיג. אבל לרצות, אין מעכב בעדנו. תפקיד האדם לשאוף אל-על, לטהר ולעדן את רצונותיו. הפסיכולוגיה המודרנית עוסק רבות בייעול דרכים להגשים את הרצון.  לא פחות חשוב היא המגמה של טיהור והעלאת הרצון למחוזות רצויים.

כייפינן לתת צדקה

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תתנו את תרומתי"

הנה בתרומת המשכן לא כפאו לתת, אלא רק אשר ידבנו לבו, וכדפירש רש"י, דכולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו.  אמנם כתב רש"י, דהיה תרומה להמשכן שהיו חייבים לתת, והיינו הכסף שבא בשוה, מחצית השקל לכל אחד. וכעין זה מצאנו בגמרא בבא בתרא (ח' א') לענין מצוות צדקה לעניים, דאינו רק כאשר ידבנו לבו, אלא כייפינן לתת.  והנה בהאי דינא דצדקה, כתבו תוספות בחולין (ק"י ב' ד"ה כל) דאע"פ דמפאת העשה לא כייפינן, שהרי נאמר בגמרא חולין (שם) דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה, ובצדקה הרי כתיב שכרה בצדה, דהא כתיב 'בגלל הדבר הזה יברכך', מכל מקום כייפינן מפאת הלאו דצדקה, דכתיב לא תאמץ ולא תקפוץ.

והקשה בהגהות נחלת צבי (מבעל הפתחי תשובה, יו"ד סי' רמ"ה סע' ד') הרי כתב רש"י בחולין (שם ד"ה שמתן) דכל הא דלא כייפינן במצוה שמתן שכרה בצדה, היינו משום דבכל המצוות לא פירש הכתוב מתן שכרה וכאן פירש, אם כן על כרחך בא הכתוב לומר שלא יכפנו, אלא אם לא יקיימנה זהו עונשו, שלא יקבל השכר. ומעתה, למאי נפקא מינה בהא דכתיב מתן שכרה בצדקה, הא בלאו הכי יכפוהו מפאת הלאו.

ויש לדון ליישב בכמה אנפי:

א.       גר תושב

הנה בדרך אמונה (פ"ז ממתנות עניים סק"ה) אייתי בשם מנחת חינוך )מצוה תע"ט) דהא דמצוה לתת צדקה לגר תושב, דמצווים להחיותו, מכל מקום איכא רק עשה, אבל אינו עובר עליו על הלאו דלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, דהתם כתיב אחיך. נמצא דלתת לגר תושב לא כופין, ואם כן לפי זה נתיישב היטב קושיית נחלת צבי, דנפקא מינה בהא דכתיב מתן שכרה, שלא לכופו לתת לגר תושב.

ב.        מחמת עין רעה, ובפותח וסוגר

שוב כתב בדרך אמונה פ"ז (ממתנות עניים סק"ט) דלא תאמץ מיירי שאינו נותן לו מחמת עין רעה, ולא תקפוץ מיירי שפתח ידו וחוזר וקופצה וסוגרה. [ומקורו מהספרי פ' ראה פיסקא קט"ז, ובסמ"ג ל"ת רפ"ט[.

לפי"ז נמי לכאורה נתיישבה קושיית הנחלת צבי היטב, דנפקא מינה בגווני שמניעה שלו אינו מחמת עין רעה, וגם אינו פותח וחוזר וסוגר [שאז אינו עובר על לאו אבל יש עדיין מצות עשה].

ג.         כשהעני אינו מבקש

ברמב"ם רפ"ז מהלכות מתנות עניים כתב "מצות עשה ליתן צרקה לעניי ישראל כו' שנאמר פתוח תפתח את ידך לו". וממשיך בהלכה ב' "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צרקה עובר בל"ת שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ירך מאחיך האביון עכ"ל. וכתבו האחרונים שמדברי הרמב"ם מבואר דשאני המ"ע מהמל"ת, שבמ"ע של נתינת צדקה הוא מחויב אפי' כשאין העני מבקש ממנו משא"כ המל"ת שאינו עובר אא"כ העני מבקש ממנו והוא מעלים עיניו. [עי' בספר ראשון לציון לבעהמחמ"ס אוה"ח הקדוש יו"ד סימן רמ"ז ס' א' שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד ח"ב סקי"ח ובצפע"נ על הרמב"ם שם עי' שם בארוכה].  לדעת הרמב"ם מצאנו, איפוא, נפק"מ בין במצות עשה למצות לא תעשה, שהלא תעשה עוברים רק כשהעני מבקש משא"כ העשה רחב יותר, ועוברים גם כשהעני אינו מבקש, וכתוב מתן שכרה בצידה לומר, שאין לכפות כשיש רק עשה.

ד.        היה עדיף לכוף על הלאו דאיכא גם עשה

לכאורה יש ליישב, בגוונא דיש לפניו לאו דלא תאמץ, וגם לאו אחר שעובר בשב ואל תעשה, כגון בל יראה, ועומד לעבור על אחד מהם, ויש לנו אפשרות לכפותו רק על אחד מהם. הנה בלא קרא, יכפוהו על הלאו דאיכא בה גם עשה, משא"כ לבתר הא דכתיב מתן שכרה, נמצא דמכח העשה לא כייפינן, ונשארו רק הלאוים, ואם כן נימא דיכפוהו על איזה שירצה. ואינו ענין להא דמבואר ברמב"ן (בבא מציעא ל' א') דמצוה בין אדם לחבירו נדחית ממצוה שבין אדם למקום, דחייב לוותר על ממונו כדי שהשני יקיים המצוה דבין אדם למקום, דהיינו רק כשיכול לעשות רק אחד מהם, אבל הכא הרי יכול לעשות שניהם, אלא שאינו רוצה, ואנן יכולים לכפותו רק על אחד מהם. ולא אדע אם החילוק נכון, דסוף סוף תתקיים רק אחת, ואם כן יוותר העני, ולכאורה יותר פשוט כך להגיד. ומכל מקום משכחת לן נפקותא, כשיש שני לאוין בין אדם לחבירו,ואלמלא שיש בעשה מתן שכרה, הוה כייפינן על הלאו והעשה, והשתא שיש רק לאו, יכופו על איזה שירצה.ויש לעיין אם לא נימא דמכל מקום העשה מאלם ללאו, וכסברת הר"ר יוסף מארץ ישראל בתוספות בקידושין (ל"ד א' ד"ה אלים).

ה.        מחזר על הפתחים

עוד כתב באמרי בינה (שם) דהלאו אינו במחזר על הפתחים, דהרי אם הוא לא יתן להעני, אדם אחר יתן, ורק באינו מחזר על הפתחים עובר בהלאו, דבזה אם לא יתן, ישאר העני בלא כלום. ואם כן נפקא מינה במחזר על הפתחים דליכא אלא העשה, ואם כן לא כייפינן.

[רובו עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]

"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו"

כתב רש"י - וכן תעשו - לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים כגון שלחנות וכנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם עכ"ל.

וברמב"ן השיג עליו ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחשת עשה שלמה [עי' דברי הימים ב' ד' א'] עשרים אמה אורך ועשרים רוחב עכ"ל. וכוונתו להוכיח שכשם שרואים במזבח שעשה שלמה שלא היו מידותיו כשל משה הוא הדין בשאר הכלים אין דין שיהיו מדותיהם שוות למדות הכלים שעשה משה.

ויעויין ברא"ם שכתב ליישב [הביאו האוה"ח הק' על אתר] שרש"י סבר שמה שכתוב וכן תעשו, מתייחס רק לתבנית של הכלים כלומר על היחס בין האורך לרוחב, אולם באמת אין חובה לעשותו בגודל המדויק שעשה משה. וראייתו בצידו מדברי תוס' בשבת [צ"ח] שכתבו שבית עולמים היה אורכו ג' פעמים מרחבו דומיא דמשכן אף שהמשכן היה ל' על י' והמקדש היה ס' על כ', בכ"ז היחס היה שווה, ועל כרחך, שלא מקפידים לדורות על המדות שהיו במשכן אלא רק על היחס. ועיין גם בקרית ספר פרק ד' מבית הבחירה שכתב כן להדיא וז"ל וכן תעשו לדורות אינו כתבנית ממש אלא שיהיו מתייחסים אורך ורוחב של בית עולמים לאורך ורוחב של משכן. ועיין באור החיים כאן שהאריך לדחות את דברי הרא"ם ועי' מה שביאר בשיטת רש"י.

ובגור אריה תירץ את שיטת רש"י באופן אחר, דהנה רואים שכל קושית הרמב"ן הייתה רק מן המזבח ולא משאר הכלים והיינו משום די"ל דלעולם גודל שאר הכלים אצל שלמה באמת היה שווה לזה שהיה אצל משה ורק מהמזבח הוקשה לו, והשתא אפשר לומר דכל דין תבניתם נאמר רק בכלים המטלטלים אבל על המזבח שהיה מחובר כדילפי' מקרא דואם מזבח אדמה [לעיל כ' כ"א] לא נאמר דין זה, דהא על הבנין בודאי אין דין לעשותו כתבנית המשכן שהרי זה נעשה מלבנים וזה נעשה מיריעות ועוד הרבה חילוקים וא"כ אף המזבח דמכלל הבנין הוא, אינו בכלל הו"כן תעשו" – לדורות.

ובאמת מסוגיא דסנהדרין [ט"ז] ודשבועות [ט"ו] נראה דמבואר להדיא כדעת רש"י דה"וכן תעשו" קאי גם אכלים [ולדעת הגור אריה רק אכלים], שכך נאמר שם "ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא ע"פ ב"ד של ע"א" וביאר ר' שימי בר חייא דילפינן לה מדכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, והב"ח הוסיף ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות הבאין. ומקשה הגמרא, א"כ כיצד יתכן שנשתנו הכלים שעשה משה מכלים שנעשו לדורות בכך דשל משה משיחתן מקדשתן ואילו מכאן ואילך עבודה מחנכתן, הא וכן תעשו קאי לדורות גם על הכלים? ותירצה הגמרא דמדכתיב [במדבר ז' א'] וימשחם ויקדש אותם ילפי' דאותם של משה במשיחה ולא לדורות עכ"ד הש"ס שם. והנה עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בספר נכתבים שהפסוק וכן תעשו מתייחס גם לכלים לדורות. וזו לכאורה גמרא ערוכה כשיטת רש"י כאן. ומאידך ישנה סתירה גלויה לדברי הרמב"ן.

וביישוב דעת הרמב"ן בזה, נראה שהוא יבאר את הסוגיא כביאור התוס' שם [ד"ה את תבנית המשכן] דהנה התוס' שם הקשו דלכאורה גם לאחר תי' הגמ' דמתיבת אותם ילפי' דאותם במשיחה ולא לדורות,  עדיין יקשה אמאי נשתנו הכלים שייעשו לדורות בכך דלא בעינן בהו ב"ד של ע"א הרי על דין זה ליכא גזה"כ דאותם ולא לדורות שהרי קרא דוימשחם קאי רק על משיחה ולא על שאר דינים. ותירצו די"ל דאתא אותם לגלוי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעי לדורות כלומר דלעולם למסקנת הסוגיא מבואר ממש איפכא דהוכן תעשו מתייחס רק לתבנית המשכן ולא לכלים. והנה לפ"ז שפיר יתכן לבאר כדעת הרמב"ן דאין חיוב לעשות את הכלים לדורות כשל משה. ואולם באמת צ"ב מה שייך לצוות לעשות כתבנית המשכן לדורות, הרי לדורות יבנו את בית הבחירה ששונה הוא בפרטים רבים וצ"ע.

ובדעת רש"י צ"ל שהוא יבאר הסוגיא שם באופן אחר, והוא שלעולם גם במסקנה סבר הש"ס דכן תעשו מתייחס גם לכלים, ולכן כתב רש"י כאן להדיא דוכן תעשו מתייחס לדורות על הכלים כגון שולחנות ומנורות ומה דילפי' שם מ"אותם" למעוטי כלים הוא רק מאופן החינוך שלהם כגון עניין משיחה ועניין ב"ד של ע"א אבל במראה צורתם ודאי מוכרחים להיות כשל משה ודו"ק.

עוד נראה בביאור דעת הרמב"ן דודאי מודה הוא ד"וכן תעשו" לדורות הוא, אכן לא נאמר זה על תבנית הכלים אלא על עשייה,והכלים אילו באו מן השמים וכי לא יתכשרו למקדש? והרי אין בהם דין עשי' עצמי שנאמר שמתחייבת בהם עשיה ככלים שבמשכן, ומשום כך אינו ענין לפסוק ד"וכן תעשו" ורק קידוש שאינו מאליו ובע"כ צריך עשי', ע"ז נאמר שתהא עשיה כזו לדורות ומשום כך מביאה הגמ' פסוק זה לענין קידוש לדורות.

וזה מבואר יותר למש"כ הרמב"ן בסהמ"צ מצ"ע ל"ג שאין מונין עשיית כלי המקדש למצ"ע בפנ"ע שאין הם אלא הכשר מצוה לעבודה עיי"ש. וממילא דפשוט שאין בהם דין עשי' אחרי שעיקרם רק בקיום התכלית של העבודה הוא ומשום כך אינו ענין לוכן תעשו. ומה"ט מבואר מש"כ שם הרמב"ן לגבי הארון וז"ל "שאם תעלה על דעתנו שיאבד או ישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו. והנה מ"מ היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשולחן ע"כ. ולכאורה הרי דעת הרמב"ן כאן שאין דין כתבניתם לדורות ומ"ט כ' שמצ"ע לעשותה כמידה הראשונה? אכן הרמב"ן שם הרי כתב דארון מצ"ע בפנ"ע היא ולא כשאר כלים [וכמו שאכן חשבו הרמב"ן בפנ"ע במנינו שבסוף מניין הל"ת עיי"ש], ובזה הרי כן נאמר דין עשי' וודאי הו"ל בכלל וכן תעשו לדורות לעשותו כמידה הראשונה, וא"ש היטב דברי הרמב"ן. ועיין בבעה"ט להלן בפסוק כ"א שכתב עמש"כ רק בארון וכן תעשו בלשון רבים שהוא משום שרק את הארון עשה שלמה ג"כ כמתכונת הארון שבמשכן ומש"ה הו"ל לשון רבים עיי"ש והוא ג"כ כנ"ל שעל הארון לכו"ע יש כן תעשו לדורות.

נמצא שהרמב"ן יסבור כדברי התוספות שוכן תעשו מתייחס לתבנית המשכן ולא לכלים או שהוא יסבור שוכן תעשו מתייחס לחיוב עשייה דהיינו משיחה [חוץ מהארון שיש בו חיוב עשייה].

הטעם שמידות המזבח אינן לעיכובא

מבואר על כל פנים כי מידות המזבח האמורות במעשה המשכן אינן לעיכובא, ואין בחילופן משום שינוי תבנית המזבח. ואכן כן מפורש בגמרא [זבחים ס"ב] שמידות המזבח אין מעכבין ואף אם יעשה מזבח גדול משיעור זה כשר שלא כמידות שאר הכלים שאין לשנות ממידתם הקבועה בתורה ובין למעלה ובין למטה אם שינה, עיכב.

ובטעם הדבר נראה, משום שכל הכלים אין סיבה שישנו את מידתם כי תשמיש קבוע להם ומתכונת עבודתם שוה היא לעולם, אבל המזבח שהוא מקום הקרבת קרבנות ישראל, גדלו נקבע לפי מספר בני ישראל, שככל שגדל העם והתרחב הוצרכו למזבח גדול ורחב מידות דיו שיספיק להקרבת קרבנות כולם, שכן מבואר בגמרא שם ס"א "וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא, מאי טעמא? אמר רב יוסף, משום דלא ספק". והן אמנם שבכדי לשנות את מידת המזבח הוצרכו לגילוי מאת ה' כמו שנאמר גבי שלמה [דברי הימים א' כח יט] "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" מכל מקום מבואר שלא היה זה אלא מחמת הצורך שלא הספיקו מידות המזבח הראשונות לקרבנות העם ואשר לכן אף על פי שדרשו מן המקרא היתר לעשותו עד ששים אמה כפי שאמרו בזבחים שם "קרא אשכח ודרש [דברי הימים א' כב א] ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל, כי בית מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה" מכל מקום לא עשאוהו יותר מכפי צרכם שהיה באותה העת כדי שלשים ושתים אמה וכמו שכתב רש"י שם [ד"ה קרא] "ולששים אמה לא הוצרכו".

אבל בשאר הכלים אין מקום לטעם זה יען כי עבודתם לגבוה אינה תלויה בגדלו של העם, ואינה מושפעת מן התמורות שחלו בו וכיון שאין עילה לשנות את מידתם, הרי שהמידה הקבועה בתורה הינה חלק בלתי נפרד מתבניתם והיא ההולמת אותם מצד עניינם וכל המוסיף עליהם אינו אלא גורע.

והנה במידות כלי המשכן נקט הכתוב בכל הכלים לשון המייחס את המידות אל הכלי 'ארכו' 'רחבו' כלומר מידת האורך שלו ומידת הרוחב שלו, ואילו כלפי מידות המזבח נקט הכתוב לשון סתמא "ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קומתו" [שמות כ"ז א] תחת חמש אמות 'ארכו' נאמר חמש אמות 'אורך' חמש אמות 'רוחב'. שינוי הלשון משאר הכלים אומר דרשני. מה גם שבפסוק זה עצמו אזי בנוגע ל'קומתו' הכתוב חוזר לייחס את המידה לכלי כדרכו בכל הכלים 'ושלש אמות קומתו' והדברים צריכים ביאור ופשר.

אכן על פי מה שנתבאר כאן עולה דקדוק לשון הכתוב להפליא, כי אכן שאר כלי המקדש שמידתם ותבניתם אחת היא ואין להפריד ביניהם. הרי שהמידה שניתנה בהם היא המידה השייכת לכלי עצמו מצד עניינו ומהותו וכאשר הקב"ה מצוה למשה 'ועשו ארון עצי שטים' הריהו מפרש לו מה הן המידות של הארון האמור, שהארון הזה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ובלעדי מידות אלו לא יהיה זה הארון אשר נצטוה לעשותו, כלומר אין כאן ציווי מיוחד על המידות אלא הכתוב מפרט והולך את פרטי מצות עשיית הארון כי זהו מידתו הראויה לו מצד עניינו. וכיוצא בזה בכפורת בשולחן ובמזבח הקטורת. יוצא מן הכלל הוא המזבח החיצון שמידת חמש האמות שניתנה בו אינה נובעת מצד עניינו כחלק מתבניתו, שהרי מידת המזבח עשויה להשתנות כפי הצורך, ואם כן האורך והרוחב האמורים בו אינם בגדר 'מידה' כלל אלא בגדר 'שיעור' מסויים שנקבע לו לפי שעה ביחס לגודל העם שלצרכו הוא עומד. לפיכך דקדק הכתוב בלשונו ולא נקט לשון המתאר את עצם המזבח חמש אמות 'ארכו' שאין זה לפי הנכון שהרי גם מזבח גדול מזה הולם את תבנית המזבח שבציווי היסודי ועשית את המזבח. אלא משגמר לצוות על עיקר עשיית המזבח הוסיף להורות עוד שיתנו במזבח הזה שיעור חמש אמות אורך ושיעור חמש אמות רוחב. ואולם לעומת האורך והרוחב שאינם מן המידות אלא מן השיעורים העשויים להשתנות כאמור, הרי שקומת המזבח מידה היא ככל המידות ובעוד שהאורך והרוחב נשתנו בתקופות הימים ככל שנתרבה העם, קומת המזבח לעולם לא נשתנתה ועמדה על מידתה הקבועה בתורה כמו שכתב הרמב"ם הלכות בית הבחירה [פ"ב ה"ה] מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושעתיד להעשות כולן עשר אמות גובה כל אחד מהן וזה הכתוב בתורה 'ושלש אמות קומתו' מקום המערכה בלבד ומזבח שעשו בני הגולה וכן העתיד להבנות מדת ארכו ורחבו ל"ב אמות על ל"ב אמות. ובתוס' בזבחים שם [ס"ב ד"ה אף מזבח] מבואר כי מידת גובה המזבח אכן מעכבת וריבוי המידה יש בו משום הוספה על הבנין. וכן משמע מסתימת לשון התוספתא מנחות פ"ו הי"ב. ואף בגמרא שם גירסת התוס' היא מידת ארכו ומידת רחבו אין מעכבין ולא הוזכרה מידת קומתו בכלל המידות שאין מעכבין. אמנם גירסת הגמרא שלפנינו היא מידת ארכו ומידת רחבו ומידת קומתו אין מעכבין. וכן כתב הרמב"ם להלכה הלכות בית הבחירה [פ"ב הי"ז]. אולם עיין בחידושי רי"ז הלוי על הרמב"ם שם שכתב שהמידה שאינה מעכבת היא דווקא חלקו התחתון של המזבח דהיינו מן הסובב ולמטה אך שלש האמות העליונות שהוא מקום המערכה זהו עיקר המזבח ואך עליו נאמר ושלש אמות קומתו.

ולפי האמור הדברים מבוארים להפליא שכן גובה המזבח אינו זקוק לתוספת בעקבות ריבוי העם כי הגידול במספר הקרבנות מהוה סיבה רק להרחבת שטחו של מקום המערכה, אך לא להגבהת קומתו. ואכן במידה זו חזר הכתוב ודקדק לומר קומתו כמטבע הלשון האמור בשאר הכלים כי מידת הקומה שייכת לעצם המזבח מצד עניינו וכמידתו לשעתו כן מידתו לדורות.

האם מזבח הפנימי כריצפת העזרה או ככלי המשכן

במשנה בחגיגה כ"ו נאמר: כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב וממזבח הנחושת מפני שהן כקרקע, ובגמ' כ"ז ילפינן לה דמזבח הנחושת הריהו כקרקע מדכתיב מזבח אדמה תעשה לי ומזבח הזהב דכתיב והמנורה והמזבחות, איתקוש מזבחות זה לזה.

ויש לחקור לדעת רש"י [לפי ביאורו של המהר"ל], איך הדין במזבח הפנימי, אם הוא נכלל ב"וכן תעשו" שהרי בחגיגה כ"ז הוקש מזבח הפנימי למזבח החיצון והוא נידון כאדמה [ואף חכמים דפליגי על ר"א לא נחלקו על הא דהוקשו מזבחות להדדי אלא אמרו לר"א שכדי לטהר את המזבח הפנימי אי"צ להגיע להיקש והוא טהור בלא"ה כי מיבטל בטיל הציפוי לגביה מזבח והו"ל כלי עץ העשוי לנחת שאינו מקבל טומאה - רש"י, אך על עצם ההיקש לא מצינו שנחלקו חכמים]. וא"כ יל"ע אם דינו כריצפת העזרה שלא נאמר בה דין ד"וכן תעשו" או שדינו כשאר כלים ואסור לשנותו מתבניתו שבמשכן.

ויסוד הספק הוא האם ילפינן מההיקש דמזבח הפנימי דינו כריצפה ממש או שלעולם דינו ככלי ומהיקש ילפינן רק שאע"פ שהוא כלי אין הוא מקבל טומאה, והוא גילוי מילתא בעלמא בהלכות טומאה שדינו של מזבח לענין טומאה שוה לאדמה אע"פ שבחפצא כלי הוא ולא אדמה.

המהר"ל בלשונו נקט אבל כלים המטלטלים כגון הארון השולחן והמנורה היו שוים בבית עולמים למשכן, ולא הזכיר "מזבח הפנימי" והיא קצת ראיה שמזבח הפנימי אינו כשאר הכלים אלא דינו כריצפה. אמנם בזבחים [כ"ז] איתא שאין מזבח החיצון מקדש פסולים אלא הראוי לו ומזבח הפנימי בין ראוי לו בין שאינו ראוי לו מאי טעמא האי ריצפה [מזבח החיצון] והאי כלי שרת [מזבח הפנימי] יעויי"ש. הרי שמזבח הפנימי ככלי הוא נידון ולא כריצפה. ובכתובות [ק"ו] איתא דמזבח הזהב וכלי שרת באין ממותר נסכים מזבח העולה והלשכות והעזרות באין מקדשי בדק הבית. ופרש"י שם דמזבח הזהב כלי הוא ולא בנין שאינו מחובר באדמה ויכולין לטלטלו ולפיכך הוא נידון ככלי ובא ממותר נסכים משא"כ מזבח העולה שהוא בנין בא מקדשי בדק הבית יעויי"ש. הרי חזינן דמזבח הפנימי אף שהוקש למזבח החיצון אפ"ה כלי הוא ולא ריצפה ובהכרח דמאי דאמרינן בחגיגה דהוקשו מזבחות להדדי הוא גילוי מיוחד דמזבח הפנימי אע"פ שהוא כלי אפ"ה אינו מקבל טומאה אך לעולם כלי הוא ולא ריצפה [או דנימא דרבנן דפליגי אר"א בחגיגה כ"ז פליגי אכן גם על ההוקשו מזבחות להדדי וסברי דמזבח אדמה לחוד - והו"ל ריצפה - ומזבח הפנימי לחוד - והו"ל כלי [והוא טהור] אע"פ שהוא כלי משום דבטל ציפוי גביה והו"ל כלי עץ העשוי לנחת שאינו מקבל טומאה]. והסוגיות בזבחים ובכתובות בשיטת רבנן קאזלי ולכן נקטו שהמזבח הפנימי כלי הוא  מסתבר שדברי המהר"ל שמזבח החיצון לא נכלל בוכן תעשו כיון שהוא חלק מריצפת העזרה [ולא נאמר דין דוכן תעשו אלא בכלים ולא בבנין] אינו אלא במזבח החיצון שהוא ריצפה משא"כ מזבח הפנימי שהוא כלי נכלל הוא בציווי וכן תעשו ואסור לשנותו מתבניתו שבמשכן.

[עפ"י ס' די באר פ' תרומה, יחלק שלל פ' תרומה, ימי מלך מאמר ז', ודברות אריאל  מס' חגיגה בסוף הספר]