אורות הגבעה – שבועות תשע"ז

עלון זה יוצא לאור לעילוי נשמת האשה החשובה פייגא בת ר' משולם פייוול הכהן שנפטרה בו' סיון. יה"ר שנשמתה תמשיך לעלות מעלה מעלה בשמי מרומים להתענג מזיו שכינתו עד אשר נזכה בקרוב להתגשמות חזון הנביא ישעיהו "הקיצו ורננו שכני עפר". רוב תודות לידיד נפשי, נכדה החשוב שליט"א שתרם את הגיליון.  יה"ר שיראה אך טוב וחסד כל ימי חייו יחד עם כל משפחתו.

"לא תענה ברעך עד שקר"

מלקות עדים זוממין מדין לא תענה או מדין והצדיקו?

במסכת מכות [ב' ב'] לומדים שעדים זוממין שאי אפשר לקיים בהם דין עדים זוממין, לוקים עפ"י הפסוק "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות רשע". ומקשה הגמרא, דתיפוק ליה [חיוב מלקות] מלא תענה. ומתרצת, דהוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. והנה נחלקו המפרשים למסקנת הגמרא, אם המלקות ניתנות מדין והצדיקו ולכן שייכות רק במקום ששייך הענין של והצדיקו או שהלימוד הוא גילוי בלאו של לא תענה דאף דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה, מ"מ מגלה לנו הפסוק שלוקה עליו. והאריכו בזה עד למאד להביא ראיות לכאן ולכאן.

רמב"ם – אינו מזכיר לא תענה משמע שהוא מדין והצדיקו וכך משמע בסוגיא בדף ב'

ונחלקו בדבר הראשונים ז"ל. לדעת המאירי ז"ל בריש מכות שם וכן משמע בלשון ר"ח ז"ל שם ב' ב' אין המלקות אלא משום קרא דוהצדיקו דהא לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא. אכן הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם [ד"ה ותיפוק ליה] כתבו דוהצדיקו גלי לן דלוקין משום לא תענה. ומהי שיטת הרמב"ם? כה כתב הרמב"ם [עדות כ' ח' – ט']: "עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו, הרי אלו לוקין אף על פי שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון. כיצד? העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו, הרי הן לוקין. וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין ואינן גולין. העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו, הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר. העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין. וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן: כך קבלו חכמים ששניםם שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן, ובאו עדים אחרים והזימום והצדיקו את הצדיקק והרשיעו את הרשע, הרי עדים הראשונים לוקים אף על פי שלא הרשיעו הצדיק להלקותו. אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב או שלבש שעטנז הרי אלו לוקין, משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם".

ופשטות דברי הרמב"ם שהבאנו מורים שאין זה מדין לא תענה שהרי לא הזכיר כלל לאו דלא תענה ברעך אלא שהזכיר שיש כאן דין מיוחד בקבלה שנתחדש שכל שאין לקיים דין כאשר זמם בפשוטו מלקים אותו.

רהיטות הלשון בסוגיא שהבאנו למעלה מדף ב', מוכיחה שבאמת על לאו דלא תענה ברעך אין לוקין כלל, דהוי לאו שאין בו מעשה, אלא דהוי גילוי מיוחד מקרא דוהצדיקו שיש כאן דין מחודש של מלקות.

תוספות – לוקים מדין לא תענה 

אכן מלשון התוס' [להלן דף ד' בד"ה ורבנן] לא משמע כך, שכתבו וז"ל ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ביה, דהא דקאמר לעיל גבי לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך ביה מלקות יש לנו לאמר דלילקי מלא תענה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאין זה גילוי מיוחד מקרא דוהצדיקו שיש דין מחודש של מלקות אלא דוהצדיקו מגלה על הפסוק דלא תענה שלוקים עליו אף שאין בו מעשה.

והפשוט בזה, שטעמם של אותם ראשונים שסוברים שהמלקות היא מדין לא תענה הוא ממתניתין ד"ד ע"א, שנאמר שם, מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמים שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין דברי ר"מ ע"כ. פי' דהתשלומין הוא מכאשר זמם והמלקות הוא מחמת לאו דלא תענה, והרי מבואר דלר"מ לוקין מקרא דלא תענה אע"פ שאין בו מדין כאשר זמם, דהא על כאשר זמם כבר שילם ממון. וגם רבנן לא פליגי אדר"מ אלא מדכתיב כדי רשעתו שא"א לחייבו שתי רשעיות אבל בלא"ה היו מודים שפיר לר"מ דלוקין עבור לא תענה גם במקום שמצד כאשר זמם כבר נענש בעונש אחר. אתה הראית לדעת שיש מלקות מצד עבירה דלא תענה בלבד ולא פוטרים אותו מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה, וזה טעמם של אותם ראשונים שנקטו שוהצדיקו הוא גילוי על לאו דלא תענה שלוקין עליו אף דהוי לאו שאין בו מעשה.

חילוק בין הסוגיא בדף ב' לסוגיא בדף ד'

וחזי הוית בס' עליות משה [סי' רכ"ח] שכתב דלולי דברי הראשונים היה אפשר לומר דבר חדש, והוא דסוגיא דדף ב' וסוגיא דדף ד' שני ענינים נפרדים הם ביסודם, והיינו דהא דמשמע בפשיטות בסוגיא דדף ד' דלוקין אלאו דלא תענה ולא דנו כלל מצד לאו שאב"מ, הוא רק במעידין על פלוני שעשה מעשה רשע שמתחייבין עליו מיתה מלקות או ממון [וכל רהיטת הסוגיא מדבר על כך יעו"ש] והבי"ד כתוצאה מעדותם מחייבין את פלוני מיתה או ממון או מלקות, אז הוא דאמרו בסוגיין דלוקין מצד לאו דלא תענה. ונראה דהיינו טעמא דבכה"ג לא מיקרי כלל לאו שאין בו מעשה כיון דבדיבורייהו איתעביד מעשה, ובזה הוא דהניחו בפשיטות בסוגיין דלוקין מצד לאו דלא תענה. משא"כ סוגיין דדף ב' הלא מיירי בעדות בן גרושה וב"ח וכו' כמבואר שם, ונראה דבכה"ג הוא דלוקין רק מהלכתא מיוחדת ומקרא דוהצדיקו אבל לא מטעם לאו דלא תענה דע"ז הוא דאמרו שם בגמרא דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, דבכה"ג באמת הוי לאו שאין בו מעשה.

והטעם בזה הוא דהני ד' דברים דלוקין עליהם [המבוארים ברמב"ם שהבאנו] אינן כשאר דיני עדות הרגילים, דבשאר דיני עדות מעידים על מעשיו של פלוני, דפלוני עשה מעשה המחייבו מיתה, ממון או מלקות משא"כ בעדות בן גרושה ובן חלוצה ועבד עברי וכו' אין העדים מעידין על מעשיו של פלוני שעשה כך או כך אלא הם מעידים רק על מצבו ותוארו של פלוני וגם בי"ד על פיהם אינם מטילים על פלוני שהעידו עליו קנס או עונש כלשהו ואינם אלא מאשרים את עדות העדים ועל פיהם הם קובעים את דיניו המתחייבים על אותו פלוני. או שהוא בן גרושה או בן חלוצה, או שהוא עבד עברי, או שהבעלים של השור הם מחויבי כפרה, או שרצח בשוגג ומחוייב גלות אבל בכל המקרים אין כאן תורת עונש אלא מעמד הלכתי מסוים של הגברא.

ועפי"ז נראה דזהו פשר חילוף הסוגיות שבין דף ב' ודף ד', דבדף ד' דמיירי מעדות מיתה ממון או מלקות, דהב"ד מטילין עליו עונשין אלה וכיו"ב, אז הוא דמיקרי באמת לאו שיש בו מעשה כיון דבדיבורייהו איתעביד מעשה דהבי"ד מענישין על פיהם וכנ"ל ולא בעינן כלל לקרא דוהצדיקו. משא"כ בדף ב' הלא מיירי בהני ד' דברים דאינם כלל בגדר עונש ומעשה בי"ד ולא מיקרי כלל דבדיבורייהו איתעביד מעשה, ובזה הוא דבאמת אמרו דהוי לאו שאין בו מעשה ובאמת אין לוקין עליהן רק מהלכתא ומגילוי דוהצדיקו ויעויין היטב בכל זה. ובצפנת פענח באמת כתב הגאון האדיר הרוגוצ'ובר זצ"ל, שמה שאמרו בגמ' בדף ב' דהוי לאו שאין בו מעשה הוא רק בעדות בן גרושה ובן חלוצה עכת"ד הס' עליות משה עיי"ש.

עד זומם אינו עונש אלא חלות דין בגברא

ויש עדיין לעיין בזה, שאולי יש להסתכן ולחדש שכל מקרה של עד זומם אינו עונש אלא דין בגברא [ולא רק ארבעת המקרים המנויים ברמב"ם עפ"י הגמרא], שיש נוהל התייחסות לאדם שהוגדר כעדד זומם. וא"כ אין לחלק בין מקרה שא"א לקיים בו דין עד זומם [ד' המקרים הנ"ל] לבין מקרה שמקיימים בו דין עד זומם, ותמיד אין כאן גדר עונש.

נחזי אנן: בגמרא בכתובות (לג.) נאמר שעדים זוממים אינם צריכים התראה, ומקיימים בהם את דין "כאשר זמם" גם אם לא התרו בהם לפני עדותם. מדוע? הרמב"ם מביא נימוק לדין זה:

"ואין לעדים זוממין שגגה, לפי שאין בה מעשה; לפיכך אין צריכים התראה, כמו שבארנו" (הל' עדות פ"כ ה"ד).

הראב"ד על אתר הבין שלדעת הרמב"ם אין מעשה בעדים זוממים, משום שהם מתחייבים על דיבור בעלמא; והרמב"ם נסמך על גזירת כתוב מיוחדת הקובעת שבדבר שאין בו מעשה, אין דין שוגג ["תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה"], וממילא אין צורך בהתראה, שכל תפקידה להבחין בין שוגג למזיד. והקשה הראב"ד, שאם כך גם מגדף ושאר איסורים שאין בהם מעשה צריכים להתחייב בלא התראה.

הגר"מ סולובייצ'יק, הגאון ר' דוד פוברסקי ועוד, אמרו ביאור אחר לדברי הרמב"ם, המבטל מאליו את קושיית הראב"ד. לפי הצעה זו, עד זומם אינו נענש על כך שעבר על איסור "לא תענה ברעך עד שקר". דין "כאשר זמם" אינו עונש כלל. כאשר אדם מוגדר כעד זומם בגברא, יש דרך מסוימת לטיפול בו, והיא - "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". אין זה עונש על מעשיו של העד הזומם בעבר, אלא דין בגברא, היינו נוהל התייחסות לאדם שהוגדר כעד זומם. משום כך אין לעד זומם עונש אחיד, אלא שמשתנה לפי רמת המזימה שלו [ועי' בבד קודש על בב"ק סי' ב'].

התראה מגדירה את רמת הזדון שבמעשה. עד זומם אינו מתחייב על המעשה שעשה, ולכן מובן מדוע התראה היא מיותרת מבחינתו. כשהרמב"ם כתב שפעולתו של עד זומם - "אין בה מעשה", אין כוונתו למובן המקובל של הביטוי, אלא לומר שעד זומם אינו מתחייב בעונש על המעשה שעשה, אלא מבוצע בו דין בגברא, התלוי בזהותו כעד זומם; וממילא התראה מיותרת.

מהי משמעותו של אותו 'דין בגברא'? ישנם שלושה מקרים שבהם אין התראה - זקן ממרא (רמב"ם, הל' ממרים פ"ג ה"ח), בן סורר ומורה (רש"י סנהדרין עא. ד"ה מתרין) ועדים זוממים. כדי לראות מה משותף לשלושת המקרים הללו, נביא את דבריו של הרמב"ן:

"ועל הכלל, אין בו (= בבן סורר ומורה) עתה חטא מות, ועל שם סופו הוא נדון, כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא.). וזה טעם 'וכל ישראל ישמעו ויראו'; כי לא הומת בגודל חטאו, אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים. וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר, כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים. כי הזכיר כן בזקן ממרא (דברים י"ז, יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם. וכן בעדים זוממין (דברים י"ט, כ), שנהרגין ולא הרגו" (דברים כ"א, יח ).

לגבי שלושת המקרים הללו נאמר בתורה שכל ישראל "ישמעו ויראו". בכל שלושת המקרים הללו הענישה היא תכליתית; היינו - בן סורר ומורה, זקן ממרא ועד זומם אינם נהרגים בגלל חטאם, אלא כדי להרתיע את האחרים "למען ישמעו ויראו". כיוון שכך, חיובם אינו נובע במישרין מהמעשה שעשו, אלא מכך שהם מוגדרים כ'בן סורר ומורה', 'זקן ממרא', או 'עד זומם'; וממילא אין סיבה להצריך התראה, שמעצימה את רמת הזדון שבמעשה. והוסיף הגרא"ל, שהוא הדין והוא הטעם בנוגע למסית, שגם לגביו נאמר "וכל ישראל ישמעו ויראון" (דברים י"ג, יב), גם אותו מזכיר הרמב"ן בהמשך דבריו, וגם בו אין צורך בהתראה, לפחות לפי פסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ה ה"ג(.

יוצא שבכל מקרה של עד זומם אין כאן מעשה מצד העדים אלא שיש דין בגברא.

והנה בגמ' מכות [ה:] מבואר אליבא דפירוש רש"י והתוס' דאין לוקין מלקות דוהצדיקו אלא בשהוזמו לאחר שנגמר הדין על פיהם, דאמרינן התם חייבי גלויות מנין, אתיא רוצח רוצח. ופירשו רש"י והתוס' דקאי אמלקות דעדי גלות דמבואר במשנה דלוקין כשהוזמו, מנ"ל דאין לוקין עד שיגמר הדין על פיהם [והר"ח פירש באופן אחר] עיי"ש.

ולכאורה מוכח שהמלקות הן משום והצדיקו, דבשלמא אי מלקות דוהצדיקו הן מדיני וגדרי עונש דכאשר זמם, מובן היטב הא דילפינן מג"ש דאין לוקין מלקות אלו אלא בהוזמו לאחר שנגמר הדין על פיהם דומיא דעונש דכאשר זמם דלא מיחייבי ביה אא"כ הוזמו לאחר שנגמר הדין על פיהם. אבל אי הני מלקות על עבירת הלאו דלא תענה הן, צ"ב גדר הדבר, במה חלוק קודם גמ"ד מלאחר גמ"ד, הא עבירת הלאו דלא תענה עברו כבר בשעת הגדתם ואינה תלויה כלל במה שנגמר הדין על פיהם.

אולם האו"ש [בפי"ח מהל' עדות] ביאר גדר הדבר כך, דאפילו אי המלקות הן על עבירת הלאו דלא תענה, וממילא אין צריך שיהיו בתנאי ובגדרי עונש דכאשר זמם אפ"ה אין לוקין אא"כ הוזמו לאחר גמ"ד, משום דהרי באמת לאו דלא תענה הוי לאו שאב"מ דאין לוקין עליו בכה"ת, ורק דגילתה תורה בקרא דוהצדיקו, דאלאו דלא תענה שפיר לוקין אע"ג דהוי לאו שאב"מ. והגדר בזה הוא דרחמנא אחשבה לעדות העדים מעשה, ומהג"ש דרוצח רוצח ילפינן דהא דרחמנא אחשבה לעדות העדים מעשה זה הוא רק כשעכ"פ נגמר הדין על פיהם, שעי"ז הוא דחשיבא עדותן מעשה משום שע"פ עדותן נעשתה חלות גמ"ד, אבל קודם גמ"ד אכתי הוי בגדר לאו שאב"מ שאין לוקין עליו.

ויש להאריך בנושא זה מאד. עי' בשיעורי רבי שמואל [מכות סי' א'], קהלות יעקב [מכות סי' א'] ועוד ועוד.

דיון בדברי הרמב"ן מי שמעיד על פלוני שהבטיח לחבירו מתנה ללא קנין שעובר על לא תענה  

ידועים דברי הרמב"ן דברים ה' י"ז דעל זה אמרה תורה לא תענה ברעך עד שוא דאף אם מעיד שפלוני הבטיח ליתן מתנה לחבירו ללא קנין ואין חבירו מפסיד בעדותו עובר בלאו זה. וראיתי במנ"ח [מצוה ל"ז] שתמה עליו דאטו המעיד בפני בי"ד פלוני אכל ושיקר בעדותו ולא אכל עובר בלא תענה והניח את דברי הרמב"ן בצ"ע. ובמנח"א [מכות סי' ג'] כתב שנראה דשאני עדות זו שפלוני אמר ליתן מתנה לפלוני דיש בו מחוסר אמנה כמבואר בב"מ מ"ט במתנה מרובה ובי"ד אומרים לו שמצוה עליו לעמוד בדיבורו [וכבר יסד הגר"ש רוזובסקי זצ"ל דישנם מצוות ממוניות שאף שאינם בגדר חוב אבל יש זכות לתובעו שיקיים מצוותו כגון במצות החזרת ריבית קצוצה דמבואר בשו"ע חו"מ סימן פ"ז שאפשר להשביע אותו על זה ועל כרחך שיש זכות לתבוע אותו שיקיים מצוותו] אלא שאין בזה חיוב והפסד ממש אבל עדות שאין בה כל משמעות באמת אין בה לאו. אבל העירו שפירוש זה קשה, כי לשון הרמב"ן היא "לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבי"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל הוא". אבל לפי פירוש זה אין כאן דבר בטל אלא יש לעדות משמעות וממשות.

אך באמת נראה פשוט בכוונת הרמב"ן דשאני האומר בפני בי"ד פלוני אכל דאין זה אלא פטומי מילי וסיפור דברים ולא תורת עדות כלל ועל דא אפקוהו מבי דינא, ופשוט שאין זה לא עדות שקר ולא עדות דאין זה עדות כלל. אבל מי שהוזמן להעיד בבי"ד בדין ודברים שבין תובע לנתבע ומעיד לאחר התראת הבי"ד בסדר ובמשפט אלא שהעיד שפלוני אמר ליתן מתנה לפלוני בלא קנין ונמצא משקר עבר בלא תענה אף שאין חבירו נפסד בעדותו, כיון שמ"מ עדות הוא ודו"ק כזה כי פשוטט  הוא.

גם בעל הכלי חמדה למד שכוונת הרמב"ן היא שאם העיד עדות שקר אפי' אם הוא דבר שוא ואין בו תועלת, ג"כ עובר בלאו דלא תענה. אמנם אם מעיד אמת רק שהיא בלא תועלת אינו עובר בלאוו ואע"פ שסתמא כתוב לא תענה ברעך עד שקר ושוא בכל מקום כולל אפי' אם הוא אמת רק שהוא שוא כמו בנשבע על אבן שהוא אבן דהוי שבועת שוא, מ"מ הכא אמרינן דאינו עובר על הלאו בעדות שוא. [והעירו על סתירה מדברי הרמב"ן במלחמות סנהדרין י"ט מדפי הרי"ף ומכות ב. ד"ה שהוא, שמבואר מדבריו שאין לוקים על עדות שווא. עיין מש"כ בקובץ חמדת הארץ עמ' 106]. ועוד דברו בזה רבים – עי' במשנת אברהם על הסמ"ג [ח"ג עמ' קצ"ד] ועוד ועוד.

כפיית ההר

"ויתיצבו בתחתית ההר - א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר".

ותמוה מאד שדווקא כאן נשללה הבחירה מעם ישראל. מה פשר הדבר הזה ואיזה ערך יש לקבלה מתוך כפייה? בספה"ק מבואר שלכל אדם יש בחירה חופשית. התפקיד של הבחירה הוא לאפשר לאדם להגיע לרמה מוסרית ורוחנית גבוהה עפ"י בחירה ללא גורם חיצוני הכופה עליו לבחור בטוב. אבל יש מקום בנפש האדם שאין בו בחירה כלל. האדם לא יכול לבחור אם לרצות או לא לרצות. הוא יכול לבחור מה לרצות אבל לא אם לרצות. רצונות הם חלק מהותי מכל בני אדם. נתינתת התורה בכפייה מלמדת שאין קבלת התורה מתייחסת לרובד החיצוני של האדם שבו הוא בוחר כןן או לא. כאן נשללה מעם ישראל אפשרות לבחור, כי כמו שאדם לא יכול לבחור אם להיות בעל רצון או לא, כך אינו יכול לבחור אם לקבל את התורה או לא. התורה היא חלק ממהותו ולא נתון לבחירה שלו כמו שאדם לא יכול לבחור להפסיק לרצות.

הקב"ה ירד על הר סיני, ריכז את שכינתו שם וכפה על עם ישראל אותו הר ואמר "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב" - פעלתם בהתאם למהות שלכם. ואם לאו – אתם מתקוממים נגד מהותכם ומידה כנגד מידה הטבע יתקומם נגדכם ושם תהא קבורתכם.  

המודעה רבא לאורייתא לא היתה כדי להחליש את הקבלה אלא להודיע שאם נעבור על דברי תורה 

אין זה נובע מתוך פנימיותנו אלא מחמת גורמים חיצוניים דוגמת ה"שאור שבעיסה". שהרי כבר גילינו שהאני העצמי שלנו שייך לתורה באופן מהותי ויסודי.   

ואעפ"כ – אע"פ שאז קיבלנו מתוך כפייה, הוספנו אישור וגושפנקא לקבלה הזאת ע"י קבלה מרצון בזמן אחשורוש. באותה תקופה היסטורית הייתה התדרדרות רוחנית איומה של השתחוויה לצלם והנאה מסעודתו של אותו רשע, ונוצר איזון בין הבחירה בטוב [המתאים לפנימיותנו] לבחירה ברע [שהתאפשרה ע"י ההתדרדרות שלנו]. ואז קיבלנו מרצוננו החופשי לאשר את עובדת ההתאמה בין התורה לבין מהותנו הבסיסית.

חסד ותורה

סוטה י"ד - דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים [כך היה ר' ירוחם מפרש - שאם יודעים את תחילת הדבר וסופו, הרי שיש לנו הבנה במה שממלא את כולו, שבזה יש לנו את הבריח התיכון המבריח מן הקצה האחד של התורה אל הקצה השני ואם תחילתה וסופה גמ"ח הרי שגמ"ח מבריח בתוך כל התורה כולה. ועי' גם במהרש"א כאן]. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב 'ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג כ"א]. וסופה גמילות חסדים דכתיב 'ויקבר אותו בגי' [דברים ל"ד ו'].

אנחנו צריכים לזכור שגם חיינו הם בחינת נזדקק ל"תחילתה גמילות חסדים וסופו גמילות חסדים". אחרי שנולדנו בעירום וחוסר כל הלבישו אותנו. ובסוף חיינו אף אנחנו נזדקק לחסד של "ויקבר אותו". וכל חיינו הם רצופים בחסדים אין סופיים מצד הבורא ומצד בריותיו, וזה מחייב עצום. זה מחייב אותנו להכיר בטובה, להשיב טובה תחת טובה, לשמוח שזכינו בכל כך הרבה חסדים מכל כך הרבה אנשים ועוד ועוד. תתבונן רק כמה כח אדם ומאמץ הושקעו בבגדים שאתה לובש, והאוכל שאתה אוכל, והפלאפון, והרכב, והמשקפיים, והדירה והריהוט, והכבישים הסלולים וכו' וכו'. אנחנו מסובבים בחסד כל היום וכל הלילה בלי הפסק ובלי שבכלל שמים לב.

"בן זומא ראה אוכלוסא ע"ג מעלה בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני" ע"כ. ראה רבבות אנשים, ואמר עליהם ברא כל אלו לשמשני, וכי כזה בעל גאוה היה? ולא עוד אלא הוא היה אומר "כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול, חרש זרע וקצר ועמר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא בגד ללבוש גזז וליבן וניפץ וטוה וארג ואח"כ מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כלים מתוקנים לפני. כל אומניות שוקדות ובאות לפתח ביתי ואני משכים ומוצא כל אלו לפני". וכי מה היתה כוונתו? ואמר הגרש"ז זצ"ל שרצה בן זומא ללמד אותנו שכל האנשים כולם קשורים זה בזה, ואפי' כשהאחד מתכוון לפרנסתו, סוף סוף הקונה נהנה ממנו ונמצא כל אחד מקבל טובות מהשני וכלם שותפים בבריאה ומתחסדים זה עם זה בדרך גומלין וזוהי הדרך לאהבת הבריות ולהטיב לזולת.  

בנתיב התורה פ"ד כתב המהר"ל: "כי התורה עיקר שלה הוא החסד וכדכתיב 'ותורת חסד על לשונה' ואמרו ז"ל [סוטה י"ד] התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, ולכך היא 'תורת חסד' הוא הטוב הגמור".

ובנתיב גמילות חסדים [פ"א] כתב: "ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט, לא היה כאן דין כלל כי אם לא היה האדם חוטא, לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה רק הטוב והחסד והוא התחלתה של תורה מפני שזהו עיקר כונת התורה שיהיה הכל בטוב ולא יהיה שום רע בעולם, והרע יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב, כאשר הרע מסולק מן העולם ע"י מיתות בי"ד ושאר עונשים ולכך התחלת התורה גמ"ח, כי גמ"ח בפרט הוא הטוב וכן הסוף הוא גמ"ח מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב". וכן כתב בח"א לסוטה יד ב'. "פירוש ראוי שתהיה התחלת התורה וסופה גמילת חסדים, כי החסד הוא טוב בעצמו. ומה שהתורה תחלתה חסד וסופה חסד הוא מפני שעיקר התורה הטוב, רק מצד האדם צריך דין ומשפט, ויותר טוב היה  שלא היה מחלוקת ביניהם ולא היה צריך לדין ומשפט ולא היה אדם חוטא ולא היה צריך לארבע מיתות ב"ד, וכן כל הקרבנות רק מפני שהאדם הוא חוטא מפני כך צריך לעשות דין בו, ולכך הדין אינו רק להעמיד הטוב, כי בסילוק החטא שהוא רע נשאר הטוב. והרי כל כוונת התורה אינו רק הטוב והחסד. לכך התחלת התורה בחסד, ומפני שזהו עיקר כוונת התורה. והסוף ג"כ גמילות חסדים, מפני שכל הדברים אשר הם בתורה, התכלית [שלהם] מביאים אל הטוב עד שיהיה הטוב נשאר, כי אף אם נזכר בתורה מיתות ומלקות וכמה עונשים, תכלית שלהם להעלות המציאות אל הטוב ולהסיר הרע". 

"ועוד יש לך לדעת כי התורה יש לה חיבור עם ה' יתברך, וכל חבור הוא (אל) מצד ההתחלה ומצד הסוף, כי הקצה מתחבר אל אחר, ולפיכך התחלת התורה וסופה גמילות חסדים, כי דרכי ה' יתברך הוא החסד, שזהו מדותיו של ה' יתברך. ועוד יש לך לדעת, דמה שאמר כי התורה תחלתה חסד וסופה חסד, כי זה מורה על שיש לחסד מעלה עליונה על שאר המדות, כי ההתחלה מתעלה על הכל שבא אחריו, והסוף מתעלה על הכל שהיה לפניו, ודבר זה יורה דרך האמת כי החסד הוא מדה על הכל." 

ובתפארת ישראל [פ"כ] ביאר לפי"ז מדוע מידת אברהם היא מידת התורה, ובתוך דבריו כתב: "כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, לפיכך התחלתה גמ"ח שהוא עשיית הטוב לבני אדם ותכלית התורה הטוב הגמור, ומפני זה אברהם שהיה מדתו חסד ראוי מצד עצמו אל התורה שהתורה היא תורת חסד וזהו מידתו של אברהם. ובשמו"ר [א כ"ו] אמרו 'ותקרא שמו משה' [שמות ב ה] מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה" וכתב בגבורות ה' פי"ח בזה"ל: "ונראה לפרש כי התורה נקראת 'תורת חסד' ולפיכך השם שקראה לו בתיה שהיתה גומלת חסד הוא עיקר בתורה". וראה גו"א דברים פל"ג אות ד' וצרף לכאן שאין עם הארץ חסיד וביאר שם בדר"ח [ע"ח] שע"ה מופקע מחסידות וטוב. [הובא כל זה בתפארת ישראל מהד' מכון י-ם עמ' קי"ב]

נמצינו למדים, שככל שאדם מתקרב לטוב וחסד, בכך הוא מתקרב למהות התורה, ומכלל הן נשמע לאו. כשהורה צריך להעניש ילד הכוונה צריכה להיות כמו שכתב המהר"ל על המיתות שבתורה – הכל להוביל למצב של טוב. אין הדין תכלית בפני עצמו אלא אמצעי להביא לחסד גדול יותר. כל מגמותינו וכוונותינו בחיים צריכות להיות להגיע ולהגשים את ה"טוב". רמז נפלא "גמילות חסדים בגימטריא 611. תורה בגימריא 611.

בס' תפוחי זהב [עמ' שע"ו] כתב שיש עומק בכך שגמילות החסדים של תחילת התורה וסופה היא דוקא בענין של כיסוי הגוף [הלבשה וקבורה] ולא בדוגמאות של ביקור חולים ניחום אבלים צדקה לעניים ועוד הרבה אפשרויות. כי ידוע הוא שכח הנתינה שבאדם הוא משורש נשמתו הקרויה 'חלק אלוק ממעל' שכמו שהאלקים ביחס לבריאה הוא נותן ולא נוטל 'אם צדקת מה תתן לו' והוא ברא את עולמו ומנהיגו אך ורק כדי להתחסד וכמ"ש עולם חסד יבנה, כן גם הנשמה שבאדם מבקשת ליתן ולגמול חסד ואילו הגוף כמו שאר בעלי החיים נברא בתכונה של נטילה לעצמו בלבד. על כן דוקא בדוגמאות של כיסוי הגוף והסתרתו באה לידי ביטוי העובדה שתורתנו היא תורת חסד כי עצם מציאות החסד היא העלמת הגוף ותכונותיו.

ובס' צבי קדש [עמ' תפ"ז] ביאר שעשיית כתנות הוא משום קלקול הגשמיות שנגע בגוף שעי"ז הוצרך לכסות ערוותו ונעשה עור משכא דחויא כידוע. ותחילת התיקון לזה בתחילת תורה הוא בויעש כתנות לאדם ולאשתו, שהוא תאוה שהושלכה בניהוג בין איש ואשתו שטעונה כסוי. וסוף אותו תיקון בסוף התורה בשלימות בגוף של משה שהחזיר כתנות עור לאור, בקרון אור פניו כידוע והושלם גופו בלי שום גשמיות שאין בו איש ואשתו אלא פרש מן האשה ועי"ז הוצרך קב"ה לטפל בקבורתו שאין אדם גשמי יכול לעסוק בה, כמשמעות מאמר הזוהר שמכוח פרישתו מביתא תתאה אתקשר בביתא עילאה ולא הוצרך להקבר בא"י שהיא שכינתא תתאה ע"כ.

יש גם מכנה משותף בין שני החסדים, ששניהם קשורים ל"כבוד". הכבוד של לבוש [וכבר פירש צדיק אחד שהברכה "מלביש ערומים" היא על הכבוד שהבגדים מעניקים לנו. רבי יוחנן קרי למאני מכובדתי – שבת קי"ד], והכבוד של קבורת המת. ואין כבוד אלא תורה [אבות ו' ג']. הרי התורה שהיא הכבוד האמיתי תחילתה בחסד של כבוד וסופה בחסד של כבוד.  

 [וע"ע דברים נפלאים בס' ענפיה ארזי אל פ' בראשית שהקשה על כל החסדים שקדמו לכתנות עור ותירץ שרק כאן היה בדרך "גמול" עיי"ש וינעם לך]

חג שמח ואורות אין סוף!!!