עיונים בשמעתתא - בגדר ספיקא דאורייתא לחומרא ש"א פ"א

עיונים בשמעתתא - ש"א פ"ג

ש"א פ"ג

ראיה לשיטת הסוברים שספקד"א לחומרא הוא מה"ת

בפרק זה מביא הש"ש ראיה לשיטת הר"ן והרשב"א שהספיקות אסורים מן התורה מסוגיית הגמרא בבבא מציעא, וכדלהלן: תניא, הספיקות נכנסים לדיר להתעשר. שואלת הגמרא, באילו ספיקות מדובר? אילימא בספק בכורות וכגון בהמה שילדה ואין ידוע אם כבר ביכרה מקודם או לא, אין לפרש כך, שהרי לענין מעשר בהמה נאמר "יהיה קודש" ודרשו יהיה קודש ולא שכבר קדוש ומכאן שבכור פטור ממעשר בהמה כיון שהוא כבר קדוש בקדושת בכורה, ולפי שבכור ודאי פטור מן המעשר ממילא דגם ספק בכור פטור, דגבי מעשר בהמה יש דין מיוחד דאין מעשרין אלא בבהמה החייבת בודאי ולא מספק, ודרשינן לה בב"מ שם מדכתיב "העשירי" דמשמע עשירי ודאי ולא עשירי ספק. ומסיקה הגמרא שמדובר בספק פדיון פטר חמור דהיינו שהיה לו ספק פטר חמור ופדאו בשה דאינו צריך ליתן את השה לכהן דשמא החמור פטור והמוציא מחבירו עליו הראיה וקמ"ל מתניתין שאין על השה ההוא שום קדושה ונכנס עם שאר צאנו להתעשר.

ומכאן הוכיח הש"ש, שאם נאמר כדברי הרמב"ם דספק דאורייתא מותר, א"כ ספק בכור ג"כ מותר מן התורה בגיזה ובעבודה והו"ל כחולין גמורים, וא"כ שפיר יש לפרש הברייתא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר בספק בכור, שמכיון שהוא מותר בגיזה ועבודה ואין עליו שום קדושה לפיכך לא נפטר מטעם "יהיה קודש ולא שכבר קדוש". וא"כ קשה לדברי הרמב"ם למה דחתה הגמרא בב"מ שאין להעמיד את הברייתא בספק בכור? ואין לדחות שאע"פ שמותר בגיזה ועבודה, עדיין נקרא ספק בכור, ומתמעט מגזירת הכתוב עשירי ודאי ולא עשירי ספק. שהרי ודאי אין לפטור ספק בכור מטעם עשירי ודאי ולא עשירי ספק לדעת הרמב"ם, שהרי כל הטעם דבכור פטור מן המעשר אינו אלא משום דין קדושה שבו וכדדרשינן "יהיה קודש ולא שכבר קדוש" אבל בספק בכור אע"ג דיש לנו ספק במציאות אם הוא בכור או לאו, מ"מ לענין דין קדושה שבו אין לנו שום ספק, דודאי השתא אין בו שום קדושה. שהרי התורה התירתו לכתחילה בגיזה ועבודה וא"כ פשיטא דמחוייב במעשר בהמה כמו שאר בהמת חולין דעלמא ולא שייך בו הפטור דעשירי ודאי ולא עשירי ספק הואיל ולענין הקדושה שבו אין לנו בו שום ספק.

ומסיק הש"ש, דעל כרחך מוכח מזה כשיטת הר"ן והרשב"א דהספיקות אסורין מן התורה ומש"ה גם ספק בכור אסור בגיזה ועבודה מספק וכיון שנוהג בו דין קדושת בכור מספק א"כ גם לענין חיוב מעשר בהמה התלוי בקדושה הו"ל ספק ושפיר קאמר בגמרא דספק בכור אינו נכנס לדיר להתעשר משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.

ולכאורה אפשר היה לדחות קושיית הש"ש דאע"ג דהספיקות מותרים לדעת הרמב"ם, מ"מ אינם מותרים מדין ודאי אלא רק מספק דהיינו שאע"פ שהתורה לא אסרה לאדם להכניס עצמו בספק איסור מ"מ לעולם ספק איסור מיקרי, ואם אכל חתיכה של ספק איסור ואחר כך נודע שהיתה איסור הרי זה בודאי חשיב כמי שנכשל באכילה של איסור. וא"כ לא קשיא קושיית הש"ש על רמב"ם, דאע"ג דספק בכור מותר בגיזה ועבודה, מ"מ שפיר מיקרי ספק קדוש דמה שהתורה התירתו בגיזה ועבודה מספק, אין הפירוש שבודאי אין בו שום קדושה אפילו על הצד שהוא בכור אלא לעולם יש בו ספק קדושה רק שהתורה התירה להכניס אדם עצמו לספק איסור של גיזה ועבודה וא"כ כיון דעכ"פ יש בו ספק קדושת בכור מש"ה אינו נכנס לדיר להתעשר דהתורה אמרה עשירי ודאי ולא עשירי ספק.

מוכיח הש"ש דאינו כן, אלא כשהתירה תורה ספק איסור הרי זה הותר בהיתר גמור ולפיכך לא שייך לקרותו ספק איסור כיון דהשתא מיהא לית ביה צד איסור כלל ואע"פ שבמציאות הדבר הוא בספק ואפשר שיתברר אח"כ שהוא איסור, מכל מקום כל זמן שהדבר בספק הרי זה הותר לגמרי בלא שום צד איסור כלל.

והא ראיה ממה שכתב בתשובת הר"ן [סי' נא] בענין מי שנדר שלא לאכול בשר ביום פסח ובא להתיר נדרו בערב פסח בין השמשות דהו"ל ספק יום י"ד ספק יום ט"ו ונסתפק שם הר"ן אם יכול להתיר נדרו או לאו, משום דהדין הוא דאי אפשר להתיר נדר אלא דוקא בשעת חלות הנדר דהיינו כשהגיע כבר זמנו של הנדר לחול ואם כן בבין השמשות הסמוך ליום פסח הו"ל ספק אם כבר חל הנדר או לאו.

ומסיק הר"ן שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א, דלהרמב"ם דסבירא ליה ספק מותר מן התורה אם כן לא חשיב עדיין זמן חלות הנדר, שהרי אכתי מותר הוא מן התורה לאכול בשר ולפי שעדיין לא חל הנדר הרי אי אפשר להתירו. אבל לדעת הרשב"א דספק אסור מן התורה ואסור לאכול בשר בין השמשות מספק, אם כן לדידיה מיקרי שכבר חל הנדר דגם חלות הנדר מספק חשיב "חל הנדר" והלכך אפשר להתירו.

ומדברי הר"ן חזינן דלדעת הרמב"ם בספק דאורייתא אין צד איסור כלל אלא היתר גמור הוי שאם היה כאן צד איסור, א"כ גם לדעת הרמב"ם נהי דהתורה לא חייבה להזהר בספיקות, מ"מ יש כאן חלות נדר מספק ממש כמו לדעת הרשב"א וא"כ אמאי אי אפשר להתירו אלא מוכרח כמש"כ דכשהתירה תורה ספק איסור לגמרי התירתו ולא שייך לקרותו ספק איסור כיון דהשתא מיהא לית ביה צד איסור כלל.

וא"כ הוא הדין נמי גבי ספק בכור, כל זמן שהדבר בספק התורה התירה קדושתו לגמרי בלא שום צד איסור כלל וא"כ לא שייך לקרותו ספק קדוש וקשה כנ"ל למה דחתה הגמרא "יהיה קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש" עכת"ד.

ומתבאר מדברי הש"ש שלדעת הרמב"ם כל הספיקות מותרים מדין ודאי ולא מדין ספק ואפילו אם כלפי שמיא גליא שהחתיכה היתה נבילה, אין בה שום איסור שהתורה אסרה איסורים ודאיים ולא איסורי ספק, ואיסורי ספק נחשבים להיתר גמור. ומקשה עפ"י הבנה זו שספק בכור היה צריך להכנס לדיר להתעשר כי נחשב לודאי חייב במעשרות דאיננו "קדוש כבר" אפילו אם כלפי שמיא גליא שהיה פטר רחם.

לדעת האחרונים ששיטת הרמב"ם בספק איסור אפשר להקל אבל צד האיסור עדיין קיים אין ראיה

קושטא קאי, שכבר הארכנו בקונטרס אבא ביתך [ח"א] שלמדו כמה אחרונים בשיטת הרמב"ם שספד"א לקולא פירושו שמותר לנו להסתכן וללכת לקולא אבל באמת צד האיסור עדיין קיים ואם כלפי שמיא גליא שהיה אסור עבר על עבירה. נמצא שבנד"ד ספק בכור זה עדיין מותר בגיזה ועבודה אבל יתכן שבמציאת הוא עדיין בכור. ואם כנים הדברים, מיושבת היטב קושיית הש"ש, דגם לפי הרמב"ם דס"ל ספקד"א לקולא עדיין נחשב ספק בכור לספק, ואינו נכנס, איפוא, לדיר להתעשר. וכ"כ בדבר מלך [עמ' קמ"ז] ופשוט.

ראיה שאע"פ שמותר להקל נקרא מכשול

ובקהלות יעקב [ב"מ סי' ח'] הוסיף ראי' לזה מדברי הר'ן ז'ל [ספ'ק דקדושין] במה שנאמר שהלכה היא בערלה של חו'ל דספיקו מותר. וכתב הר'ן ז'ל שאין מכאן ראי' דבכל איסורין שאין בהן הללמ'ס ספיקו אסור מה'ת [דאל'כ למ'ל הלכה מיוחדת להתיר ספק של ערלת חו'ל] דאפילו את'ל כשי' הרמב'ם ז'ל דספד'א מה'ת לקולא, מ'מ זה שיודע שהוא איסור ודאי, אסור ליתן למי שאינו יודע וקעבר על לפני עור ואילו הכא בספק ערלה בחו'ל שרי לספוקי להדדי ע'ש. הרי עולה מדברי הר"ן, דאע'פ שספד'א לקולא, מ'מ זה נקרא "מכשול' והנותן לו עבר על לפני עור לא תתן מכשול והיינו לפי שאע'פ שלא הוזהר הגברא להזהר מספיקות מ'מ החפצא נקרא חפצא דאיסורא והאוכלו חשיב שנכשל בדבר איסור. וכך גם בעניננו, ספק בכור מותר בגיזה ועבודה אבל אין זה הופך אותו להיתר גמור והחפצא עדיין נשארת קדוש אם כלפי שמיא גליא שהוא פטר רחם.

וראי' לזה מקדושין [נ'ז ע'ב] דאמר רבא דפשיטא לן דהמשולחת [של טהרת המצורע] מותרת לפי שלא אמרה תורה שלח לתקלה ע'ש וכן אמרינן בחולין [קט'ו] לענין שלוח הקן ע'ש ושם ודאי המוצא צפור או שאר עוף אין לו לחשוש שמא משולחת היא דודאי אזלינן בתר רובא ויש לו היתר גמור לענין למעשה שיכול לאוכלו, ומ'מ קרינן לה תקלה [את'ל שהמכיר בה אסור] והאוכלו נחשב שנתקל באכילת חפצא דאיסורא אע'פ שהגברא לא הי' אסור לאוכלו [דשרי מדין רוב] וממילא שפיר נקרא [זה הספק בכור] "שכבר קדוש' אם האמת הוא שהוא בכור וכמשנ'ת. [ועי' גם בחי' רבי שמעון יהודה הכהן על יבמות סי' י"ג אות י', דובב מישרים ח"ג סי' ה' ד"ה ואפשר, ועוד ועוד ועוד. ועי' כלי חמדה פ' מצורע שהביא הסבר שהאיסור הוא משום אין מבטלין איסור לכתחילה אבל כתב שמלשון רש"י משמע שהאיסור הוא על המוצא ולא על המשלח]. אלא שצ"ע מה הועילו כל כללי התורה כמו רוב וחזקה אם נאמר שהסומך עליהם נכשל? ועי' בס' פנינים מבי מדרשא [פ' מצורע] שהביא מש"כ בשערי יושר בענין ונשאר בקושיא.

תירוץ השערי יושר – מה שמותר בגיזה ועבודה אינו גילוי על קדושתו

ועיין בשערי ישר שער א' פרק ב' שתירץ את קושית הש"ש כעין דברי הקה"י הנ"ל שיש לנתק בין דין היתר גיזה ועבודה לבין דין קדושה וז"ל ועוד נראה לי דקדושה אינה תלויה כלל בדין איסור ואף שמותר בגיזה ועבודה מטעם ספק, מ"מ קדושה שבו לא הופקעה עי"ז.

וראיה ברורה לזה מהא דתנן בפ"י דחולין [דף קל"ב] בכור [בהמה הפטורה ממתנות כהונה] שנתערב במאה [בהמות אחרות שאינן בכורות], בזמן שמאה שוחטין את כולן [שהבמות שייכות למאה בני אדם] פוטרין את כולן [מכיון שכל אחד יכול לטעון שהבמה שלו פטורה והמוציא מחבירו עליו הראיה] ע"כ. והתם מן התורה בטל ברובא והותר היתר גמור עד שיוכר האיסור, ומ"מ פטור מן המתנות דלענין זה לא נפקע קדושתו אף שהוא מותר בגיזה ועבודה מטעם בטול ברוב אבל קדושתו אינה מתבטלת, דהקדושה היא מציאות, מלבד דיני האיסור הבאים ע"י הקדושה, ובטול ברוב לא מהני רק להתיר האיסור אבל עצם הקדושה לא נפקע כו' אלא ודאי דקדושה אינה תלויה בהתרת האיסור ומכל שכן מה שמותר לשיטת הרמב"ם בגיזה ועבודה בספק בכור שאינו מתהפך להיתר בעצם שלא יופקע קדושתו עי"ז, וזה ברור ע"כ. וע"ע בס' נתיבות שמואל [עמ' 162], ובס' נתן פריו [ב"מ עמ' כ"ח], שארית יוסף [ה' עמ' רע"א] בס' אהבת אברהם [סי' כ"ג] ובאוצר מפרשי התלמוד [ב"מ ז.], בהערות הגרש"ז אוירבך לש"ש, ובס' שם עולם [עמ' 254 בהערות הגר"מ גיפטר לש"ש].

והביא הגר"י גרוסמן זצ"ל [אורח ישראל סי' ס"ב] ראי' לזה, דהתוס' הקשו שם [בב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ] וז"ל תימא דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וכו' עכ"ל כלומר למה תנן דקפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורים, שנאמר שזה שקפץ יתבטל ברובא ויתחייבו כולן במעשר בהמה, והתוס' נשארו בקושיא. והשמט"ק המפורסם מאד תירץ דאף שבטל ברוב, מ"מ אין זה עשירי ודאי. הרי אף שהרוב מבטל כל הדינים אבל סו"ס אי"ז עשירי ודאי. כך אף שבהנהגה אנו מקילים בספק בכור שאינו אסור בגיזה ועבודה אבל נשאר ספק קדוש ועתה כשיעבור תחת השבט לא יתקדש כי שמא כבר קדוש מרחם אמו ולכך ספק בכור לא נכנס להתעשר ואף שבהנהגה אין נהוגין בדיני בכור אבל סו"ס הוא ספק קדוש.

ומה יענה הארי החי הש"ש לטענת הגרש"ש? לכאורה הוא סובר שאין לנתק בין דיני איסור והיתר לבין דיני קדושה ואם מצאנו קולא בדיני ההשתמשות [גיזה ועבודה, במקרה דנן], ממילא יש כאן גילוי שהופקעה הקדושה. ובעקבות תפיסה זו, הקשה על הרמב"ם שלדעתו הבכור כבר ודאי אינו קדוש.

דחיית הראיה – ביטול ברוב הוא דין בגברא, ספק לקולא חל גם על החפצא  

ועדיין אנחנו בחצי הדרך כי השערי יושר הביא ראיה מדברי הגמרא! הגרב"מ אזרחי שליט"א חילק שדין ביטול ברוב [הנושא בגמ' בחולין וגם בציור של התוספות בב"מ ו: שהבאנו] שייך לגברא בלבד [מדיני הנהגה וכדו'] ולכן אף שמצאנו שיש פטור מנתינה לכהן מכוח חשש שהוא בכור ולא נפקעה הקדושה בעצם, עדיין אפשר להתיר את כולן לגברא [עד שיוכר האיסור]. משא"כ בדין ספק, הכלל הוא שאם התורה התירה מכוח ספק, גם לא חלה קדושה. נמצא שאין הוכחה, כי הגמרא בחולין דיברה על ביטול ברוב, שם אין דין החפצא קובע לגברא, לעומת הגמרא בב"מ, שם היתר גיזה ועבודה מגלה שאין גם קדושה, שאם אין איסור, אין גם קדושה.

עוד דחייה – חילוק בין מקרה שכבר חל הקדושה לבין תחילת הקדושה

ובס' אגרא דשמעתתא כתב שאינו דומה כלל לנידון דידן, דהתם כבר חל מתחילה כל הדינים על הבכור, האיסורים של גיזה ועבודה וכן הדין נתינה לכהן אלא שאח"כ נתערב ולזה אמרי' שנהי שהדיני איסור נתבטלו על ידי הדין של ביטול ברוב וכמו בכל דיני ביטול אבל כיון שכבר חל קדושה על הבכור זה הקדושה לא נפקעת לגבי הדין של מתנות. אבל כ"ז דוקא במקום שכבר חל הקדושה אבל במקום שמספקינן על עיקר תחילת קדושת הבכור אם חל עליו הדין קדושה או לא [כמבואר בגמ' בב"מ], מסתבר דבמקום שלא יהא שום דין על הבכור, לא שייך בזה הענין של קדושת בכור ושפיר מקשה הש"ש.

דחיית הראיה מהר"ן – בנדר דנים על החלות בפועל     

והנה כתב הקה"י: "ומה שהביא הש'ש מדברי תשובת הר'ן ז'ל לענין הא דקיי'ל אין מתירין את הנדר אא'כ כבר חל, שכ' גבי נודר ליום ידוע ואיכא ספק אם כבר הגיע זמן הנדר, דזה תלוי בפלוגתא דקמאי דלהסוברים דספד'א מה'ת לחומרא כבר נחשב בגדר חל הנדר ולהסוברים דספד'א מה'ת לקולא, אין נקרא חל הנדר הרי דכל שהספק מותר אינו נקרא שיש כאן איסור ע'ש, נראה דהתם שאני, דסובר הר'ן ז'ל דלענין חל הנדר בעינן שבפועל יהא כבר על הגברא חיובא דנדר דרק כשכבר רמיא עליו דינים למעשה מחמת הנדר, אז אפשר להתיר דילפינן לה מלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו, כלומר עושין נדרו חולין ע"ש בסוף נדרים. וזהו כשההיתר חכם עושה עכשיו חולין למעשה על הגברא, וראי' לזה, שהרי הר'ן ז'ל צדד שם בתשובה סי' נ'א דבאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דלר'נ דמתיר בשינה היום [דלא חיישינן שיעבור למחר על התנאי] מקרי היום בגדר לא חל הנדר כיון שלמעשה אינו מעוכב בשינה מחמת נדרו ע'ש והתם הרי כבר חל ממש עיקר האיסור ורק משום שבפועל עדיין היתר החכם אינו עושה חולין לנדרו לפי שגם קודם ההיתר הי' יכול לעשות כן, חשיב לי' בגדר לא חל הנדר. וה'נ את'ל דמה'ת לקולא ועדיין שיטת הר'ן ז'ל בד'ז צריכה לימוד ועיין היטב בתשו' הר'ן ז'ל שם כל התשובה הנ'ל עכ"ד הקה"י.

ספק בכור הוא קדוש מדרבנן

וב'דבר מלך' כתב עוד שיש לדון גם לשיטת הש"ש שלדעת הרמב"ם הוי היתר גמור מה"ת, הלא מדרבנן אזלינן בספיקא לחומרא ואסור בגיזה ועבודה. נמצא שבהמה זו עכ"פ קדוש מדרבנן. ואולי נאמר שמספיק מה שמדרבנן אינו ראוי כדי להחשיב אותו לאינו ראוי מדאורייתא. הערה זו מובילה אותנו צעד אחד קדימה. דהנה, כבר דנו האחרונים בדבר שאינו ראוי מדרבנן אם נחשב אינו ראוי מה"ת. דבכתובות [ל"ד] אי' לגבי השוחט בשבת, דלמ"ד מעשה שבת אסור מה"ת, הו"ל שחיטה שאינה ראויה, ולמ"ד מעשה שבת אסור מדרבנן, הו"ל שחיטה הראויה אע"פ שבפועל לא הותר הבשר באכילה. ולכאורה מבואר מזה, שדבר שאינו ראוי מדרבנן לא נקרא אינו ראוי מן התורה. ועי' במהרש"ל שהקשה במה זה שונה ממקדש באיסורי דרבנן שאינה מקודשת כלל. [ועי' בדבר מלך על גיטין סי' מב. וכבר האריכו בזה רבים וטובים וברצות השם דרכינו, גם אנו נתרום את חלקנו בל"נ ועוד חזון למועד.] עכ"פ אם נאמר שאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מן התורה, כיון שספק בכור אסור בגיזה ועבודה, הרי בפועל יש בו קדושה, וסגי בזה להקרא, "כבר קדוש" ופטור ממעשר [גם לדעת הרמב"ם]. אבל הש"ש לא נקט כן, ויצא מתוך נקודת הנחה שהכל תלוי בהיותו קדוש מה"ת "אם ספק אינו קדוש מה"ת ... א"כ כודאי חולין. אלא על כרחך דספק אסור מה"ת והוי ליה קדוש מספק" ע"כ מדברי הדבר מלך ע"ש מש"כ עוד.

וב'נתן פריו' [בב"מ עמ' כט] תירץ קו' הש"ש על הרמב"ם דספיקא לקולא אינו אלא הנהגתו של הגברא אבל אם כלפי שמיא גליא שהוא בכור מיקרי קדוש, וא"כ שפיר אמרו שספק בכור אינו נכנס לדיר להתעשר, דשמא הוא כבר קדוש, אפילו לשיטת הרמב"ם עיי"ש [וכעין מה שכתבנו לעיל].

העמדת קושיית הש"ש על הרמב"ם  - "קדוש" הוא נבדל, ואם צריכים להיבדל, סימן שאינו קדוש

ושוב ביקש להעמיד את קו' הש"ש על הרמב"ם, דהנה קדוש היינו פרוש ומובדל וכמאמרם בתורת כהנים קדושים תהיו – פרושים תהיו עיי"ש, וא"כ אף אם קמי שמיא גליא שהוא בכור, מ"מ לא יתכן לקרותו בשם קדוש, דכיון דלפי הנהגת הגברא הרי הוא רשאי לנהוג בו דין חולין דהא ספיקא לקולא, וא"כ אינו בגדר יהיה קדוש ולא שכבר קדוש, דבאמת אינו קדוש כיון דאינו חייב מן הדין להבדל ולפרש ממנו, וממילא לא יתכן לקרותו קדוש, ואף אם באמת היה ראוי לנהוג בו דין בכור מ"מ קדוש לא הוי, כיון דמן הדין אינו חייב לנהוג בו דין פרישות, וממילא לא שייך למעוטי משום "לא שכבר קדוש", דהא באמת אינו קדוש מכבר.

לפי הרמב"ם משכחת לה שנחמיר בספק בכור אם איקבע איסורא

אולם נראה ליישב קושיית הש"ש על הרמב"ם, דבאמת גם להרמב"ם משכחת שפיר שיהא ספק בכור אסור מדאורייתא, וכגון שנתערב בכור בפשוט דאיקבע איסורא, דבכה"ג ודאי דספיקו אסור מן התורה [עי' ש"א פ"ב]. ומעתה יש לפרש הא דאמרו אילימא ספק בכור היינו ספק בכור דאיקבע איסורא דספיקו אסור מן התורה, יהיה קדוש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש, שהרי קדוש מספק עכ"ד הנתן פריו ע"ש מש"כ בזה עוד.

קושיא על ראיית הר"ן שאינו דומה לנד"ד – בנדר מספק א"א להתיר את הנדר, אבל כאן מספק א"א לעשר שאולי עדיין קדוש

ושוב הביא שם מש"כ הש"ש "ועיין בתשובת הר"ן סי' נ"א במי שנדר שלא לאכול בשר ביום פסח דאין להתיר הנדר עד שיחול ויגיע יום הנדר ונסתפק שם אם יכול להתיר בבין השמשות והעלה דתליא במחלוקת הרמב"ם והרשב"א דאי נימא ספק מן התורה מותר, אם כן עדיין לא חל הנדר כלל. ולדעת הרשב"א מיקרי חל הנדר ע"ש, וא"כ הכא נמי אם ספיקא דאורייתא מותר מן התורה א"כ אינו חל קדושה כלל והוי ליה חולין גמורים וא"כ מאי פריך יהיה קודש ולא שכבר קדוש ע"כ. והקשה ה'נתן פריו' דמה ראיה זו לנידון דידן, דאם כונתו להביא ראיה דכשם שלשיטת הרמב"ם דספק מן התורה לקולא לא מקרי חל הנדר כמו כן ספק בכור הוי חולין גמורים, יש להפריך דאע"ג דספק מן התורה לקולא, מ"מ אין זה ודאי דלא מקרי חל הנדר אלא דהוי כספק אם חל אם אינו חל, ולכן כל שאינו חל בודאי אינו יכול לשאול על נדרו, דכיון שהוחזק בנדרו אינו יכול לשאול עליו עד שיהא ברור שמועיל השאלה דהיינו שיחול בודאי, וכיון דספיקא לקולא א"כ אינו חל בודאי ואינו יכול לשאול בין השמשות. אבל לענין בכור הוא להיפך, דאע"ג דמספק אינו קדוש, מ"מ אין זה בתורת ודאי גמור ואפשר שיש בו קדושה ואינו כחולין גמורים, ועל כן אינו נכנס לדיר להתעשר, דשמא האמת היא שכבר קדוש וממילא נתמעט מיהיה קדוש ולא שכבר קדוש.

הקושיא היא מכוח היקש לדעת הרשב"א – אם מספק נחשב שודאי לא חל הנדר אז לדעת הרמב"ם נאמר שמספק כאילו ודאי חל הנדר וה"ה דהוי ודאי חולין

ונראה דכונת הש"ש להביא ראיה, מהא דלהרשב"א דספיקא לחומרא הוי כאילו חל הנדר בבין השמשות, ואע"ג דאינו חל הנדר אלא מחמת ספק, מ"מ כיון דבפועל חייב לנהוג איסור מחמת חומרא נחשב כאילו חל הנדר בודאי, ויכול לשאול עליו, כמו כן נימא להיפוך, למ"ד ספקד"א לקולא, נחשב כאילו הוא היתר ודאי, וממילא בספק בכור הוי כחולין בודאי, דדיני התורה בין לקולא בין לחומרא עושים ודאי [וכל זה להבנת הש"ש כמו שכתבנו לעיל], עכ"ד ה'נתן פריו'.

אין ראיה נגד הרמב"ם מהגמרא בבבא מציעא כי קדשים שאני

ועינא דשפיר חזי בס' היקר מאד 'אהבת אברהם' [סי' כ"ג] שתי' את הרמב"ם ע"פ הריטב"א שכתב שכל איסורי תורה הם איסורי גברא [בניגוד לרוב הפוסקים שאיסורי תורה הם איסורי חפצא], ולכן אם לגברא מותר להקל במצב של ספק אין כאן שום סיכון, והיטב מוסבר שיטתו שספקד"א לקולא. שונה הוא הקדש שנחשב לאיסור חפצא והעובדה שהאדם מסופק אינה מפקיעה את האיסור, ואם כן גם הרמב"ם יודה שהולכים לחומרא. ואם כנים הדברים מיושבת קו' הש"ש, שכאן הרמב"ם יודה דאמרינן עשירי ודאי ולא ספק וכאן יש באמת ספק שמא הבהמה קדושה בקדושת בכור וחייבים ללכת לחומרא בדיוק כמו לדעת הרשב"א, ע"כ ע"ש שהאריך ואני כתבתי דבריו בתמציתיות. וכבר אמר בועז לקוצרים "ה' עמכם".

ועי' בס' "חידושי תורה" [לאדמו"ר מסאטמר שליט"א ח"א פ' בחוקתי] שהביא משו"ת מלחמת יהודה [סי' ח'] שבקדשים הרמב"ם סובר שספיקא לחומרא. שהרי מקור דברי הרמב"ם שהולכים לקולא הוא דין ספק ממזר לקולא, וקדשים מחולין לא גמרינן. ועפי"ז תירץ קושיית הש"ש על הרמב"ם מהגמרא בב"מ, שם מדובר בקדשים וגם הרמב"ם סובר שהולכים לחומרא עיי"ש.

הנידון בר"ן שונה ממש"כ בש"ש   

ונשוב עתה להתמקד בדברי תשובת הר"ן שהביא הש"ש שמי שנדר לא לאכול בשר בפסח, אם יכול להתירו בהגיע בין השמשות, וכתב שתלוי אם ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא כדעת הרשב"א שפיר אפשר להתיר ביה"ש אבל אם מה"ת לקולא כדעת הרמב"ם א"א להתיר דאכתי לא מטא זמניה. המעיין בר"ן בפנים יראה שהספק הוא באופן אחר קצת, באחד שהתקוטט עם אשתו ומתוך כעסו נשבע שלא להיות בשבת בעיר, וכתב שמחלוקת ראשונים היא אם צריך לצאת מן העיר קודם שבת או בתחילת כניסת שנת ונ"מ אם יכולין להחיל לו קודם שבת וכתב דזה תלוי בדין ספד"א לחומרא אם הוא מה"ת או דרבנן והובא גם בב"י יו"ד סימן רכ"ח.

איך אפשר להתיר לו את הנדר מכוח ספיקא לחומרא, אם ספיקא לחומרא הוא מדין ספק

ובחידושי חת"ס [נדרים] תמה על הר"ן היאך אפשר להחיל הנדר מפאת ספיקא דאורייתא לחומרא, הרי החומרא היא רק מספיקא ולא מתורת ודאי [וזה לשיטת החת"ס אבל אחרים חולקים וסברי מרנן דאזלינן לחומרא מתורת ודאי]? וכתב ליישב, דכיון דמספק מחמרינן ממילא דעת הנודר הוא כך, והוה כודאי. אך דחה דא"כ אף אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן נמי נימא כן ונשאר בצ"ע.

גם אם ספקד"א לחומרא, עצם החפצא של הנדר לא חל בבין השמשות

ובקובץ ביאורים על הש"ש [לג"ר אלחנן זצ"ל באות ח] תמה ג"כ ע"ד הר"ן כנ"ל דאם יום הוא עדיין לא חל הנדר ואף אם אסור לאכול ביה"ש מפאת ספד"א לחומרא ונימא דהוא דין ודאי מ"מ אין זה איסור נדר אלא איסור דבר אחר [וכוונתו דאף להרשב"א דספק מן התורה לחומרא הרי זה רק איסור צדדי שלא להיכנס לבית הספק, ואין זה איסור נדר, והוסיף בס' חדוותא דשמעתתא סי' ג' דאפילו אם נבאר דהגדר בדין ספק לחומרא אליבא דהרשב"א הוא דהאיסור שנאמר על הודאי נאמר ג"כ על הספק, ואיסור הספק הוא מאותה הפרשה של האיסור האמור על הודאי, מ"מ עדיין קשה, משום דנהי דאת האיסור של הספק שפיר יכולים להתיר, מ"מ כלפי חלות החפצא של הנדר עדיין נשאר ספק אם חל או לא. וא"כ איך אפשר להתירו, והא פשוט דאפילו אם נאמר דעל הספק נאמר עצם האיסור שנאמר על הודאי, מ"מ אין הביאור דעצם החפצא של איסור ודאי איכא גם בספק, אלא רק דאיסור הגברא נאמר גם על הספק, וא"כ כשאנו דנים על החפצא של הנדר עדיין איכא ספיקא אם יש מה להתיר אם לאו ע"כ עיי"ש בחדוותא דשמעתתא מה שהאריך בסוגייתנו]? וכתב ליישב דלא בעינן שיחול הנדר בעצם אלא שיהא נוגע בפועל, אך הק' א"כ אף אם מדרבנן הולכים לחומרא, זה גם נוגע בפועל [ולמה תלוי בדעת הרשב"א דווקא הסובר שספקד"א לחומרא] וכתב דמ"מ כיון דמותר מה"ת א"א להתיר. אך כתב דהא להרמב"ם כל דרבנן מוזהר בלא תסור ושפיר נוגע בפועל ונשאר בצ"ע.

ראיה מכתיבת תפילין של טומטום שספד"א לחומרא הוא מדין ספק – דברי הגרשז"א

ובהערות וביאורים להגרש"ז אויערבאך זצ"ל על הש"ש כאן האריך בנדון זה אם ספד"א לחומרא הוא חיוב ודאי או ספקיי, והעלה שהוא חיוב ספקיי, והביא ראיה ממש"כ הפמ"ג [באו"ח סימן ל"ט] בטומטום שכתב תפילין, אין זכר ודאי יכול לצאת, הרי דהוא חיוב ספקיי דאם הוא חיוב ודאי הו"ל בר חיובא.

עוד הביא ראיה ממש"כ הר"ן בנדרים בכהן שאמר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מותי דקיי"ל שאסורה לאכול בתרומה מיד מ"מ אם אכלה ולא מת לא עברה איסורא והר"ן הא ס"ל דסד"א מה"ת לחומרא הרי דאע"פ דלחומרא מ"מ אינו אלא מדין ספק ולא איסור ודאי, שאם היה איסור ודאי הרי עברה איסורא. אך באמת י"ל דכיון דאגלאי דלא מת ל"ה איסור כלל אבל היכא דלא נודע והוה ספק אפשר דהוא איסור ודאי וכמש"כ לעיל [וסברא זו צל"ע בעניותי].

עוד כתב דלפ"ז קשה הא דכתב הר"ן דיכולין להתיר נדרים בביה"ש אי ס"ל דסד"א לחומרא מה"ת הא ל"ה אלא ספק? וכתב ליישב דכיון דמספק צריך להחמיר מדין לא יחל, ממילא יכול החכם להתיר אף אם בעצם לא חל דלא בעינן שיחול בעצם אלא שבפועל יהא מנוע מלעשות והוא כתירוץ החת"ס עכ"ד. [ועי' צוהר אהל חנוך ב' עמ' תרפ"ב מה שהביא בשם הגרש"ש.]

ותבט עיני בחידושי הגרעק"א [ריש ברכות] דפשיטא לי' דכהנים שטבלו מטומאתן וצריכים הערב שמש, דבבה"ש מוקמינן להו בחזקת איסור לענין אכילת תרומה כיון שיש להם חזקת טומאה יעויי"ש היטב, והרי מבואר מדבריו דאע"ג דזמן בה"ש גופא לא שייך להעמיד בחזקת יום, מ"מ כיון דהאדם יש לו חזקת טומאה וטומאתו קשור עם הזמן ואנו מסתפקים אם עכשיו הוא יום ועודנו בטומאתו או עכשיו הוא לילה וכבר נטהר מטומאתו, שמעמידים אותו בחזקת טומאתו. וא"כ למה לא נאמר בנידון של הר"ן [שהביאו הש"ש אבל כפי שאמרנו בר"ן כתוב משהו אחר לגמרי וזו פליאה נשגבה לא אוכל לה] דאזלינן בתר חזקה ונעמיד אותו בחזקתו שעוד לא חל הנדר עליו. ופוק חזי מאי דכתב בענינא דילן בס' עקבי חיים סי' י"א וההנאה מובטחת לך. וע"ע בס' שערי תורה בדיני חזקה כלל ד'.

ועוד יש להעיר בדברי הר"ן [עי' בסוגריים בפיסקה הקודמת] שכתב שלדעת הרשב"א שספק דאורייתא לחומרא, הנדר כבר חל בבין השמשות, דאולי נאמר שכמו שמחמרינן להחשיב את זמן בין השמשות ללילה לענייני פסח לחומרא, נחמיר גם לאידך גיסא שלענין נדר עדיין יום הוא. שאם נאמר שהוא לילה לכל ענין תצא קולא [שאפשר כבר להתיר את הנדר] בניגוד לשיטת הרשב"א שספד"א לחומרא. ושו"מ שכך כתב בס' דברי יוסף [לגר"י קאווניץ עמ' 155].

ובספר אבן יעקב על מס' מגילה [להרה"ג ר' יעקב מסקין, עמ' 118] כתב שגם לדעת הרשב"א לא מקרי חל הנדר בבין השמשות, דאין צריך להחמיר אז מדין נדר אלא מדין אחר, מדין ספד"א לחומרא, וא"כ אין זה מיקרי חל הנדר. נמצא שצריך לקיים את מה שנדר באותו זמן אבל אי אפשר להתירו. ועי' מה שהבאנו לעיל מדברי הקובץ ביאורים. ועי' בס' המאיר לעולם [ח"א סי' כ'].

וכאן אשבית קולמוסי אם כי אפשר להאריך מאד. ויהי רצון שה' יאיר עינינו באור תורתו וישם בלבנו לאהבה אותו וליראה אותו כל הימים, אמן כן יהי רצון!!